Separate but equal – על שדולות נשים “חרדיות” (טור 233)

בס”ד

הסיפור של הימים האחרונים הוא האירוע המופרד בעפולה. למי שחי על הירח, הרי תמצית הדברים. ביום ד (14.8) הייתה אמורה להיערך הופעה של זמר חרדי (מוטי שטיינמץ) בעפולה. זו הופעה שמיועדת לקהל חרדי ולכן היא תוכננה להתקיים בהפרדה בין גברים לנשים. שדולת הנשים עתרו לביהמ”ש המחוזי בנצרת שפסק שעל פי החוק אין לקיים אירוע מופרד במימון ציבורי. הזמר הודיע שבמצב כזה הוא לא יופיע והאירוע עמד להתבטל (ראו כאן). עתירה נוספת של תנועת ש”ס, שוב לביהמ”ש המחוזי בנצרת, הביאה לביטול ההחלטה הקודמת ביום האירוע. השופט עילאבוני אישר לקיים את האירוע לפי הבנת העירייה. זו החליטה לקיימו כמתוכנן אך להקצות מחוץ למתחם שטח ישיבה מעורב שבו תוקרן ההופעה על מסכים לטובת מיליוני חובבי מוטי שטיינמץ החילונים המעוניינים בכך (ראו כאן). שדולת הנשים הנמרצות שלנו לא ויתרה כמובן. הם עתרו לבג”ץ שקיים את הדיון אחרי שהאירוע כבר החל במתכונתו הנ”ל. תוך כדי האירוע בג”ץ החליט לבטל את ההחלטה השנייה של בית המשפט בנצרת, אבל לא מטעמים לגופו של עניין אלא משיקולים טכניים. הם קבעו שההחלטה התקבלה שלא בסמכות (העתירה הייתה צריכה להיות מוגשת לבג”ץ ולא לאותו בימ”ש שקיבל את ההחלטה קמא. ראו כאן). אלו צהלו ואלו קוננו, ולפעמים נראה שכולם קצת שכחו שבג”ץ לא אמר את דברו לגופו של עניין (האם עריכת אירועים מופרדים במימון ציבורי היא חוקית או לא), אלא רק קבע קביעה טכנית באשר להליך המשפטי עצמו ותו לא. ובלשונו בפסק הדין: “יודגש כי בנסיבות האמורות איננו נדרשים למחלוקת לגוף הצדדים ואין אנו מביעים לגביה עמדה”. השאלה עצמה נותרת בינתיים פתוחה, לפחות ברובד המשפטי.

נקודת מוצא

לגופה של הסוגיא העמדה של שדולת הנשים נראית על פניה אבסורדית. בשם הליברליזם וזכויות האזרח והאדם כופים כפייה חילונית על ציבור שמעוניין בהופעה נפרדת ועל זמר שלא מוכן להופיע בפני קהל מעורב. גם פשרה שלפיה יוקצו שטח מעורב ושטחים נפרדים לא הייתה מתקבלת על ידם, שכן הם לא רק דואגים לאלו שרוצים לראות את ההופעה במעורב, אלא לתפיסתם עצם קיומה של ההפרדה היא הדרת נשים במרחב הציבורי. בעצם מטרתם באופן מוצהר וללא בושה לכפות את הנורמות שלהם על כלל הציבור. זהו המשך לגישה ה”ליברלית” שבשנים האחרונות הופכת לחרדיות חילונית פנאטית וכופה, כאחרוני הפונדמנטליסטים ובלי טיפת בושה (יש בנותן טעם להעיר שזוהי כנראה ריאקציה לכפייה דתית ארוכת שנים).

עלו טענות שגם ברמה המשפטית הפסיקה של השופט הראשון הייתה חסרת שחר, אך מכיון שלא נכנסתי לחומר המשפטי ואיני בקיא בו לא אוכל להביע עמדה מנומקת. מה עוד שלמרבה הפלא גם היועץ המשפטי לממשלה הביע עמדה דומה לזו של בית המשפט (שלפיה עריכת אירוע כזה אינה חוקית). ובכל זאת ארשה לעצמי לומר שלהערכתי שופט בר דעת היה יכול למצוא את הדרך לאפשר את קיומו של האירוע גם בנסיבות החוקיות הקיימות, עם פלפול משפטי כזה או אחר (מידתיות, סבירות וכדומה. הרי ללהטט במושגים המעורפלים הללו זאת אומנותם). אני לא יודע אם הבעיה בחוק, בהחלטת ממשלה משנת 2014, בדינה זילבר, או בפרשנות המטורפת לכל אלו, אבל השורה התחתונה היא איוולת ברמה שקשה לדמיין אותה. [תוספת אחרי הכתיבה: אחרי שכתבתי את הטור הוברר לי שכשהמקרה הגיע לבית המשפט כבר הייתה הסכמה של העותרים עם העירייה, ולכן כל שופט סביר היה חותם ומאשר אותה. זו לא החלטה אלא אשרור של הסכמה]

פתולוגיה אלקטורלית

אני חייב להעיר שהעניין הזה גם די מוזר כתופעה חברתית. להתרשמותי רוב גדול של תושבי ישראל מכל הזנים והמינים תמכו בקיום האירוע במתכונתו המתוכננת (אפילו בתקשורת ואצל עיתונאים ניתן היה לשמוע לא מעט קולות אוהדים כאלה). אפילו כאשר בצלאל סמוטריץ (אחד האינטליגנטיים שבין חברי הכנסת שלנו, על אף שאיני מסכים לרוב עמדותיו) אמר דברים כדרבנות כנגד השופט האידיוט [כאמור למעלה, אני חוזר בי מהביטוי הזה לגבי השופט. הוא רק אשרר הסכמה שהוגשה לו] וראש הממשלה חסר עמוד השדרה שלנו, הוא לא ממש הוקע בתקשורת. דיברו איתו בעיקר על הסגנון (ובעקבות פגישת נזיפה עם ביבי הוא נאלץ בסוף לסגת בשפה רפה מהסגנון), אבל ניכר היה שהמראיינים (אלו שאני שמעתי) מבינים היטב אותו ואת עמדתו, ולא מעט (ואני בתוכם) גם מצדיקים זאת. לפעמים נדמה לי שבניגוד לקשקושים החוזרים ונשנים כל הזמן על הדרות והדתות, לחלק ניכר מהציבור הרחב נמאס מהכפייה החילונית של ה”חרדים” ממרצ ושדולת הנשים.

כנגד כל אלו עומד מיעוט זניח אך מאד מיליטנטי, שמובל על ידי הנהגת שדולת הנשים, מפלגת מרצ ודינה זילבר, שמצליח לגרור אחריו מוסדות משפטיים, וגם את הממשלה והכנסת, וליצור כאן נורמות הזויות שמנותקות לגמרי מעמדותיו של רוב הציבור. זהו מצב מוזר בהתחשב בשיקולי רייטינג ושיקולים אלקטורליים שלכאורה היו אמורים להשפיע בכיוון ההפוך. בשולי הדברים אוסיף שכרגיל, האשמה אינה בגורמים הללו שכנראה באמת ובתמים מאמינים בשטויות שלהם (להתרשמותי מדובר בדרך כלל באנשים לא אינטליגנטיים, על אף לשונם הרהוטה לעתים, ולכן קשה לדבר איתם ולהעלות מולם טיעונים לגופו של עניין)[1], אלא בכנסת ובממשלה שמאפשרים זאת. הם יכלו לבצע חקיקה ברורה בעניין ולפתור את כל הבעיות בקלות רבה, אבל הם כרגיל מעדיפים להשתלח במערכת המשפטית (שכמובן מרוויחה זאת ביושר).

ה”משנה ברורה” החילוני

אז מה בכל זאת מצליחים הדוברים הלא אינטליגנטיים הללו לומר בוויכוחים האינסופיים על הנושאים הללו? כיצד ניתן אפילו לנסות ולהצדיק איוולת כזאת? נדמה לי שבעניין הזה הם למדו מהטובים ביותר. בני דודנו החרדים (גם הלאומיים) מנסים גם הם להגן על אוסף שטויות שאינן בנות הגנה, והדרך לעשות זאת היא להתבצר מאחורי סיסמאות ומקורות עילאיים ויודעי כל (גדולי הדור וחכמי הדורות שלעולם לא טועים ודבר ה’ מדבר מגרונם). למרבה הפלא, זה בדיוק מה שקורה בשיח הליברלי של השנים האחרונות. קשה מאד לשרבב לשם טיעונים. מדובר בעיקר בסיסמאות וציטוטים. ניתן לומר שהשיח הליברלי בשנים האחרונות הופך להיות חרדי בהרבה מובנים. יש שם עיקרי אמונה שאין לחלוק עליהם. יש את גדולי הדור (אנשי הרוח) שהם יודעי כל וזוכים ליחס מאתרג וליראת כבוד שגדולי האדמו”רים בקושי זוכים לו. כל שטות שלהם מגיעה למהדורות החדשות והציטוטים הללו הם בסיס לפעולה נחרצת לקידום האג’נדה ההזויה הזאת.

כאמור, יש שם גם ציטוטים של מקורות סמכות מוחלטים שאין לערער עליהם. כך מכתמים שונים, חכמים יותר או פחות, מקבלים מעמד של חכמת הדורות, פרי רוחם של בעלי רוח הקודש שעליהם שום בן אנוש קרוץ חומר לא מוסמך לחלוק ונגדם אין לפצות פה, וכל העושה זאת בשאט נפש כופר ייאמר לו. כבר הבאתי כאן בעבר כמה דוגמאות כאלה, כמו למשל “זכות האישה על גופה” – סיסמא שמטרתה לכבס היתר לרצח בדם קר (ביחד עם קדושת חיי אדם שאין למעלה הימנה), או קביעות לגבי להט”בים ומיגדר (בפרט הוצאת ההומוסקסואליות מה-DSM), כמו האיסור ה”מדעי” לכנות זאת מחלה או סטייה, או האיסור הלא פחות חמור לצדד בטיפולי המרה רחמנא ליצלן וכדומה. מה שמביא אותנו לדוגמא מובהקת נוספת לעניין הזה, סוגיית separate but equal (נפרד אבל שווה).

separate but equal

במשך שנים רווחה בארה”ב הגישה שרואה בהפרדה, גזעית ובכלל, מדיניות שאינה סותרת שוויון. לפי גישה זו ניתן להפריד שחורים מלבנים, כל עוד נותנים לשני הצדדים אותם משאבים ואותו מעמד, ולראות במצב כזה סוג של שוויון. אך בשנת 1954 בית המשפט העליון האמריקאי נתן פסק דין ביחס לאפליית שחורים (מקרה בראון נגד מועצת החינוך), שלפיו גישת separate but equal אינה לגיטימית. זהו בעצם זיהוי דה פקטו בין הפרדה להדרה.

מושגית אין לכך שחר. שוויון הוא עניין כמעט מתמטי, סימטריה בין אנשים או קבוצות. אם ניתנים לשני אנשים או שתי קבוצות אותם משאבים באותה צורה אבל במקום שונה זהו שוויון. אם גברים ונשים רואים את אותה הופעה מאותו מרחק ובאותה נוחיות, כיצד ניתן לומר שאין כאן שוויון?! אני בכוונה לא נכנס כאן לעצם שאלת השוויון כערך, שגם בה יש לדון. לצורך הדיון כאן אני מניח שהערך הזה לא שנוי במחלוקת. שוב עליי לחדד שאם היו עותרים נגד מיקום הנשים מאחורה או במקום פחות נוח, היה לטענה זו מקום. זה אכן לא שוויוני. אבל עצם ההפרדה לכאורה לא סותרת שוויון.

ובכל זאת, ישנה תחושה שיש משהו בעניין הזה שהפרדה פוגעת בשוויוניות. קשה לקבל הפרדה בין שחורים ללבנים כמצב ראוי ושוויוני. שירותים נפרדים ללבנים ושחורים נשמע לי לא ממש פסגה מוסרית ואנושית. כך גם לא נראה סביר להפריד בבתי ספר בין מזרחיים לאשכנזים (ע”ע עמנואל. גם שם החרדים הולכים לשיטתם שדוגלת ב-separate but equal, עאלק). במסגרת הדיון על האירוע בעפולה עלו עוד כל מיני אנלוגיות. למשל, השירותים ומלתחות לנשים וגברים הם מופרדים. בבריכה ובים יש שעות נפרדות. תחרויות ספורט הן נפרדות (שימו לב: אפילו בשחמט), בבתי הכנסת ובכותל יש רחבות נפרדות וכדומה. ישנם מצבים שבהם באמת הפרדה היא בעייתית (ואולי אף פוגעת בשוויון), ויש מצבים שלא. הבעיה של דובריה המיליטנטיים של הגישה שתיארתי היא שהם לא מוכנים לעשות הבחנות כאלה. מבחינתם זהו סעיף במשנה ברורה שניתן למשה בסיני ובו אין לגעת: separate but equal אסור מן התורה, ולא פלוג.

סייגים על הפרדה לגיטימית

כאמור, לפחות ברמה המושגית הפרדה לא פוגעת בשוויון. אז למה בכל זאת יש  תחושה שהפרדה יכולה להיות בעייתית? היכן זה נכון והיכן לא? מהם הקריטריונים? אני אציע כאן כמה קריטריונים שיכולים לסייע בניתוח סוגיות שונות. לאור הקריטריונים הללו ניתן לראות מדוע חלק מהדוגמאות שהוזכרו למעלה הן לא מוצלחות וחלק כן, ולראות מדוע חלק מהאנלוגיות שנעשות בדיון הזה הן מופרכות.

הקריטריון הראשון הוא מקדמי: כאשר ההפרדה נעשית שלא כראוי, למשל כשמפרידים בתי ספר ולא נותנים את אותם משאבים לשחורים וללבנים (ראו למשל בפס”ד סוויט נגד פיינטר שמתואר כאן) או למזרחיים ולאשכנזים, זו הפרדה בעייתית. כאן מופר עקרון השוויון כבר ברמה המושגית. זו פשוט לא התנהלות ראויה גם אם מקבלים את גישת separate but equal כלגיטימית. זהו מצב מופרד ולא שווה, ולכן זה לא נוגע לדיון שלנו. כאן בכוונתי לבחון את גישת separate but equal עצמה, כלומר לדון בהפרדה שכן שומרת על סימטריה, ולכן על פניה לא פוגעת בעקרון השוויון.

כאמור, כאן מתקיימת סימטריה, ולכן קשה לטעון שמופר כאן עקרון השוויון. אבל השוויון אינו הערך היחיד במחוזותינו. עובדה היא שהפרדות, גם אם הן שוויוניות, לפעמים מעוררות בנו תחושות של חוסר נחת. בואו נתבונן על כמה מהן. למשל, מה בעצם רע בהפרדת שירותי שחורים ולבנים? זהו כמובן מצב שוויוני לגמרי. ניתן גם לשאול במה זה שונה מהפרדת שירותי/מלתחות גברים ונשים או שחייה נפרדת לנשים וגברים, שלא לדבר על תפילה בבית הכנסת, תופעות שנראות לרבים (אלו שעדיין שומרים על שפיות בשיח הזה) סבירות יותר?

יש שיאמרו שאצל גברים ונשים זה ענייני, שכן יש לנו בושה בחשיפת איברים או פעולות צנועות בפני בני המין השני. אבל דומני שההבחנה הזאת לא עומדת במבחן הביקורת, שכן אנשים יכולים לטעון שכך הם חשים גם ביחס לשחורים (או לבנים)? נדמה לי שניתן להעלות כאן שני קריטריונים רלוונטיים: ההסכמה והבסיס שביסוד ההפרדה.

1. במופע זמר כמו בעפולה ההפרדה בין גברים לנשים היא בהסכמת שני הצדדים, מה שלא נכון לגבי ההפרדה בין שחורים ולבנים בשירותים. זו גם הסיבה לכך שההפרדה בין מזרחיים לאשכנזים בבתי הספר אינה אנלוגיה מוצלחת להפרדה בין נשים לגברים במופע זמר חרדי. הראשונה לא נעשית בהסכמת שני הצדדים בעוד השנייה כן.אבל זה כשלעצמו לא מספיק. זכותו של אדם או קבוצה לא להתערבב עם אנשים אחרים גם אם האחרים רוצים להתערבב איתם. לכן עלינו לבחון עוד קריטריון: הבסיס להפרדה.
2. גם אם השחורים היו מסכימים יש טעם לפגם בהפרדה בינם לבין הלבנים. ההפרדה בין שחורים ולבנים (כולל אותה תחושת בושה שתיארתי) באה משיקול גזעני, כלומר היא מבוססת על תפיסת השחורים כנחותים. לעומת זאת, ההפרדה בן נשים לגברים, בין אם תחושות הבושה שתיארתי הן לגיטימיות ובין אם לאו, ברור שאין ביסודה יחס גזעני לנשים. זה לא נעשה בגלל שהן נחותות ואיני רוצה לשהות במחיצתן. וגם אם יש מישהו שרואה נשים כנחותות וכן מפלה אותן, עדיין ברור שגם לשיטתו ההפרדה בשירותים ובמלתחות לא נעשית בגלל זה.

משמעותה של ההסכמה

הקריטריון הראשון הוא ההסכמה בין הצדדים. הנשים והגברים החרדים מסכימים ואף רוצים ישיבה נפרדת. כך לפחות הם מצהירים. דוברי העמדה ה”חרדית” שמנגד טוענים שמדובר בתודעה כוזבת (ראו טור 203–4). הנשים נאלצות לומר כך ואולי גם לחשוב כך, כי החברה שבתוכה הן חיות לא מאפשרת להן לחשוב ובוודאי לדבר אחרת. אגב, לא ברור לי מדוע השיח מניח כל הזמן שההפרדה פוגעת דווקא בנשים, ולכן כל השיח נסוב סביב הפגיעה בהן. הרי זהו מצב סימטרי גם ביחס לגברים. בכל אופן, כאן אתייחס לטיעון התודעה הכוזבת כשלעצמו.

כולנו מכירים את האווירה החרדית, ולכן הטענה לגבי תודעה כוזבת זה כנראה נכון במידה מסוימת. גם אישה או גבר שחשים אחרת לא יכולים לומר זאת בגלל המחירים החברתיים שהדבר יגבה מהם. יתר על כן, בהחלט ייתכן שלפחות חלק מהנשים או הגברים שמצדדים בהפרדה, גיבשו את עמדתם בלי לבחון ברצינות את כל האופציות. לנשים אין אפילו אפשרות לעשות זאת כי אסור להן ללמוד תורה ולכן אין להן דרך לבקר את העמדות שהן מחונכות אליהן. האם כל זה מצדיק טיעוני תודעה כוזבת מסוג כזה?

לדעתי לא. אדם בוגר שמחזיק בעמדה כלשהי אחראי לאותה עמדה. אין לאף אחד רשות לומר לו מה הוא באמת חושב, ובוודאי לכפות אותו להתנהל אחרת ממה שהוא אומר שהוא רוצה בשם ערכיו הסמויים. יתר על כן, מי מאיתנו יכול לומר על עצמו שעמדותיו גובשו אחרי שבדק ביושר את כל האפשרויות? מי מאיתנו בכלל מכיר את כל האפשרויות והטיעונים? אין מנוס אלא להכיר במגבלות הללו, ולכבד את עמדותיו של אדם כפי שהוא עצמו מבטא אותן. לא חייבים כמובן להסכים לדבריו, ובוודאי שאין כוונתי כאן לטעון לטובת פלורליזם. יותר מזה, אני אפילו לא מתכוין כאן להתנגד לפטרנליזם של אדם שאומר לחברו מה הוא בפנימיותו (הלא כוזבת) באמת חושב. עשיתי זאת לא פעם (ראו למשל בטורים 203-4 ו-229), וזה לגמרי לגיטימי בעיניי. יש לא מעט אנשים שלא מבינים את מה שהם עצמם חושבים. מה שלא לגיטימי לדעתי הוא הכפייה על אדם לפעול בצורה שהוא עצמו אומר שאינו מעוניין בה, בטענה שבתוכו הוא בעצם כן מעוניין בכך. זה לא בא בחשבון.

לליברליזם בשנים האחרונות יש נטייה מדאיגה לקבל טיעוני תודעה כוזבת ולפעול על פיהם (ראו טור 203), ושוב גם זה בדומה לחרדים. אלו ואלו משוכנעים שהם צודקים, ולכן נוטים לראות בכל עמדה אחרת תוצאה של תודעה כוזבת, ומתוך כך לכפות על מי שמחזיקים בה דרך התנהלות בשם תודעתם האמיתית והחבויה. הדוגמא של עפולה היא רק דוגמה אחת מיני רבות לכך.

דא עקא, מי שמוכן לקבל טיעוני תודעה כוזבת ולפעול על פיהם, יוביל למצב שבה במידה (אם יהיה לציבור הדתי הכוח או הרוב השלטוני) יוחלט לכפות על החילונים לשבת בנפרד בהופעות זמר שלהם, שהרי לשיטת הרבה אנשים דתיים (כולל אני) גם תודעתו של רוב הציבור החילוני גובשה בלי לשקול ברצינות את העמדה הדתית (שהיא האמת המוחלטת, כידוע). לדעה זו גם החילונים הם תוצר של שטיפת מוח שמבלבלת אותם עם מושגים כמו הדרה וסיסמאות ששוללות separate but equal, זכות האישה על גופה וכדומה. במצב כזה כל קבוצה שתזכה לרוב מקרי בשלטון תרשה לעצמה לכפות את ערכיה על האחרים, ואף תצדיק זאת מוסרית בטענה שהאחרים בעצם מסכימים לנו (רק לא מודעים לכך. הם חיים בתודעה כוזבת). אנחנו רק מפעילים אותם לפי הערכים שהם באמת מאמינים בהם שלא במודע. הצעד המתבקש הבא יהיה שיאסרו עלינו לשמור שבת ובוודאי לחנך ילדים בחינוך דתי כי זו התנהלות לא הגיונית (שאפילו פוגעת בתוצר הלאומי), או יכפו בני דתות אחרות לזנוח את אמונותיהם וכדומה. בכל המצבים הללו יכולה לעלות טענה של תודעה כוזבת. כמובן כך גם לגבי חילונים במצב של רוב דתי. בקיצור, אין לדבר סוף.

חשוב לי להדגיש אין בכוונתי כאן לטעון רק את הטענה המעשית-אינטרסנטית, כלומר שזו גישה מסוכנת שיכולה לחזור אל כולנו כבומרנג, מה שבוודאי נכון. טענתי היא שמעבר לטיעון המעשי, כפייה כזאת גם לא ראויה מוסרית. אדם מבוגר אחראי לעמדות שהוא גיבש, נכונות או לא, וזכותו ואולי אף חובתו לפעול על פיהן. אף אחד לא רשאי לומר לו מה הוא חושב. ושוב, לא בגלל שזה בהכרח שגוי. אנשים רבים חיים בתודעה כוזבת, אבל זו זכותם שלהם בלבד להחליט על כך ולקבוע את אופן התנהלותם. הגישה ה”חרדית” של שדולת הנשים ואנשי מפלגת מרצ היא גם מאד מסוכנת וגם לא ראויה מוסרית.

ומה על תודעות כוזבות באמת?

אבל ישנם מצבי קצה שבהם כן נקבל טיעונים כאלה. כך, לדוגמה, לגבי נשותיו של גואל רצון. האם הסכמתן לחיים פוליגמיים גם היא עמדה שיש לכבד? ומה לגבי תסמונת שטוקהולם של נפגעים שמפתחים הזדהות עם הפוגע? האם גם לעמדותיהם יש להתייחס כפי שהן ולאפשר להם להמשיך לחיות תחת הפגיעה המתמשכת? ומה לגבי עמדות שמביעים ילדים? האם עליהם ניתן לכפות בטענה שאלו אינן עמדותיהם האמיתיות? ומה לגבי מכורים לסמים שרוצים להמשיך באורח החיים שלהם, או כאלה שרוצים להתאבד עקב משבר נפשי רגעי?

אפתח בכך שדווקא לגבי גואל רצון ונשותיו אני נוטה לחשוב שאי אפשר ולא נכון לכפות עליהן חיים נגד תפיסתן המוצהרת. אם אישה מבוגרת מצהירה שהיא רואה בחיים פוליגמיים צורת חיים ראויה והיא מעוניינת בה, הגם שיש לי חשד שזו תודעה כוזבת, אין לי רשות לכפות עליה בטענה שזו לא עמדתה האמיתית. את זה רק היא מוסמכת להחליט. כך גם אח ואחות שרוצים לחיות יחד חיי אישות (אם נתעלם רגע מהילדים). אבל בתסמונת שטוקהולם או במצבים דומים שבהם ברור לנו שאדם לא יכול להביע או לגבש עמדה באופן חופשי אנחנו כן נוטים לפעול באופן פטרנליסטי. מכור לסמים שרוצה להמשיך בדרכו אנחנו ננסה לכפות עליו (לפחות אם הייתה לנו דרך אפקטיבית לעשות זאת), וכך גם על אדם שנקלע למשבר זמני ורוצה להתאבד.

הקו בין המצבים אינו חד. הטענה היסודית היא שיש מצבים שבהם אדם באמת לא מגבש עמדה באופן חופשי ולכן אי אפשר להתייחס לעמדות שהוא מביע כעמדותיו האמיתיות. במצבים קיצוניים מוצדק גם לכפות עליו לנהוג אחרת (בניגוד לעמדותיו המוצהרות). אבל לא ברור מהם המצבים הללו, ומהו הקריטריון שמבחין בינם לבין המצבים שתיארתי למעלה (כמו הרצון החרדי לשבת בנפרד בהופעה). כך, למשל, אם אני משוכנע שאמונה באלוהים וקיום מצוות הוא נכון ושאחרים הם תינוקות שנשבו – למה שלא אכפה עליהם? לכאורה מבחינתי זה כמו מכור לסמים או אדם שנמצא תחת השפעת כת או סתם שטיפת מוח.

אני חושד שגם לפסיכיאטר או פסיכולוג אין כלים לקבוע מתי מדובר במצב של תודעה כוזבת שמצדיקה כפייה. הקביעות הללו הן במידה רבה פונקציה של השקפת עולם. אם אני חושב שעמדה X היא איוולת מוחלטת, אני איטה לראות במי שמחזיק בה אדם בעל תודעה כוזבת. ייתכן שאחד הקריטריונים הוא קיומה של סתירה במשנתו של אדם כלשהו, שכן אם יש סתירה אני יכול להוכיח שזו לא באמת עמדתו ושיש לו עמדה מובלעת אחרת. אבל גם כאן קשה לקבוע זאת קטגורית. אדם לעתים מחזיק בעמדות סתירתיות (ואולי הטעות היא שלי ובעצם אין כאן סתירה?!). בקיצור, אין לי קריטריונים חדים, אבל ברור שיש מצבים כאלה וכאלה. המנעד הוא מגוון ועמום, אבל בקצוות יש מצבים ברורים. המסקנה היא שבכל המצבים שאינם חד משמעיים אסור להתערב ולכפות. כמובן הסוגיא לא מתייתרת בכך, שכן עדיין נותר ויכוח בשאלה מהם אותם מצבי קצה. הליברלים שלנו חושבים שישיבה בנפרד בהופעה של זמר היא מצב קצה שמצדיק כפייה. מופרך ככל שיהיה, זה מה שהם טוענים.[2]

[1] תחושתי בדיונים כאלה שזה ממש לא כוחות. מול סמוטריץ עומד אוסף דוברים (ובעיקר דוברות) לא אינטליגנטיים בעליל, מה שכמובן מחדד עוד יותר את האבסורד שתיארתי, שעמדה שמשקלה הציבורי זניח ושאין לה שום הצדקה סבירה, מקבלת מעמד משפטי כל כך דומיננטי.

[2] בטור 224 עמדתי על כך שהנשים שמתלוננות על רבנים כמו טל ושיינברג שניצלו אותן לא נקיות מאחריות. יסוד הדברים דומה למה שאני טוען כאן. מדובר בנשים מבוגרות שאחראיות להחלטות שלהן, ולכן איני מקבל את טענתן שכל האשמה מוטלת לפתחו של הרב. אדם מבוגר אחראי להחלטות שלו, והשלכת האחריות על אדם אחר אינה יכולה להתקבל, למעט במקרים פתולוגיים. זה כמובן לא פותר את הרב מאחריות, אבל אני טוען שאין לפתור גם את האישה מאחריותה.