בין גדליה לרבין, או: על תנ”ך ואקטואליה (טור 242)

בס”ד

באמצע כתיבת טור אחר, הגיע לידיי היום (צום גדליה) מאמר של עמית גבריהו, שבאופן לא מפתיע עוסק באנלוגיה החבוטה בין רצח רבין לרצח גדליה בן אחיקם. האנלוגיה הזאת מעצבנת אותי כבר מזה זמן מכמה סיבות, וזוהי אולי ההזדמנות לברר בקצרה כמה מהן. אעשה זאת בקצרה, כי מדובר בטור לא מתוכנן וגם לא מאד חשוב.

האנלוגיה

תורף הדברים הוא שבשני המקרים נרצח מנהיג, גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתניה ויצחק רבין על ידי יגאל עמיר. בשני המקרים מדובר במנהיג מוצלח ובעל הישגים (לפחות לטענתו של הכותב. לא בטוח שהייתי חותם על כך). בשני המקרים הרצח נעשה על בסיס התנגדות פוליטית למדיניותו בגיבוי של אישים חשובים. בשני המקרים זה נעשה בדם קר ומתוך תכנון. בשני המקרים היו אזהרות קודמות שהמנהיג עצמו לא נשמע להן. ולבסוף, בשני המקרים היו לרצח השלכות קשות על כלל הציבור (לטענתו של הכותב. גם על כך לא הייתי חותם). על אף כל זאת, ממשיך גבריהו, למרות שחכמים קבעו צום לדורות לזכר המעשה, אנחנו נוטים לראות בו מטרד הלכתי רגיל, לזלזל בו ולשכוח את משמעותו. המאמר מסתיים בנבואת זעם שייתכן כי תוך חמש-עשרה שנה נשכח כולנו את רבין ואת הרצח.

אז מה רע? פגמים באנלוגיה

לכאורה אנלוגיה תמימה שאפילו יש בה ממש. אז על מה יוצא קצפי? המועמד הטבעי הוא האנלוגיה עצמה. ניתן כמובן לדבר על ההבדלים בין שני המקרים, ויש כאלה. חלקם אפילו הבדלים משמעותיים. כך, למשל, ההשלכות הציבוריות החמורות שהיו אז וממש לא היו כאן. או היותו של הרוצח סוכן של מלך זר, מה שלא היה כאן. או היותו של גדליה יהודי שומר מצוות וכנראה נאמן לתורה ולקב”ה (ראו להלן). או כנראה זה שגדליה כנראה לא התנהג בעוינות ובזלזול כלפי מתנגדיו הפוליטיים שעומדים לשלם מחיר כבד מאד על החלטותיו ולא לגלג עליהם. ועוד לא עסקנו באופן קבלת ההחלטות המפוקפק, בעקביות עם הצהרותיו הקודמות, באופן שבו עברו ההחלטות הללו בכנסת ועוד ועוד. אבל נדמה לי שכל הפגמים הללו באנלוגיה הם סתם כשל חשיבתי. מה שמקומם אותי הוא בעיקר נשיאת שם התנ”ך לשווא, והשימוש המגמתי באנלוגיות המפוקפקות הללו. הכשלים באנלוגיה הם רק אינדיקציות לתופעה הזאת.

השאלה האתית היסודית?

בעיניי השאלה המרתקת ביותר שמעורר רצח רבין היא דילמה במישור האישי. אתחיל בניסיון לשחזר את המציאות בעיניו של יגאל עמיר (בלי להכיר אותו ואת השקפותיו). חשבו על אזרח פרטי שמגיע למסקנה ברורה לגמרי (ויחד עמו לא מעט אנשים חכמים, הגיוניים וסבירים לכל הדעות) שהמנהיג המדובר הולך בעיוורון צייתני וללא הקשבה ושיקול דעת להמיט אסון בלתי הפיך על כלל הציבור, וגורר את כולנו אחריו (כולל אלו שמסכימים איתו, שכולם לדעתו לוקים בעיוורון). כעת נשאל את עצמנו האם מצב כזה בלתי אפשרי? עקרונית מצב כזה ודאי אפשרי, ולכן בלי קשר לדעתנו שלנו ניתן לחשוב על אדם שנמצא בדילמה כזאת. נכון, חלק ניכר מהציבור חשב אחרת ממנו (אם כי, איני חושב שמדובר ברובו), אבל קשה לומר שזו מסקנה מופרכת על פניה. רבים וטובים חשבו כמוהו מבחינת הערכת המציאות שלהם, והוא כנראה הניח שהאחרים מולכים שולל בצורות שונות. נדמה לי שהוא לא בהכרח היה אמור להסיק את המסקנה שמחשבותיו אלו הן הבל.

ולא, זה לא אומר שיש לאנשים הללו שהיו סביבו (פוליטיקאים ורבנים) אשם תורם ברצח. מותר לגמרי (ואף ראוי) לומר שרבין הולך להמיט אסון בלתי נסבל על העם והמדינה, אם אכן זה מה שאתה חושב. בדומה לדילמה של יגאל עמיר עצמו, ניתן לשאול לגבי כל רב או פוליטיקאי. מה הוא אמור לעשות ולומר במצב שבו הוא מגיע למסקנה שרבין הוא רודף? רק קראו את הציטוטים שמובאים עד היום מביבי ושאר מנהיגי הימין באותה תקופה שמסווגים אוטומטית כהסתה. מה לזה ולהסתה?! הם חשבו שרבין ממיט עלינו אסון ושמעשיו יעלו לנו בדם רב, ולכן גם אמרו זאת. זו הייתה הערכת המציאות שלהם. אין ספק שכתוצאה מכך יכול אדם להסיק מסקנה ולעשות מעשה קיצוני (יש שיאמרו שעמיר הוא הוכחה טובה לזה. אני לא בטוח), אז מה? האם מצופה ממני לא לומר את מה שאני חושב, ולהמשיך ללכת כצאן לטבח (לשיטתי)? האם מותר לבקר מנהיג שטועה אבל אסור לבקר מנהיג שעומד להמיט עלינו אסון? טענות דומות עלו באותה תקופה ביחס לאמונה הדתית, כאילו היא עלולה להביא לפנאטיות רצחנית. וגם על כך תהיתי, האם מישהו מצפה ממני לוותר על אמונתי רק כי יש מישהו שיסיק ממנה מסקנות בעייתיות?!

אבל האווירה והאמירות מסביב הן רק רקע לדילמה האישית. נשוב כעת לדילמה של האדם הפרטי, כי זה מה שיותר מעניין כאן. האם עמיר היה צריך להסיק בהכרח שכללי הדמוקרטיה קדושים יותר מהשרידות של כולנו? האם עליו לשתוק וללכת יחד עם כלל הציבור כצאן לטבח (לשיטתו)? לא אכנס כאן לדוגמאות היסטוריות של מעשים קיצוניים כמו אלו של הרשל גרינשפן ודוד פרנקפורטר, כי אני יודע שמיד יצלבו אותי (חוק גודווין), אבל אלו דוגמאות לא רעות (בטח יותר טובות מרצח גדליה). ולא, אני ממש לא מתכוון לומר שרבין דומה לנאצים, ואפילו לא שהוא עשה זאת במזיד והתכוון להרע. בהחלט ייתכן שהוא עשה זאת בתמימות כי הוא חשב שזה מה שראוי. אולי. אני גם לא מתכוון לומר שמה שקרה לו הגיע לו. אבל הדילמה שתיארתי לא תלויה בשיקולים של מגיע או לא מגיע, מזיד או שוגג. מדובר בדילמה שהיא תוצאתית ביסודה. מחד, עומד גורלו של הציבור כולו (לדעתו של עמיר/ישמעאל של דורנו), ומאידך ניצב המרקם הדמוקרטי וכללי המשחק (ולא חורבן הדמוקרטיה). מישהו מוכן לחתום לי שלדילמה הזאת יש תשובה פשוטה וחד משמעית?

איני נכנס כאן לשאלה האם להערכתו של עמיר יש בסיס, ולו רק מפני שלדעתי האישית לא. בהחלט הייתה צפויה סכנה ממעשיו של רבין לאנשים רבים שישלמו מחיר כבד, מה שלפחות בדיעבד יש לו תימוכין, אבל איני חושב שהייתה שם סכנה קיומית לציבור. אני גם לא חושב שרצח פוליטי כזה יכול לשנות משהו, והוא אכן לא שינה כלום (להיפך, הוא רק הזיק). לכן לדעתי האישית אין דילמה, והרצח היה פסול, אסור וחסר כל היגיון. אבל אני מדבר בהנחה שזו הערכת המציאות המפוכחת שלך כאדם פרטי, וכמובן גם של קבוצה לא מבוטלת של אנשים חכמים וחשובים מסביבך שאותם אתה מעריך. האם במקרה כזה יש תשובה כל כך פשוטה לדילמה הזאת? אני כלל לא בטוח בזה.

הערה על שיפוט אתי של יגאל עמיר כאדם

כאן רק אעיר שצריך להבחין בין תוצאות המעשה לבין נסיבות עשייתו. ייתכן מצב שבו מעשה הוא חמור ביותר ובכל זאת מי שעושה אותו אינו רשע גדול כל כך. השיפוט של האדם תלוי גם בשיקולים שלו לא רק בתוצאות מעשיו (ואולי אפילו בעיקר בשיקולים). דומני שלא מעטים בציבור חשו כמו יגאל עמיר, אבל אף אחד אחר לא העז לעשות מעשה. מבחינתי יגאל עמיר (על אף שלדעתי טעה בגדול) הוא אדם שראוי להערכה במישור האישי על מוכנותו להקריב את עצמו במקום שאחרים לא העזו לעשות זאת. רבים מהמגנים שלו נתלים בשיקולי מוסר ודמוקרטיה, כאשר להערכתי במקרים רבים בעצם מדובר בפחד וחוסר מוכנות לשלם מחירים.

אין בדבריי כדי לומר שלא מגיע לו עונש ושלא נכון לנסות ולהרתיע אחרים מפני מעשים כאלה, אם כי ההיסטריה המטורפת שמתלווה לניסיונות הללו די מעצבנת, והדמוניזציה האישית שעמיר עובר כאדם מעוררת בי בחילה. אני מתרשם שלעתים זה משיג תוצאה הפוכה. אבל אני מדבר על ההערכה שלי ליגאל עמיר כאדם ולמעשהו. האם אכן מדובר בפשע הנורא מכל? האם הוא המפלצת האולטימטיבית שבינינו? בעיניי כל מבצע רצח פשוט, כזה שלצערי קורה במדינה חדשות לבקרים, מסיבות של בצע כסף או כעס זמני, במישור האישי (להבדיל מחומרת התוצאות) ראוי לגינוי הרבה יותר מזה שניתן בדרך כלל לעמיר.

הערה על המגמתיות

לפני שאגיע לשימוש בתנ”ך, אקדים שבאופן מוזר אך לא מפתיע ההתייחסות לרצח רבין ולחשיבות ההנצחה שלו מתחלקת באופן די מובהק (אם כי לא מוחלט כמובן) בין שמאל לימין. נכון, כולם מגנים וכולם מתנגדים, ובכל זאת לכולם ברור שזהו אישיו פוליטי לחלוטין. השמאל לא אבל על ראש ממשלה אלא על “רצח הדמוקרטיה” או “רצח השלום” (שניהם שטויות במיץ כמובן). הרושם הוא שהשמאל עושה שימוש ציני ב”רצח הוא רצח הוא רצח” ובגינוי האולטימטיבי של הרצח הפוליטי, ובערך חיי אדם ושאר מנטרות ריקות מתוכן, אבל כל אלו אינם אלא קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות מאד מסוימות. ניתן לראות זאת בכל שנה בעצרות השונות לרצח רבין (שבהיתממות מופלאה השמאל לא מצליח להבין מדוע זה לא ממריא ומדוע אין כאן קונצנזוס).

וכעת לתנ”ך

להערכתי, להסתמכות המפוקפקת על התנ”ך, במקרה זה כמו גם במקרים דומים אחרים, יש שני שורשים עיקריים: 1. להראות שהתנ”ך הוא אקטואלי ושניתן ללמוד ממנו משהו שרלוונטי אלינו. 2. להביא ראיה מוחצת לטובת הצד שלך בוויכוח אתי או פוליטי. יש איזו נטייה לחשוב שאם מצאנו מקור בתנ”ך הוכחנו את שלנו. זה נוק אאוט. אני כופר בשני הדברים.

הבה נניח, רק לצורך הדיון, שהאנלוגיה המפוקפקת בין רצח רבין לרצח גדליה היא אכן מושלמת. מדוע זה חשוב? בואו נודה שכולנו, מכל הצדדים, משתמשים באנלוגיה הזאת כקרדום לחפור בו. מי שמגנה את הרצח עושה אנלוגיה כזאת, ומי שלא – מוצא את ההבדלים, עושה אוקימתות, או מוצא אופן התחמקות אחר (וזה די קל, כפי שראינו). כבר הסברתי כאן לא פעם, שעקרונות המוסר שלנו לא מבוססים על התנ”ך אלא קיימים מחוצה לו ובאופן בלתי תלוי בו. לקיחת צום גדליה להיות יום הזיכרון לרבין (כאילו שחסרים לנו ימי זיכרון לרבין) היא אקט מגמתי מובהק. למה? וכי השמאל מפרש אחרת את התנ”ך? לא, הם פשוט עושים בו שימוש (כמו גם הימין, בנסיבות אחרות).

אם המעשה הזה לא מוסרי בעיניי אז הוא לא מוסרי, וממש לא חשוב בעיניי אם הוא דומה או לא לרצח גדליה. ואם המעשה כן ראוי, שום הוכחה מהתנ”ך ואנלוגיה מפוקפקת לגדליה לא תשנה זאת. התנ”ך לא רלוונטי לחיינו, וקשה לי לראות ולו עיקרון אתי אחד שנלמד ממנו. לכל היותר התנ”ך צריך להסתדר בדיעבד עם עקרונותינו (ולא ננעלו שערי התירוצים). כדי לראות זאת, אין לכם אלא לשוב למה שהסברתי למעלה, לגבי הדילמה היסודית שמעלה מעשהו של עמיר. האם צום גדליה מלמד אותנו משהו לגביה? האם ניתן ללמוד מהפרשה המקראית ההיא שגם אם אני חושב שמנהיג ממיט על כולנו אסון אסור לי לעשות מעשה כזה? כיצד זה נלמד משם? אני לא רואה את זה יוצא משם בשום צורה. אתה יכול לחשוב שכן או שלא, אבל פרשת גדליה לא תועיל לך בשום צורה.

דוגמה למגמתיות של הדיון

לסיום, אביא דוגמה למגמתיות כזאת מדבריו של הכותב עצמו:

לצום גדליה אכן יש משמעות, ומשמעותו גדולה היא. התלמוד אמנם מסביר לנו שמהותו של הצום הוא “ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו (בבלי, ראש השנה יח:)”, אך ניתן גם לתת טעם אחר: זהו צום על מנת לזכור את היכולת של בני אדם להיות בטוחים במידה רבה שאלוהיהם עומד לצידם, כאשר אין הוא בקשר עמם כלל.

הוא עצמו עומד על כך שחז”ל לא ראו ברצח הזה פגיעה במנהיג פוליטי, אלא פגיעה בצדיק. אבל זה לא מפריע לו לקחת את הדברים למקום אחר. ושוב, לא בגלל שאי אפשר לקשור את רצח גדליה לרצח רבין. בהחלט אפשר (במגבלות שהזכרתי). אבל אם אשאל זאת באופן למדני: מה הראיה שמיתת צדיק שקולה כשריפת בית אלוהינו? אולי זה בגלל שהנרצח היה מנהיג פוליטי ולא בגלל צדקותו? כפי שהוא עצמו כותב, המימרא הזאת בחז”ל היא ראיה לסתור.[1]

אבל אני חוזר שוב לשאלה היסודית: מדוע בכלל האנלוגיות הללו נחוצות? אם אתה חושב שזה מעשה שראוי לגינוי אמור זאת וזהו. בשביל מה לאנוס את צום גדליה לפי הבנתך, ואז “ללמוד ממנו” את מה שהכנסת לשם במו ידיך? פשוט תגיד את מה שאתה עצמך חושב וזהו.

סיכום

האנלוגיה בין רצח רבין לפרשת גדליה בן אחיקם אינה אלא הנחת המבוקש, ממש כמעשה אברהם אבינו והכובע. יש לי הוכחה שמעשהו של יגאל עמיר הוא נפשע וראוי לכל גינוי. מניין? מפורש בתנ”ך, מגדליה בן אחיקם. איך זה יוצא משם הרי יש המון הבדלים רלוונטיים? מפני שגם גדליה נרצח על רקע פוליטי. כן, אבל הוא גם לבש מכנסיים. השאלה מה בדיוק היה בעייתי שם והאם ניתן ללמוד משם תשובה לדילמה שתיארתי כאן למעלה על אף כל ההבדלים? נכון, אבל ודאי תסכים שרצח פוליטי הוא מעשה נפשע, ולכן ברור שניתן ללמוד אותו מפרשת גדליה.

אם זה מה שאתה חושב, תגיד את זה, ואל תטרח להיתלות בגדליה בן אחיקם, או בתנ”ך בכלל. בין כה וכה מה שאתה מוציא משם הוא רק מה שאתה עצמך חושב עוד קודם לכן ומכניס לשם במו ידיך. כאמור, יש כאן דוגמה מובהקת לשימוש בתנ”ך כקרדום לחפור בו, מה שמהווה ראיה נוספת, למי שבכלל צריך כזאת (ראה בטור 134–5), לכך שאנחנו לא לומדים מהתנ”ך מאומה. אנחנו פשוט משתמשים בו.

[1] אפשר כמובן לטעון, ובצדק, שפשוטו של מקרא לא בהכרח צריך להתיישב עם מדרשי חז”ל. אבל האם הכותב מתכוין לטעון כלפי יהודים שנאמנים לפרשנות חז”ל ולא לפשוטו של מקרא (בהנחה שזו אכן הפרשנות)? זו עיקר טענתו כלפיהם? בכל אופן, די לי בזה כדי להדגים מגמתיות וחוסר טעם באנלוגיות כאלה. הכותב לא טורח להתווכח עם חז”ל או להסביר מדוע הם מתעלמים מההיבט הכי חשוב של הפרשה (רצח פוליטי). הוא פשוט אומר את מה שהוא חושב, וזה בסדר גמור. רק למה להתעלל בגלל זה בפרשת גדליה בן אחיקם?!