על חזקת החפות וחיות אחרות (טור 256)

בס”ד

אם תרשו לי לחזור על קלישאה פתטית שרווחת במחוזותינו: בימים אלו נפל דבר בישראל. הוחלט להגיש כתב אישום נגד ביבי, או, בלשונו הזהב של הנ”ל, לעשות פוטש נגד ראש ממשלה מכהן בכלים משפטיים. הדיון סביב הנושא הזה נגוע בלא מעט טעויות ואמוציות (=שני צדדים של אותה מטבע), ולכן חשבתי שמן הראוי לנצל את ההזדמנות לנסות ולפזר כמה מהן. אני מתנצל מראש על כך שהדברים הבאים הם פשוטים כביעתא, ואני מוצא לנכון לעסוק בהם רק בגלל שאני רואה עד כמה הם לא בהירים ולא מחודדים בדיון הציבורי שלנו. כפי שאומר המסילת ישרים בהקדמתו, לעתים חשוב יותר לחזור על המובן מאליו מאשר לחדש.

קורלציות מדומות[1]

הנקודה הראשונה היא הקורלציה בין אלו שתומכים בביבי פוליטית לבין אלו שמצדדים בכך שהוא יכול להישאר בשלטון גם תחת כתב אישום. בכך עסקתי לא פעם בעבר, ולכן כאן אקצר. השאלה שעומדת כעת לפתחנו היא מוסרית: האם ראש ממשלה מכהן צריך להתפטר כשמוגש נגדו כתב אישום. יש צדדים לכאן ולכאן (בעיקר לכאן)[2], ואין פלא שהציבור מחולק ביחס לשאלה זו. השאלה האם מדיניותו של ביבי (יש כזאת?) גרועה או טובה, גם היא שאלה מצוינת, אלא שהיא שייכת למישור הפוליטי-ביטחוני-אידיאולוגי. אין פלא שיש צדדים לכאן ולכאן.

התמיהה שעולה אצלי היא מדוע הצדדים לכאן בשאלה א הם גם הצדדים לכאן בשאלה ב, ולהיפך. כלומר מדוע הקבוצות שעונות ב”הן” לשאלה הראשונה גם עונות “הן” לשנייה, ולהיפך. אלו שתי שאלות בלתי תלויות, ולכאורה היינו מצפים שתהיינה בציבור ארבע קבוצות שונות: עוני הן והן, עוני הן ולא, עוני לא והן, ועוני לא ולא. אבל יש רק שתיים: עוני הן והן ועוני לא ולא. בטורים קודמים הגדרתי את זה כקורלציה מדומה, תופעה שמבטאת את העובדה שהשיח שלנו מוטה ומגמתי ולא רציונלי. אנחנו מתחילים מהמסקנה שאליה רוצים להגיע, ומכפיפים אליה את תשובותינו לכל השאלות הרלוונטיות (והבלתי רלוונטיות). אבל טיפול רציונלי אמור להניב דעות בלתי תלויות ביחס  לכל שאלה כזאת. דיון ציבורי שלא מצליח להפריד בין השאלות הוא דיון רדוד ושטחי.

עליי להבהיר כאן שלא בכדי לא עסקתי כאן בשאלה האם הפרקליטות והמשטרה פעלו כראוי או לא. התשובות לשאלה זו בהחלט יכולות להיות תלויות בדעה הפוליטית. תחושתם של אנשי ימין רבים היא שיש רדיפה של המוסדות הללו כלפי הימין (בלי להביע עמדה האם הם צודקים), ולכן גם אם יש תלות בין הקבוצות שעונות לשתי השאלות הללו, במקרה זה היא יכולה להיות מובנת (גם אם אינם צודקים הם לפחות עקביים). כאן הקורלציה לא בהכרח מדומה. אבל השאלה האם ראש ממשלה שנמצא תחת כתב אישום צריך להתפטר, היא שאלה מוסרית-שלטונית, וככזו היא לגמרי בלתי תלויה בעמדה הפוליטית הספציפית. לכן כאן זו קורלציה מדומה.

מבחן בוזגלו

בבוקר יום ו שמעתי ברדיו ראיון עם שתי נשים, האחת שייכת לקבוצת המפגינים בכיכר גורן בפ”ת נגד היועץ המשפטי. מזה שנים היא משתתפת בהפגנות הללו כל שבוע. מולה עלתה מפגינה שמגיעה בכל שבוע מאילת (!) להפגנת הנגד. הריאיון היה משעשע מאד, והדגים בצורה מאד יפה את דעתי משכבר שאנשים רבים בשני הצדדים הם חסרי יכולת מחשבתית בסיסית. הם יכולים לפעול בדבקות ובמסירות רבה למען רעיון מופרך ולא מוגדר היטב, מהסיבות הלא נכונות. שוב ושוב אני מגלה, שאפילו מובילי דעת קהל מוליכים את צאן מרעיתם בכיוונים שונים בלי שיש להם את היכולת להסביר היטב מדוע בכלל זהו הכיוון הנכון. כששומעים את ההסברים שלהם מבינים שמדובר באנשים שלא באמת גיבשו עמדה רצינית, אבל די להם בתחושת בטן כדי להשקיע מאמצים ראויים להערכה בקידום עמדתם.

המראיינת שאלה את המפגינה הראשונה מדוע הם רוצים ללחוץ על מנדלבליט להזדרז, הרי מדובר בראש ממשלה וצריך לעיין בדינו בזהירות. ההיא מיד קפצה כנשוכת נחש ושלפה את השפן הצפוי מהכובע: מבחן בוזגלו. העובדה שמדובר בראש ממשלה, היא אמרה, לא אמורה להשפיע. דינו כדין כל אזרח אחר. האחרת הסבירה בטוב טעם למה כל העניין הוא רדיפה פוליטית חסרת בסיס. (פוטש שלטוני, כבר אמרנו?…)

תהיתי לעצמי מה הייתה אומרת הראשונה אם הייתי אומר שיש לדון את יגאל עמיר כמו כל רוצח אחר. בלי חוקים מיוחדים ורטרואקטיביים, ובלי יחס מיוחד (איסור על חנינה, מפגשי התייחדות, חופשות וכדומה). אז מה אם הוא רצח ראש ממשלה? הרי דין ראש ממשלה כדין כל אזרח אחר (בוזגלו)! חשוב להבין שזו לא סתם השוואה פורמלית. גם חקירה משפטית של ראש ממשלה יש לה השלכות גדולות (ממשלה נופלת. מי שנבחר לא יכול לכהן וכו’). אין פלא שנזהרים בחקירה כזאת, ולו כדי לוודא שיש ממש בדברים לפני שיוצאים לדיון משפטי על כל השלכותיו. אם הוא ייצא זכאי בסוף, נמצא שבאמת נעשה כאן פוטש. הדיחו ראש ממשלה שנבחר על ידי הציבור ללא הצדקה (ואל תספרו לי שהוא יכול לחזור לפוליטיקה אחרי עשר שנים כשייגמר המשפט והוא יזוכה, כשכבר מזמן שכחו אותו וממלאי מקומו לא יפנו לו את המקום גם עם טרקטור). והרי זו גם עיקר חומרתו של רצח ראש ממשלה. מוסרית, הוא אדם ככל אדם אחר (בוזגלו), ורציחתו לא יותר חמורה מרצח של כל אדם אחר (לדעתי אפילו פחות, כי זה רצח שנעשה מסיבות ערכיות ואידיאולוגיות). חומרתו של רצח ראש ממשלה, עד כמה שהיא קיימת, נעוצה בהשלכות ולא בעצם חומרתו של מעשה הרצח. פגיעה באדם שהציבור רצה בו כראש ממשלה היא פגיעה בציבור וברצונו.[3] אז למה זהירות בהליך המשפטי נגד ראש ממשלה שמוביל לפגיעה ברצון הציבור לא דומה לרצח ראש ממשלה שפוגע ברצון הציבור?! אולי יש לכם חילוק (לי אין), אבל אני די בטוח שהמרואיינת אפילו לא העלתה בדעתה את השיקול הזה. התוצאה הפוליטית שהיא חפצה ביקרה (הדחתו של ביבי), האפילה על מכלול השיקולים. היא רתמה את כולם לטובת השגתה (והנה, חזרנו לסעיף הקודם על קורלציות מדומות).

חזקת החפות: בין המישור העובדתי למשפטי

עניין נוסף שלא  מפסיק לעלות בדיון הזה, והפעם מימין, הוא “חזקת החפות”. כיצד מעזים העיתונאים/השמאלנים/המפגינים וכו’ לנהוג באופן לא חוקתי, ולא להכיר בחזקת החפות שיש לראש הממשלה?! איך הם מעזים לדרוש פעולה נגד החוק (שמאפשר לו להישאר בתפקידו)? כשאני שומע את השכנוע הפנימי העמוק של הדוברים הללו אני מגחך לעצמי. לאורך ימיי שמעתי לא מעט שטויות, וזו אחת הגדולות שבהן.

אכן נכון, מבחינה משפטית לכל אדם עומדת חזקת החפות ואין להענישו לפני שהוא נשפט והורשע. אבל חזקת החפות היא כלל משפטי ולא כלל שעוסק בעובדות. אם אשאל אתכם אחרי שהוחלט להגיש כתב אישום נגד פלוני, מה הסיכוי שפלוני עשה את המעשה X שבו הוא נאשם? האם הייתם עונים לי: אותו סיכוי כמו שאלמוני תושב אוסטרליה עשה זאת? זו שטות כמובן. ברור שהסיכוי של פלוני גבוה בהרבה. נכון שאין לנקוט כנגדו באמצעים כל עוד לא הורשע, וזו חזקת החפות שלו, אבל זו לא קביעה במישור העובדתי.

הרשו לי להביא לעניין  הזה כמה דוגמאות.

למיחש בעי

הדוגמה הראשונה שזה מזכיר לי, היא האיסור לקבל לשון הרע שאני שומע. כידוע, אסור להאמין אבל למיחש בעי (או שרי. ראה נידה סא ע”א, ובהלכות לשון הרע לח”ח ו, י, ובבאר מים חיים שם). כלומר אם שמעתי שפלוני הוא רמאי, אסור לי להאמין אבל מותר לי לחשוש לכך ולא לעשות עמו עסק. אם איני מאמין מדוע מותר לי לחשוש? ואם אני חושש, מה פירוש שאיני מאמין? בח”ח שם ההבדל הזה אינו ברור (הוא  טורח להבהיר שאסור לי להיות אפילו בספק לגבי זה, מה שכמובן מופרך לחלוטין).

נדמה לי שהכוונה בהלכה זו יכולה להיות אך ורק הבאה. ההלכה עצמה מכירה בקול כסוג של ראיה. אם יצא קול על מישהו הוא הופך בנסיבות מסוימות לחשוד בדבר (ולפעמים אף נפסל לעדות עליו). אמנם קול אינו ראיה במובן הזה שבבית דין לא יענישו אף אחד על סמך קול. אבל זהו רק כלל משפטי. עובדתית לקול יש משקל ראייתי. עם כל החששות ממניפולציות מכוונות, עדיין יש לקול כזה משקל מברר כלשהו.

זהו בעצם החילוק שעשיתי למעלה בין המישור המשפטי והעובדתי: משפטית אסור לקבל לשון הרע, אבל עובדתית בהחלט נכון וראוי לחשוש לה. זה כעין הסיפור הידוע על החפץ חיים שהעיד בבית משפט לטובת אדם אחד שהכיר. אחרי שיצא מבית המשפט אחד מתלמידיו אמר לשופט שמדובר בצדיק גדול, וסיפר לו שכשהח”ח רוצה לשלוח מכתב ומוצא שליח שיעביר אותו למחוז חפצו הוא קונה בול בדואר וקורע אותו (כדי שהדואר לא יפסיד). השופט לא האמין, ואז טען באוזניו אותו תלמיד: “ייתכן שזה לא נכון, אבל עליי ועליך לא  מספרים את זה”. כשיוצא קול על מישהו יש בו ממד ראייתי, גם אם לא מוחלט: אסור להאמין, אבל למיחש בעי.

“חזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו”

אביא אולי דוגמה נוספת, והפעם מזווית הסתברותית. בכל מערכות המשפט מקובל הכלל “המוציא מחברו עליו הראיה”. מי שמחזיק בכסף (המוחזק) ידו על העליונה, ואם לא הובאו ראיות נגדו הוא זוכה בדין. השאלה היא מדוע לנהוג כך? וכי העובדה שאני מחזיק בכסף אומרת שאני דובר אמת והתובע משקר?

בויקישיבה ע’ ‘חזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו’, כותבים עליה כך:

חזקת מטלטלין (מוזכרת לרוב כחזקה כל שתחת יד אדם הרי הוא שלו) היא חזקה בהלכה היהודית, שמשמעותה היא שבאופן רגיל, כל מה שאדם אוחז שייך לו, כל זמן שלא יוכח אחרת.

לחזקה זו מספר שמות והיא מבוטאת במקומות רבים בתלמוד בשמות שונים, “חזקה כל שתחת יד אדם הרי הוא שלו” שהיא עצם החזקה, שם אחר הוא “אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן” היא למעשה הסיבה והמקור של החזקה, האומרת אדם רגיל אינו בחזקת גזלן ואין לחשוד בו בכך וכאשר אדם אוחז חפץ עלינו להניח שהוא רכושו, וביטוי שלישי בנושא הוא “אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה היא”, כלומר העובדה ששמה שאדם תופס הוא שלו, ברורה עד שאנו עצמנו נחשבים עדים על הדבר.

לכאורה הימצאות הרכוש בידיו של האדם היא ראיה לכך שהוא שלו. אמנם האחרונים דנו (ראו שם בויקישיבה) האם זו חזקה מבררת או חזקת הנהגה (חזקה משפטית). לכאורה זהו ויכוח במציאות. הדעות הללו חולקות בשאלה האם באמת רוב החפצים בביתו של אדם הם שלו. אבל במחשבה שנייה אין ספק שהיא לא מבררת במישור העובדתי, ולא יכול לחלוק על כך שום אדם.

החזקה הזאת עוסקת בסתם חפצים שנמצאים בבית כלשהו, שאם נעשה לגביהם סטטיסטיקה נגלה שרובם שייכים לבעל הבית. אין ספק שאם נעשה סקר כזה נגלה שזה נכון. האם זה אומר שכשיש תביעה כזאת החזקה היא שהתובע משקר והמחזיק דובר אמת? ברור שלא. אוסף החפצים שנמצאים בדיון משפטי בין תובע לנתבע זו תת קבוצה מיוחדת, ולגביה אין שום סיבה להניח שקיימת החזקה הזאת. כאמור, למה להניח שהתובע שקרן והמחזיק דובר אמת? חשבו על קבוצת כל החפצים בעולם. כאמור, לגביה יש רוב שנמצאים בבית בעליהם. אבל מתוכה יש תת קבוצה של חפצים שהבעלות עליהם נמצאת בבירור משפטי. לגבי תת הקבוצה הזאת אין סיבה להניח שרובם נמצאים בבית בעליהם (כי זה מניח במובלע שרוב התובעים שקרנים. אפילו הגמרא מתארת חזקה: “אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו”).

כדי להבהיר את הטענה אציג זאת על ידי דיאגרמות ון. נניח שהאליפסה שבציור 1 היא קבוצת כל העצמים בעולם. הצד הימני (הקטן יותר בשטחו) שלה הוא העצמים שנמצאים לא בבית הבעלים, והצד השמאלי שהוא הרוב מייצג את החפצים שמצויים בבית הבעלים:

ציור 1

כעת ניטול עיגול שמבטא את העצמים שנמצאים בבירור משפטי. השאלה היכן הוא ממוקם בתוך האליפסה הזאת. ההנחה שהרוב קיים גם לגבי תת הקבוצה הזאת, מניחה שהעיגול הזה מחולק בדומה לאליפסה כולה, כמו בציור 2:

ציור 2

אבל יש גם אפשרות שהאליפסה הזאת ממוקמת באופן אחר, כמו למשל בציור 3:

ציור 3

במודל הזה אין להסיק מהרוב שקיים בקבוצה הכללית על רוב בתת הקבוצה  של האליפסה הקטנה.

זוהי טעות שנחקרה לא מעט על ידי חוקרי כשלים מחשבתיים (ראו למשל במאמרי, “כשל היציגות בהלכה” ובטור 144, על השלכות הלכתיות ומשפטיות של הכשל הזה). מי שלוקה בה מיישם על תת קבוצה מיוחדת את ההתפלגות שנכונה לקבוצה הכללית, גם במקום שתת הקבוצה יכולה להיות מוטה (ובמקרה שלנו אף סביר שזהו המצב).

דוגמה מסוגיית כתובות: רוב נשים נישאות בתולות

הגמרא עצמה עומדת על הכשל הזה בכתובות טז סוע”א-רע”ב, כשהיא מסייגת את הרוב שקובע שבד”כ נשים נישאות בתולות על ידי הרוב הנגדי שרוב הנישאות בתולות יש להן קול. תוכלו לעקוב אחרי האיורים שהצגתי למעלה, כשהאליפסה הגדולה היא אוסף כל הנשים שנישאות, שרובן (הצד שמשמאל לקו) בתולות. האליפסה הקטנה מייצגת את אלו מבין הנישאות שלא יצא עליהן קול שהן בתולות. כך תוכלו מיד לראות שבתוך תת הקבוצה של נשים שנישאו ולא יצא עליהן קול שהן בתולות אין בהכרח חזקה שרובן בתולות. למעשה, כאן זהו מקרה עוד יותר קיצוני מהקודם, מפני שמבין אלו שנישאות בתולות יש רוב שיוצא עליהן קול. כלומר אנחנו יודעים משהו על מיקומה של האליפסה הקטנה (החלק השמאלי שלה מכסה שטח קטן יותר משאר השטח שמשמאל לקו ומחוצה לו). ועדיין אין לנו דרך לדעת מה היחס בין שני חלקי האליפסה הקטנה, וזו השאלה שמעניינת אותנו כאן (האם האישה שלא יצא עליה קול היא בתולה או לא).

נכניס מספרים לתמונה. חשבו על סיטואציה שבה 80% מהנישאות הן בתולות (כלומר הצד השמאלי בציור 1 הוא 80% מהשטח). מבין הבתולות יש 75% שיוצא עליהן קול שהן כאלה. נמצא שמכל 100 נשים שנישאות יש 80 בתולות, מהן 60 עם קול ו-20 בלי, ועוד 20 בעולות. לכן כשבאה לפניי אישה שמה שאני יודע עליה הוא שלא יצא עליה קול, היא יכולה להיות שייכת לקבוצת הבעלות או לקבוצת הבתולות ללא קול, ושתי אלו שוות בגודלן. לכן במצב כזה אין לי דרך לקבוע האם היא נישאה בתולה או לא (זה 20 מול 20).

אם כן, כשהגדרנו תת קבוצה מיוחדת בתוך הקבוצה הכללית, לא בהכרח נכון ליישם לגביה את הרוב שנכון לקבוצה הכללית.[4] יש לכך עוד דוגמאות רבות נוספות מכל תחומי החיים. אמנם אם אין לנו מידע מיוחד לגביה, ניתן להסיק שההתפלגות בתוכה דומה להתפלגות בתוך הקבוצה הכללית. אבל כשיש לנו שיקול מיוחד לגביה (שמצביע על כך שהיא מוטה ביחס לקבוצה הכללית), למשל שכשיש שני בע”ד בבית דין לשניהם יש חזקת כשרות (ולכן מבין העצמים שבבירור משפטי סביר להניח שיש שוויון בין אלו ששייכים לתובע ונתבע) או שמבין הנישאות בתולות לרובן יש קול (ולכן אפשר להניח שיש שוויון בין בתולות ללא קול לבעולות).

שימו לב, שהמקרה של בעולות גרוע יותר מזה של חזקת המיטלטלין. בחזקת המיטלטלין יש לנו נימוק פוזיטיבי לטובת יחס שוויוני בין שתי הקבוצות (לשני הצדדים יש חזקת כשרות), לכן האליפסה הקטנה ממוקמת כך שהקו החוצה עובר בדיוק באמצעה. לעומת זאת, במקרה של הנישואין אין לנו נימוק פוזיטיבי לטובת אי שוויון בתוך הקבוצה הקטנה, לכן האליפסה הקטנה יכולה להיות ממוקמת בכמה אופנים, שבחלקם יישמר הרוב ובחלקם לא (זה תלוי במספרים שהצגתי למעלה. הם כמובן יכלו להיות אחרים ואז כן היה נוצר רוב), כמו בציור 4:

ציור 4

במצב כזה אנחנו מניחים שוויון דה פקטו בין שתי האפשרויות, כי הרוב שהיה בקבוצה הגדולה איתרע. כשאין לנו מידע אנחנו מניחים שהרוב הראשון איתרע, ואז הנחת השוויון היא נגטיבית (בגלל שאין הכרח שיש רוב לצד השני), ולצורך הדיון ההלכתי-משפטי הציור הוא כמו בציור 3 למעלה, אבל כמובן שעובדתית זה לא בהכרח המצב.

בחזרה לחזקת החפות

למרות כל האמור לעיל, כאשר באים שני בעלי הדין לבית הדין, החזקה המשפטית היא שהממון הוא של הנתבע עד שיוכח אחרת. למרות שעובדתית אין לכך שום בסיס, יש חזקה משפטית שמה שתחת יד האדם הוא שלו. יש להנחה זו סיבות רבות מגוונות, חלקן מובנות מאליהן. אבל אלו כולן סיבות משפטיות, ואין להן דבר וחצי דבר עם העובדות (של מי באמת החפץ).[5] עובדתית הייתי אומר שהסיכוי שהתובע שקרן דומה פחות או יותר לסיכוי שהנתבע שקרן. ועדיין משפטית יש היגיון רב לנהוג כאילו יש חזקה כזאת.[6]

בדיוק כמו שראינו בדוגמאות למעלה, גם במקרה שלנו רוב האנשים שלא הוכחה אשמתם בבית משפט הם אכן חפים מפשע. זה ודאי נכון גם עובדתית אם מסתכלים על כלל האזרחים (האליפסה הגדולה למעלה. צד שמאל שלה הוא אלו שלא אשמים). רוב מוחלט של האזרחים לא הואשמו בבית משפט ולכן גם לא הוכחה אשמתם והם אכן לא עבריינים. אבל מבין אלו שכן הועמדו לדין – אין בהכרח רוב כזה.[7] אלו שעומדים לדין הם תת קבוצה מתוך כלל האנשים (זו האליפסה הקטנה בציורים שלמעלה), ולגביהם אין סיבה להניח שרובם זכאים. השאלה איזה מהציורים שלמעלה מייצג את המצב?

שימו לב שגם אם לא היה לנו מידע, יש כל מיני אפשרויות (תלוי באחוזי ההרשעה ובאמינות המערכת המשפטית), כמו בציור 4. אבל כפי שראינו אפילו כשיש כמה אפשרויות הרוב כבר איתרע ואנחנו מניחים את ציור 3, ולכן אי אפשר להניח את הרוב על תת הקבוצה. אבל אצלנו הרי מדובר באנשים שעברו חקירה משטרתית והוחלט להגיש נגדם כתב אישום, ובפרט לגבי ראש הממשלה שעבר גם שימוע אצל היועץ המשפטי והיה מצויד בעו”ד מהמעלה הראשונה, ובכל זאת הוחלט להגיש נגדו כתב אישום. במצב כזה, אם הייתי צריך להמר ברור שההימור הסביר יותר הוא שביבי אינו חף מפשע, כלומר שהוא יורשע בדין.

במקרה זה, הציור הרלוונטי הוא הבא:

ציור 5

תוכלו לראות שבמקרה זה באליפסה הקטנה לא רק שאין רוב לצד השמאלי (חזקת חפות), אלא יש רוב לצד הימני (של אלו שאשמים).

זה במישור העובדתי (האם הוא אשם או לא). אמנם במישור המשפטי נכון להעניק גם לביבי חזקת חפות, כלומר לא להניח שהוא פושע עד שהדבר לא יוכח בבית המשפט. אך זה לא אומר שזו אכן האפשרות הסבירה עובדתית. להיפך, הסביר יותר הוא שאלו שמוגש נגדם כתב אישום הם אשמים. בדיוק כמו שראינו לגבי החזקה מה שתחת יד האדם הוא שלו. המישור המשפטי לא מבטא בהכרח את המישור העובדתי, ובכל זאת לכל אחד יש הצדקה ונכון לפעול על פיו בהקשר הרלוונטי.

השלכות לדרישת ההתפטרות

אמנם מה שתיארתי עד כאן לא בהכרח אומר שיש לדרוש מראש הממשלה להתפטר. מחד, במישור העובדתי סביר להניח שהוא אשם והוא יורשע בדין, לפחות בחלק מהאישומים (העובדה שיש כמה אישומים מגדילה את סיכויי ההרשעה כמובן). אבל משפטית יש לו חזקת חפות. כעת ניתן לדון האם דרישה מראש ממשלה להתפטר צריכה להתבסס על חזקת החפות (שעומדת כמובן גם לו) או שהיא אמורה להתבסס על השיקול העובדתי (שלפיו רוב הסיכויים הוא אשם).

המסקנה בדיון הזה אינה חד משמעית. צריך להבין שבעצם מה שמונח כאן על הכף הוא השאלה מי ראש הממשלה שהיינו רוצים לעצמנו. האם היינו רוצים אדם שרוב הסיכויים שהוא פושע (קביעה שעברה כמה ערכאות חקירתיות ומשפטיות). בעיניי סביר מאד שלא. לחלופין יהיו אולי כאלה שהדבר לא מפריע להם מסיבה כלשהי (לפחות כל עוד זה ביבי). אבל דבר אחד ברור, אין מקום לתלות זאת בהשקפת העולם הפוליטית (ימין או שמאל). זוהי שאלה מוסרית ושאלה לגבי צורת הממשל שהיינו רוצים. והנה, שוב חזרנו לקורלציות המדומות.

טיעון טכני

ניתן אולי להעלות את החשש שמדיניות שדורשת מראש ממשלה להתפטר כבר כשמוגש נגדו כתב אישום, מאפשרת לדורשי רעתו לטפול עליו האשמות לא מבוססות כדי להיפטר ממנו (מה שנקרא “פוטש בכלים משפטיים”), ולכן אסור לתת לזה לקרות.

אבל לדעתי זה טיעון חלש למדיי. מדובר בדרישה שעולה אחרי שכמה ערכאות עסקו בזה ואמרו את דברן. יתר על כן, לגבי שר במצב כזה, ישנה הסכמה רחבה שהוא אכן צריך להתפטר כבר בשלב הזה (כך גם קובע החוק). האם לגבי שר אין חשש להיטפלות מגמתית? ושוב, אם אכן מדובר בטיעונים חלשים, הקורלציה בין אלו שמעלים אותם לבין אלו שתומכים בביבי פוליטית מעלה חשד כבד (אני נוקט כאן באנדרסטייטמנט בוטה כמובן) שמדובר בקורלציה מדומה.

מדובר באדם שעובדתית רוב הסיכויים שהוא פושע. האם היינו רוצים שבגלל שיקולים פורמליים-משפטיים של חזקת חפות אדם כזה יעמוד בראש המדינה שלנו ותהיה לו שליטה בגורלנו ובגורל הקופה הציבורית שלנו? שאדם כזה יקבל את ההחלטות הרות הגורל עבור כולנו? אני יכול לומר שלפחות אני ממש לא הייתי רוצה בזאת. וכל זה עוד בטרם נגענו בקושי לנהל מדינה ביחד עם ניהול משפט סבוך, וחלוקת הקשב הנדרשת במצב כזה, שבעצמה מהווה שיקול נכבד לטובת דרישת ההתפטרות.[8]

דיון ציבורי ומשפטי

אני חושב שלזה מתכוונים כאשר קוראים לנו להפריד בין הדיון במישור המשפטי, שם עומדת לכל אדם חזקת החפות לבין הדיון במישור הציבורי. הדבר לא מחודד בדרך כלל, אבל דומני שמתכוונים להבדל בין השאלה העובדתית לשאלה המשפטית. הטענה היא שהדיון הציבורי אמור להתבסס על העובדות ולא על חזקות משפטיות.

[1] ראו על כך בטורים 1, 41, 92, 146, 151 ועוד.

[2] ראו על כך בהודעתי כאן, ובדיון שמתחיל כאן ועוד בהמשך הטור.

[3] ראו בטורים 242 ו-244.

[4] לכן טועים שם המפרשים שרואים בזה רוב נגד רוב. הרוב השני מבטל את הראשון כמי שאינו. ראו סיכום שיעורי כתובות שלי ובהקלטות – שיעור 8.

[5] מה שמראה שישנן סברות שאינן הסתברותיות ועדיין הן לא ‘גזירות הכתוב’. עמדתי על כך בנספח לקונטרס המיגו, שעוסק ב”סברות משפטיות”.

[6] אני חושב שגם האחרונים שסוברים שזו חזקה מבררת לא באמת מתכוונים שזו חזקה עובדתית. הם רק טוענים שבמישור המשפטי יש להתייחס לחזקה הזאת כאילו היא הייתה עובדתית (ולא סתם כלל הנהגה). כך גם לגבי מחלוקות אחרות בין האחרונים לגבי כללים כמו רוב או חזקה, האם הם כללים מבררים או כללי הנהגה. בדרך כלל האמת העובדתית צריכה להיות מוסכמת (האם יש כאן בירור או לא), והמחלוקת היא כיצד לנהוג כלפי הכלל הזה ברמה המשפטית: האם רואים אותו ככלל הנהגה או שמשפטית מתייחסים אליו כאילו היה מברר. דוגמה מובהקת לדבר היא המחלוקת שנדונה בשב שמעתתא ובשערי ישר לגבי הכלל “חזקת האם מועילה לבת” (ראו למשל כאן). האם נבעלה לאדם כלשהו, והשאלה האם הוא היה פסול. אם כן – הוא פוסל את האם ואת הבת שנולדת מהביאה הזאת להינשא לכהונה. לאימא יש חזקת כשרות (שהרי לפני שנבעלה לו היא הייתה כשרה לכהונה), אבל לבת אין כי היא נולדה מהביאה הזאת עצמה. הטענה היא שאם זו חזקה מבררת אזי אם מכשירים את האימא בגלל חזקתה יש להכשיר את הבת. אם הבועל לא היה פסול אז גם בתו לא נפסלה. ואם הכלל הוא כלל הנהגה אז אפשר להכשיר את האם ולפסול את הבת. אין ספק שבמישור העובדתי הכלל הזה אינו מברר כלום (העובדה שהאימא נולדה כשרה לכהונה לא אומרת שהבועל שלה היה כשר לכהונה). לכן ברור לי שהמחלוקת היא רק במישור המשפטי: האם משפטית יש לראות את הכלל הזה ככלל מברר (למרות שהוא לא באמת מברר) או ככלל הנהגה.

[7] זה נוגע לשאלת אחוז הנאשמים שמורשעים בדין. יש טענות ביקורתיות שלפיהן בישראל האחוז הוא גבוה מאד, אך רק כעת כתב ידידי השופט מנחם פינקלשטיין מאמר שבו הוא פורך את הטענה הזאת (הוא מראה שהיא מבוססת על נתונים שמנותחים לא נכון).

[8] ראו קצת יותר פירוט כאן, ובדיון שמתחיל כאן.