חינוך ילדים ואונס קבוצתי: בין פסיכולוגיה ללוגיקה (טור 227)

בס”ד

כבר התרגלתי שלדבריי בטורים הכי משמעותיים (כמו בטור האחרון) אין התייחסות. קול קורא במדבר :). אז הנה עוד פוסט שהוא אמנם טריוויאלי יותר מקודמו אבל (או, בעצם: ולכן) אני בטוח שיזכה ליתר התייחסות. הפעם הוא גם קצר יותר (בכל זאת, אני לא רוצה להציק לכם יותר  מדיי).

ראיתי כעת באתר וואלה מאמר של רוית רביב (מדריכת הורים ממכון אדלר), שעוסק בטעויות שאנחנו עושים בחינוך ילדינו. המאמר פורסם על רקע מקרי האונס הקבוצתי שהתפרסמו בזמן האחרון, והיא מציגה אוסף עצות, שלפחות חלקן ימנעו מילדינו להיקלע למצבים כאלה (הן כאונס והן כנאנס).

אני חייב לומר שרוב הצעותיה שם דווקא נראות לי סבירות והגיוניות, אבל יש לי שתי ביקורות עיקריות: א. הן מוצגות כסוג של ידע מקצועי, מה שבעיניי נראה כמצג שווא. להערכתי, ברוב המקרים הללו מדובר בסברות, טובות יותר או פחות, ואולי קצת ניסיון מעשי ושימושי (מה שכמובן ממש לא פסול), ולא בדיסציפלינה וידע מקצועי. ב. בעיקר לא אהבתי את הרכיבה על הגל האופנתי של מעשי האונס הקבוצתיים, כאילו יש כאן דיאגנוזה ואופני טיפול שימנעו את ילדיכם מלהיקלע למקרים כאלה בעתיד. הטיעון הזה כבר נראה לי ממש סוג של וורטים חסידיים או וורטים לשבע ברכות. עושים איזה קישור קלוש בין מילתא למילתא ומסיקים מכאן מסקנות שמובנות מאליהן, והרי לכם דיסציפלינה. אין צורך לומר שדבריי כאן כמובן לא מנותקים מיחסי העקרוני לפסיכולוגיה כדיסציפלינה.

כיצד תמנעו אונס קבוצתי?

דוגמה מובהקת נמצאת בתחילת המאמר, וגם בכותרת ותת-הכותרת שלו (שאמנם כידוע לא נקבעות על ידי המחברת):

מקרי האונס המחרידים של בני הנוער, שעלו לאחרונה בתקשורת, זעזעו את כולנו. אנחנו עומדים המומים ומשתאים ושואלים את עצמנו איך זה יכול לקרות? איך ילדים יכולים להתנהג ככה? מה השתבש בדרך? אלא שהדברים האלה לא מתחילים במלון בקפריסין. זה מתחיל הרבה הרבה קודם, עוד בגיל הרך, במערכת היחסים שלנו איתם, בדרך שבה הם מביעים את רצונם, ביכולת שלהם להתמודד עם סירוב וביכולת שלנו להכיל אותם ברגעי הקושי שהם חווים.

כמה פעמים קורה שאנחנו מבקשים מהילד לתת נשיקה לאבא/סבא/סבתא/דודה והוא מסרב? כמה פעמים אנחנו לא מוותרים ומתחילה מסכת שכנועים ארוכה ומתישה: “זה לא יפה, סבתא תיעלב… היא רוצה חיבוק ונשיקה”, או: “את זוכרת שסבתא הבטיחה לקנות לך את הבובה הגדולה שראינו בחנות? אז יאללה, תני לה נשיקה” כמה פעמים אנחנו לוחשים הבטחה באוזנו של הילד על מנת שיעתר ויסכים לחיבוק?

המסר הסמוי שאנחנו משדרים באותם רגעים: “גם אם לא בא לך, וגם אם את/ה לא רוצה, יש אנשים שאי אפשר לסרב להם. את/ה חייב/ת להגיע איתם למגע גופני, גם אם לא מתאים לך, וכל האמצעים לכך כשרים: איומים, שוחד והפתעות“.

למה הילד חייב לחבק ולנשק למרות שהוא לא רוצה? למה צריך לשחד אותו בצעצוע בשביל זה? יש המון דרכים להביע אהבה ושמחה, יש המון דרכים להיפרד או להיפגש, דרך אחת מהן היא בחיבוק ובנשיקה. אבל יש גם הרבה אחרות: בכיפים, במילים, בנפנוף לשלום, בחיוך.

משפט פשוט כמו: “אני מבין שאת/ה לא רוצה לחבק את סבתא. אנחנו צריכים ללכת, איך את/ה בוחר/ת להיפרד?”, מקפל בתוכו מסר מכבד: “להיפרד בנימוס אנחנו חייבים, כי כך מתנהגים בעולמנו. את הדרך לפרידה, את/ה יכול/ה לבחור“.

אתם באמת חושבים שאם נלחץ על הילד לתת נשיקה לסבתא זה יביא אותו בבגרותו או בנעוריו להיות אונס או נאנס (עוקד או נעקד)? נשמע לי כמו וורט לשבע ברכות. ושוב, ההמלצה כשלעצמה הגיונית בעיניי (לא להכריח אותו לתת נשיקה אם לא בא לו, אלא רק לעמוד על כך שעליו להיפרד מסבתא באופן הולם ולאפשר לו לבחור כיצד), אבל המעבר לכך שהוא יגדל להיות אונס או נאנס נשמע לי חסר בסיס. אני תוהה האם יש בבסיס הטענה הזאת מידע אמפירי או תיאורטי שיכול להוציא אותה מכלל וורט? תמהני.

זה כמובן מחזיר אותי להבחנה המפורסמת שערכתי בין דרוש לפלפול בטור 52. בדבריי שם הסברתי שפלפול הוא היסק נכון שבסופו מסקנה שגויה (זהו פרדוקס, אתגר, או חידה לקורא), ודרוש, לעומת זאת, הוא היסק שטותי שבסופו מסקנה נכונה (רצוי טריוויאלית), למשל שצריך להיות ענוותן ולהקפיד בהלכה ולאהוב ולכבד את אשתו וכדומה.

הסברתי שם שכנראה מסיבה זו מקובלנו שאין משיבין על הדרוש, כי סוף סוף המסקנה נכונה ולמי לכל הרוחות איכפת מההיסק?! אבל אני כדרכי המעצבנת כן משיב על הדרוש. בגלל רגישותי הנודעת ללוגיקה, מעצבן אותי שמציגים מסקנות, גם אם הן נכונות ואני מסכים להן (ואולי דווקא במקרים כאלה), כתוצר של היסק או מידע מקצועי, אם הן לא באמת כאלה. תגיד מה שיש לך לומר (שלא נכון להכריח ילד לנשק את סבתא. גם לילד יש זכויות וגם בו צריך להתחשב) בלי להסיק את זה מהנטייה הכאובה של נערים בימינו לבצע אונס קבוצתי.

הערה לא מקצועית על גורם משמעותי יותר

אם כבר עוסקים בדיאגנוזה לא מקצועית שלא מבוססת על עובדות, אני מקווה שתרשו גם לי לחטוא באחת כזאת: דומני שאם מחפשים גורם חשוב (גם אם לא בלעדי) לעניין, הרי הוא החברה המתירנית שלנו. היא אשמה לא מעט במקרים הללו.

אנשים מגדלים ילדים באווירה שמין הוא כמו אכילת ארטיק בקיוסק, אם בא לך תקנה ותעשה עם מי שאתה רוצה (רק לא להסתבך בהריון לא רצוי, ואם כן – אנא רצח את העובר כמה שיותר מוקדם: מין בטוח מונע רצח, ומין לא בטוח מצדיק רצח). אחר כך מתפלאים שהנוער לא מכבד את פרטיותה של האישה ופוגע בממדים הכי אינטימיים של אישיותה ונפשה. אם אלו אכן ממדים כה אינטימיים, האם לא מן הראוי לחנך את הנוער, בנים ובנות, לשמור את זה לבני זוג בדווקא ולא לכל מי שפוגשים בבר כשאני במצב רוח ידידותי? האם פגישה מקרית בבר, גם אם לא הוכנס סם אונס למשקה של הבחורה, הוא כן בסדר? אם מין הוא כל כך בנאלי, אל לנו להלין שאנשים לא רואים בזה ענין כה גדול. אי אפשר לחנך ילדים לכך שמין חופשי זה בסדר גמור ואין בכך שום עניין מיוחד (ולכן אפשר לעשות את זה בגיל 12 עם מי שרוצים, כל עוד מקפידים לרצוח בזמן את התוצאות), אבל בו בזמן לראות בזה איזה חילול פנימי מאד עמוק של האוטונומיה והאינטימיות המינית של הנאנס או הנאנסת. לדעתי הבלתי מקצועית בעליל, זה פשוט לא הולך. זה שדר כפול וסתירתי.

חשוב לי רק להבהיר שאני לא חושב שבעולם מתירני אין בעיה באינוס. יש בעייה, כי לאדם יש זכות לומר לא. גם דבר מינורי ששייך למישהו אין לפגוע בו. מה שאני טוען כאן הוא שהבעיה לא יכולה להיות מוצגת כדרמטית ושערורייתית. באווירה שנוצרת בחברה המתירנית שלנו אין פלא שיחסי מין לא בהסכמה מלאה לא שונים מהותית ממתן צ’פחה ידידותית לחבר שלא מסכים לכך. תחליטו, מדובר באכילת ארטיק או לא?!

הדבר דומה בעיניי לחברה קומוניסטית שתגדל את ילדיה על כך שכסף הוא כלום ובעצם הוא שייך לכולם, ואז תצא בזעקות שבר נוראיות על אנשים שגונבים או גוזלים כסף מאחרים ומזלזלים בממון הזולת. אם כסף אינו עניין אז הוא אינו עניין. אי אפשר לרקוד על שתי החתונות. ושוב, גם בחינוך כזה אסור לגזול, אבל אני נגד זעקות השבר של הקוזק הנגזל.

יתרונות מתודולוגיים להצעתי

אמרתי למעלה שאני מרשה לעצמי את מה שרביב הרשתה לעצמה, להמליץ המלצות על בסיס התרשמות ללא ידע מקצועי ואמפירי. אבל אני חייב להוסיף שלהמלצה שלי יש בכל זאת לפחות ארבעה יתרונות על זו שלה:

א. בניגוד אליה, אני לפחות אומר בפירוש שדבריי לא מבוססים על עובדות וידע.

ב. ההמלצה שלי מבוססת יותר מזו שלה. אמנם לא ערכתי סקר ובוודאי לא מחקר מקצועי, אבל העובדות שאנחנו פוגשים בחיינו הן די משמעותיות. עם כל הבעייתיות המינית בחברות שמרניות, נדמה לי שאי אפשר לומר שלא עושים שם עניין ממין, ושמספר מעשי האונס הקבוצתי (!) שם הוא דומה. זאת לאפוקי ממקרי אונס אישיים, שלגביהם איני יודע את המצב. לכן דומני שהמסקנה שלי מהעובדות, גם אם אינה הכרחית, לפחות אינה מופרכת. לעומת זאת, קשה לי לראות את המסד העובדתי לקביעה שלהכריח ילד לנשק את סבתא יביא אותו להיות אונס או נאנס.

ג. למיטב שיפוטי, בדבריי שלי יש היגיון, לא רק במסקנה אלא גם בטיעון. הם לא וורט. זאת בניגוד להיסק של רביב (להבדיל ממסקנתה). ראו בסעיף הקודם.

ד. והכי חשוב, כדי לטעון את טענתי שלי לא צריך פסיכולוגיה ומידע אמפירי מדעי, אלא רק קורט לוגיקה. אני לא מצביע על השערה פסיכולוגית אלא על טענה לוגית: אם מין הוא לא עניין, אז אל תעשו ממנו עניין. ואם אתם עושים ממנו עניין אל תגידו שזה לא עניין גדול. יתר על כן, יש משפט בלוגיקה שמהנחה סתירתית ניתן להסיק כל מסקנה (אם הרישא שקרית ערך האמת של טענת הגרירה לא תלוי בערך האמת של הסיפא). לכן אין פלא בעיניי שיש ילדים שמסיקים את המסקנה שאונס הוא לא כזה עניין (אגב, חלק אחר מהם יוכל להסיק שיש או שאין אלוקים, או שצבעו של הים הוא ורוד, או שרפואה אלטרנטיבית ותקשור עם חייזרים יש בהם ממש. כאמור, מסתירה ניתן להסיק כל מסקנה).

האשמת הקרבן

כבר לקיתי בעבר בהאשמת הקרבן (למשל בטור 225, על הטרור הלהט”בי), כשאמרתי שנשים לעתים נושאות באשם תורם למעשי אונס ולהטב”ים נושאים באשם תורם לאלימות כלפיהם. כעת אני מוסיף חטא על פשע, ומוסיף לעניין את האשם התורם של החברה שבתוכה אנחנו חיים. גם לה יש אשם תורם. כמו שאי אפשר לתת לנשים להסתובב ללא בגדים ברחוב ואז להתלונן על מעשי אונס, אי אפשר לחנך ילדים ונוער באווירה של מתירנות מינית גמורה ואף להפוך אותה לאידיאולוגיה (וללגלג על הדתיים החשוכים שעושים מזה עניין), ואז כשמגיעות התוצאות ליילל ולהתלונן. ושוב אומר שבשני הטיעונים הללו אין בכוונתי לנקות את העבריינים מאשמה, אלא להצביע על אשם תורם של גורמים נוספים (הקרבן והחברה).