על סודיות, עמימות ושוויון בפני החוק (טור 125)

בס”ד

אתמול, בעקבות פרסום ספרו של אהוד אולמרט שליט”א, החל קרנבל תקשורתי סביב הפצצת הכור הסורי בשנת 2007. אני לא מפסק להתעצבן ממנו, לא רק בגלל שאהוד ברק יצא מחוריו והחל לפטפט ולהאדיר את עצמו כדרכו, ולא רק מפני שמדובר במלחמה מכוערת על קרדיטים ובקרנבל סביב האסיר המשוחרר אולמרט שכעת היתה לו עדנה תקשורתית וציבורית. מה שאותי מרגיז הוא בעיקר הצביעות של השלטונות והצבא סביב סודיות של מידע ומסמכים (אפרופו סלאח כאן זה ארץ ישראל, והארכיונים הסודיים ששמורים חסויים לשלושים שנה), והעמדת האינטרס האישי והכוח מול האינטרס הציבורי. אז בינתיים הקפאתי את הטורים המתוכננים והחלטתי לכתוב היום על זה.

מדיניות העמימות: ההפצצה בסוריה והגרעין הישראלי

כל אחד מבין שמדובר באירוע רגיש מאד. כפי שחוזרים ואומרים לנו כל היום (כאילו שמישהו לא ידע זאת לבד, גם בלי להיות גנרל או שר בממשלה), אחד השיקולים העיקריים סביב הפעולה, מעבר לחשש מכישלון שישאיר לסוריה יכולת גרעינית, היה החשש מתגובה סורית וממלחמה שעלולה לפרוץ בינינו לבין הסורים שלא יוכלו להרשות לעצמם להבליג על הפגיעה בריבונותם. לכן התקבלה החלטה לבצע את הפעולה ולשמור על עמימות, בדומה למדיניות העמימות ביחס ליכולות הגרעיניות שלנו.

מדיניות העמימות בנויה על משחק בין שני מרכיבים: מחד, להבהיר את האמת באופן ברור (או לפחות ליצור חשש מספיק משמעותי שזוהי האמת). מאידך, לא להודות בה בפה מלא. אתה צריך לשחרר מספיק מידע אמין כדי לשכנע את האחר בכך שהוא נכון, אבל בו בזמן לעשות זאת בלי להודות בכך שזו אכן האמת. זה קו מאד עדין וממש לא פשוט לשמור עליו בלי לסטות לאף אחד משני הצדדים (כלומר או להודות שזה אנחנו או לחלופין להשאיר מצב שבו המידע לא מספיק חד משמעי).

המרכיב הראשון תפקידו ליצור את ההרתעה. אם האויב יודע (או לפחות חושש משמעותית) שיש לנו יכולות גרעיניות הוא מספיק פוחד גם אם לא הודינו בזה בפה מלא. אם האויב יודע שאנחנו לא מהססים לפעול כשצריך הוא מבין את מגבלותיו. המרכיב השני מיועד לכך שלא נצטרך לשאת באחריות למצב או למעשה. כך אם לא הודינו שיש לנו גרעין אי אפשר לדרוש מאתנו להצטרף לאמנה להפצת נשק גרעיני ולהסכים לפיקוח. במצב של עמימות אי אפשר לטעון נגדנו שאם לנו יש יכולות כאלה אזי לגיטימי שגם לאויב שלנו יהיו (כי מי אמר שיש לנו?! אנחנו מכחישים). צריך להבין שבשיח הבינלאומי אי אפשר לדרוש זכות כזאת לנו ובו בזמן לשלול את זכותם של האיראנים, הסורים והמצרים, לעשות אותו דבר. אזכיר כאן שמצרים לא חותמת על אמנות בנושא הזה בגלל שישראל לא חתומה עליהן (ראה למשל כאן). דומני שמצרים היא הפעילה העיקרית בגינוי של ישראל ובדרישה ממנה לחשוף את המידע הזה ולהתפרק מהיכולות הגרעיניות שלה. כך גם לגבי התקיפה בסוריה. אם לא הודינו בכך שמדובר במעשה ידינו, סוריה לא תהיה חייבת להגיב בכדי לשמור על הריבונות וההרתעה שלה. כך אין גינויים בינלאומיים ואין מחירים שעלינו לשאת בהם על ביצוע פעולות שפוגעות בריבונות של מדינה אחרת בלי עילה משפטית מוצדקת.

אז זהו שלא

כך אכן היה עד אתמול (בערך). אבל אתמול נשבר הכל. מאתמול כולם יודעים שאנחנו עשינו זאת. כולם יודעים מי תמך ומי התנגד, מי הציע X ומי הציע Y, מה היו האופציות שעל הפרק, מי הצביע בעד ומי נגד, מי יזם ומי נגרר, למי מגיע קרדיט על הפעולה ומי סתם שרלטן וגנב קרדיטים מדופלם (כל אחד אומר שהשני כמובן). ואנוכי הקטן תוהה מה קרה למדיניות העמימות? מי התיר לכל אלה להוציא את המידע הרגיש הזה לרשות הרבים על חשבון הביטחון של כולנו? להיכן נעלמו שיקולי הביטחון והרגישות הגדולה שכמעט מנעה את הפעולה הזאת? מה עם הפחד ממלחמה עם סוריה או פעולות גמול אחרות שלה?

כל זה יוק. אתמול כבמטה קסם נעלמו כל החששות. הותרה הרצועה וכל אחד מפטפט את עצמו לדעת. זה נעשה כמובן תוך כדי הסבר שאת זה לא ניתן לגלות, וזה סודי, וההוא חסוי, ואת זה עדיין לא הגיעה העת וכו’ וכו’. יד לפה. השמירה על הסודיות בראש מעיינינו. רק פרט אחד הפסיק להיות סודי: שהפעולה נעשתה על ידי מדינת ישראל (ועוד כל מיני פרטים שנמנו למעלה). העמימות מתה. בעצם נכון יותר לומר שממדיניות העמימות נותר רק המרכיב הראשון, ובמלוא העוצמה: כיום כולם יודעים רשמית שאנחנו עשינו זאת. אבל המרכיב השני שלה התפוגג בעשן. מת. ומה על הנשיאה באחריות, ועל התוצאות הצפויות בגלל חוסר המרכיב השני? הרי אסד עוד כאן (לצערנו). חלפו רק עשר שנים מהפעולה, וכל הנפשות הפועלות עוד בינינו (למעט כמיליון נפשות שאותן נפשות פועלות טבחו ועוד כמה מיליונים שאותן נפשות רחומות גירשו לכל קצווי העולם וכבר אינן בינינו).

התמיהה

האם כעת חלפה הסכנה? אני מניח שהיא פחותה ממה שהיה אז, ובכל זאת מי קבע שבדיוק כעת הגיעה העת לשחרר את הרצועה? כיצד נקבע שדווקא כעת הסכנה כבר ברמה נמוכה דיה? למה לא לפני שנתיים, או בעוד שנתיים? ומה עם הגרעין? למה שם לא מגלים לנו את האמת (ומי החליט ולמי מגיע קרדיט. טוב, את זה כבר כולם יודעים. אולי זה הסוד שמאחורי שמירת הסודיות בנושא הגרעין).

אבל הקושי הוא הרבה מעבר לזה. למה מידע הרבה פחות סודי (כגון הארכיונים של הסוכנות היהודית ומוסדות הממשלה שעסקו בקליטת יהודי מרוקו בשנות החמישים) נשמר בקפדנות מפני עינא בישא לאורך עשרות שנים? למה מבצעים צבאיים אחרים נותרים עלומים עד אינסוף? לא חושפים אותם עשרות שנים רבות אחרי הביצוע, ואף אחד לא יודע שהם נעשו, מי עשה, ובוודאי לא שאנחנו עשינו אותם.

האם כל אלו יותר סודיים מההפצצה בסוריה? האם החששות שכוננו את מדיניות העמימות בנושא ההפצצה פחות משמעותיים מהחשש מדליפת מידע בירוקרטי משנות החמישים, או מדליפת מידע צבאי ישן נושן ממלחמת קדש או אפילו משנות השבעים והשמונים? הרי המידע הזה כבר מזמן אינו רלוונטי. היחידות השתנו, הטכנולוגיה שונה, האנשים כבר לא אותם אנשים, ובכל זאת מידע רב בנושאים אלו נשמר בקפדנות לבל ידלוף.

והתשובה…

אז מה קרה כאן? למה המידע על הפצצת הכור הסורי מופץ מאתמול תחת כל עץ רענן? פשוט מאד: האסיר המשוחרר אהוד אולמרט סיים לכתוב את ספרו שעוסק בין היתר בהפצצה בסוריה. אולמרט נוטל לעצמו קרדיט (שאולי מגיע לו), וכנראה גם רוצה רהביליטציה ציבורית. מעבר לזה, הוא גם רוצה יחסי ציבור לספר שוודאי יהפוך כעת לרב מכר היסטרי. אין אדם בעולם שלא טוחנים לו את המוח בנושא הזה ביומיים האחרונים. מי יכול לצפות ליחסי ציבור כאלה לספר שלו? (אגב, אני שוקל לגלות לכם את השיקולים שהביאו אותי לכתוב את שתי עגלות. בטוח שגם כאן התקשורת כולה תצא בקרנבל של דיונים וראיונות והבאזז הגדול שיתעורר יהפוך את הספר לרב מכר בינלאומי. איך לא חשבתי על כך קודם?!).

ושוב אולמרט

כשאולמרט נתפס בהברחת חומרים סודיים מהכלא וגם בעצם ההחזקה בהם (ועוד במקום לא מאובטח), הסבירו לנו בטוב טעם שזה לא נורא. אמנם הוא פושע מורשע, אבל אין לחשוד בו בפגיעה בביטחון המדינה. סוף סוף מדובר בראש ממשלה לשעבר שמטבע הדברים מחזיק בלא מעט מידע רגיש. הוא אמנם קיבל שוחד (וכנראה עשה עוד הרבה דברים שרק חלקם הוכח בבית המשפט), אבל ביטחון המדינה הוא נר לרגליו. הוא אמנם פשע עבור בצע כסף, אבל פגיעה בביטחון המדינה בשביל בצע כסף – זה לא יעלה על הדעת. לא נחשדו ישראל על כך.

ההלכה מלמדת אותנו שרשע דחמס (כמו גזלן למשל), כלומר רשע שחשוד על עבירות מתוך תאוות ממון, פסול לכל הדעות לעדות (אביי ורבא נחלקו ברשע שאינו דחמס. אבל שם כנראה לא מדובר בחשד שקר אלא בסנקציה חברתית). אם הוא מוכן לחלל שבת ולגזול כדי להרוויח כסף, יש לחשוד בו בעדות שקר תמורת בצע כסף. טוב, אבל זו רק ההלכה החשוכה והמאובנת שלנו. אולמרט האציל הוא מעל כל זה.

אבל כעת מתברר למרבה חוסר הפליאה שהוא דווקא כן עושה זאת. הקרנבל שהוא גרם לו במו ידיו – כנראה פוגע בביטחון המדינה ומסכן כל אחד מאתנו. עובדה היא שעד עכשיו אף אחד לא פרסם את החומרים הללו ולא הודו בכך שהפעולה היא מעשה ידינו. אז למה בדיוק עכשיו כן? כי אולמרט רוצה לפרסם ספר ולקדם את מכירותיו. האסיר המשוחרר דנן שוב מתנהג באופן עברייני כדי להרוויח כסף. רשע דחמס, כבר אמרנו?

השוויון בפני החוק

אז למה אף אחד לא עושה כלום? איפה השוויון בפני החוק? הרי אולמרט כבר אינו ראש ממשלה והכוח כבר אינו בידיו. היכן הגורמים השלטוניים והביטחוניים שאמונים על שמירת הסודיות ושמירת ביטחוננו? הם נרדמו בשמירה? טוב, מדובר באולמרט, כספו (המושחת, לפחות בחלקו), דובריו ועורכי דינו היקרים והמוצלחים. השוויון בפני החוק מת. מסעודה משדרות שהיתה עושה דבר כזה היתה מבלה בכלא עד סוף ימיה. כשיונה ובערל כצנלסון, עולים תימנים מראש העין, דורשים לפתוח ארכיונים כדי לראות היכן הבן שנעלם להם כל המדינה עומדת על רגליה האחוריות. הרי זו פגיעה בביטחון המדינה, לא? קדושת סודיות הארכיונים בראש שמחתנו. אבל לאולמרט מותר הכל. אחרת איך הוא ימכור את הספר? איך יסלחו לו על פשעיו? איך הוא ייזכר בהיסטוריה לטובה בלי הקרנבל הנוכחי?

אבל במחשבה שנייה בעצם אולי באמת אין מה לשמור את הדברים בסוד. אולי באמת הסודיות שמלעיטים אותנו בה יומם ולילה היא כולה חרטא ברתא. האם לאור מה שמתואר כאן יכול להיות לנו אמון בשיקולים של מוסדות המדינה ביחס למידע וחשיפתו? אולי באמת אין שום דבר סודי בכל מה שמסתירים מאתנו? לגבי חלק מהדברים כבר מזמן הערכתי שזהו המצב, אבל כעת מתעוררת במלוא עוזה השאלה גם לגבי מידע צבאי ומדיני רגיש. אני כבר לא מאמין לחבר’ה הללו בכלום…