על דתיות וליברטאניות: תשובה לפרסיקו (טור 208)
בס”ד
בעקבות הטור הקודם שעסק במפלגת ‘זהות’, עלתה מטבע הדברים שאלת הקשר בין ציונות-דתית לליברטאניות. הדברים הוצגו בביקורתו של תומר פרסיקו שפורסמה בעיתון הארץ. הוא עוסק שם במצע של זהות, ולטענותיו אלו התייחסתי בקצרה בתגובתי באתר. אבל מסגרת דבריו היא עקרונית יותר, ובה ברצוני להתמקד כאן. הוא עומד על הסתירה בין אמונה דתית לליברטריאניזם. אציין שביקורת דומה עלתה לפני כמה חודשים (לא מצאתי לינק. מי שמוצא ויוסיף כאן – יבורך) במאמרים באחד הגיליונות של מוסף שבת של מקור ראשון (בלי קשר למפלגת ‘זהות’, ועוד בטרם החלו תופי המלחמה של הבחירות לנסר בחלל עולמנו). הסוגיא כנראה מטרידה רבים, והיא אכן נראית קשה לפיצוח. כמי ששייך לזרם המבוקר, כלומר יהודים מאמינים (ואפיקורסים J) שדוגלים בליברטריאניות, חשבתי כבר אז שצריך להבהיר את העניין. כאן, כאמור, אתמקד בדבריו של פרסיקו, כהמשך והרחבה של דבריי בטור הקודם.
פרסיקו טוען שהחיבור הזה לא סביר ובעצם אפילו לא קוהרנטי:
החיבור בין שמרנות חברתית לליברליזם כלכלי אינו חדש, אבל זה לא הופך אותו ליותר הגיוני. שתי תפיסות הלא מוליכות לכיוונים הפוכים. השמרנות להעצמת החברה, הקפיטליזם להעצמת האינדיבידואל. אירווין קריסטול, מאבות הנאו-קונסרבטיבים, עמד על הנקודה כשקבע כי “הכאוס הרוחני הפנימי של זמננו, שנוצר על ידי הדינמיקה של הקפיטליזם […] מוליד מספר עצום של ‘נשמות חופשיות’ המרוקנות מתוכן מוסרי”.
אם כן, לשיטתו יש בצירוף של ציונות-דתית עם ליברליזם שתי רעות חולות: הליברליזם כשלעצמו אינו מוסרי (החופש בו “מרוקן מתוכן מוסרי”), והצירוף שלו עם אמונה דתית גם לא עקבי, שהרי שמרנות ובפרט שמרנות דתית מוליכה לכיוון מנוגד: קולקטיביזם מול אינדיבידואליזם.
כאן הוא מגיע, איך לא?!, ל’זהות’ של פייגלין, ששוב מצליח להוציא יריב אידאולוגי מדעתו:
ללא ספק, פייגלין מביא את המיזוג המאולץ בין שמרנות לליברטריאניזם לשיא אבסורדי חדש. מצד אחד הוא מחזיק בגישה פונדמנטליסטית אל הר הבית, קובע שזהות יהודית היא יהדות אורתודוקסית ונחוש להעצים את כוחה של הרבנות הראשית, מצד שני הוא מתעקש שכל אזרח ייהנה מחירות מלאה ויוכל לעשות כרצונו. מצד אחד במצע ‘זהות’ כתוב כי המפלגה “מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה”, מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא “מדינה המשמרת את ערכי המשפחה”.
אל תחפשו היגיון. זה לא מסתדר כי לא אמור להסתדר. הסתירה כאן היא מובנית.
מעבר לביקורת על שאלת מעמדה של הרבנות הראשית ועל שימור ערכי המשפחה, כאן פרסיקו פשוט מסלף את המצע, עלינו לבחון את עצם הסתירה בין אורתודוקסיה וערכי משפחה לבין חופש ליברטריאני.
בין ליברטריאניזם לבין שמרנות קולקטיביסטית אורתודוקסית
הסתירה הזאת כבר נדונה בהרחבה בטוקבקים שבטור הקודם (ונרמזה גם בטור עצמו). פייגלין עצמו חש היטב במתח הזה, אבל כפי שהוא חוזר ומסביר שוב ושוב (כנראה ללא הצלחה), הוא רואה בו מתח ולא סתירה. לדעתו הזהות המשפחתית והלאומית היא חלק מהחופש הליברטריאני, שכן בניגוד לשמאל שרואה במוקד את האדם הפרטי, האינדיבידואל, ומגדיר את החופש לפי דרכו, החופש של אדם להיות הוא עצמו ולחיות על פי זהותו האישית והקולקטיבית-משפחתית-לאומית. פייגלין כאיש ימין שמרני רואה את האדם האוטונומי כצירוף בין זהותו כיחיד לזהותו הקולקטיבית ובתוכה.
בטור 5 כבר עמדתי על הקורלציה שבין ימין לקולקטיביזם ובין שמאל לאינדיבידואליזם. ובטור אחר (ראה בסדרת הטורים 126–131) עמדתי על כך שגם מושגי החופש שנגזרים משתי התפיסות הללו אינם זהים. במובן מסוים החופש הימני בעצם ראוי להיקרא ‘חירות’, בעוד החופש השמאלני קרוי חופש. ומכאן שפרסיקו תוקף את פייגלין במסגרת מושגיו שלו, כלומר מניח את המבוקש, ובכך מפספס את כל החידוש שבמסר הפייגליני. זה ממש לא רק תרגום של מילטון פרידמן לעברית, כפי שכתבו גם המגיבים לטור הקודם, אלא צירוף של זהות אישית עם זהות קולקטיבית, והגדרת מושג החופש על גבי הצירוף הזה.
אגב, כל זה אינו המצאה של פייגלין. זה קיים גם בימין השמרני הליברטריאני האמריקאי (וכמעט בכל מפלגה שמרנית בעולם), שגם הוא בעיקרו מבוסס על יסודות דתיים (פרוטסטנטיים). גם שם ישנה אותה סתירה, שהרי הרפובליקני האמריקאי דוגל בחופש כלכלי ובקולקטיביזם שמרני פוליטי ודתי (כולל כפייה על נושאים ערכיים כמו הפלות). לדעתי גם שם זהו פשר השילוב הזה. אמנם שם הקולקטיב אינו בהכרח דתי אלא לאומי, אבל נראה שהבסיס שלו הוא דתי (זו התזה של מקס ובר על סקולריזציה של רעיונות פרוטסטנטיים – ראה טור 82). אצל בני דודנו האמריקאים התפיסה הזאת יונקת מהאבות המייסדים (המיתולוגיה האמריקאית), שרובם ככולם היו פרוטסטנטים פוריטניים, והם אלו שיסדו את ממלכת החופש והאידיאולוגיה הליברטריאנית. כך שאם לפרסיקו יש טענות על חוסר עקביות, פלא בעיניי שהוא נטפל לפייגלין שרק מתאבק באבק רגליהם של אותם גדולי האומה דנן.
הערה לוגית
עוד דבר מוזר בעיניי בביקורת של פרסיקו היא שהוא מצביע על סתירה בצד אחד של המפה, אבל הצד השני שחולק על הצד הזה ומאמץ את שתי התפיסות ההפוכות (שגם הן כמובן סותרות) לא זוכה לביקורת דומה. הרי אם מפלגה A דוגלת בשילוב של X ו-Y, ומפלגה B מתנגדת לה בשני המישורים (דוגלת ב”לא X” ו”לא Y”), אזי מי שמבקר את מפלגה A על סתירה בעמדותיה (X סותר את Y) צריך גם לבקר את מפלגה B על אותה סתירה עצמה (“לא X” סותר את “לא Y”).
זה מזכיר לי את הביקורת שעלתה סביב הבחירות האחרונות על בוחריו הטיפשים של הימין ששייכים לשכבות החלשות (סליחה, מוחלשות) בחברה ולא מבינים שהצבעתם לליכוד (ביבי) מביאה למדיניות קפיטליסטית שלא תומכת בחלשים. כתבתי על כך (ושוב, איני מוצא היכן. המוצא הישר תבוא עליו ברכה) שאותו מבקר עצמו לא שם לב, משום מה, שהאגף המנוגד זכאי בדין לאותה ביקורת עצמה: העשירים שתומכים בשמאל, לא מבינים שהשמאל ייקח להם את הכסף ויחלק אותו לעניים (אשרי המאמין. הוא בעצם יזרוק אותו לים). זוהי מגמתיות. אבל כפי שהסברתי שם, הבעיה האמיתית היא לא המגמתיות אלא ששתי הביקורות כושלות. המבקר הנכבד מניח שהמצביע המצוי נותן את קולו למי שייטיב עמו כלכלית. הוא לא לוקח בחשבון שאולי המצביע לא כל כך אינטרסנט ואגואיסט, ואולי הוא מצביע עבור אידיאולוגיה או מדיניות שנראית לו והוא מזדהה עמה ולא דווקא למי שיביא לו יותר כסף. זו גם אופציה, לא?!
גם פרסיקו מבקר את תומכיו של פייגלין על נקיטה בשתי עמדות סותרות: קולקטיביזם וחופש. אבל את מתנגדיו של פייגלין מהשמאל שדוגלים בשוויון ואינדיבידואליזם, כלומר בחופש אבל צנטרליזם סוציאליסטי, עליהם אין לו מילת ביקורת. שם, משום מה, הסתירה לא קיימת. אבל אם חופש סותר קולקטיביזם, אזי בה במידה שוויון (שמנוגד, כידוע, לחופש) סותר אינדיבידואליזם, לא? אגב, זה נכון גם לעמיתיו לדעה מעבר לים (בארה”ב). גם הם נוהגים לבקר את הסתירה בעמדה הרפובליקנית ובו בזמן לאחוז בשני צדדיה ההפוכים של אותה סתירה מצד הדמוקרטי. נפלאות דרכיה של המגמתיות. אבל גם כאן הבעיה העיקרית שלי אינה המגמתיות אלא זה ששתי הביקורות הללו שגויות.
הסתירה בין קפיטליזם לציונות-הדתית
זכור לי שגם במאמרים הנ”ל במקור ראשון קוננו הכותבים על סתירה בדרכה וברוחה של הציונות-הדתית. החופש הליברטריאני שוטף את מוחם של הצעירים וגורם להם לאדישות כלפי החלש ולהתנגדות קפיטליסטית לתמיכה ממלכתית בחלשים. כיצד הדבר מתיישב, שואלים שם, עם מחויבות דתית לתמיכה בחלש?
אין צורך לומר שאלו דברי הבל מגמתיים, שכן הקפיטליזם (לפחות זה שאינו “חזירי”. כן, פרסיקו, יש כזה) לא מתנגד לתמיכה בחלשים אלא רק דוגל בהפחתת התמיכה הממוסדת בהם. הוא בעצם טוען שבפועל תמיכה כזאת לא מסייעת להם בטווח הרחוק ופוגעת במשק (שכולל גם אותם כמובן). קפיטליסט אנושי (כן כן, יש גם יצור כזה) גם לא מתנגד לתמיכה בחלשים שלא אשמים במצבם ושאין להם מוצא אחר, אלא רק לתמיכה גורפת, חסרת אבחנה ולא דיפרנציאלית. אם תמצי תאמר שהקפיטליסט דוגל בתמיכה במוחלשים (סליחה על הביטוי) ולא בחלשים. הוויכוח עם הסוציאליסט הוא רק בשאלה האם יש חלשים שאינם מוחלשים. השמאל הסוציאליסטי טוען שלא (ולכן נוהג לקרוא לכל חלש ‘מוחלש’), ולכן סבור שיש לתמוך בכולם, ואילו הימין אומר שמי שחלש ייכבד ויתחזק, ירים את ישבנו ויילך לעבוד. רק מי שמוחלש יקבל תמיכה. בעצם הוויכוח הוא לא בשאלה האם להיטיב עם החלשים אלא איזו מדיניות תיטיב איתם יותר. הקפיטליזם דוגל במתן חכות בעוד השמאל דוגל במתן דגים (כי כולם מוחלשים ולכן אין להם מה לעשות עם חכות).
שינוי העמדה בציונות-הדתית: “הימים הראשונים היו טובים מאלה”
בעקבות הביקורת על הסתירה בין קפיטליזם לבין אדישות לגורלו של החלש, מגיע שלב הקינות:
זה הרקע (אמנם, לא היחיד) שמתוכו צומח אימוץ הנאו-ליברליזם ואף הליברטריאניזם בקרב הציונות הדתית בזמן הזה. בעוד שבעבר החזיקו חובשי הכיפה הסרוגה בתפיסות סוציאליסטיות (הפועל-מזרחי, הקיבוץ הדתי), כיום, אחרי התפרקותן של מסגרות אידיאולוגיות קולקטיביסטיות כתנועת המזרחי או כמשיחיות מבית מדרשם של הרבנים קוק, עושה שם הליברליזם הכלכלי נפשות.
פרסיקו טוען שזו לא הייתה ההשקפה הרווחת בציונות-הדתית בעבר. פעם היינו נורמליים, סוציאליסטים וקולקטיביסטים, מה שמתיישב היטב ובאופן טבעי עם האמונה והשמרנות הדתית. כעת פתאום שינינו את עורנו.
כמו פרסיקו, גם באותם מאמרים קוננו רבות על השינוי בדרכה של הציונות-הדתית. פעם כולם שם היו סוציאליסטים אוהבי אדם שדואגים לזולת (וגם עקביים, שהרי זה מה שכמובן הולם את דרכם האמונית-דתית), בעוד שהיום כולם קפיטליסטים שטופי מוח (וכמובן חיים בסתירה). על כך כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת ז, י): “אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה”.
פרסיקו מתעלם לגמרי מכך שהוספת הזהות הקולקטיבית לתוך החופש הקפיטליסטי בעצם עונה בדיוק על קושייתו זו. הרי אם הקבוצה שדוגלת בחופש הליברטריאני היא דתית, זו גופא הסיבה לכך שהם מוסיפים לשם את הזהות הקולקטיבית, הלאומית והדתית, ולא נותרים עם חופש ליברטריאני ריק. אבל פרסיקו מעדיף לבקר את ‘זהות’ על אינדיבידואליזם שאינו תואם למשנתם הדתית, ובו בזמן לבקר אותם על הוספת רכיב קולקטיביסטי (הזהות הלאומית-דתית) לתוך המשנה הקפיטליסטית. שתי קושיותיו מתרצות האחת את השנייה, אבל למה להציג משנה קוהרנטית (ששני מרכיביה משלימים זה את זה) אם אפשר להציג את אותו דבר עצמו כמשנה שסובלת משני קשיים?! מגמתיות, כבר אמרתי?…
הסבר פסיכולוגיסטי
מדוע קורה ה”שבר” הנורא הזה? כיצד נוהים צעירי הצאן אחר “רוח העיוועים הקפיטליסטית” של חופש ושבירת מסגרות? לכאורה אין לכך הסבר רציונלי שהרי מדובר במשנה סתירתית. אין פלא אפוא שפרסיקו מציע לכך הסבר פוליטי-פסיכולוגיסטי:
הברית המגושמת בין השמרנות לקפיטליזם נולדה מצורך פוליטי (אלו הכוחות שהתאספו מול הליברליזם החברתי בעל הנטיות הפרוגרסיביות והסוציאליסטיות), אולם לא פחות מכך מהפיתוי של השמרנים לאמץ צד אינדיבידואלי. הם לא רק טרחנים יבשים שעומדים מול ההיסטוריה וצועקים “עצרי!”. הנה כי כן, גם הם בעד חירות, גם הם תומכים באוטונומיה של הפרט, גם הם בעד זכויות, לא רק חובות!
אין זה מקרה שכאשר השתלט נפתלי בנט על המפד”ל הוא דאג למחוק מחוקת המפלגה את השאיפה ל”תחיקה סוציאלית” והכניס אליה את הצירוף הקדוש “כלכלה חופשית”. משהו חדש ואינדיבידואלי מתחיל. קידום האג’נדה הנאו-ליברלית הביא לבנט ולשקד אהדה רבה, בעיקר בקרב צעירי הציונות הדתית. ואולם אחת מסגולותיו האנטי-שמרניות של הקפיטליזם היא השאיפה המתמדת לחידוש. מה פואטי אפוא שצעירי הציונות הדתית מחליפים כעת את המוצר שאך מעט התיישן במודל חדש. כך שותה משה פייגלין לרוויה את המנדטים של בנט ושקד ומוריד אותם לסף אחוז החסימה.
הדוסים רוצים להרגיש רלוונטיים, ולכן מאמצים עמדה רעננה וחדשה, בלי להרגיש שהיא סותרת בעליל את משנתם.
גם בהמשך הוא כותב:
אל תחפשו היגיון. זה לא מסתדר כי לא אמור להסתדר. הסתירה כאן היא מובנית. היא אינה בעיה, אלא אמצעי המאפשר להמוני צעירים שומרי מצוות לנהור אל המפלגה. שהרי הם נהנים מכל העולמות: גם ימין קיצוני אורתודוקסי בלתי מתפשר, וגם “חירות לכל”. גם שמרנות חברתית ואפליית לא-יהודים, לא-אורתודוקסים ולא-הטרוסקסואלים, וגם הבטחה לשמירת זכויות הפרט. מובן שבפועל בכל מקום שיהיה צורך בהכרעה תגבר השמרנות על הפסאודו-ליברליות, אבל בינתיים אפשר לחגוג כאילו אנחנו שמאלנים.
הנה העניין: שומרי מצוות רבים רוצים להיות אינדיבידואלים חופשיים/אוטונומיים כפי האידיאל במערב. המתח בין שאיפתם זו לחייהם הכפופים למערכת מסורתית, הטרונומית, הוא רב, וככל שהם אדוקים יותר הדיסוננס קשה יותר. פייגלין מציע להם תחבולה מתוחכמת: על ידי תליית הסמכות החיצונית-דכאנית בממשלה, ועל ידי ההבטחה להוריד אותה מעל הגב שלנו, הוא מייצר שיח של חירות שהם שמחים לאמץ.
לא המסורת מגבילה אותנו, מסתבר, אלא המדינה. היא הבעיה, ואנחנו אלה שמביאים את בשורת החירות השלמה. פתאום דווקא הם אבירי זכויות הפרט והחופש. פתאום דווקא הם מכריזים “שכל אחד יעשה מה שבא לו”, משל היו היפים בשנות השישים. הפיתוי הוא גדול וההקלה עצומה. הם כבר לא אלה שאומרים אסור, הם אלה שאומרים מותר.
פייגלין אינו יותר מאילוסטרציה קיצונית לאופנת הליברטריאניות של הציונות הדתית. התפיסה הזו מאפשרת לשומרי מצוות ימנים להרגיש סוף כל סוף “בצד הנכון”, הצד של הקוראים לדרור. אנו עדים לאימוץ נלהב של מודל האינדיבידואל המערבי, ובסופו של דבר מדובר בחילון. ניכר כאן מיאוס מהמודל ההלכתי של “נעשה ונשמע”, של ציות וכניעה אל מול סמכות חיצונית. התפיסה המסורתית הזאת אינה מספקת מבחינת האטרקטיביות שלה, מבחינת הזהות שהוא נותנת ומודל האדם שהיא מכוננת.
הדור הצעיר של הציונות הדתית מחפש משהו אחר. כרגע פייגלין מציע להם אותו. בעתיד הדיבורים הנלהבים על “חירות” ייקחו אותם למחוזות אחרים.
דבריו של פרסיקו משקפים כאן חשיבה ילדותית שלא מוכנה לקבל עמדה מעט מורכבת (ואפילו לא מורכבת מדיי). מדובר בעמדה נפוצה בכל העולם כולו (כאמור, כמעט בכל העולם השמרנים הם דתיים וליברטריאנים כלכליים), אבל פרסיקו מוכן להאשים את כל שמרני העולם בחוסר עקביות טיפשי רק כדי שלא ייאלץ להפעיל ולו במעט את גלגלי החשיבה המורכבת. אפילו ברמה הכי פלקטית, האם אדם שדוגל בחופש מהרבה דברים אבל לא מהכל, זו עמדה לא עקבית? מדוע? האם לדעת פרסיקו החיים צריכים להיות שחור או לבן? אני כבר ממש לא יודע מי הפשטני והסתירתי במשחק הזה. בכל אופן, נדמה לי שזה לא רק פייגלין.
יש גם סיבות מהותיות: לקראת התמונה המלאה
אין להכחיש שיש כאן תופעה חדשה יחסית במחוזותינו. אכן חניכי בני עקיבא היו סוציאליסטים חמודים ונאמנים, ורוח החופש הייתה די זרה להם. באמריקה, ידידתנו הגדולה שמעבר לים, זה כמובן עתיק ונפוץ. שם כבר מזמן מסורתיות הולכת עם שמרנות וליברטריאניזם. כמו כל אופנה, זה מגיע משם אלינו. אבל הסבר אופנתי אינו מספיק. מה סוד הקסם של הליברטריאניזם עבור צעירי הציונות הדתית? כיצד ומדוע הוא מצליח לכבוש את הציבור הציוני-דתי?
כאמור, פרסיקו עושה כאן רדוקציה פסיכולוגית, כלומר מתמקד במישור הפסיכולוגי ומתעלם מהמישור הענייני-מהותי. לטענתו צעירי הציונות-הדתית עושים זאת מסיבות פסיכולוגיות, כי אין להם נימוקים ענייניים. אבל לדעתי העובדה שזו רוח התקופה אומרת שיש כאן התפתחות עומק ולא כדאי סתם לזלזל בה ולדחות אותה על הסף כסתירה לוגית (בפרט שאין בה סתירה כזאת).
אציע כעת את התמונה באופן מלא יותר, ככל שאני מבין אותה. היא מורכבת מכמה מישורים שמתלכדים יחד ליצור את התופעה הדתית-ליברטריאנית שכל כך מתמיהה את פרסיקו. אין כאן כמובן מחקר שיטתי ולכן גם לא יומרה לבאר את התופעה במלואה. אני כותב כמה אספקטים שעולים בדעתי כעת, ועיקר מטרתי היא להציע אלטרנטיבה לביקורת של פרסיקו, כלומר להסביר מדוע ההסבר הפוליטי-פסיכולוגי עושה עוול לתופעה.
- המישור הפסיכולוגי
אפתח בכך שלמרבה הפלא, למרות האמור עד כאן, אני נוטה לקבל את הניתוח שהוא מציע לתופעה. הרצון להיות רענן ורלוונטי לשיח העכשווי הוא בהחלט חלק מההסבר לתופעה. העובדה שהניתוח שלו לוקה ברדוקציוניזם אינה אומרת שהניתוח אינו נכון אלא שהוא לא מלא. שנאמר: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך (שם, שם יג).
אבל בכל זאת, אני לא מסכים לתמונה המלאה שהוא מציג. ראשית, כפי שהסברתי, התשתית שהוא מציב להסבר הזה, כלומר הסתירתיות האינהרנטית בעמדה כזאת, אינה נכונה. לכן אין צורך להיזקק לרודקציוניזם שלו. יתר על כן, מכאן עולה שעוד לפני שנעבור להסברים מהותיים וענייניים, אפילו המישור הפסיכולוגי של ההסבר שהוא מציע לוקה בחסר.
עדיין במישור הפסיכולוגי, מעבר למה שפרסיקו כתב יש כאן גם ריאקציה לשטיפת המוח הסוציאליסטית של תנועת העבודה (מפא”י הזכורה לרע, ומשת”פיה מהמפד”ל), וכמובן בסיועה האדיב של תנועת בני עקיבא. צעירי הצאן חשים שהקולקטיביזם עליו חונכו בבני עקיבא (שנאמר: מי שבן 17 ואינו קומוניסט אין לו לב) אינו נגזרת הכרחית של אמונתם ומחויבותם הדתית. הם מתבגרים מהתפיסות הילדותיות שמתאימות פחות או יותר לשבט ‘ניצנים’ (שנאמר: מי שבן 23 ונותר קומוניסט אין לו ראש). בכל זאת, אנחנו כבר בחבריא ג, לא? להערכתי, אימוץ התפיסות הליברטריאניות יש בו גם מן המחאה נגד שטיפת המוח הילדותית הזאת.
- הפנמת השיח האינדיבידואליסטי
כבר הסברתי קודם שצודק פרסיקו בכך שציבור דתי באמת לא ייטה להחזיק בתפיסה של חופש גמור, לכן אין פלא שהוא נוהה אחרי ‘זהות’ שמשלבת בה רכיב של זהות לאומית (וכאמור בטור הקודם אין לאומיות יהודית שמנותקת ממובניה הדתיים-הלכתיים). אבל זה לא אומר שבכל מה שמעבר לזהות הלאומית הציבור הדתי חייב להתנגד לשיח החופש העכשווי. גם האדם הדתי הוא תבנית נוף מולדתו. השפעות שיח החופש האינדיבידואליסטי העכשווי אינן פוסחות על הציבור הדתי. אדגיש כי לדידי זו תופעה של הזדהות אמיתית, ולא רק רצון פסיכולוגי כפי שפרסיקו מתאר אותו. מבחינתו משנה כזאת היא סתירתית, ולכן לשיטתו לא ייתכן כאן מישור אמיתי (וזהו כשל פסיכולוגי גרידא). אבל לדעתי אין כאן סתירה, ולכן אפשרי ואף סביר שמאמצים תפיסת עולם כזאת גם מטעמים שלגופה.
יתר על כן, דווקא אמונה באלוהים מביאה אדם דתי להנחה שהעולם מתנהל נכון גם בלי מעורבות שלנו. קל מאד לזהות את “היד הנעלמה” של אדם סמית ומילטון פרידמן עם ידו החזקה (והנעלמה לא פחות) של אלוהים. לכן אדם מאמין אומר לעצמו שלא כדאי לנו לעזור, כי בדרך כלל אנחנו רק נפריע. אלוהים יודע יותר טוב. יתר על כן, אם המציאות האכזרית תבעט את האדם האומלל למטה – אלוהים כבר יציל אותו. ובפרט עולם פרוטסטנטי שמאמין בדטרמיניזם שמונע על ידי היד האלוהית ייטה לחשוב כך, או להיפך שאם האומלל הזה הסתבך ונפל זו גזירת גורל אלוהית (הוא כנראה משנואי נפשו של אלוהים, ולא מהנבחרים המצליחנים, ע”ע התזה הפרוטסטנטית) ולכן עזרה שלנו לא תועיל.
ההסבר הזה רלוונטי גם, ואולי בעיקר, לרפובליקניות האמריקאית, כפי שהסברתי למעלה. אבל נדמה לי שההסברים הבאים הם ייחודיים בעיקר לנו, היהודים בישראל.
- האינטרס
מעבר לכל זה ישנו האינטרס. כחברת מיעוט, סבל הציבור הדתי בישראל מכפייה חילונית, מזלזול ומהדרה מתמשכת לאורך השנים (למרות הישגים מוגבלים בכפייה וחקיקה דתית, ואולי זו גופא הייתה התמורה/האתנן שקיבלנו), הן במדיניות והן בתקשורת ובעולם המשפט. המפד”ל ההיסטורית הייתה משת”פית שולית וחסרת מעמד ומשקל של מפלגת העבודה (קבלו כסף ועוד קצת אתננים ותנו לעבוד). חלק מאותה התנערות מהפסיביות וההדרה ליוותה את הקמת גוש אמונים, שביטאה התחלה של ביטחון עצמי ורצון להנהגה (כמובן קולקטיביסטי בעליל) שלא היה קיים עד אז, ובסופו של דבר לדעת רבים הביא לכפייה הפוכה. הרצון לנטרל את התהליכים הללו מביא את הציבור הדתי באופן טבעי לדרישה לחופש ולניתוק של הערכים מהמדינה. שיפסיקו להציק לנו ואנחנו נפסיק להציק לאחרים. “מעגל השונויות” של הרב שג”ר הוא עמדה מאד נוחה למי שמחזיק בעמדות מיעוט.
- המישור הערכי
אותו דבר עצמו פועל לא רק במישור האינטרסנטי. בגלל הכפייה החילונית רבים הגיעו להפנמה עד כמה קולקטיביות וכפייה הם גרועים ומזיקים. כעת הם רוצים לשחרר את כל החברה (כולל את עצמם) מהתופעות הללו. כעת זה לא רק אינטרס, אלא גם ערך. מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך.
- די להיות פראייר
הנימוק החזק ביותר הוא כמובן הרצון לא להית פראייר. מעבר לכל מה שתיארתי עד כאן (אצלי, לפחות, זה מישור מאד מרכזי), הציבור הדתי מואשם תדיר בכפייה על החילונים. לא פעם עמדתי על כך שהאשמים העיקריים הם החילונים עצמם. להם נוח ליילל ולהאשים אחרים, אבל בתוך תוכם הם עצמם נותנים יד תומכת לתהליכי הכפייה (ראו בעד מי מצביעים הנציגים החילוניים בבחירות לרבנות, עם מי הם עושים קואליציות וכדומה).[1]
הדתיים עושים זאת כדי להציל את החילוני האחר מעצמו (כלומר להשאיר לו זהות יהודית כלשהי). החילונים, כאמור, מכחישים את חלקם בעניין ומתלוננים על כפייה, אבל להערכתי בתוך לא מעטים מהם יש פחד רציני מפני השלב שבו אף אחד לא יכפה עליהם את העניין. במצב כזה הם יעמדו מול מראה וייווכחו בריקנות של סיסמאות היהדות האלטרנטיבית (ההומניסטית-ליברלית-אוניברסלית ושאר איזמים חסרי תוכן) ששוטפות את מוחותינו בשנים האחרונות. הם מבינים שבחברה ריקה מיהדות במובנה הדתי, לא יישאר שום מחסום יהודי בפני אוניברסליזם שיגרוף את כולם לתהום ולא ישאיר מהם זכר או סממן יהודי כלשהו. היהדות תעבור רדוקציה לנאורות ליברלית, כפי שקורה היום בבתי המדרש הליברליים-חילוניים (שגם נוטים, איך לא, לסוציאליזם). גם יהדותה של המדינה תהפוך להיות אתנית-גזענית ובסוף נטולת תוכן (אם כל אחד יכול להיות יהודי כל עוד הוא ליברל, אז מהי בכלל מדינה יהודית? כך הזיהוי המופרך של אהרון ברק: יהודי ודמוקרטי = דמוקרטי, יקרום עור וגידים.)
לדעתי, בתוך תוכם רבים מהחילונים, בעיקר אלו שהיהדות חשובה להם, מבינים זאת היטב. להערכתי, כשהחופש ישלוט כאן ביד רמה, החילונים יהיו הראשונים להתלונן. הם יעמדו מול מראה שתשקף להם את הוואקום שבתוכו הם חיים, מה שכיום מוסתר במחלצות לאומיות ודתיות (גם לחימה נגד כפייה דתית פותרת בעיות של זהות יהודית). יש ביניהם כאלו שמבינים זאת כבר היום ולכן הם לא יתנו את ידם למהלך כזה.
בכל אופן, אין פלא שבשלב כלשהו נמאס לציבור הדתי מכל זה. אתם רוצים להתנתק מהזהות הדתית שלכם, לבריאות. למה שאני אציל אתכם מעצמכם ועוד אשלם על כך את המחיר?! בבקשה, בשלו לעצמכם זהות אחרת, חיו בוואקום הקדוש ונראה אם תצליחו להמשיך למכור לעצמכם שאתם עוד יהודים. בקיצור, איכלו את מה שבישלתם, ועזבו אותי באימא שלכם. זו עוד סיבה לכך שהצעיר הדתי בימינו אומר לעצמו: אני בעד חופש לכל, וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. זהו טיפול בהלם נגד הצביעות שאופפת אותו מכל עבר.
אגב, במובן הזה פייגלין דווקא לא מספק את הסחורה כי הוא מתעקש להשאיר את הזהות הלאומית בידי המדינה ואף לכפות על אלמנטים מסוימים מתוכה. אני הייתי מוותר גם על זה, או לפחות על הסממנים הדתיים של הזהות הזאת. חשבו על מצב בו ניתן למרצ את המנדט לגבש את המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו ושלהם ביחד עם אחמד טיבי וחנין זועבי, ונראה מה ייצא. אני דווקא בעד. תקבלו בלגיה דוברת עברית, ואני מניח שרבים ממצביעיהם דעתם לא תהיה נוחה מזה.
מסיבה זו אני בהחלט בעד אלמנט החופש של ‘זהות’, אבל הייתי מרוקן ממנו את האלמנטים הדתיים (אולי פרט לאלו שהחילונים עצמם יעדיפו להשאיר). במובן הזה אני מצטרף למבקריו של פייגלין על הרכיב התיאוקרטי בליברליזם שלו (ולא מטעמייהו). אדרבה, השמט אותו לגמרי ורוקן את המדינה מזהותה הדתית. אני משער (וגם מקווה) שכשהציבור הדתי יציע עסקת חבילה כזאת, הציבור החילוני יקים קול זעקה, ואז לפחות יתברר מי באמת רוצה כפייה וצביון יהודי למדינה. לפחות יפסיקו לטפול את האשמה עלינו.
אני בטוח שהתמונה שהצגתי אינה מלאה. אבל די בה כדי להראות שההשטחה של פרסיקו היא חסרת שחר. נקודת המוצא שלי היא שאין סתירה בין אמונה דתית לבין חופש ליברטריאני, והמסקנה היא שאין צורך להגיע לרדוקציה פסיכולוגית של הנטיות הפוליטיות של תומכי ‘זהות’. לפעמים הם מצביעים למפלגה כלשהי פשוט מפני שהם מאמינים בדרכה. זו גם אופציה…
[1] הצעתי לכך כמה הסברים. בראש ובראשונה ההנחה הסמויה שיהודי אותנטי ואמיתי הוא לובש שחורים ומגבעות חשון ושמרני. הבחורצ’יק שהיה אתי בצנחנים ומדריך שלי בבני עקיבא, זה עם סנדלי שורש או טבע-נאות וכיפה סרוגה שמוטה בצד ראשו, הוא לא רב אמיתי ולא יהודי אותנטי. הרי הוא כמוני וכמוך, לכן ברור שזה רב צעצוע, או רב בכאילו. לכן החילוני בדרך כלל ייטה להצביע לגורמים החרדים והשמרניים יותר ולשתף עמם פעולה (ביחד עם הקיטורים כמובן. הכי נוח ללכת עם ולהרגיש בלי).
Discover more from הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
