על טיפולי המרה והבעיות בשיח עליהם (טור 225)

בס”ד

התבטאותו של הרב רפי פרץ, שר החינוך, שלפיה הוא מצדד בטיפולי המרה ומדווח על ניסיון אישי טוב שיש לו לגביהם, לא יורדת מסדר היום הציבורי. רוב התגובות מתלהמות ולא ענייניות כצפוי. אנשים מצטטים מקורות מקצועיים כאלו ואחרים, החלטות של איגודי מרפאים למיניהם ועוד, ובעיקר מזדעזעים מהפרימיטיביות, הכפייה וחוסר הפלורליזם. כמעט לא שומעים טענות וטיעונים אלא בעיקר תיוגים.

לפני כמה ימים שאלו אותי אם אכתוב על כך טור, ואמרתי שלא נראה לי שיש מה לחדש כאן מעבר לדברים שכבר כתבתי. התחרטתי. בכל זאת זה שווה התייחסות, ולו רק בגלל כל התופעות המעצבנות שמתלוות לרב-אין-שיח שמתנהל סביב הנושא הזה. לפני שאתחיל, אפנה אתכם לטור שכתב ידידי, הרב יוסי סופר, על הנושא הזה בישראל היום שמאד נהניתי לקוראו. הוא מציג תמונה דתית מאוזנת וישרה מאד של היחס הראוי לתופעות הללו.

טיפולי המרה

הדעה המקובלת בציבור הרחב כיום לגבי טיפולי המרה היא שאין שום אפשרות להצליח, והסיכוי לגרום נזקים למטופלים הוא גדול (בדרך כלל הוא מוצג כוודאי). חלק מתיאורי הטיפולים הללו נשמעים באמת קצת פרימיטיביים ומזעזעים (כל מיני טקסים משונים ותהליכים מיסטיים מוזרים), ורבים מדווחים על נזקים קשים שנגרמו מטיפולים כאלה. אבל פה ושם יש גם דיווחים על הצלחות, הרוב בחו”ל (בעיקר אצל הנוצרים) ומעט גם בארץ. קול קורא במדבר.[1] אני מתרשם שאין מידע ברור ומבוסס בעניין. מדובר באוסף שמועות, הסקה פזיזה ממקרים בודדים, ובעיקר אג’נדות מוכתבות מראש.

כשלעצמי, חוסר האמון הכללי שיש לי בפסיכולוגיה ובפסיכולוגים גורם לכך שאפריורי אני נוטה לחשוב שלא סביר שטיפול כזה יכול להצליח, לפחות כל עוד לא הוכח אחרת. אבל כמובן איני יכול לשלול זאת באופן קטגורי. בסופו של דבר מדובר בעובדות, ועובדות צריך לבדוק בשטח בצורה שיטתית (עד כמה שאפשר לעשות זאת בפסיכולוגיה).

צורת השיח

דבר אחד ברור לי. אני לא מאמין כאן לאף אחד. בוודאי לא להדיוטות, אבל גם לא לאנשי מקצוע. הדתיים ודאי מוטים כאן, ולכן קצת קשה לקבל את הדיווחים על הצלחות בטיפולים כאלה. גם אם לא מדובר בשקר מודע, עדיין יש שאלה קשה מה יכול להיחשב הצלחה ואיך מודדים אחוזים שלה. אבל המתנגדים למיניהם (כמעט כל השאר), לא מעוררים בי יותר אמון. מדובר בטרור של ממש, ובהשתקה שיטתית של כל דעה, עובדה ועמדה אחרת. כל אלו מוצגים כחשוכים ולא לגיטימיים, ובדרך כלל לא יתפרסמו. חופש הדעה והדיבור מושלך כאן לפח האשפה בלי הנד עפעף.

בישראל ובמערב כיום מותר למחבלים לדבר על זכויותיהם והנרטיבים שלהם, ניתן לערוך כנסי הזדהות עם זכותם לומר את דברם (אני לגמרי בעד, דרך אגב), אבל הזכות לומר משהו על ההומואים או טיפולי המרה פשוט לא קיימת. כאן הליברליזם נאלם דום (לא רק שהוא לא מוחה נגד ההשתקה. הוא המשתיק). ההשתקות, הפנאטיות, הרדיפה ואי קבלת השונה, שבהן מאשימים בדרך כלל את החברה הדתית, מופיעות בתצורה לא פחות חריפה בחברה הליברלית. שוב ושוב מתברר שהחבר’ה הללו מאד פתוחים וליברלים, ומאד מוכנים למות על זכותו של אדם לומר את מה ש… הם עצמם חושבים (ורק את זה). הליברליזם השמאלני מתגלה כאן במלוא מערומיו המפוארים. ועוד מספרים לי שבציבור הדתי אי אפשר לשאול שאלות כפירה ולנהל דיון לגביהן. הצחקתם אותי.

מסיבה זו, גם נייר העמדה של הסתדרות הפסיכולוגים שכולם מצטטים, לא עושה עליי שום רושם.[2] יש לי אפס אמון בחבר’ה הללו (גם בגלל שהם פסיכולוגים, ובפרט בסוגיא זו שלגביה כמעט כולם מוטים). אנשים שמחזיקים בעמדה לא קונצנזואלית (בתקשורת ובאקדמיה) לא מעזים לומר את עמדתם או אפילו לחשוב אותה. עובדות שלא מתאימות לא יעלו לשולחן לדיון, ואני חושש שגם בבמות מדעיות הן לא תמיד תתפרסמנה. בוודאי לא ברשות הרבים וברב-אין-שיח הציבורי.

הטענה שטיפולי המרה מזיקים ולא יכולים לעבוד מוצגת כעובדה מדעית מוצקה שמצויה בקונצנזוס מדעי מלא, למרות שלמיטב הבנתי המצב רחוק מלהיות כזה. למה? פשוט, מפני שמי שלא מקבל אותה אינו איש  מדע, לכן בהגדרה יש קונצנזוס. זה בדיוק כמו שכל גדולי הדור חושבים X, שהרי מי שלא חושב כך בהגדרה אינו מגדולי הדור. מוכר לכם? סדנא דארעא חד הוא. כל מי שלא חושב באופן התקין פוליטית מוצג אוטומטית כחשוך, פנאט, הומופוב וכמי שמתעלם מהידע המדעי העדכני.[3] כל הדיוט מלך, והתבטאויות נחרצות עולות כאן מכל הכיוונים. אין שום צורך לנמק. האג’נדה והצדקנות הנעלבת (יללות פאסיב-אגרסיב) מחליפה את הטיעונים, ובעצם מייתרת אותם.

אין פלא שיש כבר מדינות שאוסרות את הטיפולים הללו בחוק. אפילו הרב פרץ עצמו כבר חזר בו, כנראה בעקבות הלחץ ההיסטרי עליו, ופתאום הוא מסביר לנו שהוא מתנגד נמרצות לטיפולי המרה שהם דבר חמור ומזיק (ואני תוהה להיכן נעלם הניסיון האישי שלו שהוא דיבר עליו בראיון המקורי).[4]

חשיבותו של חופש הדיבור והדיון

אני מניח שיהיו שיעלו כאן את הטענה שבנושא זה אין מקום לחופש דיבור, כי הדיבורים הללו גורמים לנזק (כמו הסתה). זה נכון. אם יש נזקים מטיפולי המרה, וכנראה שבמקרים לא מעטים יש כאלה, באמת יש לדבר עליהם בזהירות. אבל ההשתקה בדרך כלל גורמת להרבה יותר נזק. אגב, לדעתי זה נכון ברוב המקרים. לכן כבר הבעתי את עמדתי כאן (ראה טור 6) שאין להטיל מגבלות על חופש הדיבור בשום צורה למעט חשש לנזק מיידי. אין מקום לאסור הכחשת שואה, הצדקה לנאציזם, הומופוביה, כנסי נכבה, או כנסי זיכרון ל”משפחות השכולות מכל הצדדים”, כהנא חי, כהנא מת וכדומה. בעיניי כל אלו זכאים לדבר ולהציג עמדות, וחשוב מאד שיידונו באופן חופשי.

הסברתי שיש לכך כמה סיבות. ראשית, יש ערך של חופש דיון ודיבור. זכותו של אדם להביע עמדה, שגויה או נכונה, מגונה או נאורה (בעיני מי?), ואין זכות לאף אחד להשתיק אותו. שנית, בלי שאנשים יוכלו להביע עמדות מצדדים שונים, לא יכול להתנהל שיח. העמדה שלי שווה פחות אם לא שקלתי ברצינות עמדות אחרות. אני לא מוכן שפוליטרוקים בכנסת, בתקשורת, או באגודת הפסיכולוגים, יכתיבו לי מה נכון ומה עליי לחשוב, ואלו עובדות ועמדות יוצגו בפניי. אני אדם מבוגר, ואני רוצה לגבש עמדה מתוך נתונים מלאים וידע מקסימלי. איני מאמין באפיפיורים. ומעל הכל, כפי שאמרתי, ההשתקה פשוט מסוכנת, בדרך כלל הרבה יותר מהשיח הפתוח (עיין ערך התעוררות הנאציזם באירופה ובארה”ב, וגם הגזענות בארץ). למיטב הבנתי, טרור והשתקה לא משיגים מטרות חינוכיות, לא בעולם הדתי, יהודי או נוצרי, ולא בעולם של הדת הפנאטית יותר, זו הליברלית.

אני חייב לומר שלא מאד הופתעתי מעוצמת הריאקציה בציבור השמרני והדתי, שאף הגיעה עד כדי רצח במצעד הגאווה בירושלים (שירה בנקי ז”ל). בעיניי זו תוצאה של הטרור משני הצדדים (כן כן, אני מאשים גם את הקרבן). לטרור הלהט”בי יש כאן אשם תורם רציני מאד. כשלא מאפשרים להביע עמדה ולנהל שיח, אין פלא שהתוצאה היא אלימות. הרי זה מה שלימדונו רבותינו השמאלנים ביחס לחופש הדיבור בנושא הפלסטיני ובשאר נושאים. אגב, רבים חושבים שיש יותר אלימות מימין מאשר משמאל (מילולית ופיזית). אני לא בטוח שזה נכון, אבל גם אם זה נכון יש לי הסבר פשוט לעניין: יש יותר השתקה משמאל, ולכן הריאקציה האלימה באה בדרך כלל מימין. לכן כדאי להיזהר מכוחניות. היא נוטה להוליד ריאקציה כוחנית מהצד הנגדי.

אגב, הטרור הלהט”בי עצמו הוא כנראה תוצאה של השתקה ארוכת שנים. לכן בעיניי זו עצמה דוגמה לא רעה לתופעה שעליה אני מדבר כאן. להערכתי, האלימות הליברלית היא תוצאה של השתקה ודיכוי רב שנים של להט”בים. הבעיה היא שכמו ברוב המהפכות, המהפכן של אתמול הוא הצאר של היום. חבל שהם לא מסיקים את המסקנות ממה שהם עצמם עברו.

תוצאות נוספות

מעבר לאלימות שנוצרת מהשתקה, יש לה תוצאות נוספות בעיקר בעניין שיבוש ועיוות השיח. במקום לדבר על התופעות הללו, אביא דוגמה. אתמול שמעתי בחדשות על יוזמה ממשלתית בקנדה לאסור טיפולי המרה במדינה כולה (כבר כיום הם אסורים בכמה מהמחוזות של קנדה. מה שכמובן לא מפריע לעיתון הארץ (“לאנשים החושבים שהם חושבים”) לדווח שבקנדה הטיפולים הללו אסורים בחוק). סיפרו שם שהיוזם הוא ראש הממשלה, אבל גם ראש המפלגה השמרנית (שכמובן “נתפס לא מוכן”) מצטרף לעמדה הזאת. אבל משום מה, כשהמשכתי להקשיב הם נכנסו לקצת יותר פירוט, ופתאום קלטה אוזני הרגישה משהו שקל מאד היה לפספס. הכתב אמר שם כמשיח לפי תומו שראש המפלגה השמרנית מתנגד לכפייה של טיפולי המרה על מי שלא מעוניין בהם. וזה הוצג כקונצנזוס קנדי מקיר לקיר נגד טיפולי ההמרה (שלפי הארץ, כזכור, כבר אסורים שם בחוק). זה נשמע לכם כמו קונצנזוס? לי לא. טוב, אלו שחושבים שטיפולי המרה הם לגיטימיים ויכולים לפעמים אפילו לעבוד, כנראה שואפים לכפות אותם על כל בעלי הנטיות החד מיניות (שהרי רשע הוא רשע וחשוך הוא חשוך). ולכן בני האור שיוצאים נגד הכפייה ואלו היוצאים נגד טיפולי המרה בכלל, הם אותה מפלגה עצמה.

איני יודע אם חוסר ההבחנה המשווע הזה הוא תוצאה של “טעות” מכוונת (כלומר חלק ממכונת התעמולה האדירה בנושא הזה), או באמת טעות. אבל אני חייב לומר שבעיניי האפשרות של טעות סתמית נראית דווקא חמורה ומדאיגה יותר. החד-צדדיות של השיח מונעת מאנשים להבין את מה שהם שומעים ואת מה שהם מדווחים עליו. עובדות מתעוותות לפי האג’נדות, וכך אי אפשר לתת אמון במאומה. הכל מחולק בין “בני אור” ל”בני חושך”, בלי שום אבחנה. אני רק יכול להסיק שכך הוא גם ביחס ל”עובדות” אחרות שאנחנו שומעים. לפעמים התמימות גורמת לכך שהאמת דולפת מבעד לשיטין, אבל כשיש לנו עסק עם אנשים מתוחכמים יותר, הם כנראה יציגו את סילופיהם כאמת וזהו.

דוגמאות דומות לרוב ניתן למצוא גם בדיונים על האבולוציה, ועסקתי בזה בספרי אלוהים משחק בקוביות. בגלל הרקע התיאולוגי, אנשים שם משקרים מכל הכיוונים. הניאו דרוויניסטים מסתירים מידע ומצהירים הצהרות חסרות שחר ובסיס, ומציגים השערות או עובדות חלקיות כעובדות מוצקות, והבריאתנים מחרים מחזיקים אחריהם (או כנגדם). אי אפשר להאמין שם לאף אחד. כולם שקרנים. וכך הוא כמעט בכל נושא טעון.

אבל כך אי אפשר לגבש עמדה לגבי שום דבר. ההשתקה הזאת הורסת כל חלקה טובה, מפני שהאידיאולוגיות והאג’נדות משתלטות על העובדות. בטורים 178 והלאה הראיתי שבצורה כזאת הפוסטמודרניות המרקסיסטית מממשת את עצמה. החבר’ה הללו מאבחנים שכל האחרים טוענים טענות רק מכוח אג’נדות ומזימות כוחניות, ואז הופכים זאת לאידיאולוגיה ובעצמם מתנהגים כך (בעצם אלו בעיקר הם). זו התשתית הפסאודו-אקדמית לשיח המעוות שמתנהל ברחוב ובתקשורת.

זה בדיוק מה שקורה גם בדיונים על טיפולי ההמרה. כל הצדדים משקרים “שקרים קדושים” (ראה טור 21), ומסתירים עובדות כשזה לא מתאים לאג’נדה. המחיר בעיניי הוא איום ונורא. אנחנו חיים בעולם שבו קשה מאד לדעת מהי האמת, אפילו בדברים מאד יסודיים ומאד חשובים. יש כפייה וחושך מחשבתי נורא. אי אפשר לדון ולדבר על עמדות בנושאים שונים. התקינות הפוליטית והצדקנות מחליפות את הטיעונים. על כך כבר אמרו חז”ל, שבעקבתא דמשיחא “האמת תהא נעדרת” (סוטה מט ע”ב). ומהר”ל בנצח ישראל פרק לה מסביר:

אבל ‘ותהי האמת נעדרת’, משמע שיהיה האמת בטל בלבד, לכך דרש ותהי האמת נעדרת שנעשים עדרים עדרים והולכת לה, שלא תאמר כי הפחותים יהיו משקרים בשביל פחיתות שלהם, ולא נקרא זה שהאמת הלכה לה רק שהם אינם חפצים באמת, כי זה אינו כי לא ימצא כלל אף אצל אשר נקראו טובים, ועל זה נאמר שהאמת הלכה לה ולא ימצא האמת. ודבר זה יותר פחיתות, שאם בני אדם מצד שהם אינם טובים משקרים, אין כאן ביטול האמת מן העולם רק שהבריות הם אינם טובים ובאים לידי שקר, ולפעמים ימצא אדם כשר ואין הכל משקרים. אבל לעתיד יסולק האמת מצד עצמו ולא נמצא אצל אחד האמת, רק כל האדם כוזב, וזה פחיתות גדול שאין האמת מצד עצמו נמצא.  

המהר”ל מסביר שהאמת תהא נעדרת אין פירושו שיהיה קשה להגיע אליה אלא שיהיה ריבוי אמיתות. זו ממש נבואה על הפוסטמודרניות (ריבוי הנרטיבים) של ימינו. הפלורליזם שכיום נחשב כערך הוא בעיניי אסון אינטלקטואלי. זהו בעצם פטור מחשיבה כי בין כה וכה הכל צודק והכל אמת, והצדקה למניפולציות ואימוץ עמדות מהבטן רק בגלל תקינות פוליטית. במצב כזה בהכרח מתקיים “כל האדם כוזב”.

ההטיות

אחת הבעיות בשיח סביב סוגיות כמו זו היא העמדות האפריוריות של הצדדים, והכפפת העובדות אליהן. כאמור, זה קורה משני הצדדים.

בצד הדתי יש אמון בתורה ובאמיתותה, ולכן אנשים מניחים שאם התורה אוסרת מתחייב מכאן שזה אורח חיים לא מוסרי ושזה ניתן לטיפול. דוגמה מובהקת לדבר היא דבריו של רבי משה פיינשטיין, שברור שהומוסקסואליות היא עצת היצר ולא נטייה טבעית, כי התורה לא תעמיד אדם בניסיון כזה ולא תדרוש ממנו להתגבר על טבעו. כבר כתבתי לא פעם שאני כופר בשתי ההנחות הללו. אין קשר הכרחי בין איסורי התורה לבין ערכי מוסר. יש איסורים הלכתיים (ואולי כולם כאלה) שמטרתם דתית ולא מוסרית. גם המונח “תועבה” שהתורה משתמשת בו ביחס להומוסקסואליות, לא בהכרח מתפרש במובן המוסרי (בגמרא נדרים מפרשים אותו: “‘תועבה’ – תועה הוא בה”). מעבר לזה, אין שום הכרח שאם התורה אוסרת יש טיפול לשנות זאת. הרי בעבר, עוד בטרם פותחו טיפולי המרה, לא היו טיפולים. מה היו אמורים לעשות הומוסקסואלים בתקופה העתיקה? לדעתי בהחלט אפשרי עקרונית שיש איסורים של התורה שאדם שלוקה בנטייה אליהם לא יוכל לטפל בנטייתו (ולכן יש מקום לראות בו אנוס). השאלה מבחינתי היא פתוחה, ומה שיקבע לגביה הוא העובדות ולא אמונות אפריוריות כאלה או אחרות.

בצד הליברלי, כאמור, קורה דבר דומה. שם החליטו שאין בעיה מוסרית עם הומוסקסואליות (וכאמור, אני נוטה להסכים עמם בזה), אבל כתוצאה מכך הם לא מוכנים לקבל שמישהו יכנה זאת ‘מחלה’, ולשם כך הם מכפיפים את המושג ‘מחלה’ להגדרות רפואיות או פסיכיאטריות, בעוד שהוא אינו באמת כזה. מעבר לזה, הם גם מחליטים לפי הנוחיות האם יש או אין מקור אורגני לנטייה הזאת (כשכנראה אין עדיין מידע ברור בעניין), הכל לפי התועלת לקידום האג’נדה (לכן תמצאו שם סתירות מקיר לקיר בעניין). פעם זה טבעי ולכן מוסרי ואין צורך לשנות, ופעם אין בכלל טבע אלא הכל שאלה של הגדרה עצמית, ולכן אף אחד לא יאמר לפלוני האם הוא בעל נטייה כזו או אחרת. יש שמהדרין לומר שגם בנטיות מיניות מדובר בהבנייה חברתית (וכאן מתחברים אליהם הקיצוניים גם מהצד הדתי).

מכאן הם גם מחליטים שלא דרושים טיפולי המרה, שזו כמובן החלטה ערכית ולא רפואית, ואז גם מסיקים משום מה שאין אפשרות שטיפול כזה יעבוד. וכעת מתחיל מסע טרור שמטרתו לכפות על אנשים שרוצים לנסות טיפול כזה לא לעשות זאת, ועל אנשי מקצוע שמאמינים בו לא לבצע את הדבר ולא לפרסם את העובדות הרלוונטיות ואף להתכחש אליהן. לכן נוקטים בדרכים של שלילת רישיון ושלילת לגיטימיות ואיסור בחוק, כל זאת כשאין שום מידע מדעי בדוק בנושא. ברור שכל אלו הן תופעות היסטריות, מה שכיניתי הטרור הליברלי.

דרך האמצע

עובדתית, ייתכן שיש טיפולים שעוזרים ויש שלא. ייתכן שאין בכלל טיפולים שעוזרים, והדיווחים על הצלחות הם שקריים, מגמתיים, או לוקים במתודה שלהם (ובהגדרת מצבי ההצלחה). וייתכן גם שהדיווחים ההפוכים הם כאלה. כאמור, כולם מוטים וכולם מעוותים ומשקרים. אם לא נוכל לדון בזה לעולם לא נדע. ההתלהמות הטרוריסטית הזאת לא מאפשרת שיח ובירור של ממש. במצב העכשווי אין שום סיכוי בעולם לשכנע אפילו את אנשי המקצוע בממצא מדעי בתחום הזה, מפני שהם יודעים היטב שמדובר בממצאים מוטים וחושדים בשקרים ועיוותים מגמתיים. כך לא ניתן ללבן את הסוגיא ולהתקדם, והרי זה אינטרס של כולנו. גם אלו שרוצים לשכנע שאין טיפול המרה ושיש בהם נזקים, וגם אלו שרוצים לשכנע בהיפך הגמור, צריכים להתאחד לטובת חופש הביטוי. בלעדיו שורר כזה חוסר אמון (ובצדק), כך שאף אחד מהם לא יצליח לשכנע איש.

הייתי מצפה משני הצדדים להביע בצלילות וביושר את עמדותיהם הערכיות, אבל לא לכפות אותן על אחרים. חשוב לאפשר לאנשים לפעול לפי אמונתם. כוונתי לדרישה משני הצדדים, הן הדתי והן הליברלי. אם אדם מודע לתוצאות ולעובדות ורוצה לנסות טיפול המרה, שום ליברל לא יכול לכפות עליו לא לעשות זאת. אף אחד לא יכול לקבוע עבורו שהסבל והדילמות הערכיות והדתיות שלו פחות חשובים מהסבל שעלול להיגרם מנזקי הטיפול. כנ”ל מי שלא רוצה בטיפול כזה, אף רב לא יכול לכפות אותו עליו (וככל הידוע לי, כיום זה כבר לא קורה). יש להציג בפני כל אדם מידע בדוק ומלא ככל האפשר, ולתת לו לקבל את החלטותיו בעצמו. לא בכפייה אלימה ולא בכפייה דרך הטלת אימה והסתרת מידע. משני הצדדים.

בנוסף, יש לאפשר שיח פתוח והעלאת כל העובדות והדעות והתוצאות המחקריות משני הצדדים, בלי לעוות אותם, ובלי התלהמות ותיוגים. כך למשל יש להפריד את הדיון ביעילות הטיפולים מהדיון לגבי הנזק שכרוך בהם. ייתכן שטיפול לא עוזר, אבל זה לא אומר שהוא בהכרח גורם נזק. ברור שחייבים להפריד בין הדיון האם לאסור טיפול כזה, לחייב אותו בכפייה, או לעודד אותו. יש כאן כמה אפשרויות וכבר הזכרתי שבשיח נוטים לחבר ביניהן (למשל בין אלו שמתנגדים או תומכים בכפייה לאלו שמתנגדים או תומכים בעצם הטיפול. ע”ע קנדה).

כבר הסברתי שהטרור הליברלי הוא תוצאה של השתקה ודיכוי שהופעלו נגדם, וזה מה שיצא. כדאי לבני דודינו הליברלים להסיק את המסקנות ולא להפעיל את אותם כלים כלפי הצד השני. השתקה היא מדיניות מאד מסוכנת, כי היא מולידה טרור ואלימות. כיום הלהט”בים אולי מאד מאושרים מזה שאי אפשר להעלות שום טענה נגד עמדתם ברשות הרבים, אבל הדבר הזה עלול לחזור אליהם כבומרנג. כבר כיום אני מתחיל לשמוע קולות שחוזרים לשמרנות וחושפים את העובדות והעמדות האלטרנטיביות, וכמובן גם את הדרכים הפסולות של הליברליזם-מרקסיזם הלהט”בי (ועוזריהם). הריאקציה הזאת יכולה להתגבר ולשטוף את כולנו בחזרה למצב הקודם (שבו השתיקו ודיכאו את ההומוסקסואלים). השקר לא מתקיים לעד (שקרא לא קאי), ולכן בסופו של דבר הטרור עלול להזיק למחולליו.

אפשר בהחלט ואף רצוי לצאת בתוקף נגד מי שפועל בכפייה, משני הצדדים. אבל צריך לאפשר התנהלות חופשית ומחקר ושיח חופשיים, כדי שהסוגיא תתלבן. כאמור, זה אינטרס של כל הצדדים. כל מי ששואף לשכנע מישהו במשהו, חייב להבין שבלי שיח חופשי זה לא יקרה. במצב העכשווי, גם אם המחקר המדעי יגיע לממצאים חד משמעיים לכיוון כלשהו (כאמור, זה כנראה עוד רחוק מאיתנו), הדבר לא יועיל, כי איבדנו את האמון בכל הדוברים מכל הצדדים (ובצדק). מה שצריך זה פשוט לשחרר…

[1] Y בטוקבק לבקשה לדון בדברי הרב פרץ העלה שני לינקים למאמרים שעוסקים בעניין ומביאים מקורות:
https://rationalbelief.org.il/האם-נטיה-מינית-היא-גורל-או-ברת-שינוי/

https://rationalbelief.org.il/סערת-ההמרה/

[2] אגב, אם מעיינים בו מגלים שאפילו בו אין אמירה חד משמעית.

[3] אני מזכיר לכם כאן את המקרה שהבאתי בטור 16. ד”ר סודי נמיר הודח מוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בגלל תקינות פוליטית. הבאתי שם גם את הכרזותיו של ד”ר ליאוניד אידלמן, יושב ראש ההסתדרות הרפואית, על כך שמדעית ידוע היום שהומוסקסואליות אינה מחלה. אלו דברי הבל גמורים כמובן, אבל זה לא מפריע לו להצהיר הצהרות חסרות שחר מכוח סמכותו המקצועית. ראו על כך בטור 16. ראו גם את הוויכוח שלי עם פרופ’ יורם יובל, בטורים 25–6.

[4] היום ראיתי שאפילו אריה גולן, השדר הוותיק בקול ישראל, אומר שמה שעשו לרב פרץ הוא לא פחות מלינץ’ שלדבריו עוד לא היה כמותו.