על סוליפסיזם רוחני (טור 236)

בס”ד

הרי לכם טור בעקבות דברים שאמרתי בבית הכנסת השבת.

בפרשת ראה אנחנו מוצאים פסוקים שעוסקים במצוות צדקה (דברים טו, ז-ח):

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

מוני המצוות נחלקו לגבי מניין מצוות הצדקה. שיטת הרמב”ם, שהיא הנפוצה ביותר בין מוני המצוות, היא שיש כאן לאו (“לא תאמץ” ו”לא תקפוץ”) ועשה (“פתח תפתח”).

בעשה קצה כותב הרמב”ם:

והמצוה הקצ”ה היא שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הציווי במצוה זו במלות מתחלפות. אמר יתעלה (ראה טו ח) פתוח תפתח את ידך וכו’ ואמר (בהר לה) והחזקת בו גר ותושב וכו’ ואמר (שם לו) וחי אחיך עמך. והכוונה באלו הלשונות כולם אחת והיא שנעזור עניינו ונחזקם די ספקם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים רובם בכתובות (מח – נ א, סו ב – סח א) ובתרא (ח – יא א, מג א) ובאה הקבלה (גטין ז ב לק’ עמ’ רפה) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו, כלומר הצדקה, אם למי שלמטה ממנו או לדומה לו ואפילו בדבר מועט:

ובלאו רלב הוא כותב:

והמצוה הרל”ב היא שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם והוא אמרו יתעלה (שם) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וזה אזהרה מלקנות מדת הכילות והאכזריות שתמנע מעשות הראוי:

לשיטתו הלאו כולל את שני הציוויים (“לא תאמץ” ו”לא תקפוץ”).

הערה על כפילות בין לאוין לעשין

בשורש התשיעי הרמב”ם קובע שאין למנות מצוות שחוזרות על אותו תוכן (למשל הציווי לשמור שבת מופיע בתורה 12 פעמים, ונמנה כעשה אחד בלבד). אך בשורש השישי הוא מסייג זאת וכותב שכאשר הכפילות היא בין לאו לעשה – כן מונים את שתי המצוות. לדוגמה, המצווה לשבות בשבת והאיסור על עשיית מלאכה בשבת נמנים שניהם למרות שיש להם אותו תוכן (העשה מצווה לשבות והלאו אוסר לעשות מלאכה).

חשוב להבין שאם יש הבדל תוכני בין הלאו לעשה זו אינה כפילות. הכלל בשורש השישי עוסק רק במצוות כאלה שאין ביניהן הבדל תוכני פרט לכך שמדובר בלאו ועשה. במאמרנו לשורש השישי (בספר ישלח שרשיו) הסברנו מדוע כפילות כזאת נמנית, ומהי בכלל הגדרת מצוות עשה ולאוין (לאור העובדה שייתכן מצב שללאו ולעשה יהיה בדיוק אותו תוכן), אבל כאן לא אכנס לכל זה.

היחס בין לאו לעשה בצדקה

לכאורה העשה (“פתוח תפתח”) והלאו (“לא תאמץ” ו”לא תקפוץ”) בצדקה הם דוגמה נוספת של לאו ועשה כפולים, כלומר שלשניהם יש בדיוק אותו תוכן. לכאורה אלו שני צדדים של אותה מטבע: העשה מצווה לתת צדקה והלאו אוסר לא לתת. אבל במבט נוסף על הניסוחים ברמב”ם שהובאו למעלה נראה שכאן המצב מעט שונה.

הרמב”ם כותב שעניינו של העשה הוא לשפר את מצבו של העני והנזקק, ומוסיף שהוא מוטל גם על מי שבעצמו עני. לעומת זאת, בלאו הוא כותב שעיקר עניינו הוא לתקן את מידת הכילות של הנותן, ושם גם לא מוזכר שהלאו מחייב נותנים שהם עצמם עניים. בקיצור, נראה שלפי הרמב”ם העשה מכוון כלפי המקבל, כלומר עיקר עניינו הוא שיפור מצבו של העני (התוצאה. מצווה טלאולוגית), ואילו הלאו מכוון כלפי הנותן (כלומר מצווה דאונטולוגית), כלומר עיקר עניינו הוא שיפור מידותיו של הנותן.

אם שיטת הרמב”ם הייתה שלא ייתכנו לאו ועשה עם תוכן כפול – ניחא. זו אכן שיטת רס”ג, לפחות לפי דבריו של רי”פ פערלא בתחילת כרך א של ספר המצוות לרס”ג במהדורתו, במאמר על השורש השישי. אבל כפי שכבר הערתי שיטת הרמב”ם (וכך רוב הראשונים) היא שונה. לשיטתו ייתכן מצב של עשה ולאו בעלי אותו תוכן (והם אף נמנים כשתי מצוות שונות). אם כן, מדוע במצוות הצדקה הרמב”ם בחר לפרש את שתי המצוות באופן שיש ביניהן הבדל תוכני? מהו המקור לדבריו? אפתח בשאלת המקור ולאחר מכן אגע בטעם.

הצעה למקור מהתלמוד

ייתכן שהמקור לדברי הרמב”ם הוא בסוגיות הצדקה בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא. בדף ט ע”ב שם אנחנו מוצאים את המדרש הבא:

ואמר רבי יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבה דדרש רבה מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר.

ירמיהו מבקש מהקב”ה שיכשיל את אנשי ענתות שרדפו אחריו בעניים שאינם מהוגנים. הגמרא אומרת שגם אם הם מתגברים על יצרם ונותנים צדקה לעני כזה אין להם שכר על כך. זוהי בבירור תפיסה של צדקה כמצווה תוצאתית. האדם עשה כל מה שהוא יכול בכדי לקיים את המצווה, אבל בפועל העני לא היה עני אלא רמאי, ולכן אין לו קיום מצווה ואין שכר. מצבו של שום עני לא השתפר ולכן לא קויימה כאן מצווה.

מייד אחר כך הגמרא מביאה את הדיון הבא (שם, י ע”א):

תניא היה רבי מאיר אומר יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם א”ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.

כאן ישנה תפיסה הפוכה לגמרי. בעצם, שיפור מצבו של העני אינו באמת משימה שלנו. אם זה מה שהקב”ה היה רוצה הוא היה עושה זאת בעצמו. מטרת מצוות הצדקה היא הנותן, להצילו מדינה של גיהינום. כאן ישנה בבירור הגדרה דאונטולוגית של מצוות הצדקה, כלומר המטרה היא פעולת הנתינה (של הנותן) ולא התוצאה (שהיא שיפור מצבו של העני).

עולה כאן השאלה, כיצד התלמוד מביא שתי מימרות סותרות בזו אחר זו בלי להעיר על כך מאומה. זה לא מוצג כמחלוקת אלא הדברים מובאים בזה אחר זה בשטף הסוגיא. ניתן אולי לומר שיש כאן שתי פנים של מצוות הצדקה, ושתיהן קיימות בה (“שני דינים”, במינוח הבריסקאי), אבל זהו פירוש בעייתי. ירמיהו מבקש הכשלה של אנשי ענתות בעניים רמאים, אבל לפי התפיסה של רבי מאיר ורבי עקיבא זה לא באמת יצליח, שהרי את הפן של הנתינה יהיה להם גם במצב שהעני אינו מהוגן (רמאי). יתר על כן, הגמרא עצמה מרגישה בזה, שהרי הניסוח שם הוא “אפילו בשעה שכופין את יצרם… הכשילם…”, כלומר הגמרא  מודעת לכך שיש גם פן של כפיית היצר וערך בנתינה עצמה, ובכל זאת היא קובעת אין שכר על מעשה כזה.

ייתכן שהרמב”ם שאל את עצמו את השאלה הזאת, וזה הביא אותו לדקדק יותר בסוגיא. במבט נוסף ניתן לראות שהחלק הראשון עוסק במצוות עשה והשני עוסק בלאו. בחלק הראשון מדובר על השכר, ושכר ניתן על מצוות עשה ולא על לאו.[1] בחלק השני מדובר על הלאו, שהרי מדובר על דינה של גיהינום. עונש ניתן על לאו.[2] המסקנה שהסיק מכאן הרמב”ם היא שמצווות העשה היא תוצאתית, ולכן אם בפועל לא היה שיפור במצב של עני אין כאן מצווה ואין שכר. אבל הלאו הוא למען הנותן, להצילו מדינה שלל גיהינום. אדם שלא נותן צדקה מגלה כילות והוא בעל מידות לא מתוקנות, ועל כך הוא עלול להגיע לגיהינום. איסור הלאו בא להציל אותו מהמידות הלא מתוקנות הללו ולכן גם מדינה של גיהינום. לכן בחלק הראשון הגמרא אומרת במודעות מלאה שגם אם אנשי ענתות כופים את יצרם, כלומר גם כשיש ערך בזה שכן הם נזהרים לא לעבור על הלאו, שכר לא יהיה להם. כאשר העני לא מהוגן אין תוצאה ואין מצווה ולכן גם אין שכר (זו רק הימנעות מלאו, ועל כך לא מקבלים שכר).

ניתן לדייק זאת גם מלשון הפסוקים שהובאה בתחילת הטור. לגבי העשה, הניסוח הוא “פתוח תפתח”, כלומר המצווה היא במעשה של פתיחת היד והנתינה. לגבי הלאו הניסוח הוא “אל תקפוץ את ידך ואל תאמץ את לבבך”. לשיטת הרמב”ם ששני אלו נמנים כלאו אחד, ברור שעיקרו הוא אימוץ הלב של הנותן, כלומר מידת הכילות שלו. לשיטתו קפיצת היד היא כנראה מטפורה ועניינה במידות ולא במעשה בפועל.

ניתוח הסוגיא הזאת יכול להיות המקור להבחנה שעשה הרמב”ם בין העשה ללאו.

השלכות הלכתיות

אם נתבונן על ההבחנה הזאת במבט למדני, יש לה השלכות הלכתיות. אחת מהן ראינו: מתן צדקה לעני לא מהוגן (רמאי) אינו מצוות עשה.[3] השלכה נוספת מופיעה בדברי הרמב”ם עצמם. כבר הערתי שבעשה הוא מוסיף את החובה של עני לתת צדקה בעצמו, מה שלא מופיע בלאו. כעת נוכל אולי להסביר זאת לפי דרכנו. אם האיסור בלאו הוא לאחוז במידת כילות, עני שלא נותן צדקה אינו כיליי. הוא לא נותן כי אין לו. לכן עני כזה לא עובר על הלאו. אבל מצוות העשה היא לתת למען שיפור מצבו של המקבל, וחובה זו מוטלת גם על נותן עני (לתת מעט למי שעני ממנו).

בחצי פלפול חשבתי פעם על השלכה נוספת. בדין מתנות לאביונים בפורים, אם הנותן הוא פרוז (שחוגג את פורים בי”ד אדר) והעני שמקבל הוא מוקף (שחוגג בט”ו), מתי יש לתת לו את המתנות לאביונים? לפי התפיסה שהנתינה היא למען הנותן – לכאורה עלינו לתת לו בי”ד. אולם לפי התפיסה שהמטרה היא המקבל (סעודת פורים שלו, במקרה זה) – עלינו לתת לו בפורים שלו, כלומר בט”ו. אעיר כי במתנות לאביונים זהו עשה (מדברי קבלה) ללא לאו, ואם נקביל זאת לעשה של מצוות הצדקה נראה שהמסקנה היא שלעני כזה עלינו לתת בט”ו. אך כאמור זהו קצת פלפול וניתן לדחות אותו.

כאשר מעלים את שתי האפשרויות בהבנת מצוות הצדקה, ניתן גם לשאול מה כל הדיון הזה אומר על הכוונה והמגמה בעת מתן הצדקה. לכאורה גם כאן עולה אותה השלכה: לפי התפיסה הטלאולוגית – הנותן אמור לראות מול עיניו את העני ומצוקתו ולתת לו כדי לשפר את מצבו. לפי התפיסה הדאונטולוגית – הנותן אמור לראות מול עיניו את עצמו ושיפור מידותיו (והשכר ועונש שלו בזה ובבא). העני הוא רק “היכי תמצי” (=נסיבות שמטרתן) לשפר את מידותיי שלי.

שתי הסתכלויות על העולם ועל ההלכה

בתפיסה השנייה העני הוא סטטיסט בעלמא, ואין צורך להתייחס אליו כשנותנים לו צדקה. הוא כמו בובה במטווח שעומדת שם כדי לנסות אותי ולאפשר לי לשפר את מידותיי ולזכות לשכר או להימנע מעונש. מתן הצדקה הוא בשבילי ולא בשבילו. ישנן תפיסות כאלה גם לגבי כלל ההלכה. לפיהן, בעצם כל העולם נברא לכבודי, ורק אני עומד בו מול הקב”ה. כל מה שמסביב הוא אוסף של ניסיונות ונסיבות שמטרתן לאתגר אותי ולראות אם אעמוד במשימה. בתפיסה הזאת, אדם שנמצא בפורים או בסתם מצב שבו הוא לא רואה סביבו עניים, צריך ליבו לכאוב ואולי אף כדאי לשלם לאיזה שודד שידאג לכך שיהיו לו עניים כדי שיוכל לקיים בהם את מצוות צדקה או מצוות מתנות לאביונים ולצאת ידי חובה.

זה מזכיר לי שלגבי שילוח הקן ישנן תפיסות (שיסודן בקבלה) שגם אדם שלא צריך אפרוחים או ביצים ישלח את האם כדי לקיים את מצוות השילוח. להבנתי זו תפיסה מופרכת שגם נסתרת מלשון התורה ומסוגיות הגמרא במסכת חולין, אבל היא בהחלט קיימת גם בפוסקים ורבים גם נוהגים כך בפועל.[4] גם כאן ניתן לראות שהאדם רואה את עצמו במרכז העולם וכל מה שמסביבו נועד לשירותו. הוא לא משלח את האם כדי שלא תצטער, שהרי הוא יכול להשאיר לה את הביצים והאפרוחים וזהו. הוא עושה זאת כדי לזכות בעוד מצווה, גם במחיר הצער של האם. כן כן, אני יודע, המקובלים מסבירים שהאם הלומת הצער תלך ותזעק או תהמה בעולמות העליונים ותעורר בכך עלינו רחמים. בעיניי הסבר זה הוא בבחינת “הרצחת וגם ירשת”. כעת אני מרוויח פעמיים: פעם אחת המצווה עצמה נעשתה בשבילי על חשבון האם, ובפעם השנייה אפילו בצער שיצרתי אצל האם במעשיי האנוכיים אני משתמש לטובתי שלי. רואים כאן ביתר שאת את התפיסה שהכל נעשה ומיועד למעני ואני במרכז. גם מצוות שמטרתן היא פעולה עבור אדם או יצור אחר, בעצם מיועדות עבורי. הסביבה היא אוסף סטטיסטים או בובות במטווח שעניינן לקדם ולשפר את מעמדי שלי.

דוגמה נוספת היא ההלצה שכבר הזכרתי כאן פעם, של חברי מבני ברק. פעם הוא ראה ספר שהוא חיפש אותו מזמן בידי אדם אחר שישב בשולחן לידו, והוא אמר לו כך: יש בפניי שתי אפשרויות – או לקחת לך את הספר ולעבור ב”לא תגזול” או להשאיר אותו אצלך ולעבור ב”לא תחמוד”. מכיון שכך או כך אני עובר עבירה דאורייתא, לפחות שהספר יהיה אצלי. יש כאן כמובן טעות בגדרי “לא תחמוד” (שהוא ידע אותם היטב), אבל גם אילו זה היה נכון הלכתית, הטיעון הזה לוקה בכשל שאכנה להלן “הסוליפסיזם הרוחני”. מבחינתו, השאלה האם לקחת או לא לקחת את הספר היא שאלה של מצוות ועבירות שלו מול הקב”ה. הוא אינו רואה את האדם מולו כמישהו שיש להתחשב גם בו. זהו חשבון שהוא עושה בינו לבין קונו. אך זוהי תפיסה שגויה, שכן ביסוד האיסורים הללו עומדות הזכויות של האחר. האחר אינו רק ניצב (סטטיסט) על במת העולם שלי, אלא יישות שיש לה קיום וזכויות עצמאיות. הפעולות שלי אמורות להתחשב גם בהן. טענתי היא שגם אם אכן הוא היה צודק בהבנת גדרי איסור “לא תחמוד”, עדיין אסור היה לו לקחת את הספר. זהו הבסיס לתפיסה הרווחת והשגויה שבהלכה יש רק שיח של חובות ולא של זכויות. תפיסה זו רואה את יחסי לזולת כנגזר מחובות שלי ולא מזכויות שלו. הארכתי בנקודה זו במאמרי על זכויות וחובות בהלכה, ולא אעשה זאת כאן.

בחזרה אלינו

האם זה לא נכון? לכאורה לפי התפיסה השנייה של מצוות צדקה נראה שהעני הוא אכן רק נסיבה עבורי (סטטיסט). עוד לפני שנגיע להבחנתו של הרמב”ם, כדאי לשים לב ששני הקטעים בסוגיית בבא בתרא עוסקים בשלבים שונים של הדיון. הקטע הראשון עוסק בשאלה מדוע הקב”ה בכלל יוצר עוני ולא פותר זאת בעצמו. כאן השאלה היא למה העולם הוא כפי שהוא. התשובה היא שזה נעשה כדי שנינצל מדינה של גיהינום (אם כי גם כאן ניתן לתהות למה שלא יציל אותנו מדינה של גיהינום גם בלי זה?…). אבל כעת, משעה שהקב”ה החליט לברוא עולם שיש בו עניים, החובה שלנו לתת להם היא בראש ובראשונה למען העני ולא רק למען הנותן. ההסבר הראשון נוגע לתיאולוגיה ולא לטעמי המצוות או לכוונותיהן.

בעולם שבו יש עניים, תהא הסיבה לכך אשר תהא, מי שאמור לעמוד מול עיניי הוא העני ולא אני עצמי. אני אמור לתת לו כדי לשפר את מצבו. אמנם כל זה (כלומר בריאת העניים והציוויים על הצדקה) נעשה כדי שתיווצר תוצאה צדדית של הטבה עם הנותן, אבל כעת המוקד הוא מצוות העשה, וזו רואה מולה את העני ולא את הנותן. יצויין כי שיפור המידות גם הוא חשוב,[5] ולא רק במישור התיאולוגי, ולכן יש לכך ביטוי גם במישור ההלכתי: לזה מיועד הלאו.

דוגמה: דילמת א’ותיפרון

משל לדבר היא דילמת א’ותיפרון. הדילמה שנוסחה על ידי אפלטון היא: האם האלים רוצים בדבר מפני שהוא טוב או שהוא טוב מפני שהאלים רוצים בו? בתרגום לאמונה מונותיאיסטית: האם הדבר הוא טוב כי הקב”ה רוצה בו וציווה עליו, או שהוא ציווה עליו מפני שהוא טוב? שתי האופציות בעייתיות, שכן האופציה הראשונה מציגה את הטוב כשרירותי (יש שיאמרו שהיא בעצם מוחקת את ההבדל בין הלכה למוסר. אבל גם זה רק בהנחה שההלכה היא שרירותית. ראה להלן), אבל גם השנייה בעייתית מפני שהיא מציגה אותו כמצוי מעל או קודם לקב”ה (הקב”ה כפוף לו).

אני חושב שגם כאן התשובה נעוצה בהבחנה בין שני המישורים: השאלה מדוע הקב”ה ברא את עולמו באופן כזה היא שאלה תיאולוגית, וכן הדבר תלוי לגמרי ברצונו. אבל משעה שהעולם נברא כפי שהוא, כעת הטוב הוא מהותי לו ואינו שרירותי או תוצאה של ציווי. בעולם כפי שהוא, דווקא אלו הם המעשים הטובים והרעים ואין בלתם. אין כאן משהו שרירותי.[6]

סוליפסיזם רוחני

יש תפיסה מחשבתית של ההלכה כמשהו מכני, שלפיה המעשים לא מיועדים כדי להשיג תוצאות כלשהן אלא סתם כדי שייעשו. בבחינת: “וכי מה איכפת לו לקב”ה אם שוחטים מהצוואר או מן העורף…”. אנשים מסיקים ממנה מסקנות סוליפסיסטיות במישור האתי והדתי. גם אם בעולם הפיזי אינך סוליפסיסט, כלומר אתה מאמין בקיומו של עולם ושל אנשים ויצורים אחרים מחוצה לך, הרי שבמישור הדתי והרוחני אתה רואה את עצמך כעומד לבדך מול הקב”ה, וכל השאר הם ניצבים או תפאורה לשדה הניסיונות והעבודה שלך. דומני כי מה שעומד ברקע הדברים הוא הטיעון של טורנוסרופוס, שאת התוצאות הקב”ה יכול להשיג לבד. המצוות נועדו עבור העושה ולא עבור העולם. אך כפי שהסברתי למעלה זוהי טעות שמערבבת את המישור התיאולוגי עם טעמי המצוות ומטרותיהן.

ישנה הכללה של הגישה הזאת ביחס לעולם. מבחינתה האדם צריך להתכנס בתיבת נוח כדי לשמור את עצמו, והעולם אינו אלא מבול שיורד בחוץ שנועד לנסות אותנו ולהעמידנו במבחנים שונים. זה מאפיין קצת את התפיסה החרדית (בעיקר הליטאית. החסידים בכלל חושבים שאין עולם. “אין עוד מלבדו” – הצמצום לא כפשוטו). לעומת זאת, הציונות-הדתית והדתיות המודרנית לא תופסות את ההלכה והמחויבות הדתית בצורה כזאת. מבחינתן מטרת העבודה היא תיקון העולם. כמובן שגם אנחנו יוצאים נשכרים (לפחות רוחנית), אבל זו תוצאה שממילא ולא מטרת העבודה עצמה (אם כי כאמור ייתכן שהעולם נברא באופן כזה כדי שאנחנו נשתפר. ראו שוב בטור 13).[7]

הלקח שמלמדות אותנו מצוות הצדקה, לפחות בפרשנות שהצעתי כאן, היא שהתפיסה הסוליפסיסטית שגויה מן היסוד. היא מבוססת על הנחה נכונה במישור התיאולוגי (שהעולם נברא כפי שנברא באופן שרירותי מכוח רצון ה’), אבל מסיקה ממנה מסקנה לא נכונה במישור המעשי (מה מוטל עלינו בעולם כפי שהוא מעת שהוא כך). למעלה הבאתי את המקור לדברי הרמב”ם מסוגיית בבא בתרא, וכאן הסברתי את הטעם לכך. הרמב”ם מבחין בין העשה ללאו מפני שהוא ממאן לוותר על אחד האספקטים של מצוות הצדקה ולראות בו חזות הכל. העיקר הוא העשה – שיפור מצבו של העני, והלאו מיועד רק לוודא שתושג התוצאה הרוחנית האישית.

כעת אעבור לשתי נקודות נוספות שטעונות בירור.

גזירות הכתוב וערכים דתיים

ראשית, דבריי כאן לכאורה מנוגדים לתפיסה אותה אני מציג במקומות רבים שההלכה עומדת לעצמה. היא לא באה להשיג ערכי מוסר. לכאורה מתבקשות ממנה דווקא מסקנות סוליפסיסטיות. אך זוהי טעות. מה שאני טוען הוא שהמצוות אינן גזירות הכתוב במובן המקובל, כלומר לא עניין שרירותי. יש ביסודן מטרות שהמצוות אמורות להשיג. אמנם לטענתי אלו לא ערכי מוסר אלא ערכים דתיים (ראה טור 15 ועוד הרבה), אבל עדיין יש שם מטרות כלשהן (ראה על כך במאמר לשורש החמישי בספר ישלח שרשיו). המטרות הללו נקבעו על ידי הקב”ה כשהוא החליט לברוא את העולם כפי שהוא, אבל משעה שהעולם נברא כפי שנברא, המטרות אינן שרירותיות. הן נגזרות ממשמעות המושג מוסר ואופי העולם.

רגש מול שכל

טענה נוספת שיכולה לעלות כאן היא שאלת הרגש. לכאורה ההבחנה שהצגתי כאן עוסקת בהבחנה בין רגש לשכל. בעצם משמעות מה שכתבתי היא שמה שנדרש מאיתנו הוא גם רגש ולא רק עשייה מכנית וקרה. המחויבות להלכה לא צריכה להיות קרה ומנוכרת (לצאת ידי חובה) אלא להיות מלווה בהזדהות רגשית עם האחר. כאן יכולה לעלות טענה מכוח התפיסה שמוצגת במאמרי על הרגשות בהלכה (ראה גם בטור 22 ועוד), שם עמדתי על כך שלרגש אין חשיבות ערכית ו/או הלכתית.

זו אכן תפיסתי, והיא ממש לא נסתרת ממה שכתבתי כאן. דבריי בטור הזה לא עוסקים בשאלת הרגש בהלכה. כשאני אומר שאדם צריך לפעול למען הזולת ולא רק למען עצמו או למען מעמדו הרוחני, אין כוונתי לומר שהוא חייב להפעיל רגשות או לפעול על פיהם. יכול אדם להבין בשכל שמצבו של האחר רע והוא זקוק לעזרה ומן הראוי לעזור לו, ומתוך כך לפעול. כל זה לא זוקק רגש (עמדתי על כך בטור 120. ראה גם טור 122, 168 ועוד). טענתי שהמחויבות הזאת מחייבת התייחסות לזולת ולא רק לעצמי. כל זה יכול (וגם צריך) להיעשות בשכל וברצון. זו הכרעה ערכית ולא רק רגש שמתעורר לו בצורה כלשהי. לשון אחר, דבריי יכולים לפנות גם לאדם נטול רגשות (אספרגר. ראה טור 218).

אדגים זאת דרך מצוות אהבה ושנאה בהלכה.

דוגמה: מצוות אהבה ושנאה

באותו מאמר שעוסק ברגשות בהלכה דנתי במצוות אהבת הריע או הגר, ובמצוות השנאה לרשעים. בשני סוגי המצוות הללו רווחות פרשנויות שלפיהן אסור לשנוא את האדם אלא רק את האופי והערכים שלו. כך גם הסברתי שהאהבה צריכה לפנות להחלטות ולאופי ולא לאדם עצמו. לכאורה מה שהצטווינו הוא לאהוב את הגרות שבגר ולא את האדם עצמו. וכך גם הצטווינו לשנוא את הרשעות שברשע ולא את האדם הרשע (חטאים ולא חוטאים).

זוהי דוגמה נוספת להתייחסות לאידיאות במקום לאנשים. לפי גישה זו, האנשים הם סטטיסטים (נשאי אידיאות), והם עצמם אינם מושא להתייחסות שלנו. גם כאן אשוב ואומר שזוהי הבנה שגויה (כך גם הסברתי שם, ועוד יותר בספר האחד-עשר בסדרת הלוגיקה התלמודית, שעוסק באופייה האפלטוני של ההלכה). אהבה ושנאה אמורות לפנות לאדם, אלא שמדובר על אהבה או שנאה לאדם בגלל החלטותיו וערכיו, ולא אהבה ושנאה לערכים ולרעיונות כשלעצמם. במילים אחרות גם כאן איני דוגל בסוליפסיזם רוחני. ראו על כך ביתר פירוט במאמר ובטור הנ”ל.

[1] יש מקורות שבהם רואים שיש שכר גם על הימנעות מלאו, אבל ברור שכשמדובר בסתמא על שכר הכוונה למצוות עשה. הימנעות מלאו אינה מביאה לשכר אלא למניעת עונש. ראה קצת בדיון על דברי הרמב”ן שהובאו בטור הקודם.

[2] ושוב, זה רק בדיני אדם. בדיני שמיים יש עונש גם על ביטול עשה, אבל עיקר עניינו של עונש הוא על לאוין.

[3] יש לדון האם הימנעות מנתינה לעני לא מהוגן, בלי שידעתי שהוא רמאי, היא מעבר על הלאו. בפשטות כן. לכן אנשי ענתות היו מוכשלים כאן בעל כורחם. כשמגיע עני כזה בפניך ואינך יודע שהוא רמאי, אתה חייב לתת לו כדי להימנע ממידת הכילות. אם בפועל הוא היה רמאי הפסדת את מצוות העשה ואת שכרה.

[4] ראה למשל בחוות יאיר סי’ סז ועוד הרבה.

[5] וחשיבותו אינה מכשירית. כלומר הבעיה במידת הכילות אינה רק שכתוצאה ממנה לא ייתנו צדקה. הכילות היא מידה רעה כשלעצמה. כך הוא לגבי כל המידות, כפי שהסברתי בטור 13 (וגם 154).

[6] במובן המותנה הזה, אכן הקב”ה כפוף לטוב. בהינתן שזהו העולם הוא לא יכול היה להחליט שההיפך הוא הטוב. אבל זה עניין מושגי והגדרתי, כמו שהוא לא יכול להחליט שמשולש יהיה עגול.

[7] תמיד תמהתי מדוע בשיח הציוני-דתי והדתי מודרני נעדר כמעט לחלוטין השכר והעונש, בפרט זה שבעולם הבא. דומני שיסוד הדברים הוא במחלוקת הזאת.