פשר המחלוקות בפילוסופיה: החוק לעשיית דין בצרפתים ובעוזריהם (טור 223)

בס”ד

לפני זמן נשאלתי באתר על משמעותה של התחדשות דעות שונות בפילוסופיה:

האם זה שאחת לכמה זמן מתחדשת שיטה חדשה בפילוסופיה אינה חולשה בעיניך?

השאלה מבטאת תחושה רווחת מאד, שלפיה המחלוקות וריבוי העמדות בפילוסופיה, כמו גם חוסר היכולת להכריע ביניהן, מעידים על כך שמדובר בתחום לא פרודוקטיבי. המהדרין טוענים שבעצם התחום ריק, כלומר שכל העמדות הללו לא באמת אומרות משהו ולכן אין ערך לעסוק בהן. פילוסופיה היא משחקי מילים בעלמא. הפילוסוף והמתמטיקאי אלפרד נורת’ ווייטהד אמר פעם:

ציונה הכללי והבטוח ביותר של הפילוסופיה המערבית הוא, שאינה אלא אוסף של הערות שוליים לאפלטון.

הדברים נאמרו בשבחו של אפלטון, אבל בעיניי זו אמירה שמבטאת יותר מכל את ההתייחסות הנ”ל לפילוסופיה. הדברים מבטאים את התחושה שאין התקדמות ממשית בפילוסופיה.

פילוסופים לא מעטים שתשאלו אותם יסכימו לתיאור הזה, וחלקם אף יהפכו אותו לאידיאל. בימינו רווח מאד לשמוע שהספק ושאילת השאלות היא המטרה של הפילוסופיה, ולכן אין צורך ב”התקדמות” במובן המקובל במדע, כלומר הוספת ידע. אחרים רואים בזה סתם שעשוע אינטלקטואלי ותו לא. לכל היותר מסבירים לנו שמטרת הפילוסופיה היא חידוד של ניסוחים והגדרת מושגים ותו לא. במובן הזה הפילוסופיה מונחת ביסודו של כל תחום, אבל אינה תחום לעצמה. איזמל המנתחים הפילוסופי יכול להיות מופעל בכל הקשר ועל כל נושא, משיר ועד שולחן, ובכך להפוך אותו לסוגיא פילוסופית.

גישות אלו בעצם מאמצות את התחושות שתיארתי עד כאן, מי יותר מי פחות, ואף הופכות אותן לאידאולוגיה. אבל אני חולק עליהן.

וזאת אשר עניתי לשואל שם:

גם במדע מתחדש כל הזמן עוד ועוד ידע. בעיניי פילוסופיה היא כמו מדע, אלא שהתצפית נעשית בעיני השכל. ראה סדרת טוריי על מהי פילוסופיה.[1]

אוסיף כי מספר המחלוקות בין פילוסופים קטן משחושבים, וגם כשיש מחלוקת בד”כ היא משקפת שתי ראיות נכונות משתי זוויות (האמת כוללת את שתיהן), או סתם אי הבנה או סתם פטומי מילי בעלמא (=ניסוחים שונים לאותו דבר, או סוגיא לא קיימת). אני מקווה לכתוב על כך טור בהמשך.

אז הנה הגיע ה”המשך”.

טענתי היסודית: יש התקדמות בפילוסופיה

כפי שהסברתי בטורים שעסקו בפילוסופיה, אני טוען שהפילוסופיה היא סוג של מדע אמפירי, אלא שהתצפיות שנעשות במסגרתה לא מתבצעות באמצעות החושים. הסברתי שם שהעמדות הפילוסופיות הן תוצר של תצפית ב”עיני השכל” (האינטואיציה), אבל גם הן עוסקות בעולם ולא רק במושגים מופשטים והגדרות כפי שחושבים רבים. העובדות שבהן עוסק התחום הזה אינן עובדות פיזיות כמו במדעי הטבע, וגם לא עובדות מנטליות או חברתיות כמו במדעי החברה והאדם. אלו עובדות אתיות, אסתטיות, או מטפיזיות, אך גם אלו עובדות (במובן רחב כלשהו) וגם לגביהן יש ארגז כלים שמטפל בהן.

ישנם כמובן הבדלים בין מדע לפילוסופיה, שכן לעמדה פילוסופית, בניגוד לתיאוריה מדעית, אין ניבויים שניתן לבדוק במעבדה. התצפיות שנערכות כאן לא תלויות במערך ניסויי שנוצר במעבדה, שכן הן נעשות ב”עיני השכל”. ועדיין יש בפילוסופיה הסקת מסקנות מעובדות, ויש מסקנות נכונות ולא נכונות, סבירות ופחות סבירות, ולפחות במובן הזה היא דומה למדע האמפירי. יתר על כן, לעתים חידוד של הגדרה מביא להסקת מסקנה ומכריע את הדיון (שהצליח להימשך עד כה רק בגלל עמימותו).

לדוגמה, במחברות השנייה, השלישית והרביעית כאן באתר, השוויתי בין הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים (על בסיס המורכבות של העולם או עצם קיומו) לבין הכללות מדעיות. בשני המקרים אנחנו יוצאים מאוסף של עובדות ומסיקים מהן מסקנות מתבקשות על העולם (תיאוריה). כמו שמסיקים על קיומו של כוח גרביטציה אנחנו מסיקים על קיומו של אלוהים. המהלך הלוגי מהעובדות לתיאוריה בשני ההקשרים דומה מאד, אף שכמובן התיאולוגיה – בניגוד למדע – לא מציבה ניבויים שניתן להעמידם לבחינה אמפירית, ולכן איני טוען שקיומו של אלוהים הוא עובדה מדעית כמובן (אם כי הוא כן טענת עובדה על העולם). אבל זו כן מסקנה שניתן להגיע אליה בכלים פילוסופיים.

בקיצור, אני טוען שבניגוד לדעות שהובאו למעלה, תחום הפילוסופיה דווקא כן מועיל ומלמד. לא מדובר רק בשיפור איכות הניסוח וחידוד התובנות והעמדות (אף שגם בזה יש מן האמת כמובן), אלא יש גם תוצאות וממצאים, ובהחלט יש בו התקדמות עם השנים. אני טוען שלא נכון שכל תולדות הפילוסופיה הן אוסף הערות שוליים לאפלטון (כטענתו הפסימית של ווייטהד). אנחנו היום יודעים דברים שאפלטון לא ידע.

טיבה של ההתקדמות הפילוסופית: קשר לטור קודם

הטור שלפני הקודם (221) עסק ביחס בין לוגיקה לפסיכולוגיה. בין היתר, כתבתי שם:

מה שמעניין מבחינתי הוא המסקנה המתודולוגית הכללית שישנן טענות שנראות לנו טריוויאליות, אבל כשמתבוננים על מה שהן באות לשלול מבינים טוב יותר את משמעותן, ומדוע הן לא באמת טריוויאליות. זוהי עצה חשובה בדיונים רבים. כאשר אנחנו בוחנים תזה כלשהי, במקרים רבים כדאי לבחון את שלילתה, ומתוך כך לראות מה בדיוק התזה עצמה אומרת. לפעמים כשנבחן את השלילה נגלה שהיא לא אומרת כלום ואז התזה יוצאת טריוויאלית. לפעמים נמצא שהשלילה טריוויאלית ואז יוצא שהתזה עצמה לא אומרת כלום. דיונים פילוסופיים לא מעטים יכולים להתברר כפטומי מילי בעלמא, אם בוחנים אם השלילה ורואים שאין לה משמעות של ממש. לפעמים האנטי תזה אומרת בדיוק את מה שאומרת התזה עצמה, ואז זהו רק משחק מילים.

טענתי כאן שדעות ומחלוקות שונות בפילוסופיה עשויות להתבהר לאור ניסוח מדויק יותר של האלטרנטיבות המנוגדות והצבתן זו מול זו (שהיא בעצמה מיומנות פילוסופית). אחרי הניסוח של השלילה לפעמים מתבהרת יותר העמדה המדוברת. לעתים מגלים שמדובר באותו דבר במילים שונות, או בשני צדדים או אספקטים שונים שמצטרפים ולא סותרים. זו מסקנה ממשית של הניתוח הפילוסופי. יתר על כן, במקרים רבים גם מסיקים מסקנה ממשית מהניתוח הזה. מה שנראה כמו חידוד של מושגים להבנתי הוא תצפית על המושג (האידיאה), וההגדרה החדשה היא ניסוח של ממצאי התצפית. למדנו משהו חדש. לכן התצפית הזאת מניבה גם מסקנות, וזו תמציתה של ההתקדמות הפילוסופית. כלי חשיבה וניתוח חדשים, נתפסים לפעמים כעוד כלים בארגז הפיקטיבי של שעשועי הפילוסופיה. מונחת כאן במובלע תפיסה שרואה בפילוסופיה שעשוע סובייקטיבי. בעיניי, לעומת זאת, אלו כלי תצפית שמובילים להתקדמות ולמסקנות.

כפי שהזכרתי, מספר המחלוקות הממשיות בפילוסופיה הוא קטן למדיי, הרבה פחות ממה שאנשים חושבים. רוב הטיעונים הסבירים (אלו שבאמת טוענים משהו) הם נכונים, ואין סיבה לא לאמץ אותם. וכשיש סתירה בין שתי עמדות שלשתיהן יש נימוקים טובים, חשוב לבחון האם הסתירה אינה מדומה (כפי שהזכרתי: או שהם טוענים אותו דבר או שהם מדברים על אספקטים שונים שבעצם יכולים להצטרף זה לזה). במקרה הגרוע יותר שהמחלוקת נותרת בעינה ולא ניתן להכריעה, בדרך כלל מדובר בטענות ריקות (שבעצם אין להן תוכן ממשי). ברוב הסוגיות הפילוסופיות ניתן להגיע למסקנה, והמחלוקות שנותרות פתוחות מייצגות צדדים שונים של הבעיה ולא בהכרח מחלוקת אמיתית.

הטוב ביותר הוא לראות זאת דרך עיון בכמה סוגיות ומחלוקות מרכזיות בתחום הפילוסופיה. ברור שאין שום דרך לעשות זאת ברצינות במסגרת כזאת, ובכל זאת שווה לטעום קצת. לא בכל יום מזדמנת לי ההזדמנות להשתלח קצת בצרפתים (ראו להלן).

סוגיא ראשונה: המחלוקת על הסוליפסיזם

אחת המחלוקות הנפוצות בפילוסופיה נסובה על קיומו של עולם חיצוני. יש הטוענים שבניגוד לתפיסה המקובלת שלנו כאילו יש עולם חיצוני, הכל מצוי בהכרתנו פנימה. אין להכרות הללו מקור חיצוני, או בניסוח מתון יותר לפחות נכון לומר שאין בסיס סביר להנחה שיש מקור כזה. זו התפיסה המכונה סוליפסיזם (ולפעמים אידיאליזם). מולה עומדת התפיסה הריאליסטית שמאמצת את האינטואיציות הפשוטות שלנו, שלפיהן יש עולם חיצוני. אני לא אתייחס כאן לנקודה השולית שלמיטב שיפוטי אף אחד לא באמת מאמין בסוליפסיזם או מוטרד ממנו. זה יותר שעשוע מאשר טענה פילוסופית. זה כבר מצביע על כך שאין כאן מחלוקת ממשית. אבל נניח לצורך הדיון שאכן יש עמדה כזאת ויש אנשים שמחזיקים בה ברצינות.

ברקע הדברים די ברור שיש כאן קודם כל ויכוח ממשי: האם ניתן לומר שיש עולם מחוצה לנו. אבל בניגוד לאידיאליזם שטוען זאת בנחרצות, הסוליפסיזם הוא גישה ספקנית. הוא טוען שאין לנו בסיס ממשי למסקנה הזאת.

אין מחלוקת על כך שהתשובה לשאלה האם יש או אין עולם חיצוני לא נגישה לנו באופן חד משמעי. כבר זו מסקנה של הפילוסופיה. מאידך, מעטים, אם בכלל, מטילים בכך ספק ממשי. אז על מה המחלוקת? יותר עניין של תודעה מאשר טענה ממשית על העולם. איך עליי לחוש ביחס לעולם החיצוני: האם התחושה בדבר קיומו היא עובדה מוצקה או השערה שלי. ניתן לראות את המסקנה הזאת כביטוי לחוסר תוחלת בדיון פילוסופי, אבל בעיניי זו עצמה מסקנה של הדיון. הסוליפסיזם לא מערער על קיומו של עולם חיצוני אלא רק מסב את תשומת הלב לעצם קיומה של ההנחה הזאת אצלנו ולאופיה החמקמק. בשורה התחתונה, כדאי לשים לב שיש לנו כאן הנחה לא מבוססת ובכל זאת אנחנו כולנו מקבלים אותה. זה עצמו אומר דרשני.

הטיעונים בעד ונגד קיומו של עולם חיצוני הם חלק מהמשחק. הטובים שבהם כנראה  נכונים, והגרועים שבהם הם משחקי מילים. טיעונים בעד הסוליפסיזם בדרך כלל מצביעים על טעויות שונות בתפיסה שלנו, ומסיקים מהן שאי אפשר להיות בטוחים במה שאנו תופסים בחושים. הם גם מצביעים על המערכת המורכבת שיוצרת את ההכרה והתפיסות שלנו, מה שמעמיד בסימן שאלה האם בכלל יש שם משהו בחוץ. אלא שעל כל זה אף אחד לא מתווכח. האם מישהו מכחיש שיש טעויות, או שהמערכת מורכבת? ובכל זאת, כל אחד נותר עם עמדתו לגבי קיומו של עולם חיצוני. למה? מפני שגם אם יש טעויות זה לא אומר בהכרח שאין עולם חיצוני. אבל בה במידה טיעונים אלו בהחלט מאתגרים את אלו שטוענים שהעולם קיים ומכריחים אותם לנסות ולבסס את עמדתם.

עקרון הסיבתיות והאינטואיציה

יש ריאליסטים שטוענים לכך מכוח עקרון הסיבתיות, שהרי להכרות שלנו, שוודאי קיימות, אמורה להיות סיבה. הסיבה היא מה שאנחנו קוראים העולם החיצוני. הסוליפסיסטים יטענו נגדם שעקרון הסיבתיות עצמו נשאב מהניסיון שלנו ואין סיבה להניח שהוא מצוי ותקף בעולם שמחוץ להכרתנו.

ושוב, כולם צריכים להסכים לכך שהטענה כי סיבתיות קיימת בעולם (ולא רק בהכרה) היא טענה שלא נובעת מהניסיון. מאידך, איני מכיר מישהו שמטיל בה ספק של ממש (פרט לעיסוק משעשע בשדה הפילוסופי). למעשה, כפי שהראה דייוויד יום גם הסיבתיות בעולם לא נובעת מהניסיון. כל אלו הן תובנות שאנשים שלא מיומנים בפילוסופיה לא מודעים להן. הם משתמשים באותן מסקנות אבל מהסיבות הלא נכונות (ועל כך כבר אמרו רבותינו: תמיד חשוב להקפיד לעשות טעויות בזוגות. כך יש סיכוי כלשהו לקיזוז).

בשורה התחתונה, אפילו הוויכוח חסר התוחלת הזה מלמד אותנו משהו. ראשית, הוא מלמד אותנו שיש אצלנו הנחה שקיים עולם חיצוני. שנית, הנחה זו אינה תוצאה של תצפית (כי הטיעון הסוליפסיסטי מערער על התצפיות עצמן). שלישית, אדם שטוען לקיומו של עולם חיצוני לא עושה זאת מכוח היסק, ולו רק מפני שההיסקים הללו אינם תקפים (או שהנחותיהם אינן מבוססות). הוא מתבסס על תפיסה הכרתית לא חושית (שגם עליה כמובן ניתן לערער), שנכון לתת אמון בחושים. אני נוהג לכנות את התפיסה ההכרתית הזאת אינטואיציה. כפי שהסברתי בטוריי הנ”ל, זהו חלק מכיר (ולא רק חושב) בשכל שלנו. אם כן, משהו בכל זאת למדנו מהוויכוח הזה: לא ניתן לאמץ תפיסה ריאליסטית בלי לקבל את תקפותה של האינטואיציה. זו עצמה מסקנה מעניינת וחשובה שלמדנו מהפילוסופיה, ואליה כולם יסכימו. עדיין כל אחד יכול לאמץ את התפיסה הסוליפסיסטית או לדחותה (ולהעניק תוקף להכרות ולאינטואיציה). אבל כולם צריכים להסכים שאם אתה דוחה את הסוליפסיזם עליך להודות בקיומה ותקפותה של האינטואיציה. במובן הזה יש כאן דמיון למתמטיקה. גם בתחומי המתמטיקה אתה יכול לדחות את ההנחות, אבל אם אתה מאמץ אותן עליך לאמץ ביחד איתן הרבה מאד מסקנות שנגזרות מהן. אמנם בניסוח זה או אחר, המסקנה הזאת עתיקה למדיי.

הערעור הפוזיטיביסטי והאנליטי

מסקנה נוספת מהוויכוח הזה, והיא כבר חדשה יותר (הפילוסופיה מתקדמת), עוסקת במהותה של ההכרה. יש הטוענים שהשאלה לגבי הסוליפסיזם חסרת מובן. ראשית, הפוזיטיביסטים סבורים ששאלות שלא ניתן להכריע בדרך אמפירית הן חסרות מובן. אך לדעתי זו סתם טעות (הנה עוד דוגמה לשאלות שניתנות להכרעה בפילוסופיה). לשאלות שלא ניתנות להכרעה אמפירית יש מובן ברור, ואין שום היגיון לזהות דרך אימות של טענה עם הפשר שלה (שזו תמצית הפוזיטיביזם הלוגי). זהו משחק מילים שלא באמת טוען משהו, ומסקנה זו שלי היא מסקנה של ניתוח פילוסופי.

אבל אני רוצה לדבר כאן על ערעור שונה: ההגנה האנליטית על הריאליזם. זו טוענת שעצם המשמעות של הטענה שעולם חיצוני קיים היא שאני תופס דבר כזה בהכרתי. זה גופא מה שאנחנו קוראים קיום של עולם חיצוני (להבדיל מהכרות דמיוניות כמו חלום). אז על מה יש לדון?

אני חושב שההגנה הזאת (כדרכם של טיעונים אנליטיים) שופכת את התינוק עם המים. היא מציגה בסיס פילוסופי-אנליטי שבעצם מזהה את הריאליזם עם אידיאליזם בשינוי הגדרה. זוהי הודאה לטענות האידיאליסטיות תוך שינויי מינוח. לשיטה זו, שוב השגנו התקדמות פילוסופית: הוברר שאם אנחנו מתבססים על טיעונים אנליטיים כאלה אזי אכן מושגי הקיום ה”נאיביים” באמת לא מייצגים מבחינתנו משהו ממשי.

אמנם לדעתי צורת הטיעון הזאת מבטאת חוסר הבנה. ניתן לטעון שטעות היא להסיק את המסקנה “יש עולם חיצוני” מהטענה “יש לי תחושה לגבי קיומו של עולם חיצוני”, אבל בה במידה טעות היא לזהות בין שתיהן. מדובר בהנחה ומסקנה עם תכנים שונים ולא בשתי טענות זהות. הזיהוי ביניהן היא טעות פילוסופית (הנה עוד אמירה פילוסופית).

אגב, בעצם משמעותה של הטענה הזאת היא שההבחנה בין העולם בחוץ לזה שבפנים היא עצמה נעשית בתוך ההכרה. זה מזכיר את טענתו של הלל צייטלין נגד ההבחנה של קאנט בין הפנומנה לנואומנה, שעל פי קאנט אין מנוס מהמסקנה שההבחנה הזאת עצמה נעשית בתוך הפנומנה (ולכן היא בעצם קצת חסרת משמעות). לחלופין, אם אתה מקבל את ההבחנה הזאת, אינך יכול לטעון שלא ניתן לדעת מאומה על הנואומנה (שהרי את עצם קיומה אתה כן מניח). אבל העובדה שהבחנות נעשות אצלנו פנימה לא אומרת שאין להן משמעות מבחינת העולם החיצוני. ההכרה שלי תופסת משהו לגבי העולם החיצוני.

מהותה של ההכרה: הטרמת מדעי המוח

מסקנה נוספת, גם היא מהעידן המודרני, נוגעת לשאלה מה פירושן של תפיסות חושיות לגבי העולם החיצוני. כבר הזכרתי לא פעם שיש שרואים את ההבחנה הקאנטיאנית בין הנואומנה לפנומנה כמגבלה אנושית. אין לנו דרך לתפוס את הדבר כשלעצמו ולכן עלינו להסתפק (לצערנו) בתפיסות ההכרתיות שלנו כייצוג שלו. כפי שראינו, מכאן כבר קצרה הדרך לסוליפסיזם.

אבל כפי שכבר הסברתי כמה פעמים, יש כאן טעות (מדעית-פילוסופית-מושגית). להבנתי, קאנט לא עוסק במגבלות של התפיסה האנושית אלא בעצם הגדרתה. כשאני רואה מולי שולחן בצבע חום, אמנם הצבע החום קיים רק בהכרתי, אבל זה לא בגלל שלשולחן עצמו יש צבע אחר כלשהו. מושגי הצבע קיימים רק בהכרתנו. צבע זו תופעה שנוצרת בהכרה כשאור באורך גל כלשהו פוגע ברשתית העין ומומר למרכז הראייה במוח. כך למשל יצור עם מערכת חישה שונה, או עם אותה מערכת חישה אבל מערכת המרה שונה (למשל מי שהעיניים שלו מחוברות למרכז השמע) יתפוס בהכרתו את אותה תופעה בעולם החיצוני בצורה לגמרי שונה. לדוגמה, מה שאני רואה כשולחן חום הוא ישמע כסימפוניה התשיעית של בטהובן. בשינוי מינורי יותר, אם חיישני הצבע במוחו לא יהיו מחולקים לשבע קטגוריות אלא לשלוש או לשלושים, הוא יראה הרבה יותר או הרבה פחות צבעים. הוא יהיה עיוור לצבעים אחרים. אבל העיוורון הזה אין פירושו שיש בעולם צבעים שהוא לא רואה. יש בהכרה שלנו צבעים שבהכרה שלו לא נמצאים.

כבר הבאתי כאן בעבר את השאלה המפורסמת: כשעץ נופל ביער, אם אין שם אוזן אנושית (או אחרת), האם הוא משמיע קול? משום מה אנשים בטוחים שזו שאלה מתחכמת והתשובה היא כמובן חיובית. מי שחושב אחרת הוא ספקן. אז זהו שלא. קאנט לימד אותנו שהתשובה היא שלילית: כשעץ נופל ביער הוא מזיז אוויר. קול נוצר אך ורק כשתזוזות האוויר הללו (גלי לחץ) פוגעים בעור התוף של האוזן. בלי אוזן אין קולות. ושוב, לא שאיננו שומעים קולות אלא אין קולות.

אדם שאוזניו יהיו מחוברות למרכז הראייה יראה את ה”קולות” שתשמיע נפילת העץ. הוא לא יהיה יותר צודק ולא פחות צודק מאיתנו. הוא פשוט יתפוס את אותם אירועים בצורה שונה. האם זה אומר שאין אירועים בעולם והכל מתרחש בהכרתנו? ממש לא. להיפך, יש אירועים אלא שהתמונה שנוצרת בהכרה שלנו נוצרת בתיווך של מערכת החישה (פרצפציה) שלנו.

כל זה אינו דעתי. מי ששאל את השאלה לגבי העץ הנופל ומי שרואה את ההבחנה הקאנטיאנית כמגבלה פשוט טועה. אין כאן מקום למחלוקת ולשתי הדעות. ברגע שמחדדים את משמעות המושגים יש כאן הכרעה ברורה. כל אלו הם לקחים פילוסופיים. אגב, הלקחים הללו כבר שייכים למחקר המוח העכשווי, שם ההבחנות הללו כבר מובנות מאליהן. אבל עוד בטרם הגיעו לזה בחקר המוח פילוסופים זהירים יכלו לומר לכם את זה. ובכלל, תופעה נפוצה היא שסוגיות שהיו שייכות לפילוסופיות עוברות לתחומי המדע השונים. גם זו התקדמות של הפילוסופיה, שכן ניסוח טוב של השאלות והנחתן על השולחן מאפשרת להתקדם בהן ולחקור אותן בצורה מדעית.

סוגיא נוספת: ריאליזם מוסרי ואלוהים

ישנה מחלוקת בין פילוסופים של המוסר לגבי מקורו של המוסר ואופיו. יש שרואים במוסר עקרונות שטבועים בנו, ותוקפם נובע מזה עצמו. אחרים טוענים שמכוח זה אין תוקף לחוקי המוסר. אחרים טוענים שהמוסר יסודו באלוהים, אבל גם ביניהם יש תפיסות שונות: אלוהים כמי שחוקק את החוק המוסרי, כמי שמכתיב את תכניו, כמי שמעניש את העובר עליו וכו’. כל התפיסות הללו ואחרות, בסופו של דבר מתמצות לדעתי בשתי תפיסות יסוד: או שיש מוסר או שאין. הגדרות שונות למוסר פשוט מדברות על משהו אחר.

יתר על כן, אם יש מוסר כי אז בהכרח מובלעת בדברים הנחה שקיים אלוהים שהוא המחוקק שלו והוא שנותן לו תוקף (ראו במחברת הרביעית חלק שלישי). אחרים מציעים בסיס שונה למוסר (אבולוציה, תועלתנות), אבל ניתוח מושגי יראה שהם לא מדברים על מוסר אלא מתארים נטיות אנושיות שונות (להיטיב לזולת, או רתיעה מהרעה לו). יש כאן שיתוף השם ולא ויכוח ממשי. לשיטות אלו פשוט אין מוסר ואין חובה מוסרית, ומה שהם מכנים “מוסר” הוא משהו אחר. בעצם הם טוענים שאין מוסר תקף, לפחות בהגדרה האמיתית של מוסר.

ניתוח פילוסופי מעלה שבשורה התחתונה יש רק שתי אפשרויות, וכל אדם צריך להכריע ביניהן. כמובן שהפילוסופיה לא אומרת לנו כיצד להכריע ואולי גם לא מהי ההכרעה הנכונה, אבל היא כן מועילה להבנה שאם הכרענו שיש מוסר בהכרח אנחנו מאמינים באלוהים (במובן כלשהו). זו עצמה התקדמות מאד משמעותית לדעתי. כמי שמקבל את המוסר, אני דווקא למדתי משהו מהניתוח הפילוסופי: שאם לדעתי קיים מוסר תקף אז אני מאמין באלוהים.

בחלק השני של המחברת הרביעית עשיתי תרגיל דומה בהקשר למחלוקת בפילוסופיה של המדע בין אקטואליסטים לאינפורמטיביסטים. טענתי הייתה שאינפורמטיביזם, כלומר גישה שרואה במדע טענות על העולם (ולא רק עלינו עצמנו), מניח במובלע את קיומו של גורם מתאם כלשהו (בינינו לבין העולם), כלומר את אלוהים. ושוב, אין הכרח לקבל את קיומו, אבל מי שדוגל באינפורמטיביזם חייב לאמץ אמונה באלוהים. זו התקדמות בעקבות טיעון פילוסופי.

פילוסופיה אנליטית: משפטים אנליטיים אפוסטריורי

סול קריפקי הוא יהודי אמריקאי שומר מצוות, ומגדולי הפילוסופים האנליטיים בימינו. הוא חולק על קאנט בנקודה מאד יסודית במשנתו. קאנט חילק את הטענות בשפה לשתי חלוקות קטגוריאליות: טענות אנליטיות – סינתטיות, וטענות אפריוריות – אפוסטריוריות. החלוקה הראשונה היא לשונית, ומחלקת את הטענות לפי השאלה האם מדובר במשפט שדי בהכרת המושגים שבו כדי להבין שהוא נכון או לא. החלוקה השנייה היא אפיסטמית (הכרתית), והיא מחלקת את הטענות לפי השאלה האם ניתן לדעת את הטענה ללא ניסיון. בלי להיכנס לעובי הקורה, קאנט טען שלכאורה שתי החלוקות הללו מחלקות את הטענות בעולם לארבע קטגוריות: אנליטי-אפריורי, אנליטי-אפוסטריורי, סינתטי-אפריורי וסינתטי-אפוסטריורי. לפניו היה מקובל שיש רק שתי קטגוריות לא ריקות, הראשונה והאחרונה. קאנט טען שגם השלישית קיימת, אבל הרביעית לא. קריפקי טען נגד קאנט שגם הרביעית קיימת.

קאנט סבר שטענות אנליטיות ודאי לא דורשות ניסיון. הרי מעצם הגדרתן די לנו בניתוח המושגים כדי לדעת שהטענה  נכונה. קריפקי לעומתו טוען שיש טענות אנליטיות שדרוש לנו ניסיון כדי להכירן. כך למשל כדי להכיר את הטענה 2+5=7 (אמנם יש מחלוקת האם היא אנליטית), אנחנו צריכים הדגמות שימחישו לנו זאת.

יש תחושה ברורה שאין כאן מחלוקת אמיתית. גם קאנט מסכים שההדגמות הללו מסייעות להמחיש ולחדד את הטענות ויש להן ערך דידקטי. אבל בכל זאת ברור שיש הבדל בינן לבין טענות עובדה רגילות. גם אחרי שפגשנו את הדוגמאות אנחנו מוצאים אותן בתוכנו. כמו הרבה סוגיות אנליטיות אחרות, גם כאן התחושה היא ששני הצדדים צודקים, והם רק מתבוננים על זוויות שונות של הסוגיא, כלומר משתמשים במונחים (“אנליטי” או “לדעת”) בצורה שונה. אין כאן מחלוקת אמיתית. פילוסופיה אנליטית מאופיינת בזה שטיעוניה חזקים, ואלו מהם שאינם הטעיות הם נכונים. כולם צודקים שם, ובדרך כלל אין מחלוקת ולא סתירה. ניתוח אנליטי רק חושף עוד היבטים של הסוגיא ובכך מביא לנו התקדמות. חוסר היכולת להכריע נובע מכך ששני הצדדים באמת צודקים אבל מדברים על אספקטים שונים.

טוב, כל אלו באמת רק נגיעות, אבל כאן רצוני רק להדגים את טענותיי הכלליות מלמעלה. ותן לחכם ויחכם עוד.

היחס לטיעונים מתנגדים

אין בכוונתי לטעון שתמיד ניתוח פילוסופי כזה מצליח להכריע בפועל את המחלוקות, כלומר לגרום לאנשים לחזור בהם. הכרעה כזאת היא מצב די נדיר, ולא רק בגלל מידות רעות (אם כי גם בגללן). אתאיסט שדוגל במוסר תקף ולא מאמין באלוהים מחזיק לדעתי בעמדה לא עקבית, אבל כמעט אף פעם לא פגשתי מישהו שאחרי שטענתי זאת בפניו חזר בו (לפחות לא מיידית בפניי). הוא הדין לאתאיסטים אינפורמטיביסטים (רוב האתאיסטים ה’מדעניסטים’ נוסח דוקינס, אלו שלפעמים מכנים את עצמם סקפטיקנים, הם אינפורמטיביסטים).

האם זה אומר שהפילוסופיה לא מועילה? ממש לא. לדעתי אדם כזה פשוט טועה, ולכן גם אם רק אני הגעתי למסקנה כלשהי והוא לא הודה לדבריי, עדיין הפילוסופיה בהחלט קידמה אותי. אני יודע משהו שלא ידעתי לפני הניתוח הפילוסופי. זה שמישהו מחליט להתעקש על טעויותיו או סתם לא מבין, לא נוגע אליי ולא אומר שפילוסופיה אינה כלי מועיל ושאין בה התקדמות. לכל היותר זה רק אומר שאין דרך להסביר לאנשים אחרים את המסקנה הנכונה או לשכנע בה. רוב האנשים שאני מכיר גם לא יבינו אותי אם אנסה להסביר להם את תורת הקוונטים או תורת היחסות (גם אני לא לגמרי מבין אותן). האם זה אומר שהתורות הללו לא מועילות ולא קידמו אותי/אותנו? אני חושב שהקריטריון של יכולת שכנוע אינו קריטריון מהותי להתקדמות ולתועלת של תחום כלשהו. אם אני למדתי משהו אז הכלים שסייעו לי בזה הם כלים מועילים ובהחלט נכון לומר שהשימוש בהם הביא לי התקדמות.

המחברות שלי עוסקות בארבעה סוגי טיעונים פילוסופיים לטובת קיומו של אלוהים. מכל הטיעונים הללו בדרך כלל אתאיסט לא חוזר בתשובה (וגם כמעט שום מאמין לא מתחיל את אמונתו מהם. ראו את הביקורות על תפילתו של אנסלם בתחילת המחברת הראשונה). ועדיין אני טוען שמבחינתי הכלים הפילוסופיים הם מאד מועילים. הם סייעו לי להשתכנע שיש אלוהים, וכל מי שלא רואה זאת יכול מבחינתי לרקוד הורה (לפחות כל עוד הוא לא מעלה טיעוני נגד ממשיים).

סיכום ביניים

ניתן כמובן לעסוק בסוגיות נוספות, אבל אני חושב שהעיקרון מובן. טעות היא לחשוב שפילוסופיה לא מועילה ולא מקדמת. נכון שאין דרך אמפירית להכריע בסוגיות אלו ולכן יש תחושה שהמחלוקות הן נצחיות. אבל זו תחושה מוטעית: יש דרך להתקדם, ויש נכון ולא נכון, והרבה מחלוקות הן עניין של הגדרה או התייחסות מזוויות שונות שכולן נכונות. גם שיפור הניסוח ודיוק ההגדרות הוא חשוב, לא רק כשלעצמו אלא גם ככלי להגיע למסקנות.

אתם בטח שואלים, למה לדעתי בכל זאת יצא לפילוסופיה שם רע כל כך? טוב, זה בגלל הצרפתים (“ועוזריהם”) כמובן.

על הנונסנס הצרפתי

כבר כתבתי כאן כמה פעמים שאני לא אוהב פילוסופים צרפתיים של המאה העשרים והלאה. בעיניי רובם ככולם לא פילוסופים אלא מלהטטים במילים חסרות תוכן (ממשי. אולי יש להם ממד אקזיסטנציאלי כלשהו). מביני דבר יאמרו לכם שיש שם מחלוקות קשות ועמוקות, וידקדקו במילותיהם הקדושות דקדוקים עצומים (רבים מהם נעלבים כשאני אומר שהם כולם אקזיסטנציאליסטים בעיניי, ומסבירים לי שאני בור ועם הארץ). בעיניי רוב ככל הדיונים והניתוחים הללו הם נונסנס חסר פשר וערך (לפחות במובן הפילוסופי).

פעם שלחו לי את ספרו של ד”ר רוני קליין שעוסק בחמישה הוגים יהודים-צרפתיים בני זמננו, וכשקראתי את הדברים התרשמתי שבאמת מדובר במטחנת מילים. כולם שם לא אומרים כלום. הם קושרים דבר לדבר, ומעלים רשמים סובייקטיביים מכל מיני דברים, אבל לא באמת אומרים משהו בעל משמעות. האמירות הללו הן לכל היותר תיאורים פסיכולוגיים, ובמקרה הפחות טוב סתם אמירות חסרות תוכן (שיותר מבטאות מצבי רוח מאשר תוכן קונקרטי).

אחד הבולטים שבהוגים הללו, מי שזכה לעדנה רבה בדור האחרון, הוא עמנואל לוינס. מעודי לא הצלחתי להבין מה רוצים ממנו ומה הוא רוצה מאיתנו. אני מתבונן בויקיפדיה, למשל, ומוצא שם את המשפט הבא שפותח את הקטע שעוסק במשנתו:

לוינס ידוע בעיקר כפילוסוף של ה“אחר” או “האחרות”, והיה הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. רעיון זה מגולם בטענתו הרדיקלית לפיה הפילוסופיה הראשונית היא האתיקה.

לא יודע מה פירוש להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. כל מה ששמעתי על זה עד עתה נשמע בעיניי מלל חסר פשר. ומהי הרדיקליות בטענה שהפילוסופיה הראשונית היא האתיקה? אתם יודעים מה, לפני שתסבירו לי מה רדיקלי בטענה הזאת, הואילו נא להסביר לי אותה כשלעצמה.

אבל בואו נמשיך באותו ערך. תחת הכותרת “המתודולוגיה של לוינס” אנחנו מוצאים:

נקודת המוצא של לוינס היא הפנומנולוגיה, פרי הגותם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. אין זו משנה פילוסופית במלוא מובן המילה, אלא שיטת-ניתוח, והאופן בו לוינס משתמש בה מקרב אותו אל הזרם האקזיסטנציאליסטי.

ראשית, יפה כתבו כאן שאקזיסטנציאליזם אינו פילוסופיה במובן המקובל. יחסי אליו מתואר בטור 140. הסברתי שם שטקסטים אקזיסטנציאליסטיים הם בדרך כלל בעלי ערך תרפויטי לכל היותר, אבל איני רואה בהם ערך פילוסופי. אם בכלל יש בהם ערך פילוסופי, הרי זה רק מפני שניתן לעשות להם ניתוח פילוסופי ראוי לשמו ואז להוציא מהם ערך כזה. אבל את זה ניתן עקרונית לעשות גם לצ’יפופו או תוכידס (באמת!). יש ערך פילוסופי בכל דבר, יהא זה שיר, שולחן, או טקסט צרפתי, כל עוד עוסקים בו פילוסופים (רצוי לא צרפתיים). ובכל זאת, כל זה לא הופך משורר, או יצרן שולחנות, לפילוסוף.

משום מה, כמה פעמים בעבר כשהעזתי לומר שכל הצרפתים הללו, כולל לוינס, מעוררים בי תחושה של אקזיסטנציאליזם (=נונסנס מבחינה פילוסופית), קיבלתי נזיפות על הראש בגלל בורותי. הסבירו לי בטוב טעם שלוינס הוא מתנגד גדול לאקזיסטנציאליזם. נו שוין, שיעדכנו קודם את הערך בויקיפדיה.

אבל בואו נמשיך לקרוא:

אצל אדמונד הוסרל, התודעה מזוהה כיחס בין חוויה לבין מושא כלשהו: “תודעה היא תמיד תודעה של משהו”. כך למשל, השתוקקות למים תופיע בתודעה כיחס בין “תשוקה” (החוויה) לבין “מים” (המושא). מופע מסוג זה נקרא “אקט אינטנציונלי” (מוכוון).

זו הגדרה או טענה? לי זה נשמע על פניו כמו טענה.

טוב, אולי נבין זאת מהקטע הבא:

תלמידו ויריבו של הוסרל, מרטין היידגר, הבחין שרוב תוכן התודעה אינו מורכב מאקטים אינטנציונליים. לדוגמה, כאשר אדם מעוניין לשבת בחדרו, הוא ניגש לכיסא ומתיישב מבלי להקדיש תשומת לב לכיסא. כלומר הכיסא, בשום שלב, אינו מהווה מושא של אקט אינטנציונלי (אלא אם הכיסא נשבר או אינו נמצא במקומו הרגיל – רוצה לומר: כאשר משהו בעולם “לא בסדר”). דבר-מה המופיע כך בתודעה, כלומר לא כאובייקט אלא כאפשרות, נקרא “פרה-תמאטי“.

הנה, יש לנו כאן מחלוקת פילוסופית מאד יסודית בין הוסרל להיידגר. אבל מה בעצם זה אומר? על מה בדיוק המחלוקת? זו מחלוקת בעובדות, האם רוב התודעות שלנו הן אינטנציונליות או לא? נשמע לא ממש חשוב ועקרונית ניתן לבדיקה אמפירית (אם כי לא קל לעשות זאת). או שמא יש כאן מחלוקת על הגדרה מהי ‘תודעה’. אבל אם כך אז אין כאן טענות ולא מחלוקת פילוסופית אלא סתם הגדרות שונות. כשלעצמי לא הבנתי מדוע לגשת לכיסא ולהתיישב עליו הוא אקט תודעתי. אבל אם היידגר מתעקש להגדיר זאת כתודעה יבושם לו. זו סתם הגדרה שונה, ותו לא.

עוד לא נמאס לכם? רוצים עוד? הנה ההמשך, שמופיע תחת הכותרת “האחרות”:

במסגרת הזו, לוינס מתאר את ברירת-המחדל של הקיום כמצב בו לא מופיעים אובייקטים בתודעה, והקיום כולו נחווה באופן פרה-תמאטי. מצב זה מופרע על ידי גורמים לא מוכרים ובלתי צפויים (למשל סערה, תופעת טבע חדשה ולא מוכרת, אדם אחר המתנהג שלא לפי רצוני וכדומה). זוהי ה-“אחרות“.

לא יודע מה פירוש המונח “ברירת המחדל של הקיום”. הכוונה למצב התודעה לפני שהיא כוללת תוכן כלשהו? הוא טוען שלפני זה יש שם ואקום, או אולי אפשרויות פרה תמאטיות? גם זה נשמע לי די טריוויאלי (או נונסנס).

וכעת לטענתו העיקרית על האחרות:

האחרות, מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה, היא מאיימת. הסרת האיום פירושו הבנה, וכך האחרות מניעה את הצורך בהבנה.

כאן כנראה עברנו לעסוק בספקולציות פסיכולוגיות (או משחקי מילים). כבר כתבתי כאן לא פעם שהפסיכולוגיה אמנם מציגה עצמה כתחום מדעי אמפירי, אבל לדעתי חלק ניכר ממנה ממש לא ראוי לכינוי הזה. בכל אופן, תהא אשר תהא דעתכם על הפסיכולוגיה, מדוע יש לקטע הזה אמירה פילוסופית. זו לכל היותר טענה פסיכולוגית, שאנשים מאוימים מהאחרות הלא מוכרת ולא צפויה (השד יודע מה זה).

אני מנחש שאתם בטח רוצים עכשיו לדעת מהי ‘אחרות מוחלטת’. אין בעיה, זו הפסקה שאחרי הבאה:

במשנה הלוינסית חשובה ההבחנה בין האחרות לבין “האחרות המוחלטת”, שהיא מושאה של התשוקה המטאפיזית [מה זה? האם זו טענה בפסיכולוגיית המעמקים או בפילוסופיה?]. האחר מופיע בתודעה כמשהו שאינו מוכר, ואילו האחר-המוחלט מופיע כדבר שמטבעו אינו יכול להפוך למוכר [איך אתה יודע שהוא לא יכול?], וזו גם אינה המטרה [למה לא? מטרה של מי?]. לוינס מתנגד [מוסרית? פילוסופית?] לצורך הרווח של בני-האדם לנכס לעצמם את האחר. לנסות להפוך אותו לחלק מהם, לדומה להם, לתרגם אותו או להכניסו להגדרות שהם מבינים כדי שהוא יוכל להיטמע בהם [כלומר אסור לנסות להבין כי זה “ניכוס”. פויה! אגב, למיטב התרשמותי, לוינס עצמו באמת חף מהאשמה הזאת. אם יש משהו שהמהלך שלו לא מקדם זו הבנה של משהו]. לתפיסתו עלינו לקבל את האחר באחרותו (מכאן המשמעות שהוא נותן לליטוף-גישוש על פני האחר, הכרתו מבחוץ, בשונותו. בניגוד לחשיבות שמייחסים למעשה האירוטי שבו שני גופים כאילו נעשים אחד). הוא קורא לזה “אידיאת האינסוף” (התפיסה האוטונומית הנוגדת את האינסוף ההטרונומי מכונה “אידיאת הכוליות”).

לוינס מזהה את הרדיפה אחר הידע כניסיון לכבוש את האחר, ואת המטאפיזיקה כניסיון (סיזיפי) לכבוש את האחר-המוחלט, זה שאינו ניתן לכיבוש.

לפי לוינס אנו מצווים [על ידי מי?] לכבד את אותו אחר-מוחלט. התשוקה שלנו [גם שלי? לא ידעתי!] היא לכבדו כמה שיותר, ולכן איננה באה על סיפוקה לעולם [זה ניבוי מדעי?], מכיוון שככל שננסה לכבד כך ניווכח לראות כמה עוד אנו יכולים לעשות (נדמה כי מתקרבים למטרה אך הנה היא מתרחקת). [פסיכולוגיה? פילוסופיה? פרדיקציה מדעית?]

את התהיות לפשרו של כל משפט כאן אותיר כבר לקורא הנדהם. יש גבול למה שאני מוכן לעשות בבמה מכובדת כמו זו שכאן.

לפני שתקרעו אותי כדג אוסיף שאני מבין היטב שויקיפדיה אינה טקסט שממנו ניתן לצפות ללמוד משנה הגותית בצורה רצינית. זו תמצית פופולרית, ולא ניתן לבסס עליה ביקורת רצינית. נכון, אבל מה אעשה ותחושתי למקרא הטקסטים המקוריים עצמם דומה מאד. הבאתי את ויקיפדיה כטקסט שמטרתו העיקרית היא להבהיר את הדברים, כדי שתוכלו גם אתם להתרשם.

איני יכול להימנע מלהביא כאן ציטוט בן אלמוות של נועם חומסקי (האנטישמי. שנאמר: גם שעון עומד…) שקולע כחוט השערה לתחושותיי לגבי בני דודנו הצרפתים (ועוזריהם):

כיוון שאיש לא הצליח להראות לי מה אני מחטיא, אנו נשארים עם האפשרות השנייה: אני פשוט לא מסוגל להבין. אני מוכן בהחלט להניח שזה אולי נכון, אם כי חוששני שאצטרך להיות חשדן מסיבות הנראות לי טובות. יש הרבה דברים שאיני מבין – למשל, הויכוחים האחרונים בשאלה האם יש לנייטרינו מסה או הדרך בה הוכח (כנראה) לאחרונה המשפט האחרון של פרמא. אבל מ-50 שנה במשחק הזה למדתי שני דברים: 1) אני יכול לשאול חברים העובדים בתחומים אלה להסביר לי ברמה שאוכל להבין, והם יכולים לעשות את זה, ללא קושי מיוחד; 2) אם ארצה, אוכל להמשיך וללמוד עוד, כך שאוכל להבין. והנה, דרידה, לקאן, ליוטאר, קריסטבה, ודומיהם – אפילו פוקו, שהכרתי וחיבבתי ושהיה קצת שונה מהאחרים – כותבים דברים שאיני מבין, אבל (1) ו-(2) אינם מתקיימים: אף אדם האומר שהוא מבין [את דבריהם] אינו יכול להסבירם לי ואין לי שום מושג איך להמשיך ולהתגבר על כישלונותיי. זה משאיר שתי אפשרויות: א) התפתחות חדשה כלשהי הושגה בחיים האינטלקטואליים, אולי באמצעות מוטציה גנטית פתאומית, שיצרה מין “תיאוריה” שהיא מעבר לתורת הקוונטים, הטופולוגיה וכד’; או ב) טוב, לא אקרא לילד בשמו

קצת מביך אותי להודות לגבי חומסקי, שכל מילה שלו (כאן) בסלע. אגב, לקחתי את הציטוט הזה ממאמרו של ידידי אבי אליצור, שעוסק בצרפתי אחר מאותה כנופיה, לאקאן, ועושה לו ניתוח דומה אך שיטתי ומעמיק יותר. כדאי לקרוא. ולקינוח אין לי אלא לחזור ולהצביע על סדרת טוריי 178–184 שעוסקים בנונסנס הזה ותוצאותיו ה”מדעיות” (=אנשי הנונסנס ועוזריהם).

שורש הרע

אם יורשה לי להעיר, אני חושב שהנהייה המתעוררת בשנים האחרונות אחרי הצרפתים, היא תופעה דומה לנהייה אחרי לימוד התנ”ך. כל אלו מציעים חיים קלים שנשמעים מאד עמוקים ומספקים חוויות אבל בעצם מבחינת התוכן לא אומרים הרבה (שוב, ערך תרפויטי). מי שמתעצל לחשוב ולנתח כמו שצריך ובאופן מחויב (כלומר ללמוד סוגיות תלמודיות ופילוסופיות בעיון, או לעסוק במחקר מדעי), ובוודאי מי שהתייאש מהתבונה, אלו הן דרכי מילוט נוחות ואופנתיות למדיי.

הגישה שרואה בפילוסופיה משחקי מילים מתרשמת מערימת הגבבא הצרפתית הזאת, ובצדק מבחינתה. מדובר בדרך כלל במלל ריק וחסר תוחלת ותועלת (למעט תרפיה למיואשים) שגורם בעיקר נזק לאוזון (בגלל כריתת יערות לצורך הדפסת טקסטים צרפתיים), ומשום מה מסיקה ממנה מסקנות לגבי הפילוסופיה כולה (אלו המסקנות היחידות שניתן להסיק מהטקסטים הללו, פרט להסקת תנורים בנייר שעליו הם מודפסים).

אבל טעות ללמוד מזה על הפילוסופיה האנגלו-אמריקאית למשל, שיש בה לא מעט חומר מועיל וטוב ומקדם. גם שם יש כמובן לא מעט זבל (ראה בטוריי הנ”ל), אבל דומני שהרבה ממנו בהשפעה צרפתית (וי”א קונטיננטלית). בעולם הגלובלי צרפת היא מעצמת נונסנס בעלת השפעה רבה, והאקדמיה בתחומי החרטא מושפעת ממנה לצערי בצורה הרסנית.[2]

לסיכום, לדעתי יש להוציא את הצרפתים ועוזריהם מחוץ לחוק, בעוון הוצאת שם רע לפילוסופיה:

צא ולמד מה ביקש אותו רשע לעשות ליעקב אבינו? שהאשכנזי ביקש  לעקור את הגופות והצרפתים ביקשו לעקור הנשמות, שנאמר “עמנואל אובד אבי, וירד צרפתה ויגר שם עם כל כינופיא דיליה, ויהי שם לגוי (!) גדול[3] עצום ורב”. “וירעו אותנו הצרפתים ויענונו, וישימו עלינו עבודה קשה, בחומר ובלבנים בקש ובגבבא”…

תחי הפילוסופיה! הלאה צרפת!

[1] הכוונה לטורים 155–160.

[2] אגב, ככל שאני מכיר צרפת כיום היא מעצמה גם במדעי הטבע ובמתמטיקה. אולי זה מה שעוזר לתחומי הדמה הללו ליהנות גם הם, על לא עוול בכפם, מהתהילה.

[3] וכבר כתבתי לא פעם ש”גוי גדול” הוא לעולם יהודי (מימיי לא שמעתי את האמירה “הוא גוי גדול” לגבי גוי).