מצוות שאדם דש בעקבו – כמה הרהורים (טור 235)

בס”ד

פרשת עקב פותחת כך:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר יְקֹוָק מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל  שֹׂנְאֶיךָ: וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת  אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ:

התורה מבטיחה לנו שכר מופלג אם נשמע בקול ה’. מה הם אותם דברים שיעניקו לנו את השכר הזה? לכאורה השמירה על כלל מצוות התורה. אבל רש”י על המקום מביא את מדרש חז”ל:

והיה עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:

כלומר התורה מדברת דווקא על המצוות הקלות. מניין המדרש למד שהתורה מתכוונת דווקא לזה? בשפתי חכמים כאן מסביר זאת כך:

ר”ל מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות כמו באברהם דכתיב עקב אשר שמע בקולי וגו’ קאי אדבר שהוא ודאי דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו והא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועל זה פירש דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו’ כלומר שאינם חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול לכך נקט רש”י נמי אם המצות קלות ר”ל דלאו ודאי הוא ומפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל לא דיני ממונות ביחוד כי לא הוזכרו פה ואיך יאמר האלה לכן החליף המשפטים במצות. רא”ם אי נמי דק”ל דהל”ל והיה אם תשמעון את המשפטים כמ”ש בפרשת כי תבא והיה אם שמוע תשמעו והיה אם לא תשמעו אלא להכי כתיב עקב ר”ל המצות הקלות וכו’:

הביטוי “עקב תשמעון” שונה מהביטוי “אם תשמעון”. המילה “אם” היא התניה: אם תשמעו – יהיה כך וכך, ואם לא – יהיה אחרת. אבל “עקב” הוא לשון וודאית: בעקבות כך שתשמעו תקבלו את זה וזה. מהם אותם דברים שברור לקב”ה שישראל ישמעו בקולו? המדרש טוען שאלו הדברים הקלים שאדם דש בעקביו. קל לעשות אותם ולכן צפוי שהם יתבצעו.

המדרש בעצם אומר שהמצוות הקלות ניתנו לנו כדי לשדרג את החיים שלנו: קל לבצע אותן ורווח גדול בצדן. ואמנם התורה לא ממשיכה כאן, כדרכה במקומות אחרים, לדבר על מה שיקרה אם לא נשמע. התנאי כאן אינו כפול, ולכן נראה שבאמת לאר מדובר בתנאי. זה נראה כמו רמז נוסף לכך שמדובר במצוות שבוודאי יתבצעו והן נועדו רק לשדרג את שכרנו ולהיטיב עמנו.

ובכל זאת, נראה שזהו פירוש דחוק. הפירוש הסביר והמקובל למדרש הזה הוא שכן מדובר בתנאי, והפסוקים באו להמריץ אותנו לא לזנוח את הדברים הקלים, ולכן מבטיחים לנו את השכר. הדרשנים האריכו מדוע דרוש תמריץ דווקא למצוות קלות, שלכאורה אותן דווקא צפוי וסביר שהאדם כן יבצע. נראה שדווקא בגלל קלותן האדם מזלזל ודש בהן בעקביו. גם כשנתבונן בפירוש המילים “דש בעקביו”, משתמע שיש בו גם ממד של זניחה (דש בעקביו ומזלזל ולכן לא מקיים) ולא רק של קלות (דש בעקביו מרוב קלות ולכן ברור שמקיים). רש”י גם דייק בלשונו והוסיף כאן את המילה “אם”, ואולי זה כדי לומר שכן מדובר בתנאי, כלומר שגם את המצוות הקלות לא בטוח שישמעו ויקיימו.[1]

מהן מצוות קלות?

ממה התורה חוששת? מדוע שאדם ייטה לא לקיים את הקלות? ניתן להבין את המושג “מצוות קלות” בשלוש צורות: מצוות שקל לקיים אותן, מצוות שמשמעותן לא הרת גורל, או מצוות ששכרן אינו רב. ברור שקלות הביצוע אינה סיבה לא לקיים אלא דווקא כן לקיים. לכן סביר שהמדרש מתכוון למצוות קלות במשמעות של מצוות בעלות משמעות פחותה. הפירוש השלישי, זה שנוגע לשכר, יכול להתאים לכל אחד משני הפירושים הראשונים. השכר שניתן על המצוות הללו אינו רב כי משמעותן לא מאד חשובה או כי המאמץ בביצוען אינו רב (השאלה האם שכר ניתן לפי הקושי בקיום המצווה או לפי חשיבותה). לכן התורה משדרגת את השכר כדי להמריצנו לקיים אותן.

והנה, בילקוט שמעוני על אתר (וראה גם בתנחומא כאן) כתוב:

והיה עקב תשמעון [ז, יב], זש”ה למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, אמר דוד רבש”ע איני מתירא מן המצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אבל מתירא אני מפני הקלות שמא עברתי עליהם מפני שהם קלות ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה לכך נאמר והיה עקב תשמעון, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, מה רב טובך זהו שכרן של מצות קלות, זה שאמר הכתוב אורח חיים פן תפלס שלא תהא נושא ונותן במצותיה של תורה אי זו שכרה מרובה ועושה אותה למה נעו מעגלותיה ולא תדע מטולטלין הן שבילי התורה, א”ר אחא משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס והכניס בה פועלים ולא גלה להם שכר נטיעותיו שאילו גלה להם רואין איזו נטיעה שכרה הרבה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת, כך לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר של מצות [שאילו גלה נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטלות, רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא אמר טלטל הקדוש ברוך הוא שכר עושה מצוה בעוה”ז] כדי שיהו עושין אותן משלם, תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצות גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן, קלה שבקלות וחמורה שבחמורות, קלה שבקלות שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, חמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, והרי הן שוין במתן שכרן בעולם הזה, ומה אם דבר שהוא פריעת חוב כתיב בו אריכות ימים, דבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה, וכשם שמתן שכרה מרובה כך עונשה מרובה הה”ד עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר אמר הקדוש ברוך הוא יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקור אותם ואל יהנה מהם ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה מהם,

המדרש מדבר על השכר כמדד לקלות המצווה. מעבר לזה, מובא כאן שאדם יכול לשקול לא לעשות מצווה קלה, ונראה שזה יכול להיות גם בגלל שאין עליה הרבה שכר וגם בכלל שהיא אינה חשובה כל כך. כאמור, קלות הביצוע לא נראית כשלעצמה נימוק לא לעשות מצווה, אלא אולי להיפך. אמנם אם קלות הביצוע מובילה לשכר פעוט – אז אולי יש כאן סיבה לא לקיים.

בדרך כלל יש קשר בין שני הפרמטרים הללו: מצוות שאין להן משמעות מרובה – בדרך כלל קל לקיימן, ואילו מצוות שעושות תיקון גדול – בדרך כלל קשות יותר לביצוע.[2] ואכן, יש שתי דוגמאות שמובאות בסוף המדרש, שילוח הקן וכיבוד אב ואם, כאשר הראשונה מתוארת כקלה שבקלות והשנייה כחמורה שבחמורות. נראה בבירור שבהשוואה בין קל לחמור הכוונה כאן היא לחשיבותן העקרונית (כיבוד הורים היא מצווה משמעותית יותר), אבל בו בזמן ברור שיש ביניהן הבדל גם בקושי הביצוע (כיבוד הורים קשה הרבה יותר). אבל בכל זאת שכרן בעולם הזה שווה (ואולי יהיו השלמות בעולם הבא).

הערה על משמעות מערכת המצוות

גם עצם הרצון של התורה בקיום המצוות הקלות טעון בירור. בפשטות נראה שיש כאן תפיסה שמערכת המצוות היא מכלול שכולו חשוב. התורה לא רוצה שנתמקד רק בחלק ממנו, גם אם אלו המצוות החשובות.

רק כדי לחדד את החידוש שבדבר, אביא כאן את דברי הרמב”ם בפיהמ”ש מכות פ”ג מי”ז שכותב:

מעיקרי האמונה בתורה היא שכשיקיים אדם מצוה מן תרי”ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עם כוונת המצוה כוונה אחרת שאינה מהמצוה [כגון: כבוד, שכר], אלא יקיים את המצוה מאהבה, כמו שביארתי, הנה זכה לחיי עולם. על זה אמר רבי חנניא כי המצוות בהיותן רבות אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהם על מתכונתה בשלמות, ובעשיית אותה מצוה תחיה נפשו מאותו מעשה. עקרון זה אנו למדים ממה ששאל רבי חנינא בן תרדיון את רבי יוסי: מה חלקי בעולם הבא? והשיב לו: איזה מעשה בא לידך? כלומר האם יש מצוה שעשית כהוגן? והשיב לו: כי נזדמנה לו מצות צדקה באופן שלם, וזכה בה לחיי העולם הבא.

יש בדבריו חידוש גדול, שיכול אדם להתמקד במצווה אחת בלבד על כל פרטיה כל ימיו ולזכות בה לחיי עולם הבא. משמע שדי בכך ואפשר לפטור עצמו מכל האחרות.[3] לכאורה במדרש שלנו מופיעה תפיסה הפוכה, שלפיה יש חשיבות לקיים את כלל המצוות כולל הקלות שבהן. התורה טורחת להמריץ אותנו לא להתמקד בחמורות ומתוך כך ברור שלא נכון להתמקד בקיום חלקי בכלל. כל מצווה מתקנת משהו, קל או חמור, וחשוב שהכל יהיה מתוקן.

הדבר דומה לחלוקת משאבים שנעשית בחברה או במדינה. לכאורה היה מקום לתפיסה שמקצה את כל המשאבים למטרות החשובות (הצלת חיים – רפואה וביטחון) ורק אם אלו כוסו לחלוטין ניתן להקצות גם לתרבות וספורט וכדומה. כך גם בניהול קופה משפחתית. אבל בשום מקום לא עושים זאת כך. חשוב לקדם את כל החזיתות ולא רק את החשובות. פעם הבאתי על כך את המשל הסיני על אדם עני שקיבל שתי פרוטות וקנה פרוסת לחם ופרח. כששאלוהו מדוע לא קנה שתי פרוסות, ענה שהלחם זה כדי לחיות והפרח הוא כדי שיהיה בשביל מה לחיות. זה כמובן לא מקביל לגמרי ליחס בין קלות לחמורות (אלא אולי בין בסיסיות לשאינן כאלה. ראה על כך עוד להלן).

בדוחק ניתן אולי לומר שלפי הרמב”ם התורה לא יוצאת כאן נגד מי שמקדיש את כל זמנו לכיבוד הורים או חסד, אלא נגד אלו שסתם מתעלמים מהקלות, לאו דווקא לטובת החמורות. את החמורות עושים כשיוצא אבל בקלות מזלזלים כי אינן חשובות ולא מקבלים עליהן שכר. אבל עדיין לפי הרמב”ם, כל עוד עושים את המצווה האחת לפרטיה, גם אם היא קלה, די בכך. בניסוח אחר, אולי התורה מוסיפה כאן שכר למצוות קלות כדי שאדם שבוחר מצווה אחת לא יתמקד דווקא בחמורות. גם אם כל אחד מתמקד במצווה אחת, או בחלק מהן, הציבור כולו צריך לקיים את כלל המצוות, כולל הקלות. אם כן, עדיין יש כאן תפיסה של כלל המצוות כמכלול שלם.

היחס בין שכר לעונש

בסוף המדרש הנ”ל מופיעה טענה שכשם שמתן שכרה של החמורה מרובה גם עונשה מרובה: במצווות הקלות יש מעט שכר על הביצוע ועונש קטן על הביטול, ואילו במצוות החמורות יש שכר רב על הביצוע ועונש גדול על הביטול. יש בזה היגיון גם מבחינת הפרשה שלנו. כדי שאדם לא יעשה את החשבון האינטרסנטי ויתעלם מהמצוות הקלות ויתמקד רק בחשובות, התורה מבטיחה לו שכר גדול דווקא על הקלות. זה עצמו מצביע על כך שהקלות והחשיבות של המצווה נמדדות דרך השכר. לכן כדי להמריץ אותנו לעשות את כל המצוות התורה משווה את השכר של כולן (לפחות בעולם הזה. הפסוקים בהמשך מדברים על שכר גשמי לגמרי). זה גם מה שמצינו בשתי הדוגמאות שהובאו במדרש, שיש הבדל גדול בחשיבותן והתורה משווה את השכר שניתן עליהן (לפחות בעולם הזה).

אם כן, המצב הראשוני היה שאמור היה להיות קשר בין חשיבות המצווה לגודל שכרה או עונשה, אבל כדי שלא נבוא להתמקד רק בחמורות התורה משדרגת את השכר (ולכאורה גם את העונש) של המצוות הקלות. אמנם לגבי העונש נראה שהדבר אינו כן, שהרי יש הבדל בעונשים בין עבירות קלות לחמורות.[4] אך זה רק לגבי עונשי בית דין, אבל עונש על ביטול עשה לא ניתן בבית דין אלא בידי שמים (עד כמה שיש שכר מצווה בעולם הזה), ולכן ייתכן שיש השוואה גם בעונש על ביטול עשה.

האם אכן זהו המצב?

אבל הפרופורציה בין השכר לעונש אינה כה פשוטה. מצוות קלות מבחינת משמעותן זה עדיין ביטוי שיכול להתפרש בשתי צורות שונות. כדי להסביר זאת, נתבונן על דברי הרמב”ן בפרשת יתרו, שם הוא עוסק ביחס בין “זכור” ל”שמור” בקשר לשמירת שבת. בתוך דבריו הוא כותב (שמות כ, ח):

ואמת הוא ג”כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:

בהצעה זו הוא כותב ש”זכור” הוא עשה ו”שמור” הוא לאו, ומסביר את היחס המורכב ביניהם. מחד, הלאו חמור יותר ומאידך העשה חשוב וגדול יותר. בכך הוא מסביר כמה סתירות ביחס בין לאו לעשה.[5]

במשך חכמה (דברים לד, יב) ובשדי חמד (כמדומני ע’ ‘עשה דוחה לא תעשה’) פירשו את כוונתו שמעבר על לאו חמור מביטול עשה, אבל קיום העשה חשוב וגדול יותר מהימנעות ממעבר על לאו. כלומר ההשוואה שעשינו למעלה בין חומרת העונש לגודל השכר של הקלות והחמורות אינה נכונה. אמנם לא ברור מי כאן הקל ומי החמור, הלאוין או העשין, אבל ברור שמה ששכרו מרובה עונשו קל ומה ששכרו קל עונשו מרובה. כשחושבים על כך, הדברים נראים פשוטים. דווקא הדרישות הבסיסיות, כלומר הלאוין, מי שעובר עליהן עונשו גדול כי זה בסיסי ומצפים מכל אחד להישמר ולעמוד בזה. אבל בדיוק בגלל זה המקיימן (נמנע ממעבר על לאו) שכרו קטן, שכן זה אלמנטרי ואין רבותא בכך. לעומת זאת, מי שלא מקיים עשה אמנם אינו צדיק גדול אבל גם אינו רשע, שכן עשה אינו בסיסי אלא התקדמות רוחנית מעבר למינימום. לכן שכרו אולי גדול (כי הוא צדיק גדול) אבל עונשו של המבטל קטן.

אם כן, גם אם ההבחנה בין קל לחמור היא במישור של המשמעות, כלומר עד כמה התוצאה משמעותית, עדיין יש לדון האם מדובר בתוצאה של המעבר או של הקיום. מבחינת המעבר – הלאו הוא החמור ומבחינת הקיום – העשה הוא החשוב. בעצם נכון יותר לדבר על חילוק מדרגות בין מדרגה בסיסית למדרגה גבוהה יותר. הימנעות מלאו שומרת את המצב על המינימום, כלומר זו דרישה בסיסית. לכן מי שלא עובר על כך לא מגיע לו שכר גדול. קיום עשה מקדם את העולם לעבר מצב טוב יותר, ולכן זה לא בסיסי ומצדיק שכר גבוה יותר. והיפוכן בעונש.

במובן הזה, המצוות הקלות יכולות להתפרש כמצוות שאינן בסיסיות, כלומר אלו שמעלות אותנו למדרגה גבוהה ולכן הן דווקא לא נדרשות מכל אחד (אלא מצדיקים גדולים). על קיום מצוות כאלה צפוי שכר גבוה אבל ביטולן כרוך בעונש קל. אבל אפשר לפרש אותן כמצוות בסיסיות ולכן דווקא עונשן גדול ושכרן פחות. המדרש מדבר על השכר של המצווה כקריטריון לקלותה, ולכן ברור שהוא עוסק במצוות בסיסיות. במובן הזה כיבוד הורים הוא בסיסי יותר משילוח הקן. אמנם התוצאות הרבה יותר משמעותיות וחשובות, אבל הדרישה היא אלמנטרית.[6]

מבט שונה על הקלות: בחזרה לכל הקשיים מלמעלה

אם אכן כשהמדרש מדבר על מצוות קלות כוונתו למצוות בסיסיות, אזי כפי שראינו העונש על מי שעובר עליהן ומבטלן הוא חמור. מדוע זה גופו לא מהווה תמריץ מספיק כדי לקיימן? מדוע נדרש גם שדרוג של השכר למי שמקיים?

ייתכן שהתורה לא רוצה להמריץ אותנו לקיים מצוות עשה על ידי עונש אלא על ידי שכר. זה תורף דברי הרמב”ן שמסביר כי יסודן של מצוות העשה הוא האהבה – מי שעושה את מצוות אדונו בגלל אהבתו אותו, ולכן כאן העיקר הוא שכר ולא עונש (ובאמת אין עונשי בי”ד על ביטול עשה). דווקא בלאוין ממד העונש הוא העיקרי ולא השכר (ובאמת בי”ד לא נותן שכר על עשה או למי שנמנע מלאו), כי שם מדובר על קיום מיראה. התורה כאן מדברת על שכר של מצוות עשה כמובן, ולכן כאן מה שחשוב הוא השכר למי שמקיים ולא העונש למי שעובר.

כעת גם ברור מדוע חשוב לתורה שנקיים את המצוות ה”קלות”. לא בהכרח בגלל שמכלול המצוות חשוב כולו (אני מזכיר את הרמב”ם שראינו) אלא אולי בגלל שאלו בעצם מצוות חשובות מאד. הן קלות במובן של בסיסיות ולא במובן שאינן חשובות. מצוות כאלה הן התנאים הבסיסיים לקיום העולם. אמנם ניתן לתהות מדוע שאדם ידוש מצוות כאלה בעקבו? ייתכן שזה בגלל שמצוות יומיומיות כמו כיבוד הורים, על אף חשיבותן, לא זוכות להילה של מצוות מיסטיות ואזוטריות (כמו למשל הפרשת חלה תוך מלמול לחשים לרפואת עם ישראל).

יש לשים לב שמצוות “קלות” במובן הזה (כלומר בסיסיות) הן לא בהכרח קלות לביצוע. להיפך, פעמים רבות יש קושי רב בקיומן. לכן ניתן להבין שהשכר שמובטח בפסוקים כאן אינו שדרוג מלאכותי כדי להמריץ אותנו לקיים את המצוות הקלות, כפי שהבנו בהתחלה, אלא זהו השכר שתואם לחשיבות ולמאמץ שבקיום המצוות הללו. התורה רק מתארת לנו כמה חשוב להתמיד במצוות היומיומיות והבסיסיות כי בהן תלוי הכל.

ועדיין כל זה צריך לי עיון.

[1] לפי השפתי חכמים אולי כוונתו היא שאמנם יש מצוות שאותן אמור היה להיות ברור שישראל ישמרו עקב קלותן, אבל בכל זאת “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, ולכן אין כאן וודאות שגם מצוות אלה יישמרו בפועל.

[2] מה שמזכיר לי את המשפט המתמטי הידוע שאוכל במסעדה כשרה לעולם לא יהיה טעים יותר מהאוכל במסעדה לא כשרה. הוכחה: אם היה אוכל כשר טעים יותר – המסעדה הלא כשרה הייתה מגישה אותו. מה שאין כן באוכל לא כשר שיהיה טעים יותר כמובן. ואף דיש לדחות שהרי גם המחיר משחק (עקרון אי הוודאות הגסטרונומי: מכפלת הכשרות בטעם ובמחיר היא קבועה), ואכ”מ.

[3] אמנם ראה על כך במהר”ל תפארת ישראל פרק ה ובשיעור כאן. זכור לי מאמר של משה חלמיש שעוסק בקביעה זו של הרמב”ם בהרחבה, ולא מצאתי כעת.

[4] אמנם ראה מאמרי “‘נותן לרשע רע כרשעתו’ – האמנם?”, שם אני מביא מחלוקת ראשונים בשאלה האם יש יחס ישר בין חומרת העבירה לחומרת העונש, או שמא מדובר בהבדל שבסוג. ראה גם בעבודה הסמינריונית שמופיעה באתר.

[5] אמנם את דחיית הלאו על ידי העשה קשה להבין מדבריו, ועמדנו על כך באורך בספר החמישי בסדרת לוגיקה תלמודית, ובמאמרנו לשורש השישי בספר ישלח שרשיו.

[6] אמנם במדרש שהבאתי למעלה ברור שמצוות כיבוד אב ואם באה כמצווה חמורה ולא קלה (ביחס לשילוח הקן), כלומר המדרש ההוא לא ראה את הביטוי “מצוות קלות” במובן של מצוות בסיסיות אלא במובן של מצוות פחות חשובות.