הארנק והחרב – מבט על מצבה של מערכת המשפט והחברה בישראל (טור 258)

בס”ד

בטור הזה ברצוני להשתמש במימרא נפוצה שעברה מבלי משים (?) היפוך משמעות, ולהתבונן דרכה על מצב המערכת המשפטית והחברה בישראל כיום.

הכיוון המקורי של הארנק והחרב: המילטון ופרידמן

פרופ’ דניאל פרידמן (משפטים, אוני’ תל אביב), שר המשפטים לשעבר, ידוע כמתנגד חריף לאימפריאליזם השיפוטי של אהרון ברק וממשיכיו (הוא עוד אחד עם אג’נדה, כמו רות גביזון)[1]. לפני שנים כתב פרידמן ספר בשם הארנק והחרב – המהפכה המשפטית ושברה, שעוסק בתעלוליו של ברק והמערכת שהוא עמד בראשה. שם הספר מבוסס על מימרא ידועה של אלכסנדר המילטון, עו”ד חוקתי, מהאבות המייסדים של ארה”ב, שאמר שכוחה של המערכת המשפטית מבוסס דווקא על כך שאין לה ארנק וחרב. המילטון טען שכוחה של המערכת המשפטית שאוב רק מכך שהיא מייצגת את החוק ואת הציבור.

במקורה זוהי אמירה שמשדרת עוצמה: למרות שאין לה שום כוח אובייקטיבי, מערכת המשפט מייצגת את החוק ואת הציבור שעומד מאחוריו, ומכאן כוחה. וכך גם ראוי שיהיה. בהגות הדמוקרטית יש עדיפות לרצון העם והציבור על פני ארנק וחרב, וטוב שכך. אם תמצי תאמר שזו תמצית הדמוקרטיה, לנטרל את משקלם המוחלט של הארנק והחרב (העשירים והחזקים) ולחלק את הכוח בין כלל האזרחים.

היפוך הכיוון בשימוש במימרא: אהרון ברק

בשנים האחרונות נוהגים להשתמש במימרא הזאת דווקא בכדי להדגיש את חולשתה של המערכת המשפטית (ראו למשל כאן וכאן). הדברים נעוצים כנראה באהרון ברק שנהג לומר: “אין לשופט חרב או ארנק אלא את אמון הציבור בלבד”. כלומר מדובר בחולשה מובנית של המערכת, שאין לה ארנק וחרב. יסוד כוחה הוא אך ורק אמון הציבור, ולכן הוא כל כך שברירי. מכאן גוזרים רבים, בעיקר מצד אחד של הדיון את המסקנה שאסור לצאת נגד המערכת הזאת,[2] ושמאד חשוב לשמור בקפדנות על מעמדה. שמתי לב פתאום שהאמירות הללו מקבלות בשנים האחרונות קונוטציה הפוכה מזו המקורית (זה היפוך קונוטציה, גם אם לא היפוך משמעות).

סיעת ברק במפלגת הארנק והחרב (כנגד סיעתם של פרידמן והמילטון), שניתן לכנותה “מפלגת שלטון החוק” (אלו שעושים שימוש ציני במושג “שלטון החוק” כדי לקדם את עמדותיהם ובעצם את כוחם), מרבה לצטט את המימרא הזאת בכדי לסכור את פי המבקרים. הם טוענים שוב ושוב שביקורת ציבורית עלולה להרוס את המערכת ובכך להביא כליה על כולנו. השדר הוא שהמאבק אינו הוגן, כי לנו (המשפטנים) “אין נשק אמיתי להתגונן”. הפוליטיקאי בא מעמדת עוצמה שמגובה בכוחם של הארנק והחרב, ואילו מערכת המשפט באה בידיים ריקות (רק מכוח אמון הציבור).

מטבע הדברים, האמירות הללו מתגברות בדיוק במצבים שבהם הציבור מאבד את אמונו במערכת. שם, במקום לבחון את עצמה ולנסות לתקן, המערכת בדרך כלל מעדיפה להשליך את הבעיה לפתחם של המבקרים ולהציג את חולשתה כטיעון בדבר חוסר הלגיטימיות של הביקורת. כל ביקורת נתפסת כהרס המערכת והדמוקרטיה בכלל, וכמובן כמאבק לא הוגן: אתם (המבקרים, הציבור, הפוליטיקאים) בעלי הכוח ואנחנו (מערכת המשפט) החלשים.

הפיל שבחדר: ביבי

טלו כדוגמה את הטענות נגד ביבי. הוא  טוען שתפרו לו תיק ושהחקירה נגדו מתנהלת בצורה מוטה ברמה מחפירה ושערורייתית. אם הוא עושה זאת רק כטקטיקה של יחסי ציבור ומאבק ציבורי לטובת מעמדו – זוהי ביקורת מוצדקת. אבל הרי כרגע אף אחד מאיתנו (אולי פרט לפרקליטות והמשטרה, נשואות הביקורת) לא באמת יכול לדעת זאת. ובכל זאת לא מפריע לאף אחד לצאת נגדו בטענה שהוא  מסית נגד מערכת המשפט ואכיפת החוק, ושהביקורת שלו אינה לגיטימית.

שוו בנפשכם את האפשרות ההיפותטית שהוא באמת חש כך, כלומר שלדעתו זהו באמת המצב (שתופרים לו תיק ונוהגים בצורה שערורייתית). ואולי אפילו לא רק הוא חושב כך אלא זהו באמת המצב. הרי עקרונית זה ייתכן. האם גם במצב כזה אסור לו להעלות את הטענות הללו? אין ספק שכך גם חושב חלק ניכר מהציבור, בצדק או שלא בצדק. האם הביקורת שהוא מעלה אינה לגיטימית? האם ראש ממשלה שחש כך לא יכול להביע את הביקורת שלו? מה צריך לעשות אדם שחש שהמערכת תופרת תיקים ונוהגת שלא בצדק? לשתוק, להתקרנף, ולהמשיך לכבד אותה? שימו לב שביבי  נדרש על ידי רבים להסיק מסקנות כבר כעת, עוד בטרם עמד לדין. כלומר מצפים ממנו לא ללחום נגד מערכת החקירה והפרקליטות אלא לנהל הגנה רק בבית המשפט, ובו בזמן דורשים ממנו לקבל את טענותיהם ולפעול על פיהן, כלומר להתפטר. משמעות הדבר היא שלהילחם נגד המערכות הללו אסור לו, אבל החלטתן מחייבת אותו לפעולה. האם זו לא דרישה אבסורדית?

הבסיס לתחושת חוסר האמון

אין זה סוד שיש כיום חוסר אמון הולך וגדל כלפי המערכת. סיעת ברק במפלגת הארנק והחרב רואה בציבור את האשם בכך. לטענתם, מסיבות פוליטיות ואינטרסנטיות הציבור לא שומר על מעמדה וכוחה של המערכת. הם מאשימים שהוא מונע על ידי מניפולציות של פוליטיקאים אינטרסנטיים שמעדיפים את גורלם וכוחם ומעמדם על פני מערכות המשפט והחוק במדינה.

אבל אנשי סיעת ברק מתעלמים מכך שהמערכת הרוויחה את חוסר האמון הזה ביושר. לא ארחיב כאן במעללי מערכת המשפט ובהתנהלותה. היחס המפלה כלפי חבריה (סגירת תיקים, גרירת רגליים בטיפול במכשלות, ההתנגדות לביקורת – ע”ע הילה גרסטל), נפוטיזם של שומרי גחלת המוסר שמוציאים פסקי דין על ניגודי עניינים ופסילת מינויים ובעצמם נוהגים במערכת כמו בנחלתם הפרטית. שמירת הכוח למנות אנשים בידי אנשי המערכת עצמה (מינוי שופטים, התנגדות לפיצול תפקידו של היועץ, מתן כוח מחייב לעצות היועצים המשפטיים בלי שום בסיס משפטי בחוק ועוד), והתקוממות כנגד כל ניסיון של הציבור להביא לייצוגיות סבירה יותר. מדובר לפעמים באנשים שבעצמם נחשדים באותם דברים שהם מתריעים עליהם בפסקי הדין שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. ועוד לא הזכרתי את האימפריאליזם השיפוטי שלפיו בית המשפט נוטל לעצמו (בכוח הארנק והחרב שאין לו) כוח שהמחוקק לא מסר בידו ועוד ועוד.

אגב, בניגוד למצג השווא שמנסים להציג בפנינו, הביקורת הזאת לא באה רק מימין. דניאל פרידמן אינו איש ימין. גם לא רות גביזון, או מני מאוטנר. אני מנחש שגם הילה גרסטל אינה כזאת (בכל אופן, ביקורתה החריפה על המערכת לא באה ממקום פוליטי). כך גם עוד כמה וכמה אישים שהיו חלק מהמערכת המשפטית והחקירתית בישראל, שמוכנים לצאת בגלוי וביושר נגד המערכות שבהן שירתו. רק אתמול שמעתי את גדי טאוב, איש נבון ושקול מאד, יוצא בחריפות נגד ההשתקה של הביקורת העכשווית, ומצדד בלגיטימיות של ההפגנות נגד המערכת (שמוצגות כאלימות ולא לגיטימיות, בעוד שאין לגיטימי מהן). בהתחלה הייתי בטוח שזה לא הוא, כי החריפות הזאת לא נראתה לי מתאימה לו. והוא ממש אינו איש ימין (כדאי מאד לשמוע כאן). יש עוד כמה וכמה כאלה, אם כי בדרך כלל לא תשמעו אותם או עליהם בהארץ, מה שלא מפתיע כמובן,[3] אבל גם לא ברצועות השידור העיקריות ברשתות הציבוריות. הביקורת על התנהלותן של המערכות הללו ביחס לביבי עולות בעיקר בכלי תקשורת ימניים ומגזריים (ישראל היום, ערוץ 7, מקור ראשון, גלי ישראל). רוב כלי התקשורת המרכזיים ממעיטים מאד להציג ביקורת כזאת, ובדרך כלל במבט עוין. החברה שלנו מתפצלת לקבוצות סגורות שכל אחת ניזונה ממקורות מידע ומפובליציסטים משלה, ואין מודעות והתחשבות בטיעונים של הצד האחר. כך כל זה הופך למאבק פוליטי בין ימין לשמאל, ואז כמובן מתבקש להתלונן נגד המבקרים שמדובר במאבק פוליטי ולא ענייני.[4]

רבים מהמבקרים הללו הם מומחים משפטיים מהשורה הראשונה שחרדים לדמוקרטיה לא פחות ואולי יותר ממפלגת (או כנופיית) “שלטון חוק”, אבל בדרך כלל הם מושתקים ומוצגים כקולות קיצוניים, ולפעמים ממש מנודים בקהילתם. בתוך הקהילייה המשפטית יש ויכוח ער ונוקב על המדיניות של ברק, אך הס מלהוציא משהו מכל זה החוצה, אלינו ההדיוטות. יש לשמור על בורותנו המזהרת, פן ניכשל בהפחתת מעמדה של מערכת המשפט בעיני האינדיאנים, כלומר הקהל הרחב. כך גם בעולם העיתונאי, שם מקפידים להציג את התמונה כאילו מדובר בבני אור (השמאל הנאור. אה, וגם מנחם בגין כמובן – “יש שופטים בירושלים”, הימין של פעם היה נאור, לא כמו האינדיאנים של היום) בבני חושך (הימין החשוך. זה של היום).

“חסרי הארנק והחרב” מנהלים כיום מלחמה, שאיני יכול להימנע מלכנות אותה אלימה, להשתקת הקולות הביקורתיים. אסור להפגין ואסור לבקר. יש לכפוף את הראש ולשתוק. אם הם לא זוכים לאמון הציבור, הם מנסים לאלף את הציבור לתת את האמון הזה ולנזוף במי שלא נותן אותו. יש כאן מדיניות שיטתית של השתקה, שבהפוך על הפוך דווקא מביאה להתגברות ההתקוממות של אותו חלק בציבור שלא נותן אמון במערכת. הוא נדרש על ידה לתת לה אותו בלי שהיא עצמה  מוכנה לעשות את מה שדרוש לשם כך.

אם אתם כל כך חלשים, ואם באמת אין לכם ארנק וחרב, אם באמת אתם תלויים רק באמון הציבור והוא כה חשוב לכם, הייתי מצפה ליותר התחשבות במה שהציבור חש ואומר. הייתי מצפה ליתר רגישות לביקורת, וליתר מוכנות לבדוק את נגעי עצמכם ולתקן אותם. בטח לא למדיניות שרק הודפת את הביקורת ומטילה את האחריות על המבקרים.

ביקורת על המשמעות החדשה והמניפולטיבית שנותנים למימרא

לכאורה באמת אין להם ארנק וחרב. לכאורה הם באמת חלשים, שלא כמו הפוליטיקאים. הרי אין למערכת המשפט צבא או משטרה. הם לא חלק מהרשות המבצעת שמפקדת על הכוחות הללו שמסורים למרותה.

אין לכם מצג שווא גדול מזה. היום יותר מתמיד ברור שאין מערכת שיש לה ארנק וחרב חזקים יותר מאשר מערכת המשפט ואכיפת החוק. בהבל פיה היא מחליטה האם לפתוח בחקירה, כיצד לנהל אותה, את מי להכניס לכלא, כיצד לפרש את החוק או אולי לבטל אותו בלי הסמכה ממשית מהמחוקק. כל זה נעשה על ידי “החלשים וחסרי הכוח”, אלו שכביכול נבנים אך ורק על יסוד אמון הציבור (שבמידה רבה כבר לא קיים).

ניתן כמובן לטעון שבאמת מערכות הכוח לא מסורות בידי המערכת המשפטית. אין לה צבא או משטרה משלה, ועקרונית המערכות הללו יכולות לפנות נגדה או לא לציית לה. אכן יסוד כוחה הוא אמון הציבור. אבל זו טענה דמגוגית, שהרי בה במידה גם לפוליטיקאי אין ארנק וחרב. בה במידה הצבא יכול גם לפנות נגדו ולא לסור למרותו. גם לרמטכ”ל אין כוח, שהרי הוא תלוי בכך שהחיילים יצייתו לו. זו אמירה כמעט ריקה מתוכן. במסגרת המערכת השלטונית והדמוקרטית יש למערכות הללו כוח, כי לא כל כך קל לצאת נגדן. והוא הדין, ועוד ביתר תוקף, ביחס לבית המשפט ולמערכת המשפט.

יש להם ארנק וחרב לא פחות מאשר למערכת הפוליטית, ובעצם הרבה יותר ממנה. מערכת המשפט יכולה לחסל פוליטיקאי במסגרת החוק (כך טוען ביבי שעושים לו בפועל. גם אם הוא לא צודק, זו ודאי אפשרות שקיימת עקרונית). לעומת זאת, איני רואה כיצד במסגרת המערכת השלטונית והדמוקרטית שלנו יכול פוליטיקאי כלשהו לעשות משהו לשופט או ליועץ המשפטי? רק היזכרו במוטי יוגב ובאמירתו, הלגיטימית לגמרי בעיניי, שיש לעלות על בית המשפט עם D9, ומה עלתה בידו. עד היום שמו נישא בפי כל לדיראון עולם כאיש אלים שיוצא נגד מערכות המדינה והדמוקרטיה (אגב, עם כל אי הסכמתי עם עמדותיו,[5] זהו הברנש הכי ממלכתי ועדין שאני מכיר. מבחינתי זו ממש ממלכתיות דוחה), למרות שברור לכל בר דעת שהוא לא התכוון לעשות מעשה בפועל. איזה טרקטוריסט צבאי (ככל הידוע לי, D9 הוא טרקטור צבאי) היה הולך איתו? האם הצבא היה מצטרף אליו? להיפך, האמירה שלו ביטאה תסכול לנוכח כוחה הלא פרופורציוני של מערכת המשפט, שמחזיקה ארנק וחרב ומשתמשת בו נגד דעת הציבור ובלי אמונו (לדעת יוגב לפחות). מה לא לגיטימי באמירה כזאת? הביקורת עליו היא חלק מאותה השתקה של סיעת ברק.

בשורה התחתונה (וכבר ראינו בטור הקודם שזה מה שקובע), גורלו של הפוליטיקאי מסור בידי המערכת המשפטית, ולא להיפך. הצדקנות וההיתממות שבשימוש המהופך במימרא של המילטון הוא מניפולטיבי ולא ישר אינטלקטואלית. ברק וחבריו לדעה מנסים לעורר רחמים, אבל דבריהם הם בבחינת הקוזק הנגזל.

מה לסטלין ולכל זה

כאן המקום להזכיר את מה שכתבתי בטור 34 ו-67. תיארתי שם את הלקח שלמדתי מקריאת הביוגרפיה של סטלין. מדינת ענק רבת עוצמה עם צבא אדיר עומדת כולה מול אדם אחד, סטלין, שכולם רוצים שימות ופוחדים ממנו פחד מוות, ולא יכולה לו. הצבא השני הכי חזק בעולם, עם מערכות משטרה וחקירה ענקיות ורבות עוצמה, נכנעות כולן לאדם אחד שאין לו ארנק ואין לו חרב. כיצד זה קורה? פשוט מאד, זה סוד כוחה של מדינה מודרנית ושל שלטון. אדם בודד לא יכול לפעול נגדם מפחד פן יבולע לו. התאגדות של כמה אנשים או של ארגון (כמו הצבא) היא קשה ביותר בגלל הפחד הזה. ולכן למרות שהארנק והחרב בידיהם ולא בידיו, בעצם הוא זה שמחזיק בארנק ובחרב, ובאמצעותם תופס בידיו החשופות את כל הארנקים והחרבות בגרונם.

זהו משל, מוקצן כמובן, לאבסורד בטענה שלמערכת המשפט אין ארנק ואין חרב. יש להם ועוד איך. כל המערכת השלטונית והמדינתית עומדת לרשותם והם עושים בה שימוש. אם זה לא ארנק וחרב, איני יודע ארנק וחרב מה הם.

חוסר האמון: בחזרה לארנק ולחרב

בחלקים ניכרים של הציבור יש כיום חוסר אמון עמוק מאד במערכת המשפט. גם אם לא מסכימים עמו וגם אם לא אוהבים את המצב הזה, זוהי עובדה. היחס לביבי הוא רק אינדיקציה שמעוררת תחושות מאד עמוקות בקרב חלק ניכר מהציבור. אני מדבר עם אנשים רבים, ביניהם ממש לא אנשים קיצוניים, שמבטאים שאט נפש כלפי מה שנעשה כאן. אין להם טיפת אמון בממצאי החקירה, בכתב האשמה נגד ביבי ובמערכת המשפט בכלל. אבל חוסר האמון הזה לא מתחיל מזה שהם אנשי ימין. זה פתרון קל, אבל לא נכון. הוא מתחיל מהתנהלות בעייתית של מערכת המשפט. מתחושות של אכיפה בררנית, של התנהלות לא ראויה ולא מאוזנת, מכל הכשלים שתיארתי לגבי המערכת ועוד רבים אחרים שלא הזכרתי. כשזה פוגע בביבי חביב ליבם של רבים, זה נופל על קרקע פורייה. אבל לא נכון לנשוך את המקל. צריך לבדוק את היד שמחזיקה אותו. הרי אותו חוסר אמון עולה מצד שמאל, כשמדובר על התנכלות לאתיופים, או לערבים. שם כולם רואים את נגעי המערכת ואף מבקרים אותה בתקיפות על כך. שם יש מניפולציות של המשטרה, אוזלת יד של מח”ש, אכיפה בררנית, מעצרים לא מוצדקים ולא ראויים ועוד.

כדאי לשים לב שלמרבה האירוניה, דווקא היום כשיש כזה חוסר אמון ציבורי עמוק כלפי מערכת המשפט, העובדה שהיא ממשיכה לתפקד בעוצמה כה רבה ולעשות מה שליבה חפץ, מוכיחה כאלף עדים שהתשתית העיקרית שעומדת היום בבסיס הכוח שלה היא… הארנק והחרב. בהיעדר אמון ציבורי, היכולת שלה לתפקד מבוססת רק על הארנק והחרב ולא על אמון הציבור. אם צריך ראיה נגד הפרשנות או הקונוטציה של סיעת ברק למימרתו של המילטון, המצב העכשווי נותן לנו אותה באופן חד וצלול. המערכת המדינתית מצליחה להתגבר על כל מוקדי הכוח ואפילו על חוסר האמון הציבורי. לא צריך ארנק ולא חרב, אלא די באמון הציבור (אפילו כשהוא לא קיים באמת).

סיום

אין צורך לומר שהמצב הזה מסוכן מאד. בסוף בסוף, באמת כל מערכות השלטון תלויות באמון הציבור. האנרכיה רובצת לפתח, ואם המערכת תמשיך להתעלל בציבור ולא להתחשב בדעתו, הוא אכן יעלה עליה עם D9, והפעם פיזית.

היום זה קרוב מתמיד. מניפולטורים לא יכולים להניע את הציבור אם בתוכו פנימה לא הייתה תחושה אותנטית. אם תחושותיו של הציבור לא היו מצע נוח שמנביט את זרעי הפורענות הללו. אם מערכות התקשורת תמשכנה להיות מגמתיות ומוטות, ואם המערכת המשפטית לא תשכיל להסיק מסקנות גם לגבי עצמה ולא רק לגבי הציבור, אם לא תישמר השקיפות והנהלים הראויים, אנחנו לא כל כך רחוקים מהאנרכיה שמפניה כל אלו מזהירים אותנו. כבר כיום הציבור מפורר למפלגות שלכל אחת מהן יש ערכים, מערכות תקשורת ומנהיגות משלו, ואין שיח ממשי ואמון מינימלי ביניהן. הצעד הבא הוא לפרק את החבילה, ולהפוך ממצב של פדרציה של מונאדות כפי שקיים היום, אוסף של קבוצות ונרטיבים שלא מדברים זה עם זה, לאנרכיה שתרסק ותשבור את המערכת. אני לא חושב שמישהו רוצה בפירוק כזה, אבל מניעת התוצאה הזאת היא עבודה לכל הצדדים בדיון.

כתבתי כאן לא פעם את דעתי על ביבי. לדעתי הוא צריך היה כבר מזמן ללכת, ואין לי טיפת אמון בו. להערכתי הוא אכן יימצא עבריין, ואני אפילו משער שיש אי שם עוד דברים בעייתיים שלא יתגלו או שלא ניתן להוכיח לגביו. הברנש הזה מרגיש בבית ראש הממשלה ואולי במדינה בכלל, כאילו מדובר בנחלותיו הפרטיות, ורק זה מספיק כדי לקרוא לו ללכת הביתה. בקיצור, אני ממש לא מתומכיו. אבל דווקא בגלל זה אני מרגיש חובה לכתוב על הלך הרוח של הציבור שחש תחושות אחרות כלפיו. אני לא מסכים איתם במקרה הזה, אבל טעות היא לראות בזה תוצאה של מניפולציות ואג’נדה פוליטית בלבד, או תוצאה של טיפשות ותמימות גרידא. אלו תחושות אותנטיות מאד, וראוי לכולנו לא להתעלם מהן. בעצם אפילו מסוכן לעשות זאת.[6]

בימים האחרונים התפרסם שהרב יעקב מדן ועוד רבנים פנו לנשיא המדינה בבקשה שיחון את ביבי אם הלה יתחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים. מבחינתי, הפנייה הזאת מקוממת. אדם שפשע (וכאמור, להערכתי ביבי הוא אכן אדם כזה) צריך להישפט ולתת את הדין על מעשיו. החוק צריך להיאכף על כולנו (מבחן בוזגלו). אבל כדאי לשים לב שפנייה כזאת מבוססת על מעמדה הרעוע של מערכת המשפט. הצורך בחנינה הוא השבת המרקם החברתי הקרוע והמשוסע למכונו. אם לא היה חוסר אמון ציבורי כה עמוק במערכת המשפט אף אחד לא היה רואה צורך ולא מעלה בדעתו להעלות הצעה כזאת. שוב בהפוך על הפוך, מערכות אכיפת החוק בהתנהלותן גורמות דווקא לתוצאות ההפוכות (שהחוק לא ייאכף).

בשולי הדברים: הערה על הסרט “ג’וקר”

בשולי הדברים, כל זה מזכיר לי את הסרט גו’קר שראיתי לא מזמן. סרט חזק. חשבתי לכתוב עליו טור, ולבסוף לא עלתה בידי. אבל האמת היא שהטור הנוכחי הוא פחות או יותר הטור האבוד שלי על הסרט ההוא.

רבים כתבו[7] שהמסר העיקרי של הסרט הוא היחס לחלשים ולשוליים בחברה, או על חומרת התנהלותם של העשירים והחזקים ולהתעלמותם מהחלשים (מוחלשים?). אלו לקחים חברתיים אופנתיים, אבל אני לא חושב שזה מה שעומד שם במוקד הדיון. הלקח העיקרי שעולה מהסרט לדעתי הוא השבריריות של המבנה החברתי שלנו. רואים בו עד כמה התנהלות שרירותית, כוחנית ולא מתחשבת של החזקים כלפי החלשים, עלולה לגרום לאדם חלש וקטן אחד להתפוצץ, ואיך התהליך הזה עלול להביא בסוף להתפרצות אלימה של המונים מתוסכלים ברחובות ולשבירת כל המערכות החברתיות והשלטוניות. זה עלול להשאיר מהחברה שלנו עיי חורבות. מתחת למעטה הדק של הנורמות שעוטף אותנו ושומר על המרקם החברתי, מבעבעת לבה רותחת, ואם ניתן לה להתפרץ היא תסחוף הכל בדרכה. השבריריות של המעטה הזה בהחלט מעמידה בסימן שאלה את אמון הציבור במערכות השלטון והניהול שהם הארנק והחרב החזקים ביותר שיש לנו כיום, וכדאי לשמור אותם ככאלה. הלקח הוא שעלינו לחזור מהפרשנות המניפולטיבית של אהרון ברק למימרת הארנק והחרב, לפרשנות המקורית שהמילטון התכוון אליה.

[1] אנחנו רגילים להאשים את ברק בכך שטען שיש לגביזון אג’נדה, כאילו שלו (או למישהו אחר) אין. אבל הוא דייק בלשונו ואמר שיש לה אג’נדה לא ראויה (ולא פסל אותה מעצם זה שיש לה אג’נדה). שוב, ציטוט רווח שמשמש לניגוח קבוע, שכולו מבוסס על טעות והוצאה מהקשר. כל זה כמובן לא אומר שאני מסכים לטענתו שהאג’נדה שלה לא ראויה, אבל עדיין חשוב לשים את דבריו במסגרת הדיון הרלוונטית.

[2] וכמובן תמיד מסייגים שאין שום בעיה בביקורת עניינית. אבל הסתה אסורה. אלא שביקורת מצד אחד של המפה הפוליטית והאידיאולוגית היא לעולם הסתה בעיניהם.

[3] אלא כאשר מערכות המשפט והחקירה עושות עוול לאנ”ש או לערבים. או אז תשמעו ביקורות מהדהדות גם שם.

[4] אגב, כלי התקשורת הימניים-מגזריים נוהגים לשתוק מול עוולות שנעשות לערבים ולצד השמאלי. אף אחד לא נקי מהמגמתיות הזאת.

[5] שפורסמה בתקשורת באופן מאד משעשע. ראו הדים כאן.

[6] אני בהחלט שותף, לפחות חלקית, לכמה מהתחושות הללו. אולי גם ביחס לחקירות של ביבי, אבל בוודאי ביחס למערכות אכיפת החוק בכלל.

[7] יש המון סקירות וביקורות על הסרט, ותוכלו למצוא אותן ברשת. כדאי לראות למשל את זו שכאן, שהיא מאוזנת יותר ויש בה גם משהו מהזווית שהבאתי למעלה.