יומולדת לטרילוגיה (טור 261)
בס”ד
בסוף השבוע שעבר, יצאה סוף סוף ממכבש הדפוס הטרילוגיה שלי, ובימים אלו היא מתחילה להימכר. הטרילוגיה היא סיכום של שנים רבות של חשיבה, חיפוש ובדיקה, שיחות עם המוני תוהים מסוגים שונים ומגוונים שגרמו לי לשוב ולבחון הרבה הנחות יסוד שהיו ברורות לי ושגדלתי עליהן. כל אלו הביאו אותי למסקנה שיש חשיבות רבה לגבש מחדש תמונה שיטתית, עכשווית, קוהרנטית ו”רזה” של האמונה היהודית, מהמסד ועד הטפחות, ומכאן יצאה הטרילוגיה.
בימים האחרונים אני בנסיעות מטורפות ברחבי הארץ מעמיס ומשנע ספרים מהבית המוצף שלנו לנקודות החלוקה ברחבי הארץ. גזלתי כמה דקות מהמרוץ הזה כדי לשים אותו בקונטקסט. לכן אני מתנצל על הכתיבה שלא ערכתי ולא השקעתי בה מספיק מחשבה. הטור הזה הוא בבחינת אמירת שירה על הים, סוג של חגיגה לכבוד הולדת הטרילוגיה (או אולי הולדת הטרגדיה J). ברצוני לתאר כאן את המסע באופן כללי ולדבר קצת על משמעותו. אני אתאר אותו כתהליך בן ארבעה שלבים.
שלב א: רקע
המוטיבציה העיקרית לכל המסע הזה הייתה תחושת המחנק והקיפאון שהביעו רבים מבני השיח שלי, ושהביאה לא מעטים לזנוח לגמרי את המחויבות הדתית שלהם, גם אם לפעמים לא את האמונה עצמה. בעקבות התחושות הללו עולות גם מתוך המחנה הדתי קריאות רבות לשינוי, עדכון, התאמה, יתר גמישות וכדומה, מכיוונים שונים. רבות מהן מוצגות באופן שטחי ורובן מצביעות על הצורך אבל לא על הדרך כיצד לעשות זאת באופן שתואם להלכה ולמסורת שלנו.
התחושות והתהיות הללו עוסקות בתחומים שונים. חלקן נוגעות בתחום המוסר, אחרות תוהות לגבי הרלוונטיות, או על ההיגיון בעקרונות מחשבתיים מוזרים שרחוקים מהשכל הישר שלנו, ביקורת המקרא, תורה ומדע, המחויבות לחכמי הדורות הקודמים ולפוסקי הדור שלנו (סמכותו של גדול הדור) ועוד ועוד. רוב הממסד הרבני בדרך כלל עומד חסר אונים מול התהיות הללו, ולא נעשית עבודה שיטתית שבוחנת את הנחות היסוד של המסורת שלנו, הן במחשבה והן בהלכה, ואולי גם את עצם האמונה והמחויבות הדתית.
בדרך כלל הקריאות הללו זוכות לתואר “רפורמיות”. אכן, לעתים מדובר במחאות וקריאות פזיזות שיסודן בקושי ומצוקה של אנשים ובחוסר מחויבות ומוכנות לשאת בקושי. אבל גם קושי שאדם חש מול המערכת יכול להצביע על בעיה שקיימת בה. מעבר לזה, לא מעט מהמוחים הם אנשים שכן מחויבים שחשים קושי גדול וזה מטריד אותם דווקא בגלל שאינם רוצים לנטוש את המערכת ורוצים להזדהות עמה (לא כל פמיניסטית דתית היא לייטית, אפילו במקרים שטענותיה אינן צודקות).
קל מאד לפטור את הקריאות הללו כלאחר יד כרפורמיות וחולשה, מפני שלפעמים באמת מדובר בזה. הממסד מציג את הקולות הללו כתוצרים של יצרים וחולשות, חוסר אמונה, או מבוכה של צעירים ששבויים ברוחות הזמן. גישה כזאת מאד נוחה לנו, כי היא כמובן גם פוטרת אותנו עצמנו מהצורך לעשות חשבון נפש. הרי ברור שהבעיה היא אך ורק אצל השואלים ולא אצלנו (כי המערכת שלנו אלוהית ומושלמת, כזכור). במקרה הטוב, מתייחסים לקשיים ומנסים “למצוא פתרונות” לבעיות, או “למצוא תשובות” לשאלות, כלומר לנסות להציג את הדברים באופן אטרקטיבי ונעים יותר. ועדיין מדובר בתעמולה ותירוצים, ולא במוכנות לבדוק את המערכת ואת הנחותיה. מעט מאד הוגים ופוסקים מוכנים לקחת ברצינות את הקשיים הללו ולא לראות בהם רק עצת היצר וחולשה, ומתוך כך לנסות ולעשות בדק בית של ממש.
ההנחה היסודית היא כמובן שהתורה שלנו היא אלוהית ולכן גם מושלמת. מי אנחנו שניגע בה?! ולמה בכלל בן אנוש יכול להעלות בדעתו את הצורך לגעת בה?! ה”תשובות” המקובלות לשאלות הללו מטייחות את הקשיים, מציגות אותם כעצת היצר וכחולשה, ובמקרה הטוב מציעות תירוצים לא משכנעים (או לומר שזו “גזירת הכתוב” שאיננו יכולים להבינה). לפעמים אומרים לנו בכנסי רבנים שהשאלות הללו הן בעצם תשובות. השאלות עולות כדי להתיר לאנשים את העריות. במקרה הטוב מסבירים לנו שהכי חשוב לחבק את החבר’ה הללו ולתת להם חום ואהבה שכל כך חסר להם בעידן הקר והמנוכר שלנו. אבל תשובות? מאן דכר שמייהו.
כבר מזה שנים נמאס לי מהאמירות המזלזלות הללו, שכפי שכתבתי לא פעם בעצם נובעות מחוסר ביטחון וחוסר יכולת לספק מענים של ממש. הכי קל לומר שהכל נובע מיצרים, וכך אין שום צורך להתייחס לשאלות לגופן. עלינו רק לתת לנער התוהה והמבולבל חום ואהבה ושאלותיו תכלינה מאליהן. הרבנים והמחנכים לא מסוגלים להתמודד עם השאלות ולכן בורחים מהן בפטרונות מתנשאת. חוסר היכולת להתמודד לא נובע מכך שמדובר באנשים טיפשים. ממש לא. הוא אחד מהכשלים של המערכת האמונית עצמה. אמונה שאוסרת עלינו לבדוק אותה, שלא מוכנה לגעת בהנחות היסוד שלה, לא באמת יכולה להתמודד עם קשיים. אם אסור לך להכיר בקיומם של קשיים לעולם לא תצליח לטפל בהם. גם אם מדי פעם אני שומע תהיות ודיונים בחדרי חדרים, החשש להוציא אותם החוצה מפני השפעתם הרעה משאיר אותם שם. אלא שהסתרת הדיונים והקשיים הללו היא בעיה לא פחות חמורה, ומחיריה גבוהים הרבה יותר. אבל בכל אלו עסקתי כבר בעבר (ראו למשל טורים 36, 222 ועוד).
לפני כמה שנים הגעתי למסקנה שאי אפשר יותר להפטיר כדאשתקד. הגיעה העת לשים את הדברים באומץ על השולחן ולפתוח אותם לדיון. התורה שלנו כפי שהיא ממש אינה מושלמת. היא ממש לא פסגת המוסר, וכולנו יכולים להירגע, גם אנחנו לא מי יודע מה בולטים לטובה ביקום. כמה וכמה מהנחות היסוד שגדלנו עליהן לא ממש מחזיקות מים, ואין פלא שהן מעוררות קשיים ואף גורמות לנטישה.
חשוב לי להבהיר שמטרתי אינה למנוע נטישה וגם לא לסייע לאנשים במצוקותיהם. אני גם לא רוצה להפוך את התורה לרלוונטית במובן המקובל (יותר נעימה ופחות מאיימת). אני לא מונע כאן מחילול וקידוש השם. המטרה שלי היא לברר את האמת. הקשיים הללו מבחינתי הם אינדיקציה לכך שמשהו רקוב בממלכת דנמרק. ככלל, אני לא מוכן לכתוב מילה לא אמיתית, גם אם היא תציל אנשים מרדת שחת. אני מתנגד בכל מאודי ל”שקרים קדושים” (ראו בטור 21) ולערבוב של שיקולי מדיניות עם שיקולים הלכתיים. ההלכה אינה קרדום לחפור בו, ואיני רואה בה מכשיר להצלת החברה או המדינה או כל דבר אחר. מבחינתי המצוקות והקשיים שתיארתי עד כאן הם רק טריגר שנותן מוטיבציה ללבן את ההנחות שלנו ולהציע תמונה אמיתית יותר. בשורה התחתונה זו ורק זו מטרתי.
לכן גם לא מטריד את קצה הציפורן שלי אם מישהו חושב שאני אפיקורס או אם דבריי הם אפיקורסות בעיני מישהו (הנחתי היא שבעיני הקב”ה אפיקורס הוא אך ורק מי שלא צודק). ובכלל, תיוגים אינם רלוונטיים לדיון ענייני. השאלה החשובה היחידה היא אם מה שאני אומר נכון או לא. אם אני צודק אז אני מעדיף להיות אפיקורס/רפורמי חכם מאשר מאמין טיפש. ואם אני לא צודק, הדרך להראות לי את זה היא להעלות טיעונים לגופה של סוגיא שינמקו את הטענה הזאת, ולא לתייג אותי כרפורמי או כופר.
שלב ב: האתר
בתחילת התהליך התחלתי להפריח בלוני ניסוי באתר הזה, שבו כתבתי כמה מרעיונותיי הרדיקליים ובחנתי את התגובות. בעטיים זכיתי גם לתואר המכובד אפיקורוס (ראו בטור 74), וזה דווקא הבהיר שלי שאני כנראה בדרך הנכונה. כבר הזכרתי שבמהלך השנים אני נפגש עם המוני תוהים שלא מקבלים תשובות מספקות. חלקם אמיצים, ישרים ונבונים מאד, וממש לא התרשמתי שהם מונעים מיצרים ותאוות. הם תיארו קשיים אמיתיים ולא קיבלו עליהם מענה. הם הרגישו היטב שהחום והאהבה שמוצעים להם, אינם אלא תחליף לחוסר יכולת של המחנכים והרבנים להתמודד עם הקשיים. התברר לי שדווקא הרעיונות הרדיקליים הללו והמוכנות לשים את הדברים על השולחן ולדון בהם, ולא לפחד מתוויות של אפיקורס או רפורמי, מהווים תשובה ציונית הולמת לקשיים הללו. לא פתרתי את כולם (אם כי רבים מהם כן), אבל לפחות שיתפתי את האנשים בתובנות שצברתי והכרתי בכך שמדובר בקשיים של ממש.
התברר לי במהלך השנים שאמנם יש כאלה שהושפעו מדבריי ונטשו את מחויבותם הדתית, אבל בו בזמן יש לא מעט אנשים שהרעיונות הללו דווקא מועילים להם מאד, ואולי אף מצילים את המחויבות הדתית שלהם. לכן על אף לבטים לא פשוטים, ולמרות שרבים מחבריי שאני מאד מעריך את דעתם חלקו עליי (גם בתוכן הדברים וגם בהחלטה לשים אותם בגלוי על השולחן) החלטתי שהגיעה העת להמשיך את הדיון החשוב הזה בפומבי, בלי שיקולי אזוטריקה מתנשאים (שחסים על רפי השכל שיקבלו החלטות גרועות בגלל זה), כמאמרו של השופט ברנדייס שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר לכל חולי.
שלב ג: הטרילוגיה
מעט אחרי התחלת העבודה שלי באתר התחלתי גם לכתוב את הטרילוגיה, שמטרתה להציע תמונה שלימה ככל האפשר של האמונה והמסורת שלנו, באופן שייפטר מסרח עודף שהיא צברה, יזקק את העקרונות היסודיים המחייבים, ויבהיר את המתודולוגיה של התנהלות הדיון בהלכה ובמחשבה. הספר הראשון מדבר על האמונה באלוהים והמחויבות הדתית, וכיוונו הוא דווקא הכיוון המקובל. להראות שאמונה מתיישבת עם חשיבה רציונלית (בעצם לא רק מתיישבת, אלא נגזרת ממנה). את זה יחסית קל למאמין מן השורה לקרוא. הספר השני עוסק במחשבת ישראל, שכבר מזמן הגעתי למסקנה שמדובר בתחום בדיוני. אין חיה כזאת. יש מחשבות נכונות ולא נכונות, ואלו הנכונות מחייבות את כל באי עולם (יהודים או גויים) וגם יכולות לבוא מכל באי עולם (יהודים או גויים), ואלו שאינן נכונות אינן מחייבות גם אם הן באו ממשה רבנו. אני מסביר שם שההנחה כאילו יש סמכות בתחומי המחשבה היא מופרכת ברמה המושגית-לוגית, וספק רב בעיניי כמה עקרונות מחשבתיים יסודם במסורת מסיני ולא בהגות של אדם זה או אחר (טענתי היא שבהלכה זה שונה, ואכ”מ). הספר השלישי עוסק בהלכה. זו הייתה מטרתי הראשונית, שכן תחושתי היא שההלכה היא מוקד היהדות (בעצם היא היהדות), ודווקא בגלל זה כל כך חשוב לברור את הבר מהתבן, ולבחון את הנחות היסוד שנערמו בלי שליטה גם בתחום הזה.
חלק ניכר מהמסקנות שלי יסודן בניתוח מושגי ללא מקורות. אבל ניתוח מושגי הוא סברא חזקה מאד, וכבר לימדונו חז”ל שכשיש סברא אין צורך במקורות (למה לי קרא סברא הוא?!). כך למשל הגעתי למסקנה ברורה שאין שום אפשרות לדבר על סמכות בתחומים עובדתיים ובתחומי המחשבה. זו בכלל לא שאלה של מקורות אלא של ניתוח של מושג הסמכות. זו מסקנה לוגית הכרחית, ולכן שום מקור לא יכול לסתור אותה (בבחינת “האלוהים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתי ליה”). אני חושב שכאן באו לידי ביטוי הרקע המדעי והפילוסופי שלי, והתהפוכות שעברתי גם במישור האישי (בין קבוצות חברתיות והשקפות עולם שונות), ואני מאד שמח שגם הכלים הללו נמצאים בארגז שלי.
סדר העבודה
העבודה על הטרילוגיה נמשכה במהלך כארבע שנים. הושקע בה עמל רב מאד. הכתיבה הייתה החלק הקל. את השנה וחצי האחרונות, שבהן חזרתי ונשאלתי מתי היא כבר יוצאת, הוקדשו לעריכה אינטנסיבית בניצוחה של ד”ר חיותה דויטש, סופרת שאני מאד אוהב את כתיבתה. תרומתה של חיותה לטרילוגיה לא תסולא בפז, וכאן המקום להודות לה על העקשנות והדעתנות. היא לא ויתרה לי ואילצה אותי לבדוק את הדברים ולנסח אותם שוב (ולפעמים גם קצת לעגל ניסוחים). המבנה הדיאלוגי של שני הספרים הראשונים הוא רעיון שלה. בכמה חודשים האחרונים עברו הספרים הגהה ומפתוח. בכל שלב כזה היה עלינו לעבור שוב ושוב על הספרים, עד שהגענו למוצר מספק מבחינתנו.
זה היה פרוייקט גדול מאד, שנעשה ללא הוצאת ספרים מוכרת, מסיבות שונות (חלקן חששו מהסטיגמה ה”רפורמית”). כשתקראו את הספרים תגלו שגיאות כמובן, כולנו בני אדם. אבל זו תוצאה בלתי נמנעת של עבודה על פרוייקט כל כך מורכב ורב שלבים של חשיבה וכתיבה, שבכל שלב יכולות להיכנס שגיאות נוספות (כפי שגילינו שוב ושוב).
ההתגייסות וההזדהות
התהליך הזה לא היה מתניע ולא מתקדם בלי התגייסות של שלושה מידידיי לטובת העניין. ישראל יגל, אבי (אלאן) איצקוביץ ואורן מרגלית, המריצו אותי להרים את הפרוייקט הזה, ליוו אותו בעצה ובמעש, ומעל הכל גם מימנו אותו במלואו. ואל יהא הדבר קל בעיניכם. מדובר בכמעט רבע מיליון שקלים (אני משתף רק כדי שתבינו במה מדובר), שכנראה לא יוחזרו להם (הכתיבה והעבודה שלי נעשתה כמובן בחינם. אני לא אראה מזה אגורה, וכמובן אין לי שום בעיה עם זה. לא זו מטרתי כאן).
גם ההתגייסות של העורכת מעל ומעבר לתפקידה המקצועי, נבעה מהזדהות עם המטרה (גם אם לא עם כל התכנים של הספרים) וההבנה של נחיצותה. מעבר לזה, כשיצאנו בקריאה למתנדבים שיפעילו תחנות חלוקה נענינו בצורה מפתיעה ומרשימה מאד. ההיענות הזאת, ביחד עם תגובות שונות שאני מקבל מקוראים ובני שיח שונים שאומרים לי שדבריי נמצאו מועילים מאד עבורם ושהם לא קיבלו מענה מספק בתשובות המקובלות, חיזקה מאד את תחושתי בדבר הנחיצות והחשיבות של הפרוייקט.
אני מאד מודה לכולם על כך. אם לא הייתי משוכנע בנחיצותו של הפרוייקט הזה ולא הייתי רואה בו צורך השעה שכולנו צריכים לתרום לו, לא הייתי מרשה לעצמי להשתמש באנשים בהתנדבות וללא תמורה לצרכיי האישיים. אני חושב שכולנו שותפים לתחושה שהמצב לא פשוט והצורך בבחינה שיטתית ועמוקה של המסורת שלנו הוא גדול מאד, ובכל זאת כמעט לא נעשה. זו כנראה הסיבה לכך שאנשים נרתמו ונרתמים למאמץ הזה.
שלב ד: המשך הדרך
השלב הבא של המסע הוא הפצת הספרים. אני משוכנע שמאד חשוב שהם יגיעו לקהל כמה שיותר רחב ויעוררו דיון. מחיר הספרים נקבע באופן שהם יהיו שווים לכל נפש (שלושת ידידיי הנ”ל היו מוכנים לסבסד את המחיר לשם כך ולא לקבל את השקעתם בחזרה). אני קורא לכל מי שמזדהה עם הדברים ויכול לתרום להפצת הספרים – לנסות ולעניין כמה שיותר אנשים בקנייתם/קריאתם. לינק לקניית הספרים נמצא בצד שמאל של הדף למעלה.
עליי לומר שאני חושב שהספרים הללו יועילו מאד גם לרבנים ותלמידי חכמים מובהקים. לא מדובר במידע שחסר להם, אלא בצורת ניתוח והסתכלות שאולי לא כולם הורגלו אליה (וכנראה גם לא כולם יקבלו אותה). בדיון על הנחות יסוד שמלוות אותם ואולי לא תמיד הם עצמם נתנו את דעתם עליהן. זה חשוב מאד לדיון שיתפתח סביב הספרים והנושאים הללו, ואני מקווה שאולי נצא כך מהמיצרים של תיוגים ומחנאויות למרחב של דיון ענייני ופתוח כדרכה של תורה.
בסופו של דבר, המטרה שלי אינה למכור ספרים אלא לעורר דיון רחב ופתוח לגבי הנחות היסוד של המסורת שלנו. איני רוצה “למצוא תשובות” לשואלים, אלא לקחת את השאלות כמנוף לבחינה ושינוי שלנו עצמנו. תופעות הנטישה ותחושות המחנק גם הן אולי ייפתרו ממילא (אך, כאמור, לא זו מטרתי). אני מניח שלא בכל אני צודק, אבל אם לא יהיה דיון פתוח לא נוכל לברר את הסוגיות הללו ונישאר תקועים. כמה שיותר אנשים שיתייחסו לדברים וידונו בהם תתברר טוב יותר השמועה, ומיני ומינך יתקלס עילאה.
השלב החמישי
השלב החמישי הוא מה שיקרה בעקבות הדברים. קטונתי מלנבא זאת. אני מקווה שלפחות יתעורר דיון. מסקנותיו לא יכולות להיקבע מראש, והן תוצאה של דעות כל המתדיינים וההתפתחויות שיבואו בעקבותיו. כאן רק רציתי לתרום לו את תרומתי. תחושתי היא שכולנו חלק ממהלך שהחל אצל אברהם אבינו וממשיך עד היום, וגם אנחנו צריכים לתרום לו את חלקנו. עם כל הביקורתיות שבדבריי, הם נכתבים מתוך הזדהות גדולה. אני חש קרבה אינטימית לכל גדולי ישראל שבכל הדורות, וגם כשאני נוזף בהם, וצועק או צוחק עליהם, אני עושה זאת כבן משפחה. מבחינתי כולנו יושבים סביב אותו שולחן, ובני משפחה לא אמורים להתבייש לדבר ולחלוק. כולנו נמצאים בבית שלנו וכולנו אחראים לתפקודו ולתקינותו (ראו על דוגמת המוזיאון בפרק המסכם של הטרילוגיה).
בשורה התחתונה אני רוצה להודות לכל מי שנטל חלק במלאכה. חלקם הוזכרו כאן למעלה ויש עוד רבים אחרים (בפרט כל בני השיח שלי לאורך השנים, שאת רובם איני מכיר ועם רובם איני בקשר מעבר לפגישות ולשיחות שהיו לנו). כמובן תודה מקרב לב לאשתי דפנה, שותפתי הנאמנה לחיים ולפרוייקט הזה בפרט. היא מנהלת אותו ביד רמה, ובלעדיה שום דבר מזה לא היה קורה.
אני מקווה ומאמין שהברכה הנכונה כאן היא “הטוב והמיטיב” ולא “שהחיינו”:[1]
ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם הטוב והמטיב
[1] את הקושיות התיאולוגיות שהברכה הזאת מעוררת אצלכם, ובצדק, אני משאיר לכם כתרגיל בית (רמז: ראו כאן).
