הצורך בתיאולוגיה ‘רזה’ (טור 222)

בס”ד

הבוקר שלחו לי ידיעה מישראל היום על כך שיובל דיין, בעלה של נועה ירון דיין, החליט לנטוש (לפחות במובן מסוים) את אורח החיים הדתי שלו. מדובר באדם ידוע, ושמעתי שהוא העביר שיעורים רבים ומאד פופולריים ואף החזיר רבים בתשובה (בעיקר לברסלב). אין פלא שהדבר מכה גלים. דומני שזה חלק מתופעת הסלבריטאים שחוזרים בתשובה אבל נותרים קצת בעולם הישן שלהם, גם כשהם נהנים מאד להיבנות מחורבנו. מכוח סלבריטאותם יש להם מעמד של מנהיגים חברתיים ולפעמים רוחניים די מהר אחרי שהגיעו לעולם של תורה ומצוות (אני עוד זוכר את אורי זהר ופופיק  ארנון, שהפכו מיד לרב פופיק והרב אורי, ושבועיים אחרי שחזרו בתשובה וזקנם כבר צימח זיפים, הם כבר הסבירו תחת כל עץ רענן לכולם, דתיים וחילוניים כאחד, היכן הם טועים ומהי האמת. ושכמובן הם כבר מכירים הכל ושלא יספרו להם…).

אודה ולא אבוש שמעודי לא שמעתי על היהודי הזה. את ספרה של אשתו נועה, מקימי, ניסיתי לקרוא, וכמעט הקאתי מרוב גועל אחרי כמה עמודים, ובזאת נטשתי אותו. הספר מבטא מלאות עצמית דוחה, סלבריטאיות שנותרת גם אחרי תהליך החזרה בתשובה, ובעיניי למרות ריח האותנטיות שרבים מריחים בו יש שם גם משהו מאד לא אותנטי: “הייתי על פסגת העולם”, “אני מכירה הכל”, “לי לא יספרו שום דבר חדש”, “אני לא מאלה שאפשר למכור להם לוקשים של מחזירים בתשובה, ולא של חילונים” וכדומה. זוהי המשכה של דרך החיים החילונית-סלבריטאית המאוסה בעיניי לתוך העולם הדתי, וכל זאת תוך יריקה לבור שעדיין שותים ממנו (כנראה בהנאה רבה). הולכים בבגדים של רועי צאן מהמאה החמישים לפני הספירה בתל אביב של ימינו, מתראיינים לטורי רכילות ונהנים מזיו השכינה (הם ממש רוקדים ב”מעגל השונויות” של הרב שג”ר).

הפוסט של דיין

דיין עשה את צעדו דרך פוסט מטלטל, “פוסט דרמטי” כהגדרתו, שפורסם הבוקר. בגלל שזה טקסט חזק, אני מביא אותו כאן במלואו (הנה קישור לשם):

אפתח ואומר שאין לי בעיה עם אלוהים עצמו, הבעיה שלי זה עם כל מה שמקיף אותו. כל הפוליטיקה והקרנבל וקטנות המוחין וההזיות ושגעון הגדלות ותחושת החשיבות של רוב שליחיו הנאמנים ואני בתוכם. עם חיים עמוסים בפגישות ושיעורים ותלמידים ורבנות וכבוד אבל נטולי שמחה והתרגשות ואמונה וייעוד, כמעט ונשברתי סופית, אבל אז שמע האלוהים את תפילתי וגאל אותי ובגדול. 

אז למי שעוד לא מעודכן אספר שלאחרונה הורדתי כל סממן חיצוני דתי, שלא על מנת לכפור או להתריס כנגד אף אדם או מגזר באשר הוא מגזר. פשוט נגמר לי. והבנתי שבשביל שאוכל להמשיך לקחת בזה חלק אני צריך אמונה עיוורת, ואין לי יותר כזאת. אזלה לי.  

אציין לזכותי שהייתי מספיק רוחני בשביל להאמין שחיים קשים פלוס נפש מורכבת וחולה כמו שלי יכולים לזכות אותי בכרטיס כניסה לגן עדן, כי הרי לפום צערא אגרא. וכבר הייתי בודהיסט והייתי נוצרי ואפילו שינטו למדתי, אבל כשסוף סוף התעוררה נשמתי ושבתי הביתה אל חיקה המחבק של היהדות, הפכתי בניד עפעף, מילד מוכשר ומחפש משמעות, לדתי צדיק וצודק, נטול דעה עצמית, נטול גלוטן ובעיקר נטול יכולות בסיסיות להסתדר בעולם המסוכן שאלוהים ברא לנו על מנת שנכשל בו. הפכתי לפלגלנט בחסות היהדות, מכה את עצמו עד זוב דם בלילות, אכול שנאה עצמית ורגשי נחיתות אל מול עבדיו המכוונים היטב עם המבטא המדויק ושם המשפחה הנכון. כי אם השטן לובש פראדה אז בטוח שאלוהים חובש שטריימל, לא?

עשרים וחמש שנים זה יותר מדי זמן לא לדווח לעצמי על עצמי בשיט. הייתי מוכן למות על קידוש השם, אבל לרוע מזלי אף אחד לא ביקש את זה ממני. לקח לי זמן להטיל ספק ולשאול איך זה, שכל מה שאלוהים רוצה ממני מתמצה בזה שאהפוך את עצמי לבעל אישיות גבולית עד מחוקה מרוב קדושות וטהרות ודקדוקים וביטול לעליון והשוואת צורה וזה. מה נשאר שם בסוף מתחת לכל השכבות והבגדים והכיסויים וההסתרות והשקרים על שקרים על שקרים שמתחזקים קהילות שלמות. פעם חשבתי שמתחבא שם סוד גנוז גנוז, היום אני יודע שאין שם כלום מלבד כסף וכבוד וכסף וכבוד ותו לא. אלף קולות מדברים לי בתוך הראש. משה רבנו, רבי נחמן רבי נתן רבי ישראל בר, רבי שמעון בר יוחאי, הבעל שם טוב וכל שישים תלמידיו, התנאים, האמוראים, הסבוראים הגאונים הראשונים והאחרונים, כולם מדברים דברי חכמה בינה ודעת, אבל את עצמי אני כבר מזמן לא מצליח לשמוע.  

מודה אני שמעולם לא הייתה לי אמונה עיוורת, התחפשתי לאמונה עיוורת כי זה מה שהבנתי שנדרש מיהודי קדוש. עשיתי קריירה בלהיות עיוור ותמים ולמדן וחכם וצדיק. עזבתי את כל מה שהיה לי והגרתי למגזר חדש ומרתק, שהקיא אותי ואת ילדיי בשאט נפש, כמו היינו גושי פלסטיק דביקים, ועל כך נתונה להם תודתי הכנה, מי יודע מה היה עולה עלינו אם ח״ו היינו נטמעים בהם, כנראה שהיינו אבודים לנצח רחמנא ליצלן. 

לפעמים אני מרגיש שכל הקירוב רחוקים הזה הוא רק תירוץ, הצגה אחת גדולה. מרגשת, סוחפת, מופקת היטב, שוברת קופות, אבל הצגה. מי רחוק ולאן מקרבים אותו? ומי בכלל יכול לפתוח פה ולהעיד שהוא יודע מי רחוק ומי קרוב. וכמובן שאני לא מתיימר לטעון שהתורה היא שקר ושאלוהים לא קיים. אני רק טוען שאני באופן אישי לא מקור מספיק מהימן שתוכלו להסתמך עליו, והכי אמת שלי היא שאני לא יודע. באמת לא יודע. וכבר אמרו חז״ל ״למד לשונך לומר איני יודע״, וזה לקח לי רבע מאה ללמוד את זה, קצת איטי ועדיין הרבה יותר מהיר מרוב הרבנים, המשפיעים והמחזירים בתשובה הדגולים שאתם ואני מכירים שיודעים, הו כל כך יודעים.  

יש לי הרבה מה להגיד על המגזר שהחלטתי לעזוב ועל המוטציות האמוניות ההזויות שהוא מגדל, אבל אשאיר את הלשון שלי קשורה בליש ורק אומר שהבנתי באופן סופי שהם ואני לא מאמינים באותו אלוהים והייתי חייב לעשות מעשה ויפה שעה אחת קודם.

אני יודע שרבים וטובים מכם/ן מאוכזבים ממני עד עמקי נשמתם/ן, אני רוצה לבקש מכם/ן סליחה שאני עדיין חי ובועט, זה לא אישי נגדכם/ן, אני חייב להמשיך במסע שלי. אני מאחל לכולנו חיים טובים וממצים.

תחושתי הראשונה למקרא הדברים הייתה מעורבת. מחד, אני מאד מעריך את היושר והאומץ שהוא מגלה בדברים אלו וגם מסכים מאד עם רבים מתיאוריו. מאידך, אני לא בטוח שאני מבין את משמעות הצעד שהוא עשה ואת המסקנות שלו.

הטעמים שהוא כותב נוגעים לתפיסה הדתית הברסלבית (ואולי לא רק היא) שאותה הוא מגנה כעת. היא לא נתנה לו את מה שהבטיחה. היא נראית לו חלולה וצבועה. השאלה מדוע זו סיבה לנטוש את אורח החיים הדתי בכלל? אם יש אלוהים וניתנה תורה, ואם יש מחויבות לקיים אותה, למה חשובה הנפיחות והצביעות של אנשים, ואפילו הם מנהיגים דתיים? אם הוא לא רוצה להפוך את עצמו לאישיות גבולית ומתבטלת (כלשונו), ואם לדעתו הקב”ה לא דורש זאת ממנו, אז מה הבעיה?! שלא יהיה כזה. אמנם בברסלב לימדו אותו שזוהי היהדות, אבל מזה הוא כבר התפכח. ואולי לזה גופא כוונתו? ייתכן שהוא מוריד סממנים חיצוניים אבל נותר מחויב לתורה. איני יודע, ולא הבנתי זאת מתוך הדברים. לכן מכאן והלאה אעסוק בתופעה ולא בו אישית.

דוגמה ללוגיקה דומה: היחס לקידושין

הלוגיקה הזאת מזכירה לי מאמר שכתבתי בגיליון האחרון של אקדמות (המתחדש), כתגובה למאמרה של רבקה לוביץ. היא פירשה (בטעות להבנתי, כפי שהראיתי שם היטב) את הסוגיות, הראשונים והאחרונים, באופן שהקידושין הם החלת בעלות קניינית של הבעל על אשתו. מכאן היא הסיקה (כפמיניסטית) שיש לוותר עליהם ולחיות בלי קידושין. על כך עניתי לה (מעבר לעצם הטעות בפרשנותה למקורות עצמם), שאם היא צודקת אז אלוהים שהיא מאמינה בו ודאי לא היה רוצה משהו כל כך לא מוסרי. מדוע, אם כן, הוא מצווה אותנו על קידושין לפני הנישואין? המסקנה המתבקשת היא שאלוהים כנראה לא רוצה קידושין שהם בעלות קניינית של הבעל על אשתו, אלא קידושין במובן אחר (אולי זה שאני הצעתי שם – קידושין כחוזה). הרי התורה עצמה מצווה על קידושין. המסקנה לשיטתה אמורה להיות עשיית קידושין כפי שהתורה מצווה, אבל לא לראות בהם בעלות של הבעל על אישתו (כלומר זו גופא הוכחה לפרשנות שאני הצעתי, מעבר לכך שהראיתי כי היא מוכרחת גם מרוב המקורות עצמם).

טענתי שם שוויתור על הקידושין הוא מסקנה לא קונסיסטנטית לשיטתה שלה (גם אם היא הייתה צודקת שזו אכן משמעותם. וכאמור, היא לא). האלוהים שהיא לא מאמינה בו לא אמור לחייב אותה. אבל היא החליטה שהיא לא מוכנה לעבוד את אלוהים שהיא לא מאמינה בו (ומכוח זה גם לא את האלוהים שהיא כן אמורה להאמין בו).

“אלוהים שאתה לא מאמין בו”

תגובה רווחת של רבנים למשמע שאלות אמוניות, היא: “אלוהים שאתה לא מאמין בו גם אני לא מאמין בו”. זו כבר בדיחה קבועה שמעלה זקן בין יוצאים בשאלה. אבל זו בדיחה רק בגלל שהאמירה הזאת נתפסת כלא אותנטית, כניסיון בריחה של אדם שאין לו תשובות. הרי זה כן אלוהים שאתה חינכת אותי להאמין בו! אז כעת כשהפסקתי לקנות את הלוקשים שלך וגילית שאין לך תשובות אתה פתאום מסכים איתי?! אתה יכול אולי להסביר לי מיהו האלוהים שאתה כן מאמין בו? בדרך כלל השואל לא מקבל תשובה לשאלות אלו.

מאידך, יש משהו מאד נכון בתשובה הזאת (גם שעון עומד…). במקרים רבים, אנשים בונים לעצמם תמונה של אלוהים, מגיעים למסקנה שזה לא משכנע או לא אהוב עליהם (זה לא האלוהים שהם רוצים לעבוד), ולכן נוטשים. כשאני פוגש אדם כזה (ופגשתי רבים כאלה) ומציג בפניו תמונה תיאולוגית שונה, הוא מטיח בי שזה לא אלוהים שהוא גדל עליו. אותו לימדו משהו אחר (המהדרין מטיחים בי שאני כופר ואפיקורס. ממש כך!). אני מנסה לומר לו שאכן נכון, האלוהים שהוא גדל עליו הוא שגוי, אבל אם לדעתו הוא לא קיים אז למה זה אומר משהו על אלוהים שכן קיים?! אם הגעת למסקנה שאלוהים אינו X, ואני מראה לך שאלוהים הוא Y, האם הגיוני לטעון בתוקף: “לא, אלוהים שאני החלטתי לא להאמין בו הוא דווקא X ולא Y”? הרי אתה עצמך הגעת למסקנה שהוא לא כזה.

זה מזכיר לי את הסיפור על יוכבד ובערל שנטשו את אמונתם בתקופת ההשכלה (או השואה, או ת”ח ות”ט. לבחירתכם). יום אחד יוכבד שומעת את בערל מטיח דברים קשים, מחרף ומגדף כלפי שמיא. היא מזדעזעת ונוזפת בבערל: “בערל, איך אתה מדבר לאלוהים?!”, והלה כמובן עונה לה: “יוכבד, שכחת? אנחנו כבר לא מאמינים בו”. אבל היא לא מתבלבלת: “כן, אבל אלוהים שאני לא מאמינה בו הוא רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד. לא מדברים אליו כך”. זה אולי נשמע לכם כמו בדיחה, אבל האמינו לי, אלו החיים עצמם. פגשתי לא אחד ולא שניים כאלה. אתה (=אני) לא יכול לדבר כך על אלוהים שהם לא מאמינים בו. פעם ביקשו ממני לשוחח עם חיילי נח”ל חרדי שיצאו לקורס מ”כים (בתחילת דרכו של הנח”ל החרדי). הזהירו אותי מראש שהם רובם ככולם נושרים, מהם מחללי שבת, אחרים יוצאים עם בנות וגונבים רכב לחראקות בליל שבת. אבל, הוסיף האחראי, אל תעז לדבר איתם על הרב קוק. אם הם יראו שאתה מתייחס אליהם כמיזרוחניקעס הם ייעלבו מאד. זה לא האלוהים שהם לא מאמינים בו.

דבריה של יוכבד (ואולי גם גישתם של החיילים הנ”ל), לפעמים מבטאים אמונה סמויה. אדם בתוך תוכו מאמין באלוהים אחר, טוב וחנון, אבל חינכו אותו על אלוהים שהוא לא מוכן לעבוד אותו ואולי גם להאמין בקיומו. אז הוא נוטש וכופר באלוהים. זה מזכיר לי שיחה עם חבר טוב, חילוני מובהק, שאמר לי פעם: איני יודע אם יש או אין אלוהים, אבל לאור התנהלותו גם אם הוא קיים אני מנתק את יחסיי הדיפלומטיים איתו.

ואם הוא באמת לא מאמין?

כמובן שאם יש לתוהה שלנו שיקולים בלתי תלויים שמראים שאלוהים הוא אכן X ושאין אלוהים אחר, אזי המסקנה שאליה הוא הגיע, שאין אלוהים שהוא X, גם אומרת מבחינתו שאין אלוהים. כך, למשל, אם המסורת אכן אומרת בבירור שאלוהים הוא X, אזי משהגעתי למסקנה שאין אלוהים כזה או שאיני רוצה/מוכן לעבוד אותו, המסקנה היא אכן שאין אלוהים (או אין חובה ו/או סבירות לעבוד אותו). המסורת התבררה כלא אמינה מבחינתי. אם יבוא מישהו כעת וימציא  לי אלוהים אחר, סימפטי יותר, ויאמר  לי “האלוהים שאתה לא מאמין בו גם אני לא מאמין בו”, אני אתייחס לזה כהמצאה אד הוק כדי להימלט מהקשיים, ולא אקבל זאת, ובצדק.

טענתי היא שבמקרים רבים תמונת האלוהים שעליה גדלנו אינה שיקוף של המסורת הדתית עצמה, אלא של פרשנות מסוימת מאד שלה. במקרה כזה, המסקנה המתבקשת היא שהפרשנות הזאת לא נכונה ויש לחפש פרשנות אחרת (כמו שהסברתי בדוגמת הקידושין למעלה). לשם כך עלינו לבחון היטב את המסורת שקיבלנו, ולא לקבל אותה כפי שהיא על קרבה וכרעיה, אלא לבחון ולסנן ולגבש עמדה פרשנית והגותית שמאחוריה נהיה מוכנים לעמוד. אם נעשה זאת, אזי גם אם נגיע למסקנה שהמנהיגות הרבנית שלנו נפוחה וצבועה ולא מספקת את הסחורה, או שהיא מוכרת לנו לוקשים ולא משכנעת, זה רק אומר שלא נכון לקבל את הפרשנות שהיא מציעה, אבל אין בכך פגיעה במחויבות הדתית עצמה. הרי אנחנו עצמנו הגענו למסקנה שאלוהים אינו כזה, אז למה לכפור בו בגלל תיאור לא נכון שמציעים לנו אנשים שאיננו מעריכים?!

אפקט חוה והנחש

רבים נוהגים להדגים את המאמר “כל המוסיף גורע” דרך המדרש על חוה והנחש, שמובא ברש”י (בראשית ג, ג):

ולא תגעו בו – הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו:

אלוהים ציווה לא לאכול, אבל חוה אמרה לנחש שאלוהים ציווה לא לגעת. הנחש דחף אותה כדי שתראה שלא קורה מאומה למי שנוגע, וכשראתה זאת היא החליטה לעבור על הציווי (המקורי) וגם לאכול מפרי העץ. כשמוסיפים על הציווי מעבר למה שהיה בו, בסוף מגיעים לעבור עליו. זו תופעה שמתרחשת בהרבה מאד הקשרים (הזכרתי אותה בדיונים בשאלת האזוטריקה והגילוי הנאות בפסיקה, והחובה להפריד בין מדיניות ושיקולים חוץ הלכתיים לבין פסק ההלכה).

דוגמה  מובהקת לזה היא ירון ידען. הנ”ל היה בעל תשובה תלמיד חכם, ראש כולל ליטאי בכפר חסידים (או רכסים), שיום בהיר אחד החליט לנטוש הכל עם משפחתו, והחל לפעול במרץ נגד האמונה והמחויבות הדתית ונגד ציבור המאמינים. הוא יסד אתר אינטרנט (בשם החרדי “דעת אמת”. ראש כולל, או לא? בעל תשובה, או לא?), כתב חוברות ונתן הרצאות, שבהן הצביע על טעויות מדעיות אצל חז”ל ובעיות מוסריות בתורה ובהלכה. לרוב הקשיים שהוא מעלה יש תשובות די פשוטות, ולדעתי הוא דוגמה מובהקת לאפקט חוה והנחש. חינכו אותו (מעת שחזר בתשובה) לכך שהתורה צריכה לתת תשובות לכל. שהיא  פסגת המוסר. שחכמי התורה הם יודעי כל כריזמטיים שלא טועים לעולם, וכשלא מצא בתורה ובתלמוד את כל זה (כלומר מעת שהיה מוכן להודות ביושר שמעולם לא ראה בתורה את כל זה, מה שרבים אחרים לא מוכנים לעשות) – הוא נטש הכל באומץ רב. זהו צעד אמיץ וישר שראוי להערכה רבה, אבל המסקנה שלו שגויה (לדעתי). התורה אינה מצפן מוסרי, וחכמי ההלכה הם בני אדם כמוני וכמוכם, שיכולים לטעות ואף עושים זאת לא פעם. אם מאמצים תמונה הגיונית כזאת של ההלכה והתורה מתאכזבים פחות. מה שאסור הוא רק לאכול מפרי העץ. אין שום איסור לגעת בו.

המקרה של יובל דיין, על אף שהוא היה שייך לאגף החסידי ולא הליטאי כמו ירון ידען, נראה לי דומה מאד מבחינת הלוגיקה. מדבריו של יובל דיין ניכר שהוא ציפה שהתורה תיתן לו אמת גדולה ועמוקה, ודאות נחרצת, מנהיגים כריזמטיים ויודעי כל, חוויות רליגיוזיות, קשר ישיר עם אלוהים, ואולי בעיקר מימוש עצמי, כלומר אוסף מענים לצרכים אקזיסטנציאליסטיים שונים שרווחים מאד בדורנו. משלא קיבל את מה שציפה לו – הוא נוטש. אבל מי אמר שהתורה אכן מציעה את כל זה? היהדות שמבטיחה את כל זה (ברסלב כמשל) היא בעיניי מענה זול למאוויים ניו אייג’יים ואקזיסטנציאליסטיים. בעיניי מי שמאמץ אותה אינו מאמין אמיתי בתורה ובאלוהים, אלא מחפש מערכת למילוי צרכיו (לייבוביץ קשישא, מי יגלה עפר מעיניך?!). ההתעוררות האקזיסטנציאליסטית של הדור שלנו אינה התעוררות דתית אותנטית בעיניי, אלא מענה לצרכים שונים: חיבור למקורות – התנ”ך, וודאות, מוסר נחרץ ועליון, עליונות אנושית, קשר לטרנסצנדנטי, משמעות לחיים. חלק מתופעת הניו אייג’ הכלל עולמית. מי שהתורה נותנת לו את כל זה – לבריאות (לי לא). אבל מי שבוחר בתורה בגלל כל זה – אינו מאמין אמיתי. בעיניי, אדם כמו יובל דיין (שוב, לא הוא ספציפית. איני מכיר אותו) מעולם לא היה מאמין. הוא פשוט התפכח כעת וסוף סוף הבין זאת.

מדברים על כך שהמחויבות ההלכתית המנוכרת והקרה אינה דתיות אותנטית. מאשימים אותי שאני גוי שומר מצוות. אבל אני מודה בעובדות וכופר באשמה. בעיניי זוהי הדתיות הכי אותנטית (בהכללה כמובן). יהודי הוא גוי שומר מצוות. הא ותו לא.[1]

הצורך בתיאולוגיה ‘רזה’

זה מביא אותי לטרילוגיה שלי, שאנחנו מתקרבים כעת לסיום עריכתה. תחושותיי דומות מאד לאלו של יובל דיין. המסורת היהודית הגיעה אלינו עמוסה במטען עודף ומאובנת מאד. הפער בינה לבין החיים מוביל רבים מאיתנו לחיים בצביעות, ולשניות מדאיגה בין מה שאנחנו עושים לבין מה שאנחנו באמת מאמינים בו. המוסר של התורה ממש לא נראה לי עליון בשום מובן. בעצם לדעתי אין באמת חיה כזאת “המוסר של התורה”. חכמי התורה הם אנשים כמוני כמוכם, ואני לא קונה את הסיפורים על רוח הקודש של כל האמוראים, ובוודאי של הראשונים והאחרונים. ועוד לא הזכרתי את תופעות המיסטיקה והשרלטנות הדתית העכשווית, אבל אלו באמת שוליים.

מטרתי העיקרית בטרילוגיה היא לזקק ולהציג תיאולוגיה “רזה” שתכיל רק את המסגרת ההכרחית ותאפשר להתאים את השאר (מחשבה והלכה) לאמונותינו האמיתיות והעכשוויות, כל אחד כהבנתו. לשם כך עלינו לוותר על התפיסה ה”אפיפיורית” שרואה בחכמי הדורות (כולל התנאים והאמוראים) סוג של יודעי כל. הם היו בני אדם כמוני כמוכם, ויכלו לטעות כמוני כמוכם (וכאמור, אף עשו שימוש לא מבוטל ביכולת הזאת). אני לא רואה בתורה מוסריות עליונה, ולא רואה ביהודים משהו שונה מהותית מגויים (פרט לזה שמדובר בעם שלי שאני חלק ממנו וחש קשר אליו). אני לא נוטה להאמין בידע שיסודו בכריזמה רוחנית עליונה, וגם לא בניסים ומעורבות אלוהית יומיומית כפי שחונכנו. אין לי אמון בלתי מסויג במסורת שקיבלנו, ואני בהחלט מרשה לעצמי לדלל ולסנן אותה.

בסופו של דבר הגעתי להתפכחות דומה לזו של יובל דיין. אני לא מוכן לקבל כמובן מאליו שום דבר, גם אם יש לגביו קונצנזוס מקיר לקיר. אלו שמוכנים לקבל זאת הם אולי דוסים וצדיקים גדולים יותר, אבל ייתכן שבסוף יקרה לחלק מהם מה שקרה  ליובל דיין. הם פתאום יגלו יושר מפתיע וימאסו בתמונה שאותה הם (והחברה הדתית) אילצו את עצמם בכוח לאמץ. התחושה שלי היא שיש משהו מאד לא אותנטי בהיצמדות לאידיאות שכולנו מבינים שאבד עליהן הכלח, רק בגלל הפחד לאבד את המסגרת ולהיחשב כופר. מתוך הפחד הזה מה שקורה (כמו אצל יובל דיין) הוא ש… מאבדים את המסגרת ונעשים כופרים.

לכן אני מציע להגיע מתוך אותן תחושות למסקנה שונה: פשוט להפסיק להאמין באלוהים שאני לא מאמין בו. להאמין רק במה שאני כן מאמין. בצניעות, בבדיקה זהירה של מקורות ושל טיעונים פילוסופיים, אבל בסוף להגיע למסקנות שאני מוכן לעמוד מאחוריהם, וכמובן בלי שום יומרה לוודאות (כפי שכבר כתבתי לא פעם, זו אחת השגיאות הגדולות ביותר של החינוך הדתי, גם מהותית וגם טקטית).

הטרילוגיה היא במובן מסוים ה”חזרה בשאלה” שלי. כאמור, תחושותיי דומות לאלו שביטא יובל דיין, למרות שציפיותיי וצרכיי שונים מאד מאלו שלו. מעולם לא חשתי קרבה לברסלב (ותמיד זלזלתי גם בהם וגם ברבם). אקזיסטנציאליזם נראה לי חרטא ברתא, וכך גם הניו אייג’ (חסידי ושאינו כזה). אין לי התנגדות למי שמוצא את הדברים הללו בתורה וביהדות, בפרט אם יש לו צרכים כאלה (אף אחד לא מושלם). אבל יש לי התנגדות למי שרואה בהם את מהות היהדות, ושמשתייך אליה ומחויב אליה בגללם. אחד כזה לא מחויב באמת לדת היהודית, אלא רואה בה כלי לסיפוק צרכיו (כן, אני לייבוביצ’יאן בעניין הזה). בעיניי יהדות היא הלכה ותו לא מידי. כאמור, אני “גוי שומר מצוות” גאה. זוהי התיאולוגיה ה”רזה” שהגעתי אליה, וכל השאר הוא מעטפת (במינוח שהגדרתי פעם, “תורה בגברא”) שאפשר לקבל ואפשר גם שלא, ורובה ככולה אוניברסלי לגמרי (ולא יהודי דווקא). אמנם  “שום דבר אנושי לא זר לי”, וערכים וצרכים אנושיים קיימים גם אצל יהודים, אבל זו לא תמצית היהדות (רק הלכה היא “תורה בחפצא”, וגם שם יש מעטפות שומן שדורשות דילול וסינון). גם לבישת מכנסיים או הרכבת משקפיים היא פעולה אנושית שנעשית על ידי יהודים. איני רואה בזה יהדות (על אף ההבדל המובן מאליו מהמוסר והמחשבה. אני לא משווה בין הדברים).

אני מקווה מאד שהטרילוגיה תעשה לפחות את זה. גם אם הקורא לא ישתכנע מכל המהלך, לפחות אנסה לשכנע אותו שיבנה מהלך אלטרנטיבי משלו שמאחוריו הוא יהיה מוכן לעמוד. במידה רבה, זה יותר חשוב לי מאשר השכנוע במהלך שלי עצמו. אם מישהו יצא בשאלה בעקבות המפגש עם הטרילוגיה (נאמר לי שכבר היו דברים מעולם, בעקבות ספריי ומאמריי ושיעוריי הקודמים)[2], אני לא נבהל גם מזה. יש ערך בעיניי לאדם שמגבש לעצמו עמדה ופועל על פיה (ע”ע יובל דיין), ואולי יותר ממי שממשיך בדרך הנכונה (לדעתי) רק מתוך אינרציה או חוסר אומץ. חבל לי על כך שאחד כזה טועה (לדעתי), אבל אני מאד מעריך אותו על היושר והאומץ. ואם יורשה לי, אני כמעט בטוח שגם הקב”ה כך…

[1] בטור 142 הסברתי שגם לליטאים יש חוויות, אלא שהן קשורות לאינטלקט הלמדני. התדמית כאילו מדובר במשהו קר ומנוכר מפספסת משהו מאד עמוק שם. תיאור יפה של הדבר מצוי באיש ההלכה של הרב סולובייצ’יק.

[2] אני לא יכול להתאפק. סיפרו לי שבישיבת שיח ידידיה היה מקובל לומר שמיכאל אברהם הוא פרה אדומה: מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים. כאמור, אני שמח בשני התהליכים הללו (אם כי יותר בראשון). לעומת זאת, בפייסבוק ראיתי פעם מישהו שכתב שמיכאל אברהם שמר את הכיפה שעל ראשו, ואחר ענה לו שם שמיכאל אברהם שמר לו את הראש מתחת לכיפה. כאן אני כבר לא בטוח באיזו משתי האמירות אני שמח יותר, אבל נדמה לי שבשנייה.