מבט נוסף על אלטרואיזם: הצו הקטגורי ודילמת האסיר (טור 122)

בס”ד

בטור שלפני הקודם (120) עסקתי בשאלה האם יש מעשה שנעשה בלי מניע או בעצם ממניע ערכי (בלי אינטרס, תועלת, או תמורה). אני תמכתי שם בתפיסה האלטרואיסטית הגורסת שיש מעשים אנושיים כאלה, לעומת זו התועלתנית הגורסת שלא. בתגובות עלו עמדות שלא מוכנות לקבל את ההנחה שאנשים עושים פעולות אלטרואיסטיות. טענו שם שכל פעולה שלנו מונעת מאינטרס כלשהו, כלומר מקבלת תמורה (סיפוק שאני חש בעקבות עשיית משהו טוב גם הוא כמובן סוג של תמורה). חשוב לחדד שהטענה שלהם היא לא רק שיש תמורה לכל פעולה, אלא שהתמורה היא המניע הבלעדי לעשייתה.

בטור הזה רציתי להמשיך קצת את הדיון ולחדד את המחלוקת, ולאחר מכן להראות את הדמיון לדיון על הצו הקטגורי של קאנט. בעבר כבר עסקתי בו (ראה טור 13), אבל כאן רצוני לחדד אספקט נוסף שקשור לתועלתנות מול אלטרואיזם. יש כאן לא מעט לולאות מפותלות למדיי שחלקן כבר גרמו לראש שלי להסתובב. תיהנו.

כמה דוגמאות: הקרבת החיים

אפתח בדוגמה. חיילים מסכנים את חייהם בקרב. אם הם ימותו אז כמובן שגם אם יושג ניצחון הוא לא יועיל להם. יתר על כן, ישנם מקרים שחייל ממש מקריב את חייו למען הניצחון במלחמה או למען ערך אחר (נתן אלבז, יהודה קן דרור, רועי קליין). לכאורה מדובר בפעולה אלטרואיסטית טהורה, שהרי היא נעשית למען מטרה שהאדם עצמו לא ייהנה ממנה.

אמנם כבר אמרו רבים (ויש גם מחקרים שמראים זאת), שחיילים לא נלחמים למען המדינה אלא למען החבר’ה שלהם. אין צורך לומר שאני ספקטי לגבי “מחקרים” כאלה, כחלק מהסקפטיות הידועה שלי ביחס למדעי החרטא בכלל. אבל גם מעבר לזה, לחייל עצמו קשה מאד לאבחן מדוע הוא נלחם, האם מדובר במניע יחיד ובלעדי, ומה היה קורה אם מנטרלים חלק מהמניעים שלו האם כל מניע לחוד היה מספיק. רק כדוגמה, ראו את קשת המניעים שמתוארת במאמר הזה. כך או כך, בהגדרה שלי כאן גם זה אלטרואיזם. הפעולה/ההקרבה נעשית למען מישהו או משהו אחר.

דוגמה נוספת היא יגאל עמיר. הוא נכנס לפעולה שברור היה לו מראש שהוא לא ייצא ממנה חי. אז למה הוא עשה זאת? גם במקרה שלו ניתן אולי להסביר שהוא עשה זאת למען השכר בעולם הבא (לשיטתו), ולכן גם כאן היה אינטרס. ספק רב בעיניי אם זה מניע מספיק להקרבה כה מוחלטת, אבל אולי.

בכל אופן, אם נתמקד במקרי הקיצון שהזכרתי למעלה, למה בכל זאת חייל כזה משליך את נפשו מנגד למוות בטוח? ניתן כמובן לטעון שהוא עושה זאת למען הסיפוק שהוא חש ברגע המעשה עצמו, כלומר בכל זאת יש כאן מעשה שנעשה בשביל תמורה (כזכור, סיפוק גם הוא תמורה). אבל זה טיעון דחוק שנראה לי כבר כעקשנות של התועלתנים. הרי הסיפוק הזה גדול ככל שיהיה (?) הוא רגעי. הגיוני להקריב בשביל זה את החיים? התועלתנים לא מוכנים לקבל את הפרשנות האלטרואיסטית לשום מעשה, ולכן מתעקשים להציע בכל המקרים הללו הסברים תועלתניים, גם אם דחוקים מאד. גם אם ניתן אולי לקבל פירוש כזה למעשה שנעשה בהחלטה של רגע, כמו זה של נתן אלבז או רועי קליין שראו רימון נזרק והחליטו באותה שנייה להישכב עליו כדי להציל את חבריהם. אבל במעשה כמו זה של יהודה קן דרור שנעשה מתוך החלטה מודעת מראש להיכנס למצב סכנה מתמשך (לנסוע בג’יפ במיתלה כדי למשוך אש מצרית שתגלה את מקורות הירי), כבר הרבה יותר קשה לקבל פרשנות כזאת. איך הוא לא התחרט אחרי רגע ההחלטה אלא המשיך בביצוע? זו כבר נראית פעולה אלטרואיסטית לגמרי.

רק אחדד שגם הדוגלים באלטרואיזם לא טוענים שהמעשה נעשה ללא מניע כלל. טענתם היא שהוא נעשה ממניע ערכי ולא לשם תמורה או אינטרס/רווח כלשהו. לדעתם/נו הוא נעשה למען מימוש הערך ולא לשם תמורה כלשהי.

הסברים אבולוציוניים

ההסבר האבולוציוני המקובל לפעולות אלטרואיסטיות הוא שהן מנצחות בתהליך הברירה הטבעית מפני שיש להן ערך שרידותי. כפי שכבר חידד ריצ’רד דוקינס (בעיקר בספרו הגן האנוכי), השרידות בה עוסקת האבולוציה אינה שרידותו של הפרט אלא של הגן (או המין). כשיש  קבוצת יצורים בעלי גנים דומים שמנסה לשרוד (להעביר את סוג הגנים שלה הלאה), המוכנות של כל אחד להקריב את חייו למען הקבוצה היא בעלת ערך שרידותי מובהק עבור הגנים שלהם. כשאין לפרט מוכנות להקרבה הקבוצה תפסיד במלחמה, תיכחד והגנים שלה יירדו מבמת ההיסטוריה. כבר במאה הרביעית לספירה, הרבה לפני דרווין, אמר הסופר הרומי וגטיוס: Si vis pacem, para bellum (הרוצה בשלום ייכון למלחמה). לצערי רבים במחוזותינו לא מבינים את האמת הפשוטה הזאת.[1]

לכאורה הסבר אבולוציוני כזה, גם אם מקבלים אותו, עדיין מכיר בקיומן של פעולות אלטרואיסטיות. הוא רק נותן להן הסבר. אם היה מדובר בפעולות למען אינטרס או סיפוק, כלל לא היה נדרש להן הסבר אבולוציוני. אף אחד לא מחפש הסברים לזה שאני קונה משהו שנותן לי הנאה, או הולך לעבוד כדי להרוויח כסף. למרבה ההפתעה, נראה לכאורה שהסברים אבולוציוניים דווקא מקבלים את ההנחה האלטרואיסטית. אבל זה לא מדויק. עדיין ניתן לשאול מדוע נוצר אצלנו סוג כזה של סיפוק מהקרבות כאלה? מה הערך האבולוציוני שלו? לכך מוצע ההסבר האבולוציוני. האבולוציה מסבירה לנו שהסיפוק הזה מביא להקרבה, והמוכנות להקרבה היא בעלת ערך שרידותי. אם כן, האדם הפרטי שמקריב את עצמו פועל בשביל הסיפוק, וזו לא פעולה אלטרואיסטית, אלא שהמנגנון שיוצר אצלנו סיפוק כזה נוצר בגלל ערכו השרידותי.

ועדיין, אחרי הכל, אדם אומר לעצמו: אף אחד לא ישכנע אותי שאחרי שאני יודע שההקרבה שלי נעשית בגלל תחושת סיפוק סתמית שיצרה אצלי האבולוציה, בכל זאת אוותר על תחושת הסיפוק ואמנע מלהקריב את עצמי. אולי זה יכול להסביר מדוע בתקופתנו כשהאבולוציה כבר חדרה ומוכרת לכל אחד, אכן יורדת המוכנות להקריב את עצמך למען ערכים.

אבל גם אם נקבל את ההסבר הזה, עדיין התועלתן או הניאו דרוויניסט יוכלו להסביר לנו שעובדה היא שאנשים לא מפסיקים להקריב את עצמם (ראה בדוגמאות שהבאתי למעלה). אולי הם מציעים לעצמם הסבר אלטרואיסטי כלשהו (ראה להלן על הצו הקטגורי), אבל ההסבר הזה עצמו הוא תוצר של האבולוציה. האבולוציה יצרה אותנו כך שאנחנו משתכנעים מהסברים מטופשים שגורמים לנו להקריב את עצמנו למרות המודעות לכך שהמוכנות הזאת עצמה היא תוצר אבולוציוני שרירותי. לא תצליחו לנצח את התועלתן או הניאו דרוויניסט בשום טיעון (כבר הסברתי בספרי אלוהים משחק בקוביות שהניאו דרוויניזם הוא תיאוריה שלא ניתנת להפרכה)[2].

ניתן להביא כאן עוד דוגמה ללולאה והנחת המבוקש דומה. חשבו על אדם שעובד את ה’ שלא לשמה. הוא עושה את כל מעשיו כדי לקבל מקסימום שכר ומינימום עונש, ולכן בעצם מדובר בתועלתן. הוא כמובן מדקדק קלה כבחמורה, אבל הכל משיקול תוצאתי. איך אפשר לשכנע אדם כזה להתחיל לעשות מצוות לשמה? מה נוכל לומר לו? הדבר היחיד שנוכל לומר לו הוא שהשכר שהוא יקבל על עבודה לשמה הוא גבוה יותר. אבל אז הוא שוב עובד לא לשמה, שהרי הוא עושה הכל בשביל השכר (ולכן הוא גם לא יקבל שכר יותר גבוה כמובן). זהו מצב ללא מוצא, שכן מנקודת המבט שלו רק שיקולי תועלת יכולים לשכנע אותו, אבל איך אפשר לשכנע אדם משיקולי תועלת לא לפעול בצורה תועלתנית?! זה קצת מזכיר לי את הסיפור על אדם הכהן, ה”משכיל” הידוע, שבשכבו על ערש דווי חשב לעשות תשובה רק כדי להפריך את מאמר חז”ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה.

רואים כאן שנקודת המוצא או ההנחה התועלתנית נועלת את הדלת בפני כל טיעון נגדי. תמיד אפשר להציע תירוצים דחוקים שמתאימים לפרדיגמה שלך. למען האמת כך הוא גם לגבי ההנחה האלטרואיסטית, אלא שלמיטב שיפוטי אין לתועלתן דוגמאות נגדיות סבירות, ולכן האלטרואיסט לא נזקק לתירוצים דחוקים כדי להגן על עמדתו.

שוב אל המחלוקת על האלטרואיזם

ראינו שבמחלוקת בין האלטרואיסטים לבין התועלתנים כל צד מניח את עמדתו ומתבצר בה באופן שלא ניתן להפרכה. ובכל זאת לדעתי בעלי העמדה התועלתנית נמצאים כאן במגננה. הם מניחים משום מה שאדם לא פועל ללא אינטרס. על סמך מה? מדוע להניח זאת? למה לא לקבל את מה שהאנשים עצמם אומרים ושכולנו חשים שיש פעולות שנעשות למען ערך ולא למען תמורה או אינטרס? זוהי הנחה שיסודה ממש לא ברור לי, והיא שעומדת ביסוד הוויכוח. מכאן והלאה כל טיעון ייתקל בתירוצים שדוחים אותו, בדיוק כפי שראינו עד כאן. אם בכל זאת נחליט לקבל את האינטואיציה הפשוטה שיש פעולות אלטרואיסטיות, לא ניזקק לתירוצים.

אסור לערבב את זה עם האינטואיציה של תורת המשחקים שאדם לעולם פועל כדי למקסם את פונקציית התועלת שלו, שאותה אני דווקא מקבל.[3] אלא שהמונח “תועלת” בהקשר הזה לא כולל רק אינטרס או תמורה, אלא גם מימוש של ערכים (לא הסיפוק שמתלווה לכך אלא המימוש עצמו). מבחינתי התועלת מהמעשה היא התמורות שאני מקבל והערכים שאני מממש.

כך למשל כשאני שואל אדם למה עלינו לפעול באופן מוסרי, התשובה לא תהיה במונחי תמורה אלא במונחי ערכים. אדם עושה מעשה מוסרי כי צריך להיות מוסרי. לא בשביל הסיפוק, ואפילו לא בשביל התוצאות. בה במידה כשאדם מקיים את המצוות ושואלים אותו (או שהוא שואל את עצמו) מדוע לעשות זאת? לפעמים ניתנות תשובות במונחים תוצאתיים: זה מועיל לכך וכך (לי או לאחרים או לעולם). התועלתן לא יקבל את כל התשובות האלה. תועלת לי – כן, אבל לאחרים – לא, אלא אם יש לי עצמי סיפוק מהבאת תועלת לאחרים. זה כמובן מרוקן מתוכן את המוסר ואת השיפוט המוסרי של מעשים ובני אדם. האלטרואיזם הוא הבסיס לכל אלו.

מבחינתי התשובה היסודית יותר היא: אני עושה את זה פשוט כי זה המעשה הנכון. יש לי פונקציית תועלת, אבל היא לא כוללת רק תמורה אלא גם מימושי ערכים. דומני שהזכרתי בפוסט 120 את מטפס ההרים שכששאלו אותו למה הוא מטפס על האוורסט הוא ענה: מפני שהוא שם.

זה מביא אותנו באופן טבעי שוב לצו הקטגורי. אנחנו נראה כעת אנלוגיה בין הדיון שערכנו כאן לבין דיונים שמתנהלים לגביו.

הצו הקטגורי

הדברים מפורטים במחברת הרביעית שלי, ועיקרם מתואר בתמצית בטור 13. לכן כאן רק אסקור אותם בקצרה. קאנט קבע שהמעשה המוסרי הוא רק מעשה שנעשה מתוך כבוד לצו. לא מתוך שיקול אינטרסנטי, ואפילו לא מתוך שיקול תוצאתני כלשהו. אתה לא עושה את המעשה המוסרי כדי ליצור עולם טוב יותר, אלא אך ורק כדי להיות אדם טוב יותר. לפי קאנט הקריטריון הוא האם היית רוצה שהמעשה שלך יהיה לחוק כללי. חידדתי שם את ההבדל ואת הדמיון בין הניסוח הזה לבין “דסני עלך לחברך לא תעביד”. העיקרון התלמודי אומר לך אל תעשה לאחר מה שלא היית רוצה שיעשו לך. ניתן היה להבין שאל תעשה את המעשה הזה אחרת אחרים יוכלו לעשות זאת לך. זהו שיקול תוצאתי ואפילו תועלתני. לעומת זאת, אפשר היה גם להבין אותו במשמעות קאנטיאנית, כלומר עשה רק מה שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי. הכוונה אינה החשש שבפועל יגמלו לך כפי מה שעשית אתה לאחרים, אלא זהו קריטריון תיאורטי: אם אתה רוצה לדעת האם המעשה שלך הוא מוסרי, בדוק עולם היפותטי שבו כולם נוהגים כך. אם בעיניך זה עולם טוב – המעשה הוא מוסרי, ואם לא – המעשה אינו מוסרי. אבל אין לזה שום קשר לשאלת התמורה והתוצאה. אתה לא עושה או נמנע מלעשות משהו מחשש שכך גם ייעשה לך. זהו קריטריון שפועל כמו ניסוי מחשבתי כדי לעשות דיאגנוזה מוסרית למעשה שלגביו אתה מתלבט.

הסברתי שם שהמשמעות של ההבדל הזה היא לגבי מעשים שאין להם השלכה מעשית. הצו הקטגורי לפעמים מחייב אותנו לעשות מעשים גם במצבים שבהם עשייתם לא מועילה וההימנעות מהם לא מזיקה. הבאתי לכך כמה דוגמאות. למשל, העלמת מס או אי הצבעה בבחירות. הסכומים שאני יכול לשלם או להעלים אין להם שום משמעות בסקלה של אוצר המדינה. הקול שלי בבחירות הוא חסר כל משמעות מעשית לתוצאות הבחירות. שימו לב, כפי שהסברתי שם לא מדובר על השפעה קטנה או זניחה אלא על 0 השפעה. ובכל זאת הצו הקטגורי אומר לי שעליי לשלם את המסים ולהצביע בבחירות. למה? מפני שאם כולם יעלימו מסים או לא יצביעו בבחירות המצב יהיה קטסטרופה. אני לא רוצה מצב כזה (שזה יהיה חוק כללי) ולכן עליי להצביע ולשלם את המס. שימו לב, שלא מדובר כאן בטיעון שאם אני לא אצביע או לא אשלם גם אחרים יעשו כמוני. זה לא הטיעון (וכפי שהסברתי זה גם לא נכון). מדובר בניסוי מחשבתי שעוסק בעולם היפותטי שלא באמת יכול להתממש שבו כולם נוהגים כמוני, והוא מראה לנו שמדובר במעשה לא מוסרי.

הפרדוקס של הצו הקטגורי: אלטרואיזם שמוביל לתועלת

לאחר מכן הסברתי שלמרות שהעשייה אינה משיקולים תוצאתיים, למרבה ההפתעה דווקא היא הדרך היחידה שמביאה לתוצאות המקוות. הרי אם כל האנשים היו תועלתנים – אוצר המדינה היה ריק. התועלתן לא אמור לשלם מסים ולא להצביע בבחירות, שכן כפי שראינו אלו פעולות שלא מביאות תועלת ולא תוצאה. התועלתן לא עושה פעולות כאלה.[4] אז למה באמת אוצר המדינה לא ריק? טוב, זה בגלל הפחד של המעלים הפוטנציאלי שיתפסו אותו. ולמה יש הצבעה באחוז סביר בבחירות? כאן הדבר מותר (אין חובה חוקית מהצביע). כנראה שההסבר הוא טיפשות (אנשים לא מבינים שאין להם שום השפעה), או שאולי הם קאנטיאניים (בדרך כלל לא מודעים). ראינו שבתורת המוסר של קאנט יש חובה ללכת להצביע לא בגלל התוצאה, אלא למרות שאין לך שום השפעה תוצאתית. ובאופן אירוני ופרדוקסלי, רק פעולה אלטרואיסטית כזאת מביאה את התוצאה המיוחלת.

נמצאנו למדים שהדרך היחידה להביא לתוצאה שאוצר המדינה לא יתרוקן ושתהיה הצבעה בבחירות היא לשכנע אנשים בתקפותו של הצו הקטגורי. תשלום המסים או ההצבעה בבחירות הם פעולות אלטרואיסטיות לגמרי, שכן פעולה כזאת לא נעשית בשביל תמורה, ואפילו לא בשביל תוצאה (כי אין לה השלכות תוצאתיות). היא נעשית פשוט מפני שזה המעשה הנכון, הא ותו לא. פעולה מוסרית על פי קאנט היא אלטרואיזם טהור, לעשות האמת מפני שהוא אמת (ראה דברי הרמב”ם שהובאו בסוף טור 120). אבל רק אנשים שעושים פעולות ללא שיקולים תוצאתיים מביאים לתוצאה הרצויה.

אז זה כן תוצאתי או לא תוצאתי? ראינו שהפעולה של האדם הפרטי אמנם לא נעשית למען תוצאה כלשהי, אבל דווקא פעולות אלטרואיסטיות כאלה של הפרטים הן שמביאות את התוצאה המיוחלת במישור הקולקטיבי-ציבורי. אם לא היינו פועלים באופן אלטרואיסטי לא היתה מושג התוצאה/תועלת. כלומר הפעולה היא אלטרואיסטית במישור הפרטי ועם תוצאות חיוביות במישור הקולקטיבי (זה ניסוח לא מדויק שיתוקן בהמשך).

במונחי ההסברים האבולוציוניים שנדונו למעלה, ניתן לומר שהאבולוציה היא שיצרה אצלנו את הצו הקטגורי של קאנט. כמו שבני יוסי נוהג לומר, היא שכנעה אותנו בשטות הזאת (שיש לפעול בלי שיקולים תוצאתיים, לעשות מעשים לחסרי תועלת) כי יש לזה ערך שרידותי עבור הגן (הקולקטיב, או הקבוצה). לכן הוא עצמו (=יוסי) שמח שהציבור מטומטם ונוהג לפי העיקרון הקאנטיאני האווילי הזה, שהרי גם הוא לא היה רוצה שמעשיו יהיו לחוק כללי, אבל הוא עצמו כמובן לא עושה זאת (סוף סוף אף אחד לא מפסיד מזה אז למה שיילך להצביע או שלא יעלים מס).

אבל אני כאלטרואיסט כופר בכל זה. אם אכן הייתי משתכנע שזה רק תוצר אבולוציוני שרירותי לא הייתי עושה זאת (הייתי מתגבר על טבעי ומוותר על הסיפוק שנוצר אצלי בעקבות התהליך האבולוציוני). אני עושה זאת משיקול קאנטיאני-אלטרואיסטי ולא משיקול תוצאתי-תועלתני. צריך להבין שאם ההסבר האבולוציוני היה נכון אז אין שום ערך מוסרי למעשה כזה. זוהי רק תחושה אינפנטילית שניטעה בנו על ידי תהליכים עיוורים ומכניים, ותו לא. למה שאציית לשטות כזאת? וגם אם אציית, ודאי שלא אראה בזה מעשה מוסרי. לכל היותר אראה בזה בילוי (פעולה להפקת סיפוקים). לכן אני אמנם מוכן לקבל שהאבולוציה יצרה בנו את הנטייה הזאת, אבל בו בזמן אני גם מאמין שזה עיקרון אתי נכון ומחייב. טובה עשתה לנו האבולוציה הי”ו שנטעה בנו את העיקרון המוסרי המחייב. העובדה שיש לי תחושה כזאת לא אומרת שהיא לא נכונה (כמו שנאמר: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך).

שוב אנחנו רואים שיש הסבר אבולוציוני לכל תזה אלטרואיסטית, אבל בעיניי זהו רק תירוץ מגמתי. אנשים מניחים שאין פעולות שנעשות למען ערכים, כלומר רק כי הן נכונות מוסרית. הם בטוחים משום מה שלעולם אנשים פועלים למען תועלת. לכן הם נאלצים להסביר שהפעולות הללו נעשות בשביל הסיפוק, ואת הסיפוק יצרה האבולוציה משיקולי שרידות. וכמובן מוסיפים ומניחים שכולנו מטומטמים, ולכן למרות שאנחנו יודעים את כל זה בכל זאת אנחנו ממשיכים לפעול בדבקות למען הסיפוק האווילי הזה. טוב, כאמור מבחינתי התירוצים המגמתיים הללו לא ממש נראים סבירים.

האם זהו אלטרואיזם במשמעותו היומיומית?

ראינו את היחס בין האלטרואיזם במישור הפרטי לבין התועלת הקולקטיבית. במילים אחרות, אדם מקריב במישור הפרטי כדי שהקולקטיב יימצא נשכר (תהיה לו תועלת). לכאורה זהו הקשר שעליו תמיד מדברים בין אלטרואיזם לבין תרומה לכלל. האלטרואיסט מקריב מעצמו, כלומר עושה פעולות חסרות ערך ותועלת תוצאתית, וגם כאלה שיש בהן הפסד (תשלום מסים, שירות צבאי, הצבעה בבחירות – הפסד זמן), אבל הוא מוכן לעשות זאת רק כדי שהכלל ירוויח. יצא צדיק.

אבל זה לא מדויק. ראינו שהכלל לא באמת מרוויח מהפעולה של הפרט, שהרי אין לה שום תוצאה (לאוצר המדינה או לבחירות). אם הוא לא היה משלם או מצביע מצבו של הכלל היה זהה לגמרי. לכן זה לא אלטרואיזם במובנו הרגיל של תרומה לכלל. יש כאן משהו מתוחכם יותר. הקולקטיב בעצם לא מרוויח מהמעשה עצמו אלא משמירת ההסכם הלא כתוב בין כל הפרטים לפעול באופן כזה. האלטרואיזם בהקשר שלנו אינו פעולה למען הכלל (כמו במשמעותו היומיומית) אלא פעולה סתמית (כלומר ללא אינטרס או תמורה), רק כדי להיות טוב. במונחי הרמב”ם הנ”ל: לעשות האמת מפני שהוא אמת. התועלת לכלל היא תוצא צדדי שמתקבל מכללא. המצב הכללי משתפר בגלל שכולנו ביחד פועלים כך. אבל כעת חוזרת השאלה למה שאדם פרטי כלשהו (אני עצמי) לא יפר את ההסכמה הזאת. אם הוא יעשה זאת בסתר, אחרים לא יילכו בעקבותיו וימשיכו לפעול באופן נכון ומועיל, ואז באמת לא ייגרם נזק. הוא עצמו ירוויח את כספי המסים שלו ואת הזמן של ההצבעה והשירות הצבאי, והציבור לא יינזק. אז כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו למה לא לעשות זאת? רק בגלל החובה לשמור הסכם ג’נטלמני? מה ערכו של הסכם כזה, בפרט אם הפרתו לא מזיקה לאף אחד? ועוד יותר התועלתן שואל את עצמו, ובצדק, למה הוא מועיל לי? התועלתן אמור להגיע למסקנה שבאמת אין סיבה שהוא יפעל כך. לכל היותר עליו לעשות תעמולה שתדאג לכך שהאחרים ינהגו כך. אבל כעת יש לשים לב שחברה של פרטים תועלתניים תקרוס (אוצר המדינה שלה יהיה ריק). יש כאן פרדוקס: אמנם הפרת ההסכם על ידי כל אחד מאתנו לא מזיקה, אבל בכל זאת רק שמירה על ההסכם מחזיקה את החברה. כדי לחדד זאת, נעבור רגע לדילמת האסיר בתורת המשחקים.

דילמת האסיר

במחברת הרביעית עמדתי על ההקבלה בין המצב הזה לבין דילמת האסיר בתורת המשחקים. נראה כעת גרסה נפוצה לבעיה זו. המשטרה עצרה שני עבריינים שביצעו פשע משותף, ומפרידה ביניהם לצורך החקירה. אם תצליח המשטרה להביא להרשעתם, ייכנס כל אחד מהם לכלא ל-15 שנה, אך בהיעדר ראיות הם יועמדו לדין על עבירה משנית שבגינה ייכנס כל אחד מהם לכלא לשנה אחת. למשטרה אין די ראיות להעמידם לדין החמור יותר, ולכן היא מציעה לכל אחד מהם להעיד נגד רעהו, וכפרס מובטח לעד עונש מופחת: אם שני האסירים יקבלו את הצעת המשטרה (ובזאת יאבדו את הסיכוי להינשא לבתו של ח”כ דוד אמסלם)[5], ייכנס כל אחד מהם לכלא לחמש שנים, ואם רק אחד מהם יעיד ורעהו ישתוק, העד יצא מיד לחופשי וחברו ייכלא ל-15 שנה.

ניתן לסכם סיטואציה זו בטבלה הבאה, שמסכמת את העונשים שייגזרו על אסיר א (פונט גדול ומודגש) ואסיר ב (פונט רגיל) בהתאם לפעולתם:

כל העובדות הללו ידועות לשני האסירים, אך אין באפשרותם לתקשר האחד עם השני, ולכן אף אחד לא יודע באיזו אסטרטגיה בוחר חברו. הדילמה שעומדת בפני כל אחד מהם היא האם לשתוק או להעיד. אסיר א מסתכל בטבלה ואומר לעצמו שבלי תלות בטקטיקה שבה יבחר ב, בכל מקרה כדאי לו להעיד, משום שבכל מקרה אם הוא יעיד עונשו יהיה קטן יותר מאשר אם ישתוק (תעשו השוואה בין שתי משבצות זו מעל זו בכל אחד משני הטורים). לפיכך ברור שההלשנה היא האסטרטגיה הטובה ביותר עבורו. גם אסיר ב כמובן מנתח את המצב בצורה דומה (עושה השוואה בין שתי המשבצות בכל שורה). לכן החלטה רציונלית של שניהם מובילה לכך ששניהם בוחרים להעיד (להלשין), והתוצאה היא ששניהם נכנסים לכלא לחמש שנים. אלא שכעת עלינו לשים לב לכך שאילו בחרו שניהם לשתוק, כל אחד מהם היה נכנס לכלא לשנה אחת בלבד, כלומר הם היו מגיעים לתוצאה הרבה יותר טובה עבור כל אחד משניהם.

הפרדוקסליות שבדילמת האסיר היא שהחלטה רציונלית לכאורה, כלומר כשכל אחד מהם בוחר באסטרטגיה הטובה ביותר, מביאה לתוצאה שאינה הטובה ביותר עבור שניהם. איך זה ייתכן? פשוט מפני שכל אחד מהם עושה את השיקול שלו לבדו. מנקודת מבט זו הוא אכן בחר באסטרטגיה הטובה ביותר. אבל כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר עבור שניהם נדרשים השחקנים לנקודת מבט שונה, כלומר לבחור אסטרטגיה משותפת לשניהם, כלומר החלטה משותפת לשתוק (למרות שכל אחד מהם יודע שבהנחה שחברו שותק משתלם לו יותר להעיד). שיתוף הפעולה יביא כל אחד מהם לתוצאה טובה יותר מאשר התנהלות אינטרסנטית שרואה את התמונה מנקודת המבט שלו בלבד. זה מה שמכונה בתורת המשחקים שיקולי קואליציה.[6]

אלא מאי? שאת ההחלטה הזאת עליהם לקבל בלי ליצור קשר אחד עם השני. לכן הם לא יכולים להחליט על שיתוף פעולה בהסכמה. אם כל אחד לחוד יבין שעדיף לשניהם לעשות קואליציה של שתיקה ולהחליט לעשות זאת גם בלי הסכם מפורש עם חברו, הם יגיעו לתוצאה הטובה ביותר. אבל צריך להבין שכשאסיר א בוחר באסטרטגיה של שתיקה, עליו לסמוך על חברו שיעשה כך גם הוא. אם החבר ידבר הרי שמי שנהג בצורה שיתופית יפסיד וייכנס לחמש עשרה שנה, בעוד חברו האגואיסט ייצא לחופשי.[7] לעניין זה כדאי מאד לראות סרטונים מתוך הסדרה המרתקת בטלוויזיה הבריטית (ה-BBC), בשם golden balls, שמתעדת סיטואציות כאלה בפועל. אני ממליץ לכל קורא לראות כמה מהסרטונים (יש שם מאות) ולהתרשם מעושר הסיטואציות ומהאינסופיות של התחמונים והשיקולים שנוצרים במשחק שהוא לכאורה כל כך פשוט. ממש מדהים וכמעט תמיד מפתיע.

הצו הקטגורי ודילמת האסיר

הדילמה הזאת ממחישה מצב שאינו נדיר, לפיו שיתוף פעולה מביא תועלת רבה יותר לשני הצדדים מאשר גישה שבה כל צד פועל לבדו במגמה להשיג את התועלת המרבית עבור עצמו. מעבר לזה, ולא פחות חשוב לענייננו, ההחלטה שכל אחד מקבל לשתף פעולה עם חברו צריכה להתקבל מתוך אמון ביניהם. לכל אחד מהם לחוד כדאי להפר אותה, אבל אם שניהם יפרו אותה שניהם יפסידו. במובן הזה, המצב בדילמת האסיר דומה להפליא לדילמה המוסרית שתוארה למעלה בדיון על הצו הקטגורי, לגבי העלמת מס הכנסה והצבעה בבחירות. גם שם ההחלטה הרציונלית שמקבל כל אזרח לחוד היא להעלים מס. אבל אם כולם יקבלו את החלטה הזאת, כלומר אם היא תהפוך לחוק כללי, כולנו נינזק (אוצר המדינה יהיה ריק). לכן מוצא סביר הוא לנהוג כאילו חתמנו כולנו על אמנה חברתית של שיתוף פעולה ולפעול נגד האינטרס האישי שלנו עצמנו.[8] ולמה שאחד מאתנו לא יחליט לחתום על ההסכם ולהפר אותו? הרי הוא ירוויח. באמת אין הסבר תוצאתי-תועלתני שישכנע אותו לא לעשות זאת. אבל אם כולם יעשו זאת כולנו נפסיד. האלטרואיזם (=פעולה שלא לשם תוצאה או תועלת) הוא הדרך היחידה להגיע לתוצאות. זהו בדיוק האפקט עליו עמדנו למעלה, שלמרבה האירוניה התנהגות אלטרואיסטית לפי הצו הקטגורי, כלומר לפעול באופן שלא מכוון להשגת מטרות, תועלת ותוצאות מעשיות, דווקא היא מביאה לתוצאה המעשית הטובה ביותר.

הצו הקטגורי ודילמת האסיר: מבט חוזר

אחרי שהבנתי את הקשר הזה בין דילמת האסיר לצו הקטגורי, חיפשתי קצת האם יש עיסוק מחקרי בקשר בין שתי הסוגיות הללו. מצאתי כמה תוצאות, בעיקר באנגלית, אבל עד כמה שראיתי לפחות חלקן מפספסות את הנקודה עליה עמדתי כאן. דווקא במאמרון בעברית של אושי שהם מצאתי התייחסות שכנראה נוגעת בנקודה הזאת, אלא שהוא מסתיים באמצע (ומבטיח שיבוא המשך. לא מצאתי).

כך למשל, בפתיחה לסקירה שניתנת בפרק השביעי של John Robinson’s page on ethics, מוסבר שעל פניו יש סתירה בין דילמת האסיר בתורת המשחקים לבין הצו הקטגורי. דילמת האסיר מבוססת על שיקול תועלתני טהור (מקסום התועלת), שכן זוהי נקודת המבט של תורת המשחקים. לעומת זאת, הצו הקטגורי מדבר על מעשים שנעשים מתוך אלטרואיזם טהור. לכאורה אלו ממש שני הפכים. אבל כפי שראינו כאן, יש קשר בין השניים. האלטרואיזם של כל פרט מביא לתועלת הקבוצתית המקסימלית. אם נדבר על תועלת מקסימלית של הקולקטיב ולא של הפרט (שרידותו של הגן ולא של הפרט), הפתרון יהיה פעולה אלטרואיסטית של הפרטים.[9]

מבט נוסף על ההבחנה בין אלטרואיזם לתועלת

נראה אם כן שההבחנה בין אלטרואיזם לבין תועלת אינה כה חדה. הם שלובים זה בזה ללא התר. ועדיין היא קיימת לפחות במישור המוסרי ובמישור הכוונות. הקריטריון הקאנטיאני הוא תועלתני (איזה מעשה יביא הכי הרבה תועלת כללית, לפחות אם ייעשה על ידי כולם), אבל הכוונה המוסרית חייבת להיות אלטרואיסטית. יותר מזה, גם הקריטריון עצמו אינו ממש תועלתני, שהרי אני לא שואל מה התועלת מהמעשה שלי (כי אין כזו) אלא מה התועלת ממצב היפותטי שבו כולם עושים את המעשה הזה. זה לא ממש שיקול תועלתני.

בכל אופן, יהא אשר יהא טיבו של הקריטריון הקאנטיאני, ברור שמעשה מוסרי של כל פרט צריך להיעשות מתוך מניע אלטרואיסטי. העובדה שמעשה כזה גם יביא תועלת מקסימלית במישור הקבוצתי היא תוצאה צדדית, אבל היא לא אמורה להיות המניע למעשה אחרת לא מדובר בעשייה מוסרית. זה מחזיר אותנו לטור 120 בו עסקנו במצבים של כפילות שבהם יש גם תועלת וזה לא בהכרח סותר פעולה מתוך מניע ערכי (ראו את דוגמת הקו”ח מספר יונה).

אמנם יש גם מקום לסברא שהכוונה להביא תועלת קבוצתית לא פוסלת את האלטרואיזם של המעשה. אם אדם עושה את המעשה לשם התועלת של העשייה הקבוצתית (שהרי מהמעשה הפרטי עצמו אין תועלת), האם זה לא יכול להיחשב מניע אלטרואיסטי? הרי לא מדובר בעשייה שמטרתה היא תועלת ותמורה לעושה עצמו. כאן כבר חזרנו קרוב למדיי למשמעות היומיומית של אלטרואיזם.

טוב, הלולאות המפותלות הללו שנכרכות אחת סביב השנייה כבר מתישות אותי, ותסלחו לי אם לא אמשיך עם זה יותר.

[1] ישראל (רוברט) אומן חוזר על כך תחת כל עץ רענן. בין היתר, הוא עמד על כך בהרצאת נובל שנתן בשטוקהולם לרגל קבלת הפרס, בשם “מלחמה ושלום”.

[2] וגם הסברתי שם מדוע זה לא אומר  שהיא לא נכונה, אלא להיפך: בגלל שהיא טאוטולוגיה (השריד שורד) שנכונה מתוך עצמה אי אפשר להפריכה (בדיוק כמו משפט מתמטי).

[3] ראה על כך בטור 20.

[4] לגבי הסיפוק, באם בכל זאת יש למישהו סיפוק מהפעולות המעצבנות הללו, אני יכול להציע לו לפנות לאיש מקצוע או להתמקד בחיפוש סיפוקים אפקטיביים יותר. יש לי כמה הצעות שאין כאן המקום לפרטן.

[5] ראה כאן: “הפנטזיה שלי היא שבתי לא תינשא לעד מדינה”. אפילו הניסוח שלו משעשע להפליא. הוא לא אומר שהוא היה מאד מתאכזב אם בתו היתה נישאת לעד מדינה, אלא שיש לו פנטזיה (אמנם בסיכוי קלוש, ובאמת לאור מצב הליכוד כעת נראה שהוא די צודק) שהיא לא תינשא לעד מדינה. מבין כלל המועמדים שרובם ככולם עדי מדינה הוא מקווה שאולי היא תמצא אחד שאינו כזה. ועל כך נאמר: לפעמים חלומות מתגשמים (שם, שם).

[6] ראה דוגמה מעניינת לשיקולים אלו ומשמעותם בספר ה-13 בסדרת לוגיקה תלמודית שעוסק בחלוקת עיזבון (הסוגיא של שלוש כתובות בה עוסק מאמרו הידוע של אומן).

[7] כמובן שגם אם האסירים יכולים לתקשר זה עם זה, כל עוד אין הם חותמים על הסכם מחייב שמבטיח באופן כלשהו שהחותמים עליו ינהגו בהתאם להצהרתם, הבחירה באסטרטגיה לשתוק היא מסוכנת. היא תלויה בכך שהשני ינהג כג’נטלמן ויקיים את התחייבותו.

[8] ההקבלה בין המקרים אינה מלאה. ראינו שכשאני מחליט להעלים מס הדבר אינו פוגע בחבריי. רק אם כולנו נעלים מס תהיה פגיעה ממשית בכולנו. ועדיין כשאני בוחן את עצמי מול כלל החברה המצב דומה לזה שבדילמת האסיר.

[9] קצת מזכיר את הדוגמה של חלוקת עוגה (ראו עליה בטור 119), שגם שם פעולה אלרואיסטית מביאה לתוצאה הכי טובה, ומדיניות ששמה לנגד עיניהם את התוצאה מפספסת את התיקון המוסרי ואת האלטרואיזם (שהוא עצמו התוצאה הרצויה של המעשה החינוכי, או כמו שראינו כאן למעלה: חלק מפונקציית התועלת).