מעשה בשני כנסים שמרניים שהיו בעירנו (טור 217)
בס”ד
בדרך כלל במוסף שבת של מקור ראשון ניתן למצוא מודעות על כנסים בנושאים כמו מומחי גיאוגרפיה ומדעי ארץ ישראל מדברים על גידול חרסים בדרום מדבר יהודה בתקופת הממלוכים התיכונה. לכן מבחינתי היה מרענן לגלות שם מודעה על כנס שנערך ביום ה’, 16.5 שעוסק בשמרנות, הלוא הוא כנס השמרנות הישראלית הראשון (שמקום התרחשותו נשמר בסוד במודעה הזאת, כנראה משום עין הרע). במקביל הגיע לידיעתי כנס נוסף שמתרחש באותו יום עצמו, לדאבון לב הנשים השמרניות, שעוסק בנשים בעולם התורה, לזכרו של הרב ליכטנשטיין.[1] במחשבה שנייה, אולי אין מקום לחשש, כי בכנס השני לא ישתתפו שמרנים, ולהיפך. שני הכנסים עוררו בי הרהורים נוגים שנוגעים בעיקר לשמרנות, וחשבתי לחלוק אותם עמכם.
סיפור עם מוסר השכל: הצפרדעים וכד החלב
ישנו משל עממי ידוע על שתי צפרדעים בכד חלב, וזו לשונו:
שתי צפרדעים נפלו לתוך כד חלב. דפנות הכד היו חלקות ולא ניתן היה לטפס עליהן. הצפרדעים ניסו בכל כוחן לקפוץ ולצאת מהכד, אך ללא הצלחה. הכד היה גבוה מדי והחלב עמוק מדיי. אחת הצפרדעים התייאשה, ואחרי זמן קצר הפסיקה לנסות… וטבעה. אבל הצפרדע השנייה לא ויתרה – היא דחפה נואשות בידיה וברגליה כדי להשאיר את ראשה מעל לחלב ולא לטבוע. שוב ושוב היא ניסתה לנתר ולקפוץ החוצה. ואז.. הפלא ופלא… לאט לאט התחיל להיווצר גוש מוצק של חמאה מתחת לרגליה הבוחשות בחלב. בקפיצה אחת ניתרה הצפרדע ונחלצה מתוך הכד.
ודאי לא תתפלאו שאצלי מתעוררת קונוטציה הפוכה למשמע הסיפור הזה. מבחינתי יש צפרדע אחת שפשוט מטפסת למעלה ועולה בשחייה, אבל השנייה מנסה להיאבק בחלב בכל כוחה ולא נותנת לחלב להציף אותה. היא דוחפת נואשות בידיה ורגליה ולאט לאט החלב מתחבץ לחמאה. הברנשית החרוצה שלנו כמובן נתקעת בפנים ומתה.
מבחינתי המשל המהופך הזה משקף מצב שבו אדם יוצר לעצמו בעיות במקום שהן לא באמת קיימות, וזה מסבך אותו בחיפוש אחר פתרונות, שבעצמו הורג אותו. וכעת בחזרה לכנסים שלנו.
הכנס הראשון: נשים בעולם התורה
הבנתי שהשאלות שבהן יעיינו במושב השלישי של יום העיון הן בעיקר הפונקציה של המורה הרוחנית ושילובה עם רב הקהילה. אתן רקע לדברים למי שבעוונותיו אינו בקיא דיו. בשנים האחרונות ישנה נטייה עבריינית בכמה קהילות דתיות מודרניות לשלב נשים בתפקיד רבניות (לא כנשות הרב אלא כרבניות בעצמן). אך מה לעשות שהמסורת שלנו לא רואה זאת בעין יפה. כפתרון לעניין זה הומצא מושג חדש: מהר”ת (=מנהיגה הלכתית, רוחנית תורנית), שבו יכולה לכהן גם אישה. זהו פתרון מבריק, שהרי אין בעיה למנות אליו נשים כי התפקיד הזה לא מופיע בשולחן ערוך (לכן גם אין שום בעיה למנות נשים כשרות, שופטות עליונות, ראשות ממשלה, ואין פוצה פה ומצפצף למעט כמה מוזרונים מהאגף האולטרה שמרני). ומכאן בין תבינו כי יש כבר ישיבת מהר”ת בארה”ב שמסמיכה מהר”תיות. רעיון זה כמובן מעורר התנגדות חריפה במנהיגות האורתודוקסית (מכאן עלולים להגיע להגדרת אישה כרב רחמנא ליצלן. לא בכדי מחו בהם רבותינו בעלי עיני הבדולח. וכפי שהם צפו ברוח קדשם, אכן זה כבר כמעט קורה בפועל).
טוב, אז בינתיים הגדרנו מהר”ת (ולמהדרין: מהר”תית, שיהיה ברור שזו אישה. הרי גם גבר יכול להיות מנהיג הלכתית רוחני ותורני. שוויון, לא?!). בשלב הבא מתחיל להתנהל דיון על שילובה של מהר”תית עם רב בקהילה (ראו ברשימת השאלות למעלה). כיצד תהיה חלוקת התפקידים, מה היא תעשה ומה יהיו תפקידיו וכדומה. רק אופציה אחת לא עולה שם בשאלות לדיון: שלא תהיה מהר”תית אלא רבנית ללא רב לצידה. האופציה הזאת אפילו לא עולה לדיון תיאורטי, אם כי עולה האופציה ה”נועזת” שמהר”תית אינה אלא רב בתחפושת (רק שיזהרו שרבי יוסף קארו לא יבחין בכך ח”ו).
הדבר המשעשע במיוחד בסיטואציה הזאת הוא שהכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה. כולם מבינים שכל החבר’ה הללו היו רוצים שאישה תוכל לכהן כרב, ולכולם ברור גם שזהו הדבר הנכון. ומכיוון שמדובר ברבנים ותלמידי חכמים אני מרשה לעצמי להניח שרובם גם מבינים שאין מניעה הלכתית לכך, פרט לשמרנות חסרת בסיס ממשי (וכאן אנחנו כבר נוגעים בכנס השני, אבל אשמור אתכם במתח). אבל בו בזמן לכולם ברור שאי אפשר לשים את הדברים על השולחן. למה? זהו כנראה שילוב של אינסטינקטים שמרניים עם בלבול בינם לבין הלכה, וכמובן הבעיות ה”פוליטיות” (זה לא יתקבל, עוד מוקדם מדיי וכדומה). תכל’ס, נקודת המוצא היא שהלכה למשה מסיני בידינו שאישה פסולה לרבנות, ולכן הם מחפשים דרכי עקיפין. כעת מצאו את המעקף המבריק: המהר”תיות. אבל דרכי העקיפין יוצרות בעיות של שילוב ראוי בין התפקיד הזה לתפקיד הרב בקהילה (שהרי אם אין רב בקהילה אלא רק מהר”תית אז חייב גם להיות שם רב). והנה, הגענו ליום העיון על מנהיגות נשים בעולם התורה, שמנהל דיונים שמטרתם לפתור את הבעיה הלא קיימת הזאת.
כל העסק הזה מתנהל לכאורה באווירה של פתיחות וליברליות, או חדשנות דתית, גישה שסוף סוף נותנת לאישה מקום בהנהגה רוחנית. אבל בעצם יש כאן פארסה שמתנהלת כולה על המגרש השמרני. במילים אחרות זהו דיון בסוציולוגיה של חברה שמרנית: איך היא מיישבת את מה שנכון בעיניה (שאישה תעשה כל מה שהיא רוצה ויכולה) עם מה שנהוג בפועל (שאישה לא יכולה להיות רב) למרות שברור שאין לזה טעם ואין לזה גם תוקף (כי אין מניעה הלכתית שאישה תהיה רב. ראו להלן). אז יוצרים יש מאין תארים ומושגים מצחיקים כמו מהר”תית. ועכשיו יכול להתחיל דיון מלומד על השילוב בינה לבין הרב, בלה בלה בלה. דיון שכולו נוצר מתוך האילוצים השטותיים שהם עצמם לא מאמינים בהם. חד גדיא חד גדיא…
אתם מתחילים לראות את הצפרדע והחמאה? במקום לשחות ולעלות ישר למעלה (כלומר לעשות את מה שמתבקש ונכון בעיני כולם, למנות אישה כרב), החבר’ה הללו מתבחבשים בבעיות מדומות שהם עצמם יצרו, ובכך מחבצים את החלב לחמאה ונחנקים בתוכה. זה מחייב אותם לדון בדיונים חסרי שחר שלא קשורים להלכה. איך בדיוק יקבעו שם את חלוקת המשימות? יש רמזים בהלכה לתפקידיה של אישה כמנהיגת קהילה? מדובר בטיקוס עצה כיצד למנות אישה כרב בלי לגלות זאת לרבי יוסף קארו. לשם כך יש להגדיר את המונח החדש מהר”ת, וליישם אותו במציאות בלי לדרוך על היבלות לאף אחד. כעת אסביר זאת קצת יותר.
האם יש מניעה כלשהי למנות אישה כרב?
ברקע הדברים עומדת השאלה מה לכל הרוחות הבעיה כאן. שאלת תלמוד תורה לנשים כנראה כבר מאחורינו. כולם מבינים שנשים יכולות ואולי גם צריכות ללמוד תורה, כל אחת לפי מעלתה וכבודה. לכן לא על כך הדיון. לכאורה שאלת השררות לנשים (מסירת תפקידים שכרוכים בסמכות) היא שעומדת על הפרק. אבל זה לא נראה לכם קצת מוזר, שלא לומר הזוי ומנותק, כשיש נשים ראשות ממשלה, שרות ושופטות עליונות (כולל נשיאות בית המשפט העליון), לדון על מסירת התפקיד הסמכותי העליון של רב קהילת “אחוות משה” בבית הכנסת בכפר אתרוג לאישה? לא שמעתי דיונים רבניים והלכתיים במסירת תפקידים כמו שופטת עליונה או שרה לנשים, אבל תפקיד רבנית, סליחה מהר”תית, של קהילה, מחייב כנסים ודיונים מעמיקים ומלומדים.
הדיונים הללו דומים בעיניי לדיונים שהתנהלו על קדיש יתומה. את מאמרי על פסיקה מסדר ראשון ושני פתחתי בדיונים “מלומדים” שעסקו בקדיש יתומה. הצבעתי שם על כך שמדובר בדיונים שבנויים בצורה מאד מוזרה. אף אחד לא מגדיר באיזו בעיה הלכתית באים לטפל, ולא בכדי. אין בעיה כזאת. ניתן היה לדבר על קול באישה ערווה, או על צניעות. אבל ביחס לנורמות המקובלות בקהילותינו המעורבות שנשים נוטלות חלק בכל תחום בחיים וגם בקהילה, הדיונים הללו נראים מנותקים ומופרכים לגמרי. אנחנו כבר הרבה אחרי שאלת קול באישה, בפרט בהקשר זה (עד כמה שבבית הכנסת בכלל יש בעיה כזאת). שאלות הצניעות בהופעת אישה לפני ציבור הן לכל היותר בדיחה גרועה בנסיבות שלנו. ובכל זאת בדיון מובאים מקורות שונים לכאן ולכאן, ראיות ודיוקים מלשונות של פוסקים בעד ונגד, כשבעצם אין בכלל בעיה לטפל בה. שוב אנשים טובעים בחמאה שהם עצמם במאמצי החילוץ שלהם חובצים.
הסברתי שם שדיון הלכתי סדור אמור להתחיל בניתוח של השאלה ואיתור המרכיבים ההלכתיים שקשורים אליה: מצוות ואיסורים דאורייתא, תקנות או גזירות דרבנן, או מנהגים ומדיניות הלכתית. אחרי פריסת המפה העקרונית צריך להיפתח דיון בכל אחד מהסעיפים וביישומו לגבינו, ולבסוף צריך לסכם את העולה מכל האמור לעניין השאלה ולסיים בפסק הלכה. אי אפשר להתחיל דיון בהבאת מקורות לכאן ולכאן כשאין בכלל סעיפים הלכתיים על הפרק. הדבר דומה לדיון בשאלה האם מותר לצפות בציפורים באגמון החולה, ולהביא ראיות מדיוקי לשונות הפוסקים שראו ציפורים במקומות שונים. חסרה כאן התשתית הכי יסודית: מהם הסעיפים ההלכתיים שעל הפרק? על מה בכלל צריך לדון? כפי שכתבתי שם, אם היה עליי לכתוב תשובה על קדיש יתומה, היא הייתה מנוסחת בערך כך: מותר, כי אין שום סיבה לאסור (נון אישיו). אחר כך אולי אפשר לדבר על משמעויות חברתיות, להמליץ או להתנגד, אבל זה כבר באמת לא עניין הלכתי. תשובות הלכתיות מנותקות כאלה יכולות להופיע רק כאשר מתייחסים להלכה בסדר השני, כלומר נסמכים על מקורות בלי לנתח את הדברים מיסודם.
כל מה שלא אסור מותר
בעולם המשפטי מקובל “עקרון החוקיות“, שלפיו לגבי האזרח כל מה שלא אסור הוא מותר (וכלפי הרשויות ההיפך). גם בהלכה זהו המצב: כל מה שלא אסור מותר. חובת הראיה והדיון היא על מי שטוען לקיומו של איסור. עליו להסביר מכוח אלו סעיפים הוא טוען זאת. רק אחרי שיעלו סעיפים לאסור, אם בכלל, יש מקום להתחיל לדון האם להתיר.
זהו בדיוק המצב ביחס לכהונת אישה כרב קהילה. ניתן לדון על לימוד תורה של נשים, אבל זה כבר מאחורינו. גם מסירת תפקידים של סמכות לנשים מצויים כבר הרבה אחרינו. אז על מה בדיוק דנים כאן? מה הבעיה שאישה (שראויה לכך מבחינת האישיות והידע) תכהן כרבנית קהילה? אבל אצלנו, אפילו בקהילות הכי ליברליות (למעט אחת, מבין אלו שאני מכיר) זה כלל לא בא בחשבון. הקהילות הכי ליברליות דנות בשאלה כיצד לשלב מהר”תית עם תפקיד הרב, ובעצם איך לרבע את המעגל, כשהאופציה למנות רבנית כלל לא על הפרק. זוהי תוצאה של חשיבה הלכתית מסדר שני: מקובל שלא ממנים ואין לנו מקורות שמאפשרים למנות וזהו. אבל אין בכלל בעיה, אז למה צריך מקורות? זה ממש לא מעניין.
חוסר פרופורציה
מעניין לציין שפרופ’ דוד הלבני, אחד מחוקרי התלמוד הידועים ביותר, פרש מהתנועה הקוסרבטיבית על רקע זה. מעודי תמהתי איך את הכל שם הוא היה מוכן לבלוע, ודווקא עניין בנאלי כמו מינוי נשים כרבניות שבר אותו. כעת ראיתי בויקיפדיה שבאמת הייתה עליו ביקורת דומה (ראו שם בהערה 1):
ארגונים מתונים כמו “עדה” דחו את הלבני בטיעון שהוא ותומכיו לא הביעו התנגדות לנושאים כמו אפשור נהיגה בשבת או ביטול למעשה של רבים מדיני האישות, אך פרשו דווקא בעניין גבולי כמו סמיכת נשים.
זה מזכיר לי את הסיפור הידוע על השאגת אריה שהגיע לקהילה כלשהי לכהן כרבה, וביקש את ספר הקהילה (זהו המקום בו כותבים את כל המנהגים הנהוגים שם). הביאו לו את הספר והוא החל להעתיק לשם את עשרת הדיברות. כששאלו אותו לפשר העניין הוא הסביר שהוא מנסה לדאוג לכך שאנשים יקפידו על עשרת הדיברות כמו שהם מקפידים על מי אומר קדיש ומתי.
יש בחברה הדתית לא מעט בעיות קשות, בהלכה ובתפיסת עולם תורנית. יש חילון בהיקפים מדאיגים, ויש גם שאלות הלכתיות ומצוקות לא פשוטות. נראה לי מוזר להקדיש מושב לדיון בשילוב תפקידה של מהר”תית עם רב קהילה. צר לי, אבל זה נשמע לי הזוי. ייתכן שהתלישות הזאת היא אחת הסיבות לחלק מהבעיות שמניתי.
כנס השמרנות
כאן אני מגיע לכנס השמרנות הישראלית הראשון. כשראיתי את הכותרת, התגובה הראשונית שלי הייתה גיחוך. אני לא יודע, אבל יש משהו עבש ודוחה בעיניי בשמרנות כגישה עקרונית. נראה לי מוזר לעשות כנס שמטרתו היא קידום עניין אנכרוניסטי, כלומר להתקדם לכיוון העבר. אבל במבט שני חשבתי לעצמי שבעצם באותה מידה גם חדשנות אינה ערך בעיניי.
אדם שמאמץ עמדה כלשהי על בסיס שיקולים ענייניים, ובמקרה היא יוצאת שמרנית (מתאימה למה שהיה בעבר) אינו שמרן. כך גם מי שמאמץ מכוח שיקולים ענייניים עמדה חדשה – אינו חדשן. שמרנות וחדשנות כאידיאולוגיה עניינן לאמץ עמדות שמרניות או חדשניות בגלל היותן כאלו. מה שנקרא היום שמרנות (ימין כלכלי וחברתי) אינו אלא אוסף עמדות שמתאימות למה שהיה בעבר, אבל ההנמקות אליהן אינן בהכרח שמרניות. יכולה להיות טענה שהעמדות הללו נכונות או סבירות יותר מצד עצמן. אבל כאמור זו אינה שמרנות. שמרנות היא לטעון לטובתן רק מפני שכך היה בעבר. אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה.
אדם אמור לגבש עמדה לפי מה שנראה לו. כשעומדות בפניי שתי אפשרויות לפעול, או שתי דרכים אידאולוגיות שעליי לבחור ביניהן, מה שאני אמור לעשות הוא לחשוב ולהחליט מי מהן עדיפה בעיניי, תהא שמרנית או חדשנית. ומכאן שהן השמרן והן החדשן בעצם משתמשים בשיקולים לא ענייניים כדי לגבש עמדות. האחד בוחר את הדרך השמרנית כי היא שמרנית והשני בוחר בדרך החדשנית כי היא חדשנית. הצד השווה לשניהם שאינם שוקלים את השיקולים הענייניים.
נדמה לי שפעם כתבתי כאן שפוסק הלכה לא אמור להיות שמרן וגם לא חדשן ומקורי. עליו לקבוע את ההלכה לפי מיטב הבנתו ולפי מה שנראה לו נכון. אם הוא קובע עמדה הלכתית כי היא שמרנית או כי היא חדשנית הוא מועל בתפקידו. אין זה אומר שאין פוסק שמרן או חדשן. ודאי שיש. טענתי היא שהשיקול הזה אינו צריך ליטול חלק בהחלטה ההלכתית עצמה. יבואו חוקרים, ילמדו את פסקיו של אותו פוסק ויקבעו האם הוא שמרן או חדשן. זה תפקידם, אבל לא קשור לשיקוליו שלו.
הטענות לטובת השמרנות בדרך כלל מבוססות על יציבות חברתית ועל כך שהחכמה המצטברת לאורך הדורות כנראה עדיפה על פני רעיונות חדשים. אבל אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שאלו קריטריונים מספיקים לאימוץ עמדה כלשהי. לכל היותר אם אני בספק יכולים להמליץ לי מכוח השיקולים הללו להישאר שמרן.
בספרי אמת ולא יציב הגדרתי פונדמנטליזם כתפיסה שלא מעמידה את עצמה למבחן של חשיבה ביקורתית. אדם שמאמץ עמדה לא בגלל נימוקים לגופו של עניין אלא בגלל אופייה הכללי ויחסה לעמדות אחרות, גם הוא סוג של פונדמנטליסט. הוא מאמץ את השמרנות או החדשנות רק מעצם היותן כאלו, כמו שהפונדמנטליסט המוסלמי מאמץ את עמדתו של הח’ליף, הניו אייג’י את זו של החייזר (שמתקשר איתו), החסיד את עמדת האדמו”ר שלו וכדומה, וכל זה רק בגלל שהח’ליף/אדמו”ר/חייזר אמר זאת, בלי להעמיד זאת למבחן של חשיבה ביקורתית.
האם יש כאן ויכוח?
לאור כל האמור עד כאן, אני דווקא משער שאין בין תומכי השמרנות שהשתתפו בכנס אנשים שדוגלים באימוץ תפיסות רק בגלל התאמתן למה שהיה בעבר (אכנה זאת שמרנות פונדמנטליסטית). אלו שאני מכיר שם הם אנשים מפוכחים, ולכן סביר להניח שהמונח שמרנות שם מופיע במובנו המפוכח. שמרנות מפוכחת באה לבטא שלילה של מושג אחר: העדפת החדש וזלזול בישן רק בגלל שהוא ישן. מטרתו של השמרן המפוכח אינה להמליץ על אימוץ לא ענייני של עמדות, אלא בעיקר להתנגד לחדשנות האידיאולוגית, כלומר לזלזול אוטומטי בישן. הוא טוען שכדאי לבחון גם את העמדה הקיימת ולא בהכרח לאמץ עמדה חדשה. הישן אינו תמיד טיפשי, הוא טוען כנגד החדשנים.
אם תראו את תכנית הכנס תיווכחו שמדובר באוסף נושאים לא בהכרח קשורים. מכאן עולה לכאורה המסקנה שדווקא כן מדובר בשמרנות פונדמנטליסטית, שהרי אין סיבה עקרונית שאדם מסוים שמאמין ברעיונות של כלכלת שוק בהכרח יתנגד גם לפוסטמודרניות וידגול בתרבות לאומית ושמרנית. רק אדם שנצמד למה שהיה מפני שכך היה בעבר, מאמץ את כל העמדות הללו בעסקת חבילה אחת. אבל כאמור מהיכרותי עם הנפשות הפועלות סביר יותר בעיניי שמדובר באנשים שהגיעו למסקנות בנושאים השונים מסיבות ענייניות, אלא שבשורה התחתונה הם נקלעו כולם לסיטואציה שבה העמדה שנראית להם היא העמדה שהייתה בעבר, וכך נוצרה התנועה השמרנית שבמסגרתה נערך הכנס. כאמור, הנחתי היא שמדובר בשמרנות מפוכחת (שבעצם אינה באמת שמרנות).
אם נבחן את צדה השני של המטבע, ניווכח שגם שם המצב דומה. אני לא מכיר אדם אינטליגנטי שדוגל בחדשנות לשמה, כלומר שעצם החדשנות של עמדה כלשהי היא סיבה מספיקה בעיניו כדי לאמץ אותה. זוהי חדשנות פונדמנטליסטית חסרת היגיון. חדשן מפוכח יאמר לכם שמטרתו היא לצאת נגד קיבעון מחשבתי שמרני. הוא מבקש לגרום לאנשים לשקול דרכים חדשות, ולא תמיד להיצמד לישן. הוא יטען שאת המסקנות יש לגבש לאור שיקולים ענייניים ולא להירתע ממשהו חדש. אלא שלזה אמור להסכים גם השמרן המפוכח שלנו.
אם כן, שמרנות וחדשנות פונדמנטליסטיות יכולות להילחם זו מול זו. אבל אלו שתי עמדות טיפשיות למדיי, ולכן לא ממש מעניין לעסוק בהן. לעומת זאת, שמרנות וחדשנות מפוכחות בעצם אומרות את אותו דבר, רק במילים הפוכות. שתיהן מציעות לבחון כל עמדה לגופה ולא להתקבע על הישן או על החדש, בדיוק מה שגם אנוכי הקטן הייתי מציע. אז עכשיו אני תוהה מה מטרתו של כנס השמרנות הישראלית הראשון: אם אכן מדובר בשמרנות מפוכחת, כפי שאני מניח, אזי אין בינה לבין חדשנות מפוכחת שום הבדל עקרוני. קשה לי להניח שמטרת הכנס היא לומר שבמקרים בהם אין לנו שיקולים להעדיף עמדה חדשנית או שמרנית (=תיקו אינטלקטואלי או ערכי) עלינו לאמץ עמדה שמרנית. מקרים כאלה הם נדירים למדיי, אם בכלל, ולא באמת שווה להקדיש להם כנס.
המסקנה המתבקשת היא שמטרת הכנס היא להציג שמרנות מפוכחת כאלטרנטיבה לחדשנות. אבל חדשנות מפוכחת היא עמדה כמעט זהה לשמרנות מפוכחת. לכן נראה שהכנס מיועד להתנגדות לחדשנות לא מפוכחת (פונדמנטליסטית). זהו כנס שעניינו לטעון שכדאי לשקול את העמדות הישנות ולא להעדיף אוטומטית את החדשות. אבל בה במידה כשייערך כנס החדשנות הישראלית הראשון, אני מניח שהוא יציג תמונה הפוכה: מטרתו תהיה להילחם נגד השמרנות הלא מפוכחת ולהציג עמדה חדשנית מפוכחת. כלומר הוא ירצה לקרוא לנו לשקול עמדות חדשות ולא להיצמד לישנות. אבל כפי שהסברתי שתי אלו הן עמדות זהות.
כך או כך, המסקנה היא שיש להיות מפוכח, כלומר לשקול את כל האופציות ברצינות ולגופן, ולא להיכנע לתכתיבים אפריוריים לא ענייניים, הן חדשניים והן שמרניים, כלומר לא להיות פונדמנטליסט. נדמה לי שאין כאן חידוש גדול (על כך כבר אמרו רבותינו: עדיף להיות צעיר, בריא, יפה, עשיר וחכם, מאשר זקן, חולה, מכוער, עני וטיפש). אלא שזה לא עוזר לי להבין מדוע צריך להתנהל כנס כזה תחת הכותרת של שמרנות (או חדשנות). אם כבר רוצים לערוך כנס כזה יכולים השמרנים והחדשנים המפוכחים להתכנס יחד ולערוך כנס לטובת הפיכחון והשיקול הענייני ונגד הפונדמנטליזם הלא ביקורתי. אני לגמרי בעד, אם כי אני חייב לומר שגם זה נשמע קצת טריוויאלי. כמובן ניתן ליטול דוגמאות שונות ולהצביע על כשלים שונים במחשבה לגביהם, ולהציע אלטרנטיבות מפוכחות, עתיקות או חדשות. כך או כך, איני רואה טעם בכנס על שמרנות.
משום מה הכנס על השמרנות מעורר בי את אותן תחושות כמו הדיון על שילוב מהר”תיות עם רב בהנהגה רוחנית של קהילה. לא רק בגלל ששניהם משקפים שמרנות מוזרה (היצמדות לישן רק בגלל שהוא ישן), אלא בעיקר מפני שבמחשבה שנייה ברור ששניהם מעוררים בעיה לא קיימת, שניהם ממציאים מונח (מהר”תית, או שמרנות) כדי לחמוק ממנה, ואז שניהם עורכים כנס כדי לטקס עצה כיצד לפתור אותה (מה לעשות עם הצוררים החדשנים, או כיצד לשלב את המהר”תית עם הרב). הדיונים הללו אינם אלא חיבוץ של חמאה. מה יש לדון? פשוט תשחו למעלה ותעשו מה שכולכם מאמינים בו.
[1] שלא להותיר הגיליון חלק, אעיר על הכינוי “הרא”ל” שהולך ומשתגר במחוזותינו. בעוניי אינני מבין מה רע ב”הרב ליכטנשטיין”. לולא דמיסתפינא הו”א שתלמידיו החליטו להנציח אותו בראשי תיבות רא”ל, כנראה בתקווה להקנות לו מקום בפנתיאון מעתיקי השמועה, דהא לא גרע מהרב שג”ר, הר”ן, הרשב”א והרמב”ם (אמנם יש לחלק שכן אצל הרב שג”ר הקיצור הזה היה שם המשפחה שבו הוא עצמו השתמש). במחילה על הקטנוניות, אבל אני ממש לא אוהב תרגילים כגון דא. הרב ליכטנשטיין היה אישיות מספיק מרשימה גם בלי לעשות לו תרגילים ביחסי ציבור. זה מזכיר לי את אלו שמתעקשים לכנות רב כלשהו בתואר “הרב” (הרב קוק, הרב סולובייצ’יק, רב שמואל רוזובסקי וכו’) בלי להוסיף את שמו, כדי להדגיש שכל אחד מהקוראים/שומעים צריך להבין שזהו הרב (רשכבה”ג) ואין בלתו. שוב תעלולים חרדיים של יחסי ציבור.
