על המשפחה שלנו ושלכם (טור 231)

בס”ד

הגענו לסיום הטורים שקשורים לשבת פרשת מטות. בשבת שעברה צורפה לעיתון מקור ראשון חוברת של הרב יגאל לוינשטיין איש עלי, ושמה בישראל המשפחה שלנו. בתחילה כששלחו לי את החוברת אמרתי שקצת נמאס לי לעסוק בפליטות השטותיות של חלק מרבני עלי והמסתעף בתחומים אלו. בכל זאת עברתי על החוברת, וראיתי להפתעתי שאני מסכים לחלק ניכר ממה שכתוב בה (שנאמר: גם שעון עומד…), אבל דווקא בגלל זה חשבתי שמן הראוי להבהיר מה לתבן אצל הבר, והיכן מתחבאים המוקשים בטיעונים שמוצגים בה. הדברים מתקשרים קצת לדבריי בטור 227, שיש שהבינו כי ביטאתי בו עמדה שמרנית לגבי היחסים בינו לבינה והמתירנות המינית. כשלעצמי, איני חושב שזה מה שנכתב שם, אבל אני מוכן לקבל שהרוח הזאת נשבה מבין שיטי דבריי. ומשעה שכך, חלה עליי חובה כפולה ומכופלת להבהיר היכן אני עומד ביחס לגישה השמרנית-חרד”לית.

נקודת מוצא

בתחילת הדברים עליי להבהיר את נקודת המוצא שלי. ככלל, אני לא נוטה לקבל אמירות נחרצות בשם ה”תורה” (בד”כ אין דבר כזה). מעבר להלכה, בעיניי כמעט אין אמירות כאלה, וגם אם ישנן הן חופפות למוסר טבעי, ואם יש מחלוקת ביחס לעיקרון מוסרי כזה או אחר, אני מניח שכל צד יוכל להיתלות ב”תורה” בצורה כלשהי. דיבורים  בשם התורה, הם במקרה הרע דמגוגיה, ובמקרה הפחות גרוע דברים נאיביים שנאמרים בתמימות. ברוב המקרים אדם מכניס את עמדותיו שלו, או של רבו, או של מסורת זו או אחרת, לתוך מה שנראה בעיניו ה”תורה”, ואז נוצרת אצלו תחושה שהקב”ה מדבר מפיו.

אין צורך לומר שניתן למצוא במקורותינו כל מיני אמירות שלא ממש מתאימות לערכי המשפחה המקובלים שלטובתם מטיפים שמרנינו. החל מזכויות הבעל לגבי אשתו ובנותיו (כולל האיסור על אישה לצאת מהבית. ראו דיון מעניין כאן), המשך באשת יפת תואר, וכלה במוסדות כמו פילגש וריבוי נשים. אני לא בטוח שניתן לשאוב את המודל האידיאלי מתוך מקורות בלי לבחור ביניהם באופן סלקטיבי. שוב אומר שלדעתי המודל האידיאלי נוצר אצלנו ממקורות שונים (כולל מקורות זרים – ראו שוב כאן. אל תגלו לרב לוינשטיין), ורק לאחר מכן אנחנו בוחרים כיצד להראות זאת מתוך מקורותינו אנו ומסבירים ש”התורה אומרת” או מלמדת כך וכך.

לכן אני מעדיף לשים דברים על השולחן ולומר שאני מצדד בערכי המשפחה המסורתית כי הם נראים לי ראויים ונכונים. אני לגמרי בעד משפחות יציבות, הטרוסקסואליות וזוגיות (לא בודדים ולא חמישיות). אני נוטה לגישה זו גם אם היא לא הייתה גישתה של ה”תורה”, וגם אם איני בטוח ששום מודל אחר לא יכול לעבוד. בעניין זה אני די שמרן. מאידך, אני גם מצדד בזכויות של אנשים לחיות כפי שהם מבינים, אפילו אם רחמנא ליצלן הם לא חושבים כמוני או אם בעוונותיהם נטיותיהם המיניות שונות משלי.

אין זה אומר שאני מצדד באדישות לכל מה שנעשה סביבנו. בהחלט יש מקום להסברה וחינוך, למלחמה בהטפה ושטיפות המוח של המיסיון הליברלי, ואולי אפילו להכוונה באמצעות מימון והשקעות (במינונים סבירים) לכיוונים תומכי שמרנות. אם כי אני חייב לומר שספציפית בעניין האחרון אני די מהסס (ככלל, איני נוטה להפקיד בידי המדינה את חינוך אזרחיה).

הקדמה לוגית-מתודולוגית

אקדים ואומר שאני מסכים לרוב מסקנותיו של הרב לוינשטיין, אבל לא מסכים לחלק גדול מטיעוניו. מאד מפתה להסביר טענה X שהיא נכונה בהסבר Y שהוא שגוי. אנשים לא שמים לב שהטיעון שגוי כי המסקנה שלו נראית להם נכונה.[1] זה כמובן קשור גם להבחנה שעשיתי בטור 52 בין דרוש לפלפול. הסברתי שם שדרוש הוא היסק כושל שמסתיים במסקנה נכונה, ואילו פלפול הוא היסק טוב שמוביל למסקנה שגויה. כפי שאראה כאן, רוב דבריו של הרב לוינשטיין הם בגדר דרוש. הוא מסביר תופעות שאכן קיימות בהסברים תיאורטיים כושלים.

קל מאד לא לשים לב לכך במצב שבו הכותב משתמש בתיאורים מלומדים של תופעות כלליות בעולם (היסטוריה, פילוסופיה ותרבות) ומציג לכאורה בקיאות ומומחיות בעניינם. במצב כזה הקורא מן השורה נוטה לא לשים לב לכך שהתיאורים הללו לפעמים לא מדויקים, או שלעתים הם לא מבססים את מסקנותיו של הכותב.

כעת נוכל לגשת לחוברת עצמה.

פוסט-מודרניזם ואגואיזם

תחת הכותרת “מאפייני התרבות המערבית” הרב לוינשטיין מקדים לדבריו תיאור של היווצרות הפוסט-מודרניזם והשלכותיו. הוא מקדים תיאור של התקופה המודרנית שהביאה בכנפיה הרבה ערכים ותוצאות חיוביות, ואז נולדה ממנה הפוסט-מודרניות שניפצה את כל הערכים המודרניים. טענתו העיקרית היא שערכים יוצרים קולקטיביזם, שכן אדם פועל למען ערכים ובשמם, ונוצרים קולקטיבים שמוגדרים על פי הערכים הללו. ומכאן שמניפוץ הערכים צצה בהכרח אנוכיות.

דומני שיש כאן אי דיוק: מניפוץ הערכים עולה אינדיבידואליזם, אבל לא בהכרח אנוכיות. זה ממש לא אותו דבר. חשוב להבין שאלו לא דקדוקי עניות אלא מוקד הביקורת שלי על דבריו. אדם אינדיבידואליסטי רוצה לממש את עצמו, ואין בכך שום רע. להיפך, זו מגמה ראויה וחיובית. הוא לא בהכרח עושה זאת על חשבון זולתו. אגואיסט דוגל בקידום ענייניו על חשבון הזולת. אגב, אני גם ממש לא בטוח שהוא צודק עובדתית בכך שאנשים היום אנוכיים יותר ממה שהיו בדורות קודמים.

המסקנה שלו שהתהליך הזה תורם להתפוררות מוסדות חברתיים היא אולי נכונה (ראה להלן), אבל גם אם כן מה שעושה את זה אינו האנוכיות אלא האינדיבידואליזם. אנשים לא רוצים לקשור את עצמם בכבלים מיותרים ומעדיפים מצב של חופש מקסימלי. אבל זו לא אנוכיות, שכן רובם לא רוצים לפגוע באף אחד. הם רק לא מוכנים לשלם עבור המוסדות החברתיים הקיימים במטבע של מימוש עצמי.

תחת הכותרת “השפעת הפוסט-מודרניזם על ערכי המשפחה”, עומד הרב לוינשטיין על שלושה אתגרים מאד יסודיים שעומדים בפני בני זוג בבואם להקים משפחה: הרקע השונה ממנו הם באים. הבדלי האופי, הנטיות, הכישורים וההתעניינויות, שיש בין כל שני בני אדם. כל הנ”ל קיימים ביתר שאת בין גבר לאישה. כדי לגשר על הפערים הללו צריכים בני הזוג לנהוג בענווה והקשבה עם מוכנות לוותר, והתנהלויות כאלה סותרות את האנוכיות (או אינדיבידואליזם) הפוסט-מודרנית. זהו לטענתו שורש המשבר של מוסד המשפחה.

אבל זהו טיעון בעייתי. המוכנות לוותר אכן תופיע פחות אצל אינדיבידואליסטים. אבל הקשבה וענווה דווקא מאפיינות מאד את העידן הפוסטמודרני. דווקא בעידן הקודם, זה של האידיאולוגיות הגדולות, שלא לדבר על חברות דתיות, הייתה מעט מאד הקשבה ומוכנות לוותר, ובמידה רבה הפוסט-מודרניזם הופיע כריאקציה לכל אלו. כדי לא להיות מאד אכזרי רק אעיר בקצרה שלשמוע מהרב לוינשטיין על הקשבה, ענווה ומוכנות לקבל טיעונים ותפיסות אחרות, זה בערך כמו לשמוע הטפה ליושר והסתפקות במועט מביבי, או קריאה למלחמה נחרצת בטרור מחנין זועבי. התפיסות הנוקשות שיוצאות שוב ושוב מבית מדרשו של הרב לוינשטיין ביחס לנשים ולמשפחה הן ההיפך הגמור ממוכנות להקשיב ולהבין את מה שקורה מסביבך. רובן ככולן משקפות קיבעון מחשבתי קשה, והיצמדות דוגמטית למודלים קשיחים ומהותניים שלא ניתנים לשינוי.

הראי”ה קוק כתב לא פעם שבכל תופעה בעולם יש אלמנטים חיוביים שכדאי וצריך ללמוד ממנה ולאמץ אותם אל חיקנו, אבל תלמידיו מאותו בית מדרש מקפידים ללמוד מכל תופעה ותופעה בדיוק את… אותו חלק שמתאים לאוסף הדוגמות שלהם, ואת השאר לזרוק.[2] זה דומה באופן די מטריד לפלורליזם של השמאל ה”ליברלי”.

מכאן והלאה עובר הרב לוינשטיין לשלושה עקרונות שמונחים בבסיס הפוסט-מודרניזם, שלטענתו שלושתם מפריעים לקיומו של מוסד המשפחה.

א. מימוש עצמי לעומת צלם אלוקים

כאן עומד הרב לוינשטיין על כך שאיש ואישה אינם מושלמים כל אחד בפני עצמו, והזוגיות מיועדת ליצור ביחד מבנה שלם יותר, וגם להשלים את כל אחד מהם לחוד. אבל מכאן הוא קופץ בצורה לא  מובנת לצלם אלוקים, וטוען שהתפיסה הזאת מבוססת בהכרח על כך שהאדם נברא בצלם אלוקים. לא ממש הבנתי כיצד הוא הגיע למסקנה הזאת. וכי אתאיסט ואפילו מטריאליסט לא יכול להבין שיש יתרונות וחסרונות בגבר ובאישה שיצירת זוג יכולה להשלים אותם? מדוע צלם אלוקים הוא תנאי לתפיסה הזאת? אני מניח שהוא מתכוין לנסירה המפורסמת (המדרש שלפיו האיש והאישה נבראו כיישות אחת וננסרו זה מזו, וזיווגם הוא חיבורם חזרה). אבל זה מדרש חביב ולא יותר. אין שום מניעה שתפיסה כזאת תופיע בעולם מחשבתי חילוני לחלוטין, כולל בעולם פוסט-מודרני. להיפך, אדם שמאמין בכך שכולנו נבראנו בצלם אלוקים יכול בהחלט להגיע למסקנה שכולנו זהים וההבדלים בינינו הם תוצאה של הבניות חברתיות. ודווקא מי שלא מאמין בבריאה יכול להסיק מכאן שההבדלים הם מולדים ואין מה לעשות. בקיצור, אין קשר לשאלת האמונה בבריאה ובאלוקים.

בפסקה הבאה הוא מציב את האנטי תזה: הוא כותב שהתפיסה המערבית היא הפוכה בתכלית, שכן לפיה כל אדם מהווה יחידה עצמאית ושלימה (?) ולכן אין לו צורך בהשלמה מבן/ת זוג. להיפך, בן הזוג רק מפריע למימושו העצמי. הטענה הזאת ממש הזויה בעיניי. האינדיבידואליזם אכן יכול להוות תשתית טבעית לתפיסת כל אדם כיישות עצמאית (אם כי איני רואה שום מניעה פילוסופית לראות דווקא בזוג או בחמישייה את האטום החברתי), אבל מניין הוא שואב את רעיון העיוועים שבתפיסה פוסט-מודרנית היישות הזאת היא בהכרח שלימה ולא צריכה השלמה? וכי בעולם פוסטמודרני אין קבוצות כדורסל? או שמא לדעתו קבוצות כדורסל מורכבות מחמישה רכזים או סנטרים בעלי אותו תפקיד? האם לא ייתכן שיהיו בני אדם עם כישורים שונים שישלימו זה את זה? הטיעון הזה הוא אפילו לא וורט. זו סתם שטות חסרת בסיס. אפשר כמובן לטעון שבחברה הפוסטמודרנית בני זוג נוטים להתגרש, או רואים אחד את השני כהפרעה, אבל מה לזה ולרעיון הפוסטמודרני, או לחילוניות? הרב לוינשטיין בא כאן להסביר ולא רק לתאר, והפוסט-מודרניות מוצעת אצלו כהסבר להתפוררות המשפחה. במינוח שהזכרתי למעלה מדובר כאן בדרוש בעלמא.

גם המעבר המוזר שהוא עושה בין פוסטמודרניות לחילוניות אין לו שום הצדקה. המודרניזם המערבי היה לא פחות חילוני מהפוסטמודרניזם, ובעצם הרבה יותר. ובכל זאת, שם כן החזיקו באמיתות וכן האמינו בקולקטיביות. זהו שוב דרוש, שכן הטענה שהמשפחה מתפוררת בדורות שלנו היא נכונה, אבל ההנמקה לא מחזיקה מים. דומני שבבסיס הטעות שלו יש כשל סמנטי-לוגי מעניין שאעמוד עליו כעת.

המימוש העצמי אכן מפריע למוסד המשפחה, אם כי גם שם לא בהכרח. אנשים שיבינו שהם צריכים משפחה למען המימוש העצמי דווקא יחזקו את המוסד הזה. אבל כפי שאסביר מיד זה לא נובע מהרעיון הפוסט-מודרני של היעדר ערכים גדולים.

נדמה לי שטיעונו כאן מבוסס על טרנזיטיביות: הפוסט-מודרניות מנביעה אינדיבידואליזם ומימוש עצמי, וזה מפריע למוסד המשפחה. והמסקנה: הפוסט-מודרניזם מפורר את מוסד המשפחה. אבל במחשבה שנייה די קל לראות שמדובר בטרנזיטיביות מדומה. המונח ‘אינדיבידואליזם’ בטיעון הזה מופיע בשתי משמעויות שונות: האינדיבידואליזם שבו מדובר בהנחה הראשונה, התוצר של הפוסט-מודרניזם (או הבסיס אליו), הוא הניגוד לערכים ורעיונות קולקטיביים כמו סוציאליזם, פשיזם, לאומיות (כלומר העמדת החברה על תא קטן יותר, לא בהכרח אדם בודד). ואילו האינדיבידואליזם שמופיע בהנחה השנייה, זה שמפורר את המשפחה, הוא הניגוד לקולקטיב משפחתי (כלומר אדם בודד). כפי שכבר הזכרתי, עקרונית הפוסט-מודרניות יכולה גם להוביל אנשים לחיזוק מוסד המשפחה כתא האינדיבידואלי שממנו מורכבת החברה. אדם יכול לחשוב שהמשפחה היא התא שפועל למימוש העצמי שלו ולאו דווקא האדם הבודד. ושוב, ניתן לטעון שבפועל זה לא קורה, אבל ההסבר התיאורטי שמוצע כאן לטענה הזאת כושל ברמה לוגית. לכן גם זה דרוש בעלמא.

יתר על כן, ההנחה שלו שאם אדם רוצה לממש את עצמו הדבר מוביל לפירוק המשפחה סותרת את טענתו שהאדם הוא חסר ולכן הוא יכול להשלים את עצמו רק באמצעות בניית תא זוגי. הרי אם באמת האדם הוא חסר אז השלמתו המלאה יכולה להיות מושגת רק על ידי מישהו/י שישלים אותו. זו הדרך למימוש עצמי אופטימלי. אם כך, המשפחה דווקא היא הדרך למימוש עצמי, אז למה האדם הפוסט-מודרני לא משתמש בה? נכון שהמוסד הזה מציב קשיים, אבל גם אימונים של ספורטאי מציבים בפניו קשיים ואם הוא רוצה לממש את עצמו ולהגיע ליעדיו עליו לעמוד בהם. איני מבין מדוע אדם שרוצה לממש את עצמו ונתקל בקשיים של חיי משפחה בהכרח צריך להגיע למסקנה שעליו לוותר עליהם.

ניתן אולי לטעון שאנשים בתרבות המערב לא מבינים את העובדה שיש להם חסרונות ושאחרים יכולים להשלים אותם (למעלה כבר עמדתי על חוסר הבסיס של טענה זו), אבל אז הביקורת של הרב לוינשטיין עליהם אינה במישור הערכי אלא במישור העובדתי. הבעיה היא שהחבר’ה הללו עיוורים למציאות ולא זה שיש להם ערכים מעוותים וכושלים.

ב. מתירנות לעומת מחויבות

גם בקטע הזה, שאני מסכים לרובו, יש כשל יסודי: הוא מערבב בין נטיות לבין תפיסות. טענה אחת היא שגם אם חשוב שתהיה משפחה במובנה הקלסי, עדיין לא ראוי לפגוע בזכותו של אדם שלא מעוניין בכך לחיות כפי שהוא רוצה. זו טענה שעוסקת בזכויות אדם. טענה אחרת היא שאדם שמאמין במתירנות לא רוצה משפחה. זו טענה ערכית (ובעצם טענה עובדתית על מתירנים). דומני שעיקרה של הפוסט-מודרניות הוא הטענה הראשונה ולא השנייה. אדם פוסט-מודרני יכול בהחלט להיות לא מתירני ולדגול במוסד המשפחה, אבל הוא לא ירשה לעצמו להכתיב לעמיתו שחושב אחרת את דרך החיים שלו. האם הוא מתירן או לא, זו שאלה אישית. נכון שבמישור החברתי סביר שמפוסט-מודרניות אכן תיווצר מתירנות. אם לא שמים כבלים על רצונות של אנשים נוצרת באופן טבעי חברה מתירנית. ובכל זאת ההבחנה בין שתי הטענות חשובה לענייננו. כפי שהסברתי למעלה, אני דוגל במודל המשפחה המסורתי (מה שהוא קורא כאן “מחויבות”. ואף כתבתי על כך מאמר בספר “המשפחה”, שיצא עתה), אבל בו בזמן אני דוגל גם בזכות של אדם לחיות כהבנתו. לכן את הביקורת שלו על הטענה הראשונה איני מקבל, גם אם בפועל היא מובילה למתירנות. מניעת הזכויות של אנשים תביא אולי לחברה פחות מתירנית, אבל יש בה עצמה כשל ערכי, ולכן גם אם אני מתנגד למתירנות לא בהכרח אתמוך בפגיעה בזכויות.

בהמשך הסעיף הוא מדבר על חברה מעורבת וגדרי הצניעות ביחסים בין גברים לנשים שמפריעים לקיומו של מוסד המשפחה. אבל גם כאן חשוב להבחין בין השאלה הסיבתית לשאלה המהותית. גם אם חברה מעורבת מפריעה לקיומו של מוסד המשפחה, זה לא אומר בהכרח שחברה מעורבת היא דבר רע. המינון של הצניעות מול החופש ופתיחת ערוצי התקדמות לנשים נקבע על ידי איזון בין ערכים. לא די בהצבעה על תוצאות בעייתיות כדי לתמוך בתזה של חברה נפרדת ו/או השארת הנשים בבית, שכן מצב כזה בעצמו הוא בעייתי ערכית. כדי לחדד זאת חשבו על כך שחיים חברתיים של אנשים מובילים בדרך כלל להרבה מאד לשון הרע. האם הרב לוינשטיין מציע שנחיה כל אחד לחוד כדי שלא ניכשל בעוון לשון הרע? נסיעה במכוניות מובילה לסכנת חיים. האם הרב לוינשטיין מציע להימנע מכך? החיים שלנו בנויים על איזונים בין ערכים ואינטרסים. שאלת המינון היא חשובה, אבל אין לה תשובה חד משמעית, והאיזון הוא פונקציה מורכבת של ערכים ונורמות חברתיות. ביקורת גורפת על חוסר צניעות דרך התוצאות שלה (מתירנות) היא טיעון כושל.

ג. משפחה מול קריירה

כאן קובע הרב לוינשטיין שתרבות המערב הפוסט-מודרנית הציבה במוקד את המימוש המטריאליסטי, כלומר את השאיפה לכסף, קריירה ומעמד חברתי. ושוב, בעיניי מדובר בדרוש. מאז ומעולם מעמדם של בעלי הממון היה רם ונישא. אצלנו יש אמצעי תקשורת המונים שמעצימים את התופעות הללו, אבל ממש לא ממציאים ומחוללים אותם. בכל קהילה יהודית מאז ומעולם היה מעמד גבוה לבעלי הממון ולאנשי הקריירה. האידיאליזציה של החברה היהודית המסורתית כאילו שם העיקר הוא ערכים אין לה על מה שתסמוך. אני מאמין שבמכינה בעלי אכן מעריכים מאד אנשים ערכיים וחכמים ופחות בעלי ממון. אבל כך הוא גם בכל חלק ערכי של כל חברה שהיא. כשמסתכלים על כלל החברה ולא מתמקדים דווקא בחלק מסוים ממנה, התופעות של המעמד של בעלי הממון והשררה הן כמעט אוניברסליות.

מעבר לזה, אכן נכון שבחברה שלנו יש דומיננטיות רבה להישגים, אבל לא נכון שמדובר בהכרח בכסף וקריירה. יש קריירה בתרומה לחברה, ביצירה אמנותית ותרבותית, במדע ועוד. שוב, יש בדבריו כאן ערבוב בין אגואיזם לאינדיבידואליזם.

אני חושב שיש לא מעט אנשים שבהחלט דוגלים בערכי המערב וגם בפוסט-מודרניות שמקדישים מאמץ וכסף רב לקידום ערכים שהם מאמינים בהם (כמו טבעונות וצער בעלי חיים, שמירת הסביבה, שלום, זכויות אזרח ואדם ועוד), וכמדומני שזה לא נעשה במינון פחות מהמאמצים הערכיים בחברות דתיות (אמנם בחברה חילונית יש פחות ערכים). בכל חברה יש אוונגרד ערכי שסביבו מעגלים רחבים יותר חיים את חייהם ברמות שונות של ערכיות ופעילות ערכית. אני לא מקבל את התזה שבחברה הדתית זה תמיד קורה במינון גבוה הרבה יותר.

ההבדלים בין האיש לאישה

בחלקה האחרון של החוברת עובר הרב לוינשטיין לעסוק בהבדלים בין איש לאישה. כאן באה לידי ביטוי המהותנות הגורפת (אפרופו הקשב, הוויתור והענווה) שמאפיינת את חברי חוגו. מכאן והלאה אנחנו פוגשים את אוסף הסטריאוטיפים הקבוע (שחלקם אולי יש בו משהו), שהרב לוינשטיין גוזר מהם תפקידים מוגדרים היטב לגבר ולאישה, בלי מוכנות להכיר בהבדלים בין גבר לגבר ובין אישה לאישה. גם אם אתה לא מקבל שכל ההבדלים בין גברים לנשים הם הבניות חברתיות, עדיין ברור שיש ביניהם הבדלים שהם תוצאות של הבניות. מעבר לזה, ברור שיש נשים שכן מתאימות לתפקידים גבריים ובעלות נטיות גבריות ולהיפך.

ושוב, מעבר לשאלה העובדתית האם ההכללות הללו נכונות ועד כמה, יש גם את השאלה הערכית: אישה שלא מתאימה ללמוד תורה או לעשות קריירה כלשהי ובכל זאת רוצה לעסוק בכך. האם העובדה (המפוקפקת) שהיא לא מתאימה לזה אומרת שאין לאפשר לה לממש את רצונותיה ומאווייה? זו שאלה ערכית ולא עובדתית. מה לזה ולהבדלים בין נשים לגברים?

הרב לוינשטיין לא נמנע כמובן מפסקת הסתייגות אופיינית שמופיעה כמעט תמיד בדברים של בני חוגו בנושאים אלו. בעמ’ 21 הוא מסביר שיש מקרים שאישה תצליח בפעילות “גברית” או ההיפך, אבל מיד מגיעה ההסתייגות שמרוקנת את זה מתוכן: מדובר על “ייעודו המרכזי” של הגבר ושל האישה, ומתוך כך כמובן נגזרת תמונה קשיחה לגבי תפקידן של הנשים כולן (הן אלו שמתאימות ואלו שלא). אלו שלא מתאימות צריכות לשלם את המחיר כדי לשמר את המודל האידיאלי (גם אם הוא רק קיים במוחו הקודח של מאן דהו). מעניין שבניגוד לחיבורים דומים אחרים, בחוברת כאן אפילו אין מילה על נשים בעלות אופי, התעניינות וכישורים שונים, אלא מדובר רק על כך שבכל אישה יש גם גבר קטן, אבל אל חשש זה לא משנה כלום כי זה לא “עיקר ייעודה”. שוב דילוג קטן ועמימות בונה (constructive ambiguity) שתפקידם להסתיר פער לוגי מעצבן.

בפסקה הבאה הוא מסביר שחלוקת התפקידים בין הבעל לאישה לא מצביעה על הפרדת רשויות. הבעל והאישה מנהלים יחד בית משותף, ולכן המשימות של כל אחד מהם אינן פרטיות. אני לתומי הייתי גוזר מכאן דווקא תפיסה גמישה יותר, שלפיה יש למלא אוסף מסוים של משימות והחלוקה בין הבעל לאישה היא לפי האנשים שבהם מדובר. יש בתים שבהם דווקא הבעל מתאים למשימה X והאישה למשימה Y ויש בתים שההיפך הוא הנכון. הרי אם אין הפרדת רשויות אלא מנהלים יחד בית, למה לא לחלק את המשימות לפי העניין אלא לפי מודל קשיח שמוכתב מראש? דווקא הפרדת הרשויות אמורה להוביל להבחנות תפקידים קשיחות.

ביקורת כללית

החוברת הזאת מתמקדת בערכי המשפחה, ולכן אין לצפות ממנה להתמודדות עם הפוסט-מודרניזם במישור הערכי-פילוסופי-לוגי. ובכל זאת, חשוב להבין שתיאור אינו הסבר. עובדתית, בעולם פוסט-מודרני המשפחה אכן מתפוררת, אבל ניסיתי להסביר שזו לא בהכרח תוצאה לוגית של הפוסט-מודרניזם. המציאות היא דבר מורכב יותר. יתר על כן, טענתי כי העובדה שלפוסט-מודרניזם יש השלכות כאלה או אחרות לא אומרת שהוא לא נכון ולא צודק. גם אם נניח שהפוסט-מודרניזם אכן הוא הסיבה לפירוק מוסד המשפחה, ואפילו נניח שזה גרוע, השאלה האם הפוסט-מודרניזם צודק או לא היא שאלת אחרת ויש לטפל בה לגופה. בלי זה מדובר בפרגמטיזם במובנו הגרוע (ערבוב בין הראוי למצוי).

כבר כתבתי לא פעם שבעולם פוסט-מודרני, כמו גם עולם מטריאליסטי או אתאיסטי, לא באמת ניתן לבסס תוקף של ערכים. אך זוהי קביעה פילוסופית, או מתקפה פילוסופית על הפוסט-מודרניזם. במישור המעשי, אין להכחיש שחברות כאלה מתנהלות לעתים בצורה ערכית ומוסרית (שכאמור, להערכתי לא שונה משמעותית מחברות שמרניות. ובכך יש כאן כמובן חוסר עקביות). לכן חשוב להבחין בין המישור התיאורטי למישור המעשי. ביקורת על הרעיון הפוסט-מודרני שייכת לספירה הפילוסופית, ואילו ביקורת על התרבות וההתנהלות הפוסט-מודרנית בפועל שייכת למישור המעשי. הרב לוינשטיין בחוברת הזאת מנסה לחבר בין המישורים, ולהסביר את ההתנהלות על בסיס הפילוסופיה. למיטב הבנתי הוא נכשל בזה.

[1] בסוף תגובתי למאמרו של הרב יואל בן נון באקדמות יא עמדתי על כך שהעובדה שהמסקנה נכונה ולא אומרת בהכרח שהטיעון שמבסס אותה הוא נכון.

[2] בתחילת החוברת עומד הרב לוינשטיין על היתרונות והערכים המוספים שבתרבות המערב, והוא מקפיד לומר שהיא תרמה לעולם שוויון, מדע, תרבות וכדומה, אבל מאומה מכל זה לא באמת מהווה ערך או רעיון שהוא עצמו לוקח משם. הגויים הרשעים נתרמו על ידי תרבות המערב, אבל אנחנו מוצאים הכל בתורה. אצלנו הכל מושלם מעיקרא. זהו שיח מאד אופייני לתלמידי הרב קוק אנשי ‘הקו’ שמבינים את הסטייה שלהם מדרכו של רבם, ומנסים לטייח אותה בדברי הערכה חיצוניים וריקים לרעיון שאותו הם מבקרים מיד אחר כך באופן מוחלט, כאילו יש כאן בני אור שמדברים על בני החושך.