על אספרגרים ובני אדם (טור 218)
בס”ד
“בן אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי”
(פובליוס טרנטיוס אפר, מחזאי רומי)
בתגובה לטור האחרון שלי (על הכנסים) קיבלתי מעמי את הטקסט הבא:
הנה עוד סיפור צפרדעים: צפרדע ניסתה בכל כוחה לצוד בלשונה זבובים. תמה על כך הקוף” יש כאן עץ בננות ליד, מלא בננות בשלות ומתוקות. מדוע הצפרדע מנסה לצוד את הזבובים?! סיכם לעצמו הקוף: הצפרדע הזו פשוט אינה רציונאלית…
והנמשל: בני-אדם הם בעלי חיים המונעים מדחפים שונים, ביולוגיים ו/או פסיכולוגיים. לכן, לטעון שהם לא רציונאליים זה לפספס את המהות שלהם. בוודאי שיש היגיון רב כאשר בני-אדם שחרדים משינויים חוברים יחד על-מנת לנסות לבלום מגמות של שינויים, כשם שהגיוני שבני-אדם בעלי דחפים הפוכים (או “נטיות הפוכות”) ירצו לקדם חדשנות.
את השמרנים לא מעניין איזה חוקים/שיטה יביאו לרווח כלכלי מקסימאלי, אלא איזו דרך תביא להם רווח פסיכולוגי מקסימאלי. (ורווח זה מתקבל משמרנות כמובן).
לצחוק עליהם זה אולי תחביב משעשע, אבל הוא מפספס את העקרונות הבסיסיים ביותר לפיהם בני-אדם פועלים.
זו לא הפעם הראשונה שאני מקבל תגובה בנוסח כזה, ולכל המגיבים הללו מוקדש הטור הבא.[1]
אספרגר
בשנים האחרונות נושא האספרגר מניב פירות ספרותיים מעניינים. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מאת מארק האדון), הוא אולי הידוע שבהם. אחריו הגיע פרוייקט רוזי, של גרהם סמסיון, אותו אהבתי יותר. פרוייקט רוזי הוא ספר על גנטיקאי מבריק בשם דון טילמן, שיצא לפרוייקט למצוא לעצמו בת זוג. הוא מרכיב רשימת תכונות נדרשות ויוצא למרדף בניסיון שיטתי לאתר את האישה האידאלית שעונה לקריטריונים שלו. זה יכול אולי להישמע לכם על גבול הסביר (אם כי קשה להאמין שניתן לאתר בת זוג דרך רשימת תכונות מדויקת שמוכתבת מראש), אבל טילמן נצמד לרשימה בדבקות ולא מוכן לסטות ממנה. הוא לוקח אותה יותר מדיי ברצינות. זה מכניס אותו לבעיה כשהוא פוגש את רוזי, “האישה היפה ביותר עלי אדמות”, אלא שיש בעיה: היא לא עונה לקריטריונים (מאחרת כרונית, צמחונית ועוקצנית מאד). הוא כמובן מתאהב בה, ולאורך הספר הוא קרוע בין צו הרציונליות שמורה לו להיצמד לקריטריונים שהציב לבין הרגש שלו. זה מאתגר את האספרגר שלו, ובעצם מעמיד בסימן שאלה גדול את עצם ההגדרה שלו כחולה אספרגר.
את הפרק הראשון של הספר ניתן לקרוא ברשת. מכיון שהמלצה שלי לקרוא אותו כדי להיכנס לעניין כנראה לא תועיל, החלטתי להביא כאן את רובו לנוחיות הקורא. אנחנו פוגשים שם את טילמן במלוא זוהרו:
את סדרת האירועים הזאת הניע ג’ין, שהתעקש כי אתן הרצאה על תסמונת אספרגר, אשר קודם לכן הסכים להעביר בעצמו. התזמון שלה היה מעצבן מאוד. את ההכנות לקראתה ניתן היה לשלב עם אכילתה של ארוחת הצהריים, אבל בערב המיועד הקציתי תשעים וארבע דקות לניקיון חדר השירותים שלי. נאלצתי להתמודד עם שלוש אפשרויות לבחירה, שאף אחת מהן לא היתה מספקת:
- לנקות את השירותים אחרי ההרצאה, כתוצאה מכך להפסיד שינה, ולספוג עקב כך ירידה בכושר הפיזי והמנטלי.
- לדחות את ניקיון השירותים עד יום שלישי הבא, כתוצאה מכך להתפשר במשך שמונה ימים על רמת ההיגיינה של השירותים, ועקב כך להסתכן במחלות.
- לסרב להרצאה, וכתוצאה מכך לפגוע בידידות שלי עם ג’ין.
אכן, פלונטר של ממש. זהו אדם רציונלי לתלפיות.
חברו ג’ין מציע לו לשכור את שירותיה של אווה, המנקה ההונגריה המושלמת, ולשלם לה כדי שתנקה את השירותים במקומו:
“פשוט תגיד שאתה מתקשר אליה כי היא המנקה היחידה שעושה את זה כמו שצריך. ואם היא שואלת עלי, אל תגיד כלום.”
טילמן, שכזכור הוא אדם מבריק, מבין מיד את היתרונות בהצעה הגאונית הזאת:
זאת היתה תוצאה מצוינת, ודוגמה ליכולתו המופלאה של ג’ין למצוא פתרונות לבעיות חברתיות. מן הסתם, אווה תהיה מאושרת מההכרה במומחיותה, ואולי אף תתאים למלא את התפקיד על בסיס קבוע, דבר שיפנה ממוצע שבועי של שלוש מאות ושש־עשרה דקות בלוח הזמנים שלי.
ידידו ג’ין מתואר אצלו כך:
לג’ין נוצרה בעיה עם מועד ההרצאה, משום שהיתה לו הזדמנות לקיים יחסי מין עם אשת אקדמיה צ’יליאנית שהגיעה לכנס במלבורן. לג’ין יש פרויקט — לשכב עם נשים ממספר רב ככל האפשר של מדינות. כפרופסור לפסיכולוגיה, הוא מתעניין מאוד במשיכה מינית בין בני אדם, שעל פי אמונתו מושפעת במידה רבה ממטען גנטי.
זהו תיאור מדעי מדויק של ג’ין האדם מנקודת מבטו של רובוט שהאינטראקציה שלו עם סביבתו היא עצם סוג של מחקר סוציולוגי-פסיכולוגי שלה. זוהי גם נקודת המבט שממנה הוא מתאר את יחסיו עם ג’ין ואשתו קלודיה:
בתקופה שבה שנינו עבדנו במחלקה לגנטיקה, היו לנו דיונים מרתקים רבים, שהמשיכו לאחר שעבר תפקיד. הייתי יכול להיות מרוצה מהקשר בינינו, ולו רק מהסיבה הזאת, אבל ג’ין הגדיל לעשות והזמין אותי לארוחה בביתו וקיים טקסי ידידות אחרים, מה שהוביל לקשר חברתי. אשתו קלודיה, פסיכולוגית קלינית, הפכה אף היא ידידה. מה שהביא את מניין ידידַי הכולל לשניים.
ג’ין וקלודיה ניסו במשך תקופה מסוימת לסייע לי בבעיית הרעיה. למרבה הצער, גישתם התבססה על פרדיגמת הדייטים המסורתית, שזנחתי קודם לכן על סמך ההנחה שההסתברות להצלחה אינה מצדיקה את המאמץ ואת החוויות השליליות. אני בן שלושים ותשע, גבוה, ספורטיבי ואינטליגנטי, בעל מעמד חברתי גבוה יחסית והכנסה גבוהה מהממוצע ממשְׂרת פרופסור חבר. על פי היגיון זה, הייתי אמור למשוך טווח רחב של נשים. בממלכת החי הייתי מיטיב להתרבות.
אף על פי כן, יש בי משהו שאינו מוצא חן בעיני נשים. מעולם לא היה לי קל להתיידד עם אנשים, ונדמה שהליקויים אשר גרמו לבעיה הזאת השפיעו גם על ניסיונותי ליצור קשרים רומנטיים. אסון גלידת המשמש הוא דוגמה טובה.
קלודיה הכירה לי אחת מחברותיה הרבות. אליזבת היתה חוקרת במדעי המחשב, אינטליגנטית ביותר, בעלת ליקוי ראייה שתוקן על ידי משקפיים. אני מזכיר את המשקפיים, משום שקלודיה הראתה לי את תמונתה ושאלה האם אין לי בעיה איתם. שאלה שלא תיאמן! מפסיכולוגית! בתהליך הערכת התאמתה של אליזבת כבת זוג פוטנציאלית — מישהי שאמורה ליצור גירוי אינטלקטואלי, לחלוק איתי פעילויות משותפות, אולי אפילו לגדל צאצאים — דאגתה הראשונה של קלודיה היתה תגובתי לבחירת מסגרת המשקפיים שלה, בחירה שככל הנראה אפילו לא היתה שלה, אלא נעשתה על פי עצותיו של אופטומטריסט. בעולם כזה אני צריך לחיות. לאחר מכן קלודיה אמרה לי, כאילו זאת היתה בעיה: “יש לה דעות מוצקות מאוד.”
“הן מבוססות על ראיות?”
“נראה לי,” אמרה קלודיה.
מושלם. היא יכלה לתאר כך גם אותי.
נפגשנו במסעדה תאילנדית. מסעדות הן שדות מוקשים לאנשים חסרי כישורים חברתיים, ואני הייתי עצבני, כמו תמיד במצבים כאלה. אך היתה לנו התחלה מצוינת, כששנינו הגענו בדיוק ב־19:00, כפי שסוכם. סנכרון גרוע הוא בזבוז זמן עצום.
שרדנו את הארוחה מבלי שהיא ביקרה אותי על שגיאות חברתיות כלשהן. קשה לנהל שיחה תוך כדי תהייה האם אתה מביט באיבר הנכון, אז ננעלתי על עיניה הממושקפות, בהתאם להמלצתו של ג’ין. זה יצר רשלנות קלה בתהליך האכילה, שאליזבת, ככל הנראה, לא שמה לב אליה. להפך, היה לנו דיון פורה ביותר על אלגוריתמים של סימולציות. היא היתה כל כך מרתקת! יכולתי כבר לראות אפשרות של קשר קבוע.
המלצר הביא את תפריטי הקינוחים, ואליזבת אמרה: “אני לא אוהבת קינוחים אסיאתיים.”
זאת היתה, כמעט בוודאות, הכללה בלתי מבוססת, המסתמכת על ניסיון מוגבל, ואולי הייתי צריך לראות בה סימן אזהרה. אך הדבר סיפק לי הזדמנות להצעה יצירתית.
“אפשר לקנות גלידה מעבר לרחוב,” אמרתי.
“רעיון מצוין. כל עוד יש להם משמש.”
הערכתי שעד כה התקדמתי יפה, ולא חשבתי שהעדפת המשמש תהווה בעיה. טעיתי. בגלידרייה היה מבחר עצום של טעמים, אך מלאי המשמש שלהם אזל. הזמנתי לעצמי גביע כפול של שוקולד עם צ’ילי וליקריץ, וביקשתי מאליזבת לציין את העדיפות השנייה שלה.
“אם אין להם משמש, אני אוותר.”
לא האמנתי למשמע אוזני. בעיקרון, לכל הגלידות יש אותו טעם, שנובע מצינון בלוטות הטעם. זה נכון במיוחד לטעמי פירות. הצעתי מנגו.
“לא, תודה, אני בסדר.”
סיפקתי הסבר מפורט על פיזיולוגיית צינון בלוטות הטעם. טענתי שאם אקנה גלידות בטעמי מנגו ואפרסק, היא לא תהיה מסוגלת להבדיל ביניהן. באופן כללי, שתיהן תהיינה זהות למשמש.
“הן שונות לחלוטין,” היא אמרה. “אם אתה לא מסוגל להבדיל בין מנגו לאפרסק, זאת בעיה שלך.”
כעת היתה לנו מחלוקת אובייקטיבית פשוטה, שיכלה להיפתר בו במקום על ידי ניסוי. הזמנתי את המנה הקטנה ביותר של גלידה בכל אחד משני הטעמים. אבל כשעובד הדלפק הכין אותן, והסתובבתי כדי לבקש מאליזבת לעצום את עיניה לצורך הניסוי, היא נעלמה. כאן נגמרה ה”התבססות על ראיות”. וגם ה”חוקרת במדעי מחשב“.
לאחר מכן קלודיה אמרה לי שהייתי צריך להניח לניסוי לפני שאליזבת הסתלקה. ברור. אבל באיזה שלב? היכן היה הסימן? אלה דקויות שאיני מצליח להבין. אך איני מצליח להבין גם מדוע רגישות מוגברת לרמזים מעורפלים בקשר לטעמי גלידה צריכה להיות דרישה מוקדמת לזוגיות עם מישהו. נראה לי הגיוני להניח שקיימות נשים שאינן דורשות זאת. למרבה הצער, תהליך מציאתן הוא לא יעיל עד בלתי אפשרי. אסון גלידת המשמש עלה בערב שלם מחיי, שהפיצוי היחיד עליו היה מידע על אלגוריתמים של סימולציות.
בהמשך הפרק מתוארות ההכנות שלו להרצאה המדוברת, שהנושא שלה היה, איך לא?!, תסמונת אספרגר…:
שתי הפסקות צהריים הספיקו לאיסוף המידע ולהכנת ההרצאה שלי על תסמונת אספרגר, מבלי להקריב את התזונה, הודות לרשת האלחוטית שבקפטריה בספריית הפקולטה לרפואה. לא היה לי ידע קודם על הפרעות הקשת האוטיסטית, מכיוון שהן היו מחוץ לתחום ההתמחות שלי. הנושא היה מרתק. התמקדות בהיבטים הגנטיים של התסמונת, שיכלו להיות לא מוכָּרים לקהל שלי, נראתה לי כמתאימה ביותר. למרבית המחלות יש בסיס כלשהו בדי־אן־איי שלנו, אף על פי שבמקרים רבים טרם גילינו אותו. עבודתי שלי מתמקדת בנטייה גנטית לשחמת הכבד. חלק גדול משעות העבודה שלי מוקדש להשקיית עכברים לשוכרה.
באופן טבעי, הספרים והמאמרים תיארו את התסמינים של תסמונת אספרגר, ומסקנת הביניים שהעליתי היתה שמרבית התסמינים אינם אלא וריאציות פשוטות בתפקוד המוח האנושי, אשר נוכסו ללא הצדקה על ידי הרפואה, מכיוון שלא תאמו את הנורמות החברתיות — נורמות חברתיות מלאכותיות— המשקפות את התצורות האנושיות הנפוצות ביותר, ולא את הטווח המלא.
ההרצאה נקבעה ל־19:00 בבית ספר שכונתי. הערכתי את זמן הרכיבה לשם באופניים בשתים־עשרה דקות והקציתי שלוש דקות להעלאת המחשב שלי ולחיבורו למקרן.
הגעתי כמתוכנן ב־18:57, אחרי שהכנסתי לדירתי את אווה, המנקה קצרת החצאיות, עשרים ושבע דקות קודם לכן. לפני הכיתה וסביב הדלת התגודדו כעשרים וחמישה אנשים, אך מיד זיהיתי את ג’ולי, המארגנת, על פי תיאורו של ג’ין: “בלונדינית עם ציצים גדולים”. למעשה, גודל שדיה לא עלה, ככל הנראה, על סטיית תקן של אחת וחצי מהגודל הממוצע למשקל גופה, ולא ממש היווה תכונה בולטת לזיהוי. היה זה בעיקר עניין של הרמה וחשיפה, כתוצאה מבחירת הלבוש שלה, שנראתה פרקטית באופן מושלם לערב ינואר חם.
אולי השקעתי יותר מדי זמן באימות זהותה, משום שהיא נתנה בי מבט מוזר.
“את בטח ג’ולי,” אמרתי.
“אפשר לעזור לך?”
יופי. אדם מעשי. “כן, כווני אותי לכבל הווידיאו. בבקשה.”
“הו,” היא אמרה. “אתה בטח פרופסור טילמן. אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע.”
היא הושיטה את ידה, אבל ניפנפתי אותה הלאה ממני. “את כבל הווידיאו, בבקשה. כבר שש חמישים ושמונה.”
“תירגע,” היא אמרה. “אנחנו אף פעם לא מתחילים לפני שבע ורבע. רוצה לשתות קפה?”
למה אנשים כל כך לא מעריכים את זמנם של אחרים? עכשיו נצטרך לנהל את שיחת החולין הבלתי נמנעת. יכולתי לבלות רבע שעה באימון אייקידו בבית.
עד כה התרכזתי בג’ולי ובמסך שבקדמת החדר. כעת סקרתי את הכיתה וגיליתי שלא שמתי לב לנוכחותם של תשעה־עשר אנשים. אלה היו ילדים, רובם זכרים, שישבו ליד שולחנות. כפי הנראה, הם היו קורבנותיה של תסמונת אספרגר. כמעט כל הספרוּת בנושא מתמקדת בילדים.
למרות תחלואיהם, הם עשו שימוש יעיל יותר בזמנם מאשר הוריהם, שפיטפטו ללא כל תכלית. רובם עבדו על מחשבים ניידים למיניהם. ניחשתי את טווח הגילים שלהם כשמונה עד שלוש־עשרה. קיוויתי שהם הקשיבו היטב בשיעורי המדע שלהם, מכיוון שהחומר שהכנתי הניח ידע בסיסי בכימיה אורגנית ובמבנה הדי־אן־איי.
גיליתי שלא עניתי לשאלת הקפה.
“לא.”
למרבה הצער, בגלל העיכוב, ג’ולי שכחה את השאלה. “לא קפה,” הסברתי. “לעולם איני שותה קפה אחרי 15:48. זה מתנגש עם השינה. לקפאין זמן מחצית חיים של שלוש עד ארבע שעות, לכן אין זה אחראי להגיש קפה בשבע בערב, אלא אם האנשים מתכננים להישאר ערים עד אחרי חצות. מה שלא מאפשר שינה מספקת, אם יש להם משרה רגילה.” ניסיתי לעשות שימוש בעל ערך בזמן ההמתנה על ידי מתן עצה מעשית, אבל נראה שהיא העדיפה לדון בפרטים פחותי חשיבות.
“ג’ין בסדר?” היא שאלה. היה ברור שזאת וריאציה על הנפוצה שבנוסחאות התקשורת, “מה שלומך?”
“הוא בסדר גמור, תודה,” אמרתי, תוך התאמת התשובה המקובלת לגוף שלישי.
“אה. חשבתי שהוא חולה”.
“הבריאות של ג’ין מצוינת, להוציא את ששת הקילוגרמים העודפים שלו. יצאנו לריצה הבוקר. יש לו דייט הערב, הוא לא היה יוצא לו היה חולה”.
ג’ולי לא התרשמה, וכאשר סקרתי את השיחה מאוחר יותר, גיליתי שג’ין, ככל הנראה, שיקר לה בקשר לסיבת היעדרו. הדבר נעשה, כפי הנראה, כדי לגונן על ג’ולי מתחושה שההרצאה שלה לא היתה מאוד חשובה לג’ין, ולהצדיק את שליחתו של דובר פחות יוקרתי כמחליף. לכאורה, זה כמעט בלתי אפשרי לנתח מצב כה מורכב, הכולל הונאה והשערה על אודות תגובתו הרגשית של אדם אחר, ואז להכין לעצמך שקר מתקבל על הדעת, וכל זה בשעה שמישהו ממתין לתשובתך. אבל זה בדיוק מה שאנשים מצפים ממך לעשות.
בסופו של דבר סידרתי את המחשב שלי והתחלנו, באיחור של שמונה־עשרה דקות. אצטרך להגביר את מהירות הדיבור שלי בארבעים ושלושה אחוזים כדי לסיים כמתוכנן בשמונה — יעד ביצוע בלתי אפשרי, למעשה. עמדנו לסיים מאוחר, ולוח הזמנים שלי להמשך הערב עמד להיזרק לפח האשפה.
אגב, תסמונת אספרגר כלל לא מוזכרת בספר (למעט נושא ההרצאה הנ”ל בתחילתו), והשאלה האם טילמן לוקה בה נותרת להכרעתו של הקורא. על פניו נראה ברור שכן, אבל בראיון שקראתי פעם עם סמסיון הוא אמר שבכוונה לא הכניס זאת לספר, שכן בעצם הוא מכיר לא מעט אנשים נורמליים שזוהי צורת הסתכלותם על העולם (בעיקר בעולם ההיי טק, שם הוא עובד). טענתו היא מדובר בהסתכלות רציונלית, וכל אחד מאיתנו ניחן בה במינון זה או אחר, ולכן ספק אם אפשר להגדיר מישהו כזה כחולה. אמנם אצל טילמן זה קצת קיצוני, אבל לא מהותית שונה מכל אחד אחר (לפחות מאלו הרציונליים שבינינו). זה הביא אותי למחשבות שונות לגבי התסמונת הזאת, ולגבי בני אדם בכלל.
תסמונת אספרגר
תסמונת אספרגר אובחנה על ידי הנס אספרגר בשנות הארבעים של המאה הקודמת. זהו חלק מהרצף האוטיסטי (בדרך כלל בתפקוד גבוה). הלוקים בה ניחנו באינטליגנציה גבוהה מהממוצע, ועיקרה הוא חוסר הבנה של סיטואציות חברתיות, אי יכולת לקרוא הבעות פנים ולתקשר באופן לא מילולי עם הסביבה, ומתוך כך קושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים. אתם יכולים לקרוא את הקטעים שהובאו למעלה ולהתרשם. נדמה לי שזה מה שבדרך כלל מכונה בז’רגון היומיומי שלנו (האסור היום מכוח כללי התקינות הפוליטית) “אוטיסט”. כשאדם אומר לחברו “אתה אוטיסט” הוא בדרך כלל מתכוון למשהו כזה (מניסיון!).
אבל כשלעצמי איני מבין מדוע תיאור כזה אינו תקין פוליטית. בעיניי זהו שבח מופלא מאין כמוהו. כל מה שמתואר כאן הוא בעצם התנהגות רציונלית להפליא. טילמן מקפיד על הזמן שנקבע להרצאה ולא סובל עיכובים (בוודאי אם הם יזומים ומודעים). הוא מנתח כל סיטואציה למרכיביה בצורה רציונלית להפליא, וכמובן בוחר בת זוג באופן שיטתי לפי סט קריטריונים קשיח שהוא לא מוכן לסטות מהם. ההצלחה מובטחת. ואם לא (ותמיד זה לא) – הרי זה רק בגלל אוסף האנשים הבלתי רציונליים שמצויים מסביבו.
המסקנה שצצה אצלי מקריאת הספר והריאיון הייתה שבעצם כולנו נמצאים במקום כלשהו על הרצף שבין “חולי” אספרגר (בעלי רציונליות צרופה) לבין אדם “בריא” (כלומר זה שניחן בכל החולשות וההטיות האנושיות שמוכרות לכולנו). ככל שאנחנו יותר רציונליים והגיוניים אנחנו קרובים יותר לקוטב האספרגר. ומכאן מסקנה שנייה: הקוטב הבריא באמת הוא האספרגר, ה”חולה”. שם נמצאים האנשים הרציונליים שמציבים לעצמם מטרות ומקפידים לעמוד בהן ולא נותנים לחולשות האנושיות לשבש להם את קבלת ההחלטות ואת דרך ההתנהלות. בקוטב השני, ה”בריא”, נמצאים אנשים חולים שלא פועלים לפי המטרות שהציבו בפני עצמם, קובעים זמן ולא עומדים בו (בכוונה), בוחרים דברים בצורה לא רציונלית ולא לפי קריטריונים. פשוט ההיפך הגמור מטילמן. כלומר כולנו. אז מי כאן החולה ומי הבריא?…
בחזרה לתגובה הנ”ל
לא מזמן כשאמרתי את הדברים למישהי שעובדת איתי, היא שאלה אותי בתדהמה: “אתה רוצה לומר לי שאתה באמת אספרגר? אני בטוחה שלא”. עניתי לה משהו כמו: “אכן, לצערי אני לא. אף אחד לא מושלם, אבל אני עובד על זה”.
תתפלאו, אבל אפילו אני מבין היטב שחולה אספרגר לא יכול לתפקד באופן רגיל בחברה אנושית “נורמלית” (=כלומר חולה טרמינלית), אבל לפחות הייתי מצפה שנכיר בזה כמצב בעייתי (=חולני) ונפעל קצת לשינויו. מבחינתנו ההתנהגות הלא הגיונית והמזיקה הזאת היא חיננית ונורמלית, ולכן כל סטייה ממנה נראית לנו כסוג של מחלה, אבנורמליות. בני אדם אנחנו וכל דבר אנושי אינו זר לנו, כמאמר המשורר. יש משהו מאד חינני באנושיות הלא רציונלית הזאת. יש שיאמרו שאוסף החולשות הללו הוא גופו האנושיות. גם אני לא רואה את עצמי מצליח לתפקד בחברה של אספרגרים (כאמור, אף אחד לא מושלם). ועדיין לדעתי חשוב לצאת מהבועה הזאת ולהתבונן על עצמנו מבחוץ. מנקודת מבטו של טילמן. זו נקודת מבט מרעננת ומשעשעת, ובעצם נוכל פתאום לראות עד כמה אנחנו חולים ומגוחכים, ועד כמה הטילמנים הם פסגת הבריאות והרציונליות.
למה אנחנו מגדירים את המצב האנושי החולני כקוטב ה”בריא” של הספקטרום, ואת הקוטב הבריא כ”חולני”? הרי לכל הדעות מדובר באוסף של חולשות אנושיות. אמנם כאלה אנחנו כי כך נוצרנו, אבל אם נשים זאת על השולחן יש אולי סיכוי להתמודד עמן ולהבריא. התקינות הפוליטית תותיר אותנו חולים לנצח. אנחנו לא מוכנים להכיר בכך שאנחנו חולים, ולכן מגדירים הפוך את הרצף שבין חולי לבריאות.
בעצם זה מה שאני מנסה לעשות ברבים מהטורים שלי. התנהלות בלתי רציונלית, כלומר חשיבה והתנהגות לא הגיוניות, מאד מצויות במחוזותינו, ולכן נתפסות משום מה כסבירות ונורמליות (ראה את התגובה שהובאה בתחילת הטור). לכן הביקורת שלי בטורים השונים על ההתנהלויות הללו, נראית לאנשים כסוג של אספרגר שמתעלם מהחולשות האנושיות ומהפסיכולוגיה שלנו ומתמקד אך ורק בפילוסופיה ולוגיקה הקרות והמנוכרות. אני מודע היטב לחולשות האנושיות הללו (כאמור, לצערי איני לוקה באספרגר. הפתעה!!!), שכן שום דבר אנושי לא זר לי. אבל אני מנסה מדי פעם לשים אותן על השולחן, ולו כתרגיל מחשבתי. אולי עוד יבוא יום וכולנו נהיה בריאים (ולא “בריאים”). Let it be.
פוקו
התמונה שאני מתאר היא לכאורה חלומו הרטוב של כל פוסטמודרניסט. בעצם אני טוען כאן שבמבט נוסף נוכל לראות שהחולה הוא הבריא האמיתי ולהיפך. כבר פוקו ביקר את הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית המקובלת, וניסה להראות שהקריטריונים שלנו לנורמליות וחולי נפשי הם תלויי תרבות ויחסיים. אבל אל דאגה, אני לא פוקו ולא חזרתי בתשובה פתאום לפוסטמודרניות.
התפיסה המקובלת (המודרניסטית) רואה את המצב האנושי המקובל כבריא ואת האספרגר כחולה. פוקו, לעומתה, חושב שכל העמדות בריאות או חולות באותה מידה (אין דבר כזה בריא או חולה. הכל נרטיבים). ואילו אנוכי הקטן, לעומת שניהם, חושב שרק האספרגר הוא בריא והאחרים חולים. לכן אל תזהו אותי עם ענייני פוקו.
אני בטוח שיש קוראים שכעת קופצים משמחה על הסתירה שהתגלעה במשנתי (הנה גם אני לא אספרגר, ולכן גם אני טועה). הרי כתבתי לא פעם שבקשר לתסמינים פסיכיאטריים אני דווקא נוטה להסכים עם פוקו (ראו למשל בטוריי על ההומוסקסואליות 25–6). הסברתי שם שהקביעה מהי סטייה היא קביעה ערכית ותרבותית ולא רפואית-קלינית, לכאורה ממש כמו פוקו. זה אמנם נכון, אבל שימו לב שבטור הזה אני מדבר על רציונליות ולא על מחלת נפש או תסמין פסיכיאטרי במובנים המקובלים. רציונליות מוגדרת דרך היצמדות למטרות שאתה מציב בפני עצמך, וזו הגדרה אובייקטיבית. תסמין פסיכיאטרי יסודו בסטייה מהנורמה האנושית המקובלת, ולכן אספרגר הוא אכן תסמין כזה, ולגבי זה בהחלט צודק פוקו. אבל בהקשר הרציונלי, אספרגר הוא הבריאות בהתגלמותה, וזו קביעה שאינה תלוית תרבות. המטרות שנציב בפני עצמנו הן אולי תלויות תרבות, אבל החתירה האופטימלית לקראתן מוגדרת בצורה אובייקטיבית (השאלה האם משיגים אותן בצורה מיטבית או לא).
אלא שגם זה לא כל כך פשוט, וכדי לראות זאת נחזור לעוד נושא שכבר עסקתי בו בעבר.
בחזרה לרציונליות
בטור 20 (ראו גם בטור 122, 197, 200 ועוד) עסקתי ברציונליות, והשתמשתי שם בהגדרה שלקוחה מתורת המשחקים – פונקציית תועלת. הסברתי שם שקשה לקבוע רציונליות של אדם, שכן אין לנו קנה מידה לבחון את מטרותיו (פונקציית התועלת שלו). אדם מציב בפני עצמו מטרות, והרציונליות שלו נבחנת בדרך בה הוא חותר להשגתן. כל עוד הדרך מתאימה למטרה הוא אדם רציונלי, תהא המטרה הזויה ככל שתהיה. עד כאן זה ממש מה שתיארתי בסעיף הקודם: רציונליות נבחנת דרך החתירה למטרות ולא דרך אופי המטרות עצמן.
אלא שכבר לא פעם עמדתי על כך שהגדרה כזאת מרוקנת מתוכן גם את הגדרת הרציונליות עצמה, שכן גם אם אדם טועה, כלומר בוחר בדרך לא אופטימלית להשגת מטרותיו, תמיד אפשר לומר אד הוק שמבחינתו יש ערך לטעות כשלעצמה (למשל, הוא אוהב לטעות), או שהטעות הביאה לו רווח צדדי, פסיכולוגי או אחר. בעצם זה חלק ממטרותיו (פונקציית התועלת שלו), ולכן הוא לעולם יכול להיחשב כרציונלי (=פועל באופן מיטבי למען מטרותיו). אמנם ניסיתי להציע קריטריונים בכדי לצאת מזה, למשל לבחון האם יש מצב שבו האדם עצמו בדיעבד מתחרט על בחירתו (כלומר הוא עצמו מודה שנקט בדרך לא רציונלית – שלא מניבה לו רווח אופטימלי ולא משיגה את מטרותיו שלו), אבל גם זה לא באמת מצליח להציג קריטריון חד משמעי וברור. הרי תמיד ניתן לברוח למחוזות האד הוק ולומר שבעצם היה לו רווח אלא שכעת (כשהוא חוזר בו) השתנתה פונקציית התועלת שלו. לחלופין, ניתן לטעון שעצם זה שהוא חוזר בו כעת נותן לו רווח פסיכולוגי כלשהו (הוא נתפס כאדם ישר, לא מושלם וכדומה, ויש לו עניין להיתפס ככזה). ואולי סתם חלק ממטרותיו הן החיסכון באנרגיה שדורשת בחינה שיטתית של כל האלטרנטיבות. זה נראה לו טורח מעיק ולכן הוא ויתר על זה באופן לגמרי רציונלי. המהדרין יטענו שמעצם ההגדרה, אם אדם עשה מעשה כלשהו כנראה הייתה לו סיבה לזה (אדם לא עושה דברים סתם). הסיבה הזאת היא גופה אחת המטרות שאליהן הוא חותר, ולכן מעצם ההגדרה כל אדם הוא רציונלי.
הדיון הזה קשור גם לשאלה בה עסקתי בטור 120 (ראה גם 122), האם אדם עושה פעולה ללא סיבה (פעולה אלטרואיסטית נעשית לתכלית ולא מסיבה אינטרסנטית). גם שם ראינו שתמיד ניתן להציע סיבה וקשה להגן על הטענה שיש פעולות אלטרואיסטיות (התחושה הטובה של האלטרואיסט היא עצמה יכולה להיות סיבה אינטרסנטית לביצוע פעולה כזאת).
אבל איכשהו אנחנו כן מרשים לעצמנו לדבר על אדם לא רציונלי, ולפעמים גם לאבחן אנשים ככאלה. אנחנו לא נרתעים מקביעה שאדם פעל בצורה לא נכונה להשגת מטרותיו (וכך אנחנו מדברים גם על פעולות אלטרואיסטיות – ראה טור 122). העובדה שאי אפשר להגדיר זאת באופן חד ושהתופעה הזאת היא חמקמקה, לא אומרת שאין דבר כזה. בקיצור, אל תהיו אספרגרים, לא כל העולם לוגיקה.
[1] עיקרו כבר רמוז בטור 142 סביב הערה 6 ובתוכה.
Discover more from הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
