בין מכון צמת למכון וייצמן או: חשיבותו של השַמָש (טור 121)

בס”ד

                                                                                                     “אתה תשלח את  הבן שלך למכון וייצמן                                                                                                           ואני למכון שמשון ונראה מי יגיע ראשון!”                                                                                                           (בנו   של   סלים   וראזה   בן  האלמוות                                                                                                           למורה, במערכון הכדורסל של הגששים)[1].

הפוסט הזה נכתב בהתרגשות גדולה. לפני לא מעט שנים (כעת מתברר לי שזה היה באמצע שנות השמונים) התאהבתי בשיר כלשהו שעסק בפרודיה על גדולי האומה שהיא בעצם פרודיה על מושגי הגדלות הדתיים, ועשה זאת בחן רב. לפני כמה וכמה שנים שמעתי אותו באקראי ברדיו, ולא הספקתי לשמוע את שם השיר, מי הלהקה שמבצעת וכו’. מאז אני מחפש אותו ולא מוצא למרות כל מאמציי. התכתבתי עם גדולי האומה בתחום זה, מדן אלמגור – ישירות, ועד אליהו הכהן – בעקיפין, וכן פניתי לאתר נוסטלגיה אונליין (מה שהתברר כטעות בלתי הפיכה. מאז אני מקבל מהם מיילים אינספור, אבל לא את התשובה לשאלתי). כל אלו לא ידעו ולא יכלו לסייע לי. הפניתי את השאלה לפורומים שונים ברשת, עשיתי חיפושים מכל מיני סוגים (על סמך מילות מפתח כלשהן שזכרתי: שפינוזה, איינשטיין, שמש בית הכנסת, מועדון התיאטרון וכו’ וכו’) ולא מצאתי. משהתברר לי שאף אחד מאלו לא יודע, אחרי שנים של חיפוש כבר חשבתי שלא היה זה אלא חלום.
והנה אתמול (יום ג’, יב אדר התשע”ז) אני מוצא בתיבת הדוא”ל שלי הודעה מידידי הטוב נדב שנרב ובתוכה לינק, ובכותרתה איתא כהאי לישנא: “וואו כבר עשרים שנה אני מחפש את זה… החל מ 14:10”. אני לוחץ בדקה המצויינת, ומקבל את מבוקשי לפנים. לא בכל יום איתרחיש ניסא. על כן קבעתיהו בו ביום ועשיתיהו יום משתה ושמחה ליהודים, מאבל ליום טוב (הלוא הוא היום הידוע מאז ועד היום כפורים לוד). אני לא זוכר אם שיתפנו אי פעם זה את זה בחיפוש, אבל בכל מקרה במקום שבח והלל (קריאתה זו הלילא) וברכת השיר, אמרתי לנפשי: וואלה, Great minds thinks alike.
מתברר שמדובר בשיר העונה לשם “גדולי היהדות”, מתוך ההצגה תולדות עם ישראל – השלמות ותיקונים (משנת 1986), ושרה אותו להקת השחקנים של ההצגה: חני נחמיאס, אבי דור, אסנת וישינסקי, טוביה צפיר ודובי גל. אחרי שנודע לי שם השיר, מצאתי אותו בנפרד בסרטון באתר baba mail (וכך חסכתי לאורן לגזור אותו מתוך סרטון היוטיוב של רבקה מיכאלי). מומלץ מאד להקשיב (וכמובן גם, ואולי בעיקר, למילים):

תודו שזו ממש יצירת מופת (או שזה רק אני ששבוי בנוסטלגיה שבניתי לי?…).
לרגל השבת האבדה לבעליה החוקי (=אני) אני כותב את הפוסט הזה, ומקדיש אותו לנדב (אף שעוד בחיים חיותו ב”ה. עד מאה ועשרים) בהוקרה אין קץ. נדב, יצאת ידי חובת משלוח מנות ומתנות לאביונים (שכל המחזר אחר אבידתו אביון הוא אצלה – שם, שם) של פורים ושושן פורים גם יחד. ואף שגרמת לי לעבור בבל תוסיף ולשמוח טרם הפורים (ולשיטת בני דודנו הליטאים היא עבירה כפולה כידוע, כהך דמי שעצב בט’ באב והדברים עתיקים).
אמנם מכיון שערב פורים הוא חשבתי שאין זה ראוי לדון בזה בכובד הרגיל במחוזותינו. על כן אחבר זאת לפורים תורה שחשבתי לכתוב לרגל אילין יומיא, וזה החילי בעז”ה.

בדין ביצה שנולדה בשושן פורים

זה מכבר הגיעתני מגילה עפה אשר נחפשה מהגניזות, ובה איבעיא המרעישה כל לב שומע ומבין, בדין ביצה שנולדה בשושן פורים. בינותי בספרים ואף בגיליונין ובין השיטין דילהו, חיפשתיהו ולא מצאתי את שאהבה נפשי. מצאוני השומרים הסובבים ושאלוני אי הלך דודך היפה בין החוחים ואיה קולו, ועניתי ואמרתי קול דודי הנה זה בא ירד לגנו הולך סובב הרוח ולוקט שושנים מכל הבא ליד. ומכיון דבמקום שאין אנשים אף בעלי תשובה אינם עומדים, ומקובלנו דלא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין עד שתיבטל ממנה (שנאמר במתים חופשי), על כן כינסתי את כל היהודים (לך כנוס את כל היהודים), בי דינא דהאי מתא ובו עשרה בטלנין, ואף דלא צמנו ולא קיימנו בנפשנו “וצומו עליי”, שקלנו וטרינו בהך דינא רבה ודינא זוטא, ואני תפילה ליושב מרומים דכמו בתענית הבכורות שישראל קדושים (ורעבים) לומדים במקום לצום, אף אני וחברותיי נצום כן. וזה אשר העלתה ידינו יד כהה אשר הנפנו עליה ונחלליה.

בכוונה כתבתי את הפורים תורה הזה על שאלה פסאודו הלכתית ולא על מצבים אקטואליים כמקובל (דיני עצירת טרמפים, יציאה לשבת מהבסיס, אכילת סושי וכדומה). כעת יכול כל קורא לשאול את עצמו על ליצנותא דפוריא כי הא, מדוע דברי הפורים תורה הללו נכתבים ונאמרים בכל המדינות וזכרם לא סף מזרעם? לכאורה זה רק פלפול משעשע להנאת הפורים, כלומר אנחנו צוחקים רק בגלל שהפלפול הזה לא נכון (ראה בטור 52 על ההבדל בין דרוש לפלפול). אבל לי יש חשד שבמקרים רבים יש כאן משהו עמוק יותר. מדובר בלגלוג על עצם הפלפול ההלכתי. בתוככי ליבנו אנו חשים שגם דיון אמתי לאמיתה של תורה בדין ביצה שנולדה ביו”ט שאחרי השבת הוא סוג של פורים תורה, כי הוא עוסק בזוטות שאף אחד לא מבין מדוע בכלל הן חשובות. איך אפשר לפלפל ימים ושבועות בשיטות הראשונים השונות מה דינה של ביצה שנולדת ביו”ט שחל אחרי השבת? את מי זה מעניין בכלל אם יאכלו או לא יאכלו אותה, והאם הבעיה היא ביום המכין או ביום שהוכן לו? וכל זה כשיו”ט חל אחרי השבת אחת לכמה שנים.
כל דיוני הפורים שלנו על דיני עצירת טרמפים ודיני אכילת סושי או התמחות בבית חולים (פורים תורה של זאב פרימר הזכור לטוב) שנדונים בפלפולים הלכתיים שונים דמויי שו”תים, בעצם מלגלגים על עצם המתודה. אם היה לנו אמון במתודה היינו משתמשים בה באמת גם לשאלות מהחיים, לא? איכשהו בחיים אנחנו חושבים עם סתם שכל ישר (במקרה הטוב), אבל בתחום הלמדנות וההלכה יש לנו שיטות מפולפלות ושאלות חסרות חשיבות שאנחנו מקדישים להן את כל האנרגיה ורואים בהן את הצלת העולם. הרי עלינו, פלפלני ביצה שנולדת ביו”ט שאחר השבת, עומד העולם לא?
וכאן אנחנו חוזרים היישר לשיר גדולי היהדות הנ”ל. החבר’ה האלה מלגלגים על תפיסת הגדלות היהודית, כאילו שמש בית הכנסת או מי שממציא מפסקי גרמא או גלאי חמץ אוטומטי, תורם ליהדות, בעוד איינשטיין, שפינוזה ומנדלסון, הם בטלנים במקרה הטוב ובוגדים במקרה הפחות טוב. במקום לעסוק במסות, בפילוסופיה, או במוסיקה, הם יכלו לחדש מפסק גרמא לשבת או גלאי חמץ אוטומטי, לעסוק בהתרמה לישיבות, או להלחין שירים חסידיים. איזה בזבוז…

זה מזכיר לי את הסיפור המיתולוגי של ריצ’רד פיינמן, יהודי חתן פרס נובל פיסיקה, שהיה גם ליצן לא קטן. בספר הפולחן שלו Surely You’re Joking, Mr. Feynman!, הוא מספר על כמה בחורי ישיבה שבאו אליו ואמרו שהם רוצים לשאול אותו שאלה מדעית. פיינמן שמח מאד שסוף סוף בחורי ישיבה מתחילים לעסוק בנושאים החשובים באמת במקום פלפוליהם הרגילים, והזמין אותם אליו. במעלית הוא שואל אותם במה המדובר, והם אומרים לו שרצונם לשאול האם חשמל זה אש. פיינמן לא הבין את השאלה: אש זה כימיה וחשמל זה פיסיקה, ומה בכלל הקשר ביניהם? הם הסבירו לו שעניינם בשאלה האם מותר להשתמש בחשמל בשבת, ואם יש לזה דין אש אז יהיה כאן איסור מבעיר (שחודש בתלמוד, הטקסט היהודי הקאנוני, לפני כמה אלפי שנים). פיינמן היה המום ומאוכזב. הוא חשב שהם מתעניינים במדע, אבל מתברר שמבחינתם המדע הוא אמצעי למען המטרה האינטלקטואלית והרוחנית הנעלה של בירור דין הזזת המתג החשמלי בשבת. לשם כך הם מעלים לבירור טענות מופרכות מבחינה מדעית, ובעצם מייצאים את פלפוליהם החוצה גם למחוזות המדע.

השאלה שעולה כאן היא בעצם מה יותר חשוב: מכון צמת או מכון וייצמן? או בלשון הזהב של הגששים: אתה תשלח את בנך למכון צמת ואני למכון וייצמן ונראה מי יגיע ראשון. האם יותר חשוב לפתח את תורת היחסות או גלאי חמץ אוטומטי? מי יותר נאמן ויותר תורם ליהדות: איינשטיין או שמש בית הכנסת? מה אתם אומרים על זה? אני בהחלט חושב שאלו שאלות ששווה לתת עליהן את הדעת. יש בטענות הללו משהו, אלא שזו רק האמת החלקית. אבל כאמור כאן לא המקום לבירור כבד מדיי, ונשאיר זאת לפעם אחרת.

פורים שמח ומבדח

[1] לא מצאתי אותו אונליין, אז הבאתי תחליף חיוור שנעשה כמחווה.

[2] ראה על כך באורך בדבריי כאן.