בס”ד

אתמול הלך לעולמו ידיד המשפחה שלנו, בנימין דוד לוי, המכונה בנג’י. הכרנו אותו בעת שהגיעה לבניין בו התגוררנו בפתח תקווה עולה חדשה מארה”ב, ציפורה. היא ובנג’י טיפלו זה בזה במסירות רבה, ומשכנים טובים הם הפכו מהר מאד חלק בלתי נפרד ממשפחתנו.

לבנג’י היו לא פחות מארבע רגליים (אבל רק זנב אחד). הוא השתייך לגזע המקסים המכונה לברדודל (הכלאה של לברדור ופודל), והיה לו ממש טבע של צדיק. הוא היה חביב וידידותי, התרפק על ציפורה ועלינו כידיד ותיק וכשכש כל העת בזנבו בחביבות רבה. טוב  ליבו היה לאגדה אצלנו ונקשרנו אליו מאד. אין פלא שצפורה, אישה בעלת חוש הומור מפותח להפליא (סביבתה בדרך כלל קרובה מאד לריצפה עקב התקפי צחוק בלתי נשלטים), העניקה לו את השם המפואר בנימין דוד לוי (בעגה יידישאית כמובן: בניומין דוּויד לייווי), אם כי ככל הידוע לי הוא לא שימש אותו בעלייה לתורה (וכדקי”ל ממזר תלמיד חכם קודם לכלב לוי).

בשנים האחרונות בנג’י הלך והתבגר, וכבר היה לו קשה ללכת ולעלות מדרגות. לפני כיומיים עת מלאו לו בערך ארבעה עשר אביבים בנג’י חלה את חוליו האחרון, עבר ניתוח שלא הועיל (אבל עלה לא מעט כסף), והורדם סופית בבית חולים ווטרינרי באם המושבות. הבשורה המרה הגיעה אלינו הבוקר (יום ה, כח אדר. רשמו לפניכם את היארצייט), וכל המשפחה חשה אבל כבד על לכתו (היו גם דמעות). לזכרו של בנג’י היקר באדם (?) וכהשתתפות זוטא באבלה של ציפורה (וגם כקתרזיס אישי), החלטתי להקדיש את הטור הזה לכמה הרהורים בעניין. ויעלו הרהורים אלו לכיסא הכבוד במקום לוויה שבנג’י המסכן והחמוד לא זכה לה. אקדים ואומר שזר (=מי שאינו בעל כלב) לא יבין זאת, אך כידוע רק שחיטה כשרה בזר.

החוקר דיוויד בלואין מאוניברסיטת סאות’ בנד באינדיאנה, הבודק את היחס בין כלבים לבעליהם בכלים של אנתרופולוגיה תרבותית, טוען כי יש ספקטרום רחב של יחסים בין כלבים לבין אנשים, אך על-פי רוב נחלקים היחסים ל-3 קטגוריות עיקריות:

1. בקטגוריה “ההומניסטית” נמצאים בעלי הכלבים שמתייחסים לכלבים כמו אל בן-משפחה נוסף וכאילו היו בני אדם, מבחינת החובות ובעיקר מבחינת הזכויות המשתמעות מכך.
2. ה”פרפקציוניסטים” הם מי שמעריכים את עולם החי כנעלה יותר מזה של בני האדם. הם מעריצים את הכלבים שלהם ומתייחסים אליהם כאל מעין התגלמות של הטבע בתוך הבית.
3. ה”דומיניוניסטים”, לעומתם, רואים את בעלי החיים כיצורים פחותים בחשיבותם מבני אדם, שנועדו להביא תועלת, כמו למשל ככלבי שמירה.

נדמה לי שהבחור חי בעולם אחר מזה שלנו. מי שאני מכיר מבין בעלי הכלבים שייכים כולם ל”הומניסטים”.

בלואין גם טוען שהיחס לכלבים לא מושפע משום פרמטר חברתי (סוציו-דמוגרפי), לא מעמד כלכלי, לא מגדר ומין, גזע, גיל, מצב משפחתי, מקום מגורים ודעות פוליטיות. הפרמטר היחיד שמשפיע לפי מחקרו הוא ההשכלה. ככל שאנשים יותר משכילים כך הם שייכים פחות ל”הומניסטים” (היחס פחות חם). גם מספר הילדים במשפחה משפיע על היחס (ככל שיש יותר ילדים היחס פחות חם).

העניין הזה עורר בי הרהורים לגבי היחס ה”הומניסטי” לכלב. מה משמעותו? מניין הוא נובע? יש לו הצדקה כלשהי?

לבני אדם יש רגשות, רצונות ושכל, ואופיים והחלטותיהם הם פרי של כל אלו. נקודת המוצא שלי היא שהערכה מגיעה לאדם על מעשים, קווי אופי, או מחשבות, שהוא בחר בהם, ולא על אלו שיסודם בטבע המולד שלו.[1] הערכה מגיעה למי שמשקיע מאמצים ומשלם מחירים על החלטתו להיות נחמד וידידותי, ולא למי שזה טבעו.

כלב כנראה לא בוחר בדרכו, באופיו ובמעשיו, ולכן חביב ככל שיהיה נראה שהוא לא זכאי להערכה על כל אלו. זה הטבע שלו. בדיוק כמו שאדם בעל טבע חביב וידידותי לא זכאי להערכה על כך, מפני שזהו פשוט טבעו. והנה, על אף השתייכותו לשבט לוי וכידוע כוהנים רגזנים הם, בנג’י כנראה היה חביב באופיו, אבל אני מניח שזה לא נעשה מתוך בחירה. לכן לא סביר שיש הצדקה להעריך אותו על אופיו ומידותיו התרומיות שתוארו למעלה. הוא פשוט היה צדיק כזה מלידה (=צדיק מרחם). מאידך, לא נראה שהיחס שלנו (=ה”הומניסטים”) לכלב הוא כאל תמונה יפה או יצירה מוסיקלית מעוררת השראה. בניגוד ליחס שלנו ליצירת אמנות, ביחס שלנו לכלב (לפחות אצל ה”הומניסטים”) יש ממד רגשי של קשר, אהבה וכדומה.

טוב, בניגוד ליצירת אמנות או חפץ דומם כלשהו, לכלב יש גם נפש (אמנם נפש מנבחא ולא ממללא). הוא חי ולא דומם. אבל מה משמעותה של נפש כזאת? לא ברור אם יש לו תודעה, לא סביר שיש לו בחירה, ולכן גם לא ערכים ומחשבות בעלות ערך אינטלקטואלי כלשהו (אם בכלל). רגשות במובן ירוד ואינסטינקטיבי כלשהו כנראה יש לו, אבל למה זה משנה, כך הוא בנוי?! נראה שהקשר הרגשי שנוצר בינינו לבינו הוא עניין רגשי טהור. אינסטינקט שמתעורר איכשהו וזהו. לא סביר לייחס לרגשות כאלה ערך מוסרי או אנושי. אם הם קיימים – טוב, ואם לא – גם טוב.

אבל כפי הידוע לבעלי הכלבים שבינינו (גם אנחנו במשפחה לוקים במגרעת הזאת, ושייכים ל”הומניסטים”, למרות ההשכלה המפוארת שלנו), הקשר בין הכלב למשפחה האנושית שמגדלת אותו (והוא אותה) הוא ממש קשר משפחתי לכל דבר ועניין. יש תיאורים ספרותיים וקולנועיים מרטיטים על הקשרים הללו (מי לא מכיר את הסרט קורע הלב על הכלב האצ’יקו ובעליו – ריצ’רד גיר, ועוד רבים אחרים). נראה שאנשים מייחסים לקשרים הללו ערך כמו לאהבה בין בני אדם. הסרנדות שמחוברות על אהבת גבר ואישה מקבילות בעיניי לסרנדות הקולנועיות על הקשרים בין אדם לכלב.

למען האמת, במחשבה נוספת גם אהבה בין בני זוג לא בדיוק ראויה למעמד של ערך. הסרנדות שמאדירות אותה אף פעם לא היו ברורות לי. אהבה היא סוג של רגש, שהוא פשוט מצב נתון. אין חובה או ערך לאהוב אף אחד אהבה רומנטית (יש מצוות אהבת הריע, “ואהבת לרעך כמוך”). אהבה רומנטית במקרים רבים היא סוג של רגש שמתעורר באופן אוטונומי ולא מתוך החלטה והכרעה של בני הזוג. במקרים רבים הסרנדות מושרות על המחירים שהאוהבים מוכנים לשלם עבור אהבתם או עבור אהוב ליבם, ולא על האהבה כשלעצמה. אלו כבר הכרעות שאדם מקבל וניתן להבין את מי שנותן להן הערכה. במובן הזה אולי ניתן לשורר גם על המחירים שמשלם כלב עבור אדונו שהוא קשור אליו. אבל בכל זאת ברור שזה לא דומה, שהרי הכלב לא מחליט לשלם את המחירים הללו. הוא עושה זאת פשוט כי כך הוא בנוי. האצ’יקו לא היה צדיק גדול יותר מכל כלב אחר, וכנראה גם בנג’י ז”ל לא. הם פשוט היו בנויים נכון באופן מולד. לכן בהקשר הזה אין מקום להעריך אפילו הקרבה ותשלום מחירים.

אז מה פשר היחס העמוק הזה בין האדם לכלבו? האם יש לו הצדקה כלשהי, או שמדובר ברגש ספונטני גרידא, סוג של עובדת חיים? אם זה רק רגש גרידא גם לו עצמו או להיעדרו אין מקום לייחס ערך. וב, מדובר במצב נתון ולא בהכרעה ערכית.

יחס של רחמים ודאגה לכל יצור חי בהחלט ראוי להערכה. זו החלטה של האדם לדאוג ליצורים אחרים שלא יסבלו ושיחושו בטוב. זוהי כמובן התנהלות מבורכת. אבל האהבה המשפחתית בין האדם לכלבו אינה רחמים או דאגה גרידא ליצור אחר מתוך טוב לב. זה דומה (בסוגו, לא בהכרח בעוצמתו) ליחס של אדם לילדיו. זה חלק מהטבע שלנו. האם יחס כזה כן ראוי להערכה? אם אדם לא אוהב את ילדיו הוא אדם רע (במובן המוסרי)? אני לא בטוח. הוא פשוט בנוי אחרת מהאדם הסביר. זה הכל.

נדמה לי פתאום שהיחס של אדם לילדיו הוא דוגמה מצוינת לדיון שלנו כאן. בדיוק כמו היחס לכלב, גם כאן אין החלטה או הכרעה ערכית, אלא תגובה רגשית טבעית. ובכל זאת זה נתפס כמשהו בעל ערך, ראוי להערכה, והיעדרו ראוי לגינוי. כאמור, לא ממש ברור לי מדוע, אבל אם לילדים כך אז למיטב שיפוטי כך ראוי גם ביחס לכלב. לא באותה עוצמה ולא באותו סדר קדימות כמובן, אבל מבחינת הסוג זה בכל זאת נראה לי לגמרי דומה. זהו יחס מתבקש לבני משפחה.

היחס של אדם לילדיו יכול להיות מוסבר אבולוציונית. יש לזה ערך שרידותי ברור (לשרידות הגן כמובן). בטורים 120 ו-122 עסקתי בהסברים אבולוציוניים למעשה אלטרואיסטי. שם סייגתי את משמעותם של ההסברים הללו שכן הם מציעים הסבר להיווצרות הדחף האלטרואיסטי, אבל במקביל (ובאופן בלתי תלוי, בגלל הכשל הנטורליסטי) יש גם את הערך המוסרי שבו. מעשה אלטרואיסטי יש לו ערך אם הוא נעשה בגלל הערך שבו ולא בגלל היענות סתמית לדחף אבולוציוני. אבל לגבי היחס לכלבים אין את הערך (ראה למעלה) וגם לא את ההסבר האבולוציוני. במה יחס כזה מועיל לשרידות שלי? אם אני אוהב ונקשר לכלב שלי אשרוד טוב יותר? מבחינתי זוהי תעלומה זוטא (בטח ניתן למצוא לזה הסבר אבולוציוני, אבל כרגע איני מצליח לחשוב על אחד כזה)[2].

טוב, אבל אסור בתלמוד תורה, אז קנצין למיליי ואשאיר את הדברים בצ”ע. לסיום, במקום קדיש, הנה שיר חביב של אריק איינשטיין לזכרו של בנג’י שלנו.

[1] ראו על כך בטור 22.

[2] כאן תוכלו למצוא תועלות בריאותיות מהיחס הזה. אבל זה אינו הסבר אבולוציוני, שכן זו גופא השאלה: מדוע אנחנו בנויים כך שהיחס שלנו לכלבים שלנו משפר את בריאותנו?