מהי הכפשה? (טור 234)
בס”ד
מהי הכפשה?
הבוקר התבשרנו על מינויה של ד”ר איילת סיידלר לתפקיד מפמ”רית תנ”ך בחינוך הממ”ד. גילוי נאות: ד”ר סיידלר היא עמיתתי במדרשה בבר אילן, ולשעבר סגנית ראש המדרשה. זהו אקורד הסיום לוויכוח סוער (בתוך המגזר הדתי-לאומי) שהתנהל בימים האחרונים סביב המינוי. מהלך הדברים הביא אותי למסקנה שעל אף שלדעתי לימודי התנ”ך בבתי הספר ובכלל נוסכים שינה על עיניי ומפילים את אשמורותיי כיונים אל ארובותיהן, ועל אף שהלימוד כשלעצמו (עד כמה שמדובר בלימוד) לדעתי הוא בדרך כלל חסר חשיבות, בכל זאת שיפור השיח שלנו דורש לברר קצת את המושג “הכפשה”.
רקע
מי שניהל את הקמפיין הוא הרב קובי דביר מישיבת מצפה רמון, מרבני ארגון ליב”ה החרד”לי. הוא כתב מכתב פנייה חריף למנהלי מוסדות נגד מינויה של סיידלר לתפקיד:
לכבוד
מנהלי בתי הספר בחינוך הממלכתי דתי,
שלום וברכה,
האם תסכימו שאת ילדינו-תלמידינו ילמדו פירוש של הרברט צונר- תיאולוג גרמני- פורוטסטנטי? או של
צארלס אוגוסטוס בריגס- כומר נוצרי? או אולי מיט של דהאור- כומר אמירקאי ישועי?
האם תסכימו שאת ילדינו-תלמידינו ילמדו שמרדכי היהודי, הצדיק, היה בכלל מתבולל??
כל זה עלול לקרות חלילה החל מיום שלישי הקרוב אם לא נתעורר.
ביום שלישי הקרוב צפויה להתקיים הצבעה על מינוי מפמ”ר/ית למקצוע התנ”ך בחמ”ד, כאשר נכון להיום המועמדת המובילה לקבלת התפקיד היא ד”ר איילת סיידלר מאוניברסיטת בר אילן.
כידוע ומובן ולכולנו מקצוע התנ”ך אמור לחנך ולגדל את ילדינו לאהבת תורה, מתוך מבט של קודש ויראת שמים.
נדהמתי לשמוע שהמועמדת הבכירה לקבלת התפקיד היא הד”ר איילת סיידלר מאוניברסיטת בר אילן, שכפי שעולה מפעילותה וכתביה (המצורפים גם הם), גישתה היא גישה אקדמית מובהקת המתייחסת לתנ”ך באופן אנושי, ספרותי והיסטורי שאינו נמנע מהצגת גדולי ישראל שזכו לנבואה כבני אדם בעלי חולשות ויצרים כמונו, בניתוח המבקר אותם ואת מעשיהם.
מזעזע לחשוב כי לתפקיד כ”כ חשוב ומשמעותי בעל השלכות מרחיקות לכת על חינוך ילדינו ימונה אדם שגישתו כ”כ לא לגיטימית ולא מקובלת.
מצ”ב מכתב שנשלח לשר החינוך ביום שישי, וכן דו”ח קצר על גישתה של הד”ר סיידלר וקובץ עם חלק ממאמריה.
עלינו לפעול באופן מיידי, לפנות לשר החינוך, לראשי החמ”ד ולגורמים רלוונטיים על מנת לעצור את המינוי הזה ולמצוא במקומה מועמד או מועמדת המתאימים להלכי יראת השמים והקודש שצריכים להיות בחינוך הממלכתי דתי.
המעוניינים לסייע אנא פנו אלי במייל חוזר בהקדם.
בברכה,
יעקב דביר
טוב, ראשית תיקון ניסוח קטן. במקום “תלמידינו-ילדינו” צ”ל “תלמידיכם-ילדיכם”, שכן ילדיהם ותלמידיהם של החבר’ה הללו מליב”ה באופן עקרוני לא לומדים במוסדות הממ”ד שעל תכנית הלימוד שלהם מדובר כאן (שהרי אלו נשלטים באופן מוחלט על ידי האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל ומאחוריהם המיסיון רחמנא ליצלן). הם מקפידים להקים מוסדות נפרדים שילמדו על צעירי הצאן על טהרת ההשקפה האמיתית המסורה לנו מרבותינו, מאדם הראשון דרך משה רבנו לרב קוק והיישר לרב טאו.[1]
בנוסף, כתב הרב דביר מכתב מפורט למדיי גם לשר החינוך וצירף אליו קובץ ובו איזה גרגירים ממשנתה של ד”ר סיידלר עם פניני פרשנות משלו. מסביב התנהל בימים האחרונים גם קמפיין סמ”סים ועוד, כך שלא סביר שמדובר ברב דביר לבדו. זהו קמפיין אופייני של החוגים החרד”ליים מבית הר המור (ה”קו”), שמשתמש כדרכו בזעקות שבר אפוקליפטיות כאילו העולם עומד להיחרב. דרכי התייחסות אלו אופייניות מאד לחרדים לגווניהם (הסרוגים והשחורים), כפי שמתאר היטב אמנון לוי, בריש ספרו, החרדים. הוא מציין שם שאצל החבר’ה האלה אין דברים מינוריים. כל אמירה או אירוע הם או חורבן ושואה או גאולה. מאחורי כל תנועה או מהלך עומדים כוחות קוסמיים, דמונים שטניים או אלוהיים, וכל יד שאדם נוקף מלמטה עומד מאחוריה מלאך (הרב טאו ואליהו הנביא) או שטן (הקרן החדשה והאיחוד האירופי) ומנווט אותה מלמעלה.[2] בני אור נלחמים בבני חושך, ועל כן: הצביעו נעם!!
החשש המובן מאליו של הרב דביר הוא שמישהו מתלמידינו היקרים עוד עלול במקרה להתעורר בשיעור תנ”ך משנתו העריבה ואף לשים לב למה שכתוב בתנ”ך עצמו. הוא כנראה מעדיף שהתלמידים ימשיכו לישון תמידים כסדרם למנגינת ההטפות של המורה ירא השמים שיסביר להם שאין שום קשר בין מה שכתוב בתנ”ך לבין מה שקרה בפועל, ואין לפרש את המילים הכתובות בו באופן הרגיל והמקובל. זהו בעצם טקסט שכתוב באופן מקודד ועניינו הוא קידום שיטתו של הרב טאו על גאולת עיתנו. הרב דביר מבטא במכתבו תחושה כאילו כל מהות הלימוד בבתי הספר תשתנה כבאבחת חרב מיידית ביום שלישי הקרוב, רגע אחרי שהמפמ”רית תליט”א תיבחר לתפקידה. הלימוד המופלא שממנו סבלנו עד עתה אצל מאות ואלפי מורים נוסכי שינה מבורכת בכל המוסדות ישתנה במחי יד (אגב, מזמן לא ראיתי הערכה כה מופלאה ונחרצת ליכולותיו ואפשרויותיו של מפקח במשרד החינוך. זו מחמאה אמיתית, אם כי קצת מנותקת). ה’ ישמור ויציל.
לשבחו של הרב דביר ייאמר שהוא עשה קצת שיעורי בית. במכתבו לשר החינוך ובקובץ הנילווה הוא מפרט את עיקרי טענותיו נגד ד”ר סיידלר. הוא מראה שם שהיא משתמשת בתיאולוגים נוצריים, בחוקרי מקרא כופרים למיניהם, ואף מתייחסת לגיבורי המקרא בצורה של “גובה עיניים” (הם מתאהבים, מתחרטים, חוטאים וכדומה). היא נעזרת בשיטות ספרותיות והיסטוריות ומשתמשת בתובנות “אנושיות” רחמנא ליצלן. מכל זה עוד עלולה לעלות המסקנה הנמהרת שהתנ”ך וגיבוריו הם אנושיים, ושמה שמתואר בו אכן התרחש בהיסטוריה ולא רק במוחו הקודח של הרב טאו ושאר “מעתיקי השמועה” מדור דור. דביר מציין במכתבו כי זהו סיבוב חוזר על מסע דומה שנערך נגד מירי שליסל, מפמ”רית קודמת (שם המיקוד היה בעיקר בעבירה של “תנ”ך בגובה העיניים”), וגם שם הוא נכשל (הקרן החדשה גברה על המצוקים ונשבה ארון הקודש. אך אל יפול ליבכם, כך היא גאולתן של ישראל, קימעא קימעא, עליות ומורדות. אבל מובטחנו שבסוף הטמטום ינצח ויבוא ינון מבקעת הארבל ויצילנו מידם).
היו לא מעטים שנענו והגיבו למכתב התימהוני ולקמפיין ההיסטרי הזה. מתוך מה שראיתי, אציין כאן את מכתבו של המפמ”ר הנוכחי, ד”ר יהודה טרופר, ואת התייחסותו של הרב אמנון בזק שכתב פוסט בפייסבוק בו הוא טען שהרב דביר “תפר תיק” לד”ר איילת סיידלר. שניהם עומדים על הניתוק והמופרכות בטיעונים שעלו במכתבים ובחומר נגד ד”ר סיידלר, ועל כך שאנשי הכת דנן (שוב, ראה בטור 19) נוהגים כמנהגם של כתות אחרות שרואות את עצמן כממלאות את היקום ואין בלתן. הם מראים שם שחז”ל ומפרשי התורה למדו לא פעם את התנ”ך דווקא כמו ד”ר סיידלר (אנושי, ספרותי והיסטורי, רחמנא ליצלן), אבל בעוונותיהם הם העזו לסטות מדרכו של משיח ה’ הרב טאו, ולכן גישתה של סיידלר “אינה מקובלת ולא לגיטימית” במסורת שלנו וברוח ישראל סבא (=כנראה מדובר בסבא של נכדי הרב טאו).[3]
טוב, עד עכשיו שפכתי והתלוצצתי על חשבון כת השוטים דנן. כעת הזמן להגיע לנקודה שלי.
ערבוב בין הכפשות וטיעונים ענייניים
במהלך הסערה, קיבלתי גם פניות במייל שלפיהן יש חובה להגיב על הפגיעות וההכפשות שמופצות כלפי איילת סיידלר ואסור להחשות מולן. על אף כל מה שאמרתי עד כאן שבהחלט מילא פי שחוק בעולם הזה (אל תגלו לאף אחד), עברתי על החומרים ולא ראיתי בהם הכפשות. עלו שם טיעונים ענייניים, מופרכים והזויים, אבל הכפשה בכל אלה לא מצאתי.
הדיון הזה עירבב, כדרכו של עולם, טיעונים אידיאולוגיים ותפיסתיים עם טיעונים אישיים. לשני הצדדים בוויכוח יש נטייה לעשות זאת. המבקרים מחזקים את טענותיהם על ידי הצבעה לגופו של אדם (רשע, כופר, ידא אריכתא של הקרן החדשה) והמגינים פטורים מלענות על הטיעונים הענייניים שכן הם נזקקים רק להגנה על האדם. ערבוב כזה תמיד מזיק, שכן מחד הוא פוטר את המבקרים מהנמקות (די בפסילה אישית), ומאידך גם המגינים לא נזקקים לטיעונים לגופו של עניין (שיכולים לפעמים להיות צודקים) אלא לגופו של אדם. לפעמים כשאין לך טיעונים לגופו של עניין אתה נזקק לגופו של אדם.
בין לשון חריפה להכפשות
הרושם שמתקבל הוא שהשמרנים והחרדים מכפישים, אבל הצדיקים הליברלים דווקא לא קובלים על חושך אלא מוסיפים אור. אז זהו שלא. בכמה מקרים, וגם כאן, המצב הוא הפוך לגמרי.
בשני מאמרים (ראו כאן וכאן) הראיתי תופעה דומה ביחס לוויכוח על הגיור. גם שם מהצד החרדי עלו טיעונים ענייניים ומעט מאד, אם בכלל, אישיים, ודווקא אלו שהגנו על הרב דרוקמן העלו בעיקר טיעונים אישיים (כמה הוא צדיק וכמה זכויות יש לו, ובכלל איך אפשר לדבר כך על צדיק שכמותו?!), מה שפטר אותם מלהיזקק לטיעוני הביקורת לגופם של דברים (מבירור שערכתי אז עלה שרוב המגינים על הרב דרוקמן הסכימו דווקא עם הרב שרמן במישור הענייני).
גם בהקשר של הגיור וגם במקרה של ד”ר סיידלר, דווקא המבקרים החרדים-שמרניים העלו טיעונים ענייניים ודווקא המגינים הציונים-דתיים נזקקו לטיעונים אישיים (אמנם בשפה מתונה ולטובת המבוקר ולאו דווקא נגד המבקרים). אז למה התחושה שהתקבלה הייתה שהמבקרים הם המכפישים? דומני כי שתי סיבות לדבר: חריפות הלשון וההתייחסות לאדם. הביקורת החרדית בשני המקרים הייתה, כאמור, אפוקליפטית וזועקת, כדרכם מאז ומעולם. זו חריפות הלשון. בנוסף, הם גם התייחסו לגופם של המבוקרים (הרב דרוקמן וד”ר סיידלר) במילות תואר לא מחמיאות (כופר, רשע, חסר יראת שמים, לא כפוף לגדולי הדור, סוטה מרוח ישראל סבא וכו’). המגינים, לעומתם, לא התייחסו לתוקפים אלא למבוקרים, אבל בשני המקרים הם עשו זאת רק במישור האישי ולא לגופו של עניין. הם גם השתמשו בלשון מתונה ועדינה יותר בלי תיוגים (בוודאי כלפי היריב). ועדיין צורת השיח החרדית בשני המקרים היא בעיניי הרבה יותר ראויה ועניינית.
הסיבה לכך היא שדיון צריך קודם כל להתנהל על טיעונים ועמדות ולא על אנשים. האם אתה תומך בגיור מטיפוס כזה וכזה או לא, האם אתה תומך בצורת לימוד כזו וכזו או לא. שאלת הנימוסים והניסוח היא משנית ולא מאד חשובה. אם אתה אומר זאת בלשון חריפה זה אולי יהיה פחות אפקטיבי כי אופיים של אנשים הוא שהם נפגעים מלשון חריפה, אבל הדיון לגופו של עניין הוא בעיקר מה שחשוב. התייחסות לאמירות כאלה כהכפשות היא ערבוב מין בשאינו מינו. אין בכל זה ולו בדל הכפשה. יתר על כן, גם אם אתה רק מגן על המבוקר ולא עוסק במבקר, אבל אתה עושה זאת לגופו של אדם, כלומר מסביר כמה הוא צדיק וירא שמים ומוחה על הדיבור נגדו, ואפילו אם תעשה זאת בלשון מתונה ונקייה ומתוך כבוד לצד השני, דווקא אתה זה שמערבב את המישור האישי בדיון, ובדרך כלל בכך מתחמק מעיסוק במישור המהותי. זה פגם חמור בהרבה משאלת הסגנון.
אגב, להתרשמותי בשני המקרים הללו זה נעשה מסיבות דומות. בהקשר של הגיור, המגינים לא רצו לעסוק לגופו של עניין כי במישור הזה הם דווקא הזדהו עם הרב שרמן ולא עם הרב דרוקמן (הם גם התנגדו למה שכינה הרב ברנדס “גיורי קריצה”, שבהם אין קבלת מצוות רצינית). לכן נוח היה להם למחות על כבודו של הרב דרוקמן במקום לדבר על העניין עצמו. גם במקרה של ד”ר סיידלר, לפחות חלק מהמגינים דווקא מצדדים בגישתם של המבקרים החרד”לים ביחס ללימוד תנ”ך, ולכן נוח היה להם להתעלם מהמישור הענייני ולהתמקד בהגנה ומחאה במישור האישי. כאמור, בעיניי זו טעות ואפילו חוסר יושר.
זה מזכיר לי את המקרה של סמוטריץ שבהקשר של פסק ההפרדה בעפולה (ראו בטור הקודם – 233) דיבר על השופט וראש הממשלה בסגנון חריף, ומייד כולם יצאו לגנות אותו על הסגנון. כפי שהערתי בטור הנ”ל, היה מאד בולט שלעצם העניין נראה שרבים דווקא מסכימים איתו.[4] גם שם ההתעסקות בסגנון כנראה הייתה נוחה לאנשים יותר מאשר להודות בכך שעניינית הוא צודק.
למה זה כל כך מבלבל: מה אינו הכפשה?[5]
כאמור, במכתבו של הרב דביר מופיעים רק טיעונים לגופו של עניין. רמתם לא אמורה להפתיע את מי שמכיר את גישת ה”קו” וכת דילהון (ראו דבריי בטור 19). אכן, לא העפרונות המחודדים ביותר בקלמר, ובהחלט סובאם מהול ביותר מקורט היסטריה, אבל טיעונים טיפשיים והיסטריים אינם בהכרח הכפשות. אם אדם אומר שהוא מתנגד ללימוד תנ”ך בגובה עיניים (הצגת גיבורי התנ”ך כבני אדם עם חולשות ומוטיבציות אנושיות), או שמתנגד לשימוש בחוקרים גויים או כאלה שאינם ברוח ישראל סבא (תהא אשר תהא הגדרת רוחו של סבא דנן), אלו טענות טיפשיות אבל ענייניות. זו דעתו, ומותר להיות טיפש. לכן אם אדם אומר שמי שמלמד כך הוא מזיק, או לא מחויב לרוח ישראל סבא (כן, זה אותו סבא מקודם), ואולי אפילו כופר רחמנא ליצלן, גם אלו טיעונים ענייניים ולא הכפשות.
לכן אני סברתי שעיקר התגובה ביחס למתקפות על ד”ר סיידלר צריכה להתייחס לגישה שמונחת בבסיס מכתבו של הרב דביר, ולא מחאות על הכפשות (שכאמור לדעתי כלל לא היו שם) והתייחסות במישור האישי. טענתי שחשוב להסביר שבין אם תומכים ובין אם מתנגדים לשילוב גישות ומקורות זרים בלימוד התנ”ך, התעלמות מהם אינה אופציה ריאלית בימינו. גם אם אתה רוצה להתנגד אתה צריך להכיר את הדברים ולהצטייד בנימוקים וטיעונים שמסבירים עניינית את התנגדותך, אחרת נכשלת. סגירות עם מחאות וחרמות היא גישה בלתי חביבה שלמרבה השמחה תם זמנה. גם אם היה בה טעם (לדעתי ממש לא), כיום בעידן הכפר הגלובלי היא פשוט לא יעילה. אבל עמיתיי נמנו עליי ואמרו שמה שחשוב הוא להתייחס רק להכפשות ולהסביר שד”ר סיידלר היא יראת שמים ומחויבת לתומ”צ, ולעמוד על סגולותיה המקצועיות והאישיות (הכל לגמרי נכון) תוך מחאה נגד המלעיזים. שם הבנתי שאני פוגש שוב חוסר הבנה לגבי המושג ‘הכפשה’, הגדרתו ומשמעותו, ולכן החלטתי להקדיש לו את הטור הנוכחי.
כבר הסברתי שטענות נגד העניין, חריפות ככל שיהיו, אינן הכפשות. ומה לגבי טענות נגד אדם בגלל השקפותיו (כמו למשל לכנות אותו “כופר”, או “רשע”)? אני חושב שגם אלו אינן הכפשות, כל עוד הדברים מנומקים. אם אני חושב שהשקפתו של פלוני היא כפירה בעקרונות האמונה או ההלכה, גם אם הדבר אינו מוסכם על אחרים, לדעתי אין שום בעיה בכך שאני מכנה אותו כופר. זה תיאור ענייני לגמרי, גם אם ניתן להתווכח עליו. העובדה שאנשים לא אוהבים להיחשב כופרים היא עניין של טעם והרגל. זה לא הופך את האמירה הזאת להכפשה, ואפילו לא לסתם אמירה מגונה מסיבה אחרת כלשהי. לכל היותר אולי כדאי להימנע מאמירות כאלה כי אנשים נפגעים מהן (אם כי לא ברור לי למה) ולכן הן לא יעילות. אבל בעיניי זה בעיקר שיקוף של תכונה שלילית (רגישות יתר) של הנפגעים, ויש לי חשד שגם במקרה זה הרגישות והמחאות נגד הפגיעה אינן אלא דרך לעקוף את הצורך להסביר את עצמך עניינית. מי שלא יכול להסביר את עצמו ישירות מעדיף להיעלב ולצפות להתנצלויות ולהימנעות. זה הרבה יותר קל ופחות מחייב. גם שימוש בציניות ואירוניה אינו הכפשה. זו צורת ביטוי, שאפשר לאהוב ואפשר שלא (אני אישית אוהב), אבל מה לזה ולהכפשות?
בטור 63 הסברתי שאין לי שום בעיה עם מי שמכנה אותי כופר או אפיקורוס. זו דעתו ועליו לומר אותה בקול צלול וברור. דעתו עליי היא תוצאה של עמדותיו לגופו של עניין, ולכן גם התייחסותו אליי היא עניינית לגמרי. אני יכול להסביר מדוע אני חושב כך וכך וכל אחד אחר יכול להסביר את עמדותיו שלו ולמה הוא חושב שאני טועה. ההחלטה כיצד לתייג אותי, ככופר או לא, שמורה לכל אדם, כל אחד לפי דרכו, ושיהיה לכולם לבריאות. זו נגזרת של דעתו על תפיסותיי, ולכן זו עמדה עניינית לגמרי. האם עליי לצפות מאדם שחושב שאני כופר לא לומר זאת? למה? להיפך, אני מצפה לשיח פתוח וענייני עם טיעונים לכל הצדדים, ולא להסתרה תקינה פוליטית. בהחלט יש לי בעיה עם מי שדוגמטי ואינו מוכן להקשיב לטיעונים של הצד השני, אבל ממש אין לי בעיה עם מי שמביע בצורה ברורה את עמדתו שלו וגם מסיק ממנה מסקנות, אישיות ואחרות. יש לי יותר בעיה דווקא עם מי שאינו מביע את דעתו עליי מתוך כבוד ונימוס מזויף. כידוע, הרמב”ם מפרש את האיסור “לא תשנא את אחיך בלבבך” שהאיסור אינו השנאה אלא שמירתה בלב. אם אדם שונא אותי – שיאמר לי זאת ולא ישמור בליבו. אם אדם מתנגד לי ולדעותיי – שיאמר לי את זה. רצוי בנימוס, אבל זו לא ממש חובה, ובכל מקרה אשמח אם הוא לא ישתמש במילים מנומסות ומכובסות שמסתירות את דעתו עליי ועל תפיסותיי.
מהי הכפשה?
אם לומר על האחר שהוא כופר ורשע, חסר יראת שמים, או מוציא את ילדי ישראל לתרבות רעה, כל אלו אינן הכפשות, אזי לא ממש ברור מהי הכפשה. מה נותר אחרי כל זה? האם יש בכלל אמירה שראויה לתואר הכפשה?
דומני שכדי שאמירה כלשהי תיחשב הכפשה, היא צריכה להכיל שקרים (שהם כמובן שקרים גם לשיטתו של הדובר, כלומר שהוא עושה זאת במזיד ולא בגלל שאלו באמת דעותיו), או עובדות נכונות אבל לא רלוונטיות לעניין הנדון (שעולות בדיון רק כדי לפגוע בצד השני – אד הומינם). ייתכן שגם הפניית עובדות ושיפוטים רלוונטיים לקהל רחב מדיי, כזה שאינו רלוונטי לדיון, יכולה להיחשב כהכפשה. אבל זהו. אמירות חריפות, כמו גם התייחסויות אישיות לגופו של אדם, אינן בהכרח הכפשות. לא נכון שדיבור חריף או ציני בהכרח אינו ראוי, וגם אם לדעת מישהו הוא אינו ראוי – הכפשה אין כאן. בפרט כאשר עוסקים במינוי לתפקיד כלשהו, ההתייחסות לגופו של אדם (דרך השקפותיו ותפיסותיו) היא מאד רלוונטית, שהרי על כך נסוב הדיון.
אם תתבוננו כעת שוב במכתבו של הרב דביר ובנספח שלו כאשר אתם מצוידים בקריטריונים הללו, תיווכחו על נקלה כי אין בו בדל הכפשה. יש בו לא מעט שטויות, תפיסות לא הגיוניות בעליל, הטפה היסטרית, פרשנות מטופשת לאמירות של ד”ר סיידלר, דוגמטיות ושמרנות ושאר כל מעלות טובות. אבל כל אלו אינן הכפשות. הגיעה העת שנתחיל להתייחס לטיעונים באופן ענייני, הן כשמבקרים מישהו והן כשמגינים עליו.
[1] אגב, אין להסיק מכאן שביקורת כזאת אינה ראויה. אין שום בעיה בביקורת על מוסד או מערכת שאתה אינך שותף להן, כל עוד מעלים טענות ענייניות. מה שהערתי כאן הוא רק על תעלול דמגוגי שנוקט בגוף ראשון רבים, כדי לבטא את עומק המצוקה והשותפות לכאורה. זו זריית חול בעיניים, ורק על כך הערתי.
[2] ראו על כך בטור 19.
[3] נדמה לי שבטור 19 כבר עמדתי על כך שבקרב קבוצות שאוחזות בגישה מחודשת שאין לה בסיס ממשי במסורת שלנו (אגב, לגיטימי לגמרי בעיניי) רווח מאד השימוש במסורת רבותינו. אדם פוסל במומו, ולכן אצלם כל דבר נבחן דרך השאלה האם הוא מתאים למסורת והאם יש לו בית אב. כך הוא לגבי בית בריסק, וכך הוא גם לגבי תלמידי הראי”ה (מכת הר המור), וכך גם אצל חסידי החזון איש (אלו מהסוג המזויף. לא אלו שעושים את מה שהם עצמם חושבים כדרכו של החזו”א) ועוד.
[4] פרט לשדולת הנשים ולכמה משפטנים מהאקדמיה שחתמו על כרוז תמיכה בפסק הדין – שעליהם כבר אמר ג’ורג’ אורוול שיש דברים שהם כל כך טיפשיים עד שהם יכולים לצאת רק מפיהם של אינטלקטואלים (דומני שזה נאמר בהקשר של התמיכה מצד האינטלקטואלים בקומוניזם. אבל העיקרון אקטואלי היום יותר מתמיד).
[5] בעניינים אלו ראו גם טור 63.
