על שמרנות, רציונליות וצורת התבטאות (טור 263)

בס”ד

בשבת הקרובה עומדת להתפרסם בעיתון מודעה על הטרילוגיה. העלינו אותה בכמה פורומים כדי לקבל תגובות, ולא מעט מהתגובות טענו שהיא מתנשאת, נחרצת ופרובוקטיבית מדיי. למען האמת זה מאד הפתיע אותי, שכן מבחינתי לא היה בה שום דבר מכל אלו. חשבתי שמן הראוי להסביר את הדברים, ולו רק מתוך הערכה לכל אלו ששותפים לדיון ולעיסוק בנושאים הללו בקבוצות השונות. אעשה זאת בקצרה יחסית, כי רוב ככל הנושאים הללו כבר נדונו על ידי לא פעם.

ראשית, הנה המודעה:

הטענות שעלו התייחסו בעיקר כלפי הכותרות שבאדום. כאמור, הטענה שהשמרנות הדתית נכשלת נראתה בעיני חלק מהאנשים דוקרת. יש כאן ביקורת חריפה, ואולי פרובוקטיבית, וכמובן גם נחרצות כאילו כל האמת אצלי. כל זאת, במקום להציע עמדה עניינית ושקולה כראוי לדיון שמכבד את עצמו ואת המתדיינים.

בהתחלה חשבתי שאולי פספסתי כאן משהו. הפנמתי את הביקורות, שמעתי את הטון של המגיבים, וחשבתי שכנראה זה בוטה מדיי. בשיחה עם איש פרסום הוא טען שהבוטות דווקא חשובה בשביל האפקטיביות הפרסומית והתעוררות השיח והדיון. אבל אחרי כמה שעות של התלבטות (בין שיעור לשיעור), הגעתי למסקנה חד משמעית שאיני מסכים כלל לביקורת הזאת, ולא משיקולי פרסום ויחסי ציבור אלא משיקולים מהותיים. כעת אנסה להסביר מדוע.

כרקע לדברים, עליי להזכיר שדוברים שמרניים רבים נוהגים להתבטא כלפי רבנים ודוברים ליברליים כאילו הם כופרים, אפיקורסים, אין לצרפם למניין, סוכני הסיטרא אחרא (הקרן החדשה והאיחוד האירופי), עמי ארצות, חסרי יראת שמים, עוכרי ישראל, מעכבי גאולה וכו’ וכו’. שלא לדבר על פעילות למניעת מינויים שלהם למשרות ותפקידים שונים. אלו לא טענות נדירות, אלא יומיומיות. חוגים שמרניים עוסקים בסתימת פיות וחוסר מתן אפשרות להתבטא ולהתנהל באופנים ליברליים במוסדות וביישובים שונים, וכמובן אין מה לדבר על לגיטימציה לחשוב אחרת. אלו מעשים שבכל יום. כבר כתבתי לא פעם (כולל בטור האחרון) שאין לי מאומה נגד נחרצות. לא פעם קראו לי אפיקורס וראיתי בכך התבטאות לגיטימית לגמרי. זה מה שהאיש חושב עליי אז למה שלא יאמר זאת?! אבל גם אם אין לי בעיה עם אמירות כאלה, קשה לחלוק על כך שמדובר באמירות בוטות, נחרצות (האמת כולה אצלי) ואולי גם מתנשאות (בזה אני דווקא לא בטוח).

לעומת כל זה, אני כותב את המשפט ה”בוטה” הבא: “השמרנות הדתית נכשלת”. תהרגו אותי אם אני מבין מה לכל הרוחות בוטה כאן. זה בדיוק מה שאני חושב: שהשמרנות נכשלת. אין כאן פרובוקציה, לא אמירה בוטה וגם לא התנשאות. זהו תיאור פשוט של טענתי, וקריאה לכולנו להתעורר. אמנם נחרצות בהחלט יש כאן, אבל אכן אני נחרץ בדעתי שהשמרנות נכשלת. האם אסור לאדם להאמין במשהו או להביע את אמונותיו? האם מצפים ממני לא לומר זאת? למה? מה הבעיה בהבעת עמדה עניינית מסוג זה? קבוצה X נכשלת. אם הייתי אומר זאת על הליברלים, זה גם היה פוגע? כשאומרים שהחינוך הליברלי נכשל (למשל, יש שם אחוזי חילון גבוהים יותר, חוסר צניעות ביחסים בין גברים לנשים, שמירת מצוות מחופפת יותר), האם זו אמירה פוגעת? בעיניי ממש לא. היא יכולה להיות נכונה או לא נכונה, אבל אין בה שום דבר מעבר להבעת עמדה לגיטימית לגמרי. אני ממש לא מצליח להבין את הטענה שמדובר בבוטות וחוסר כבוד.

אגב, ההצעה המקורית בניסוח המודעה הייתה שהשמרנות נכשלה, ואני דרשתי לתקן לניסוח בהווה: נכשלת. התכוונתי שלא ייראה כאילו יש כאן פסק סופי במבט כולל על תהליך שלם (מכיסאו של הקב”ה. שזה באמת קצת מגלומני), אלא תיאור של תהליך שקורה עכשיו (להבנתי) ומחייב את כולנו לבחון מסלולים אחרים (זו תת הכותרת במודעה). אגב, בחינת מסלולים אחרים היא בדיוק אותו משהו ששמרנים לא מוכנים לעשות. אני גם הקפדתי לא לציין ציבור מסוים או רב מסוים (כי באמת איני מתכוון דווקא למישהו מסוים), אלא לבקר גישה/תפיסה עקרונית (השמרנות). בעיניי, אין דבר לגיטימי וענייני מזה.

ובכל זאת, עובדה היא שרבים מקוראי המודעה חשו שהדברים חריפים מדיי. היה קשה לי להבין מדוע אמירה כה פשוטה ולגיטימית נתפסת אצלם כחריפה כל כך. התשובה שנתתי לעצמי היא שזהו ביטוי לטכניקה דמגוגית שנוקטת בה השמרנות מאז ומעולם. המוסלמים רוצחים את כל העולם אבל נעלבים כשמישהו מעז לעשות פרודיה כלשהי על מוחמד או לומר להם את דעתו עליהם ועל מעשיהם. לכן, כידוע, לליברלים אסור לפגוע במוסלמים (“רוב המוסלמים בעולם רודפי שלום”, מה שנכון. “רוב אזרחי ישראל הערבים הם אזרחים נאמנים למדינה”, מה שפחות נכון. וכדומה). גם היהודים הדתיים והחרדים, להבדיל, נעלבים כשמתארים אותם כפי שהם, ולכן אסור לומר שאין להם השכלה או שהם לא תורמים למשק או שאין שם שוויון ויחס נאות לנשים (שלא לדבר על פגיעות בתוך המשפחה, ועוד כהנה וכהנה תופעות). להם כמובן מותר להשתלח במי שהם רוצים.

דומני כי ההיעלבות במקרים אלו היא כלי שמשמש את המבוקר כאשר אזלו החיצים באשפתו. כשאין לו טיעונים ענייניים הוא פשוט מודיע שהעליבו אותו ובכך סותם את פיו של המבקר. הליברלים משום מה נוטים לקבל את הביקורת הזאת, ומכוח כללי התקינות הפוליטית הם נזהרים עוד יותר בכבודו של השמרן הנעלב. כך מכון פועה מרשה לעצמו לא לשתף נשים בכנס על רפואה והלכה (כולל סוגיות של רפואה נשית) וכתב עת כמו אסיף מרשה לעצמו לא לפרסם מאמרים של נשים, ובשני המקומות מסבירים לנו שזה רק כדי ליצור פלטפורמה משותפת עם השמרנים. “אנחנו עצמנו לא מסכימים לזה”, הם אומרים, “אבל אם ישותפו נשים השמרנים ידירו את רגליהם מהבמה הזאת”. לליברלים או הנשים שידירו את רגליהם אף אחד מהם לא דואג, כי כולנו חייבים בכבוד השמרנים שלא ייעלבו חס ושלום (אל תשכחו שמדובר במיעוט נרדף). אגב, בזמן האחרון זה כבר קצת מפסיק, כי גם הליברלים הבינו שמתמרנים אותם והחלו לנהוג כמו הדתיים והחרדים (גם הם נעלבים מהדרות והדתות ולא מאפשרים אותם. גם הם מתעקשים על עקרונותיהם ה”דתיים”, ממש כמונו. גם הם למדו להשתמש כעת בנשק יום הדין הזה).

לפעמים ההיעלבויות הללו  נעשות במזיד ובאופן ציני, במקום להתייחס לגופו של עניין מעדיפים להיעלב וכך לסתום את פיותיהם של המבקרים. אבל לפעמים אנשים כל כך מפנימים את התקינות הפוליטית וההתחשבות המופרזת בעלבונם של הנרדפים (השמרנים), עד שמתפתחת אצלם תחושת עלבון אותנטית. אמירות בנאליות ופשוטות כמו “השמרנות נכשלת”, הופכות להיות פגיעה אסורה ובוטה. אבל אין לכך שום הצדקה. מותר לומר לשמרן, כמו לכל אדם או קבוצה אחרת, שהוא נכשל. אין בזה שום דבר לא ענייני. זה בטח לא יותר גרוע מהאמירות החריפות הרבה יותר (אך לגיטימיות לגמרי לדעתי) שהשמרן עצמו בדרך כלל מרשה לעצמו לומר על הליברלים.

אבל ברקע יש כאן מישור נוסף. ההתחשבות והרגישות המופרזות הללו נובעות גם מרגש נחיתות וחוסר ביטחון. הרי כולנו “יודעים” שהשמרנים הם הדתיים האותנטיים. רב אמיתי זה רק אחד עם פראק, גרטל וכובע, ולא מישהו עם סנדלים וכיפה סרוגה. לכן את הראשון אסור להעליב ובטח לא לומר לו שהוא נכשל בדרכו הדתית, מה שכמובן מצווה רבתי לומר לשני. בעיניי זוהי הפנמת שטוקהולם של הקרבן, שמביאה אותו לתת יחס מתחשב, אוהד, ולעתים אף מעריץ, לפוגע.

אז אני לא מוכן להיכנע לזה. בעיניי האמירה הזאת אינה בוטה, ובעצם היא חלק מהותי מהמסר שלי בטרילוגיה. אני טוען ששמרנות היא מוטעית, והשמרנים לא עובדים את השם נכון. הבעיה שלי איתם אינה חילול השם, וגם לא חוסר פופולריות של הדת והתורה, ולא חוסר יכולת להתחבר או איבוד הדור הצעיר. ממש לא. הבעיה שלי איתם היא האמת. למיטב הבנתי, לא זה מה שהקב”ה רוצה (כן, גם לי מותר לשער מה רצונו ולהביע זאת). לכן אני חש שמספיק עם הנימוסים המופרזים והזהירות המעליבה בכבודו של הנכשל. ההשתקה העצמית הזאת בשם ההתחשבות והתקינות הפוליטית היא חלק מהבעיה (חוסר הביטחון, כנ”ל), ולכן חשוב לי מאד לצאת נגדה. טענתי היא שהשמרנות נכשלת, כלומר שהליברליזם הדתי הוא הוא עבודת השם הנכונה. אני לא מציע מסלול חדש כדי לקרב את היהדות להמונים, אלא כי זה מה שנכון בעיניי אפילו אם זה היה מרחיק רבים (ראו בסוף הטור האחרון, ובהערה היפה של באודר בטוקבקים שהביא זאת מהמורה נבוכים). טענתי היא שהשמרנות היא עבריינית, שכן פרשנות שמרנית למצוות היא שגויה (בעיניי). ומכאן שמי שמקיים אותן לפי פרשנות שמרנית טועה ולכן גם לא מקיים את ההלכה (תרגום: הוא נכשל). איני רואה שום סיבה בעולם לא לומר זאת. זה לא אומר כמובן שאחרים לא נכשלים או שאין מעלות בשמרנות. ודאי שיש. אבל המוקד של הטענה שלי הוא הכישלונות של השמרנות והדיון בהם. בטח במסגרת של מודעה בעיתון, שאין בה מקום לדיון עיוני מפורט ודקדקני. הטענה שלי אולי נחרצת, אבל הנחרצות הזאת לא באה מהתנשאות אלא מתחושת דחיפות. היא לא מבטאת התנשאות אלא מחאה.

כאן אני מגיע לשאלת הרציונליות. ביקורת אחרת שעלתה היא על כך שהעמדתי את השמרנות במרכז הדיון, ולא את הרציונליות. לפי טענה זו, הייתי צריך לתת כותרת שעוסקת בחשיבה ואמונה רציונלית ולא בהצגת אלטרנטיבה לשמרנות, כי זה לא עיקר ענייני.

כאן ישנה טעות, מפני שזה כן עיקר ענייני. שמרנות פירושה חוסר מוכנות לבקר עמדות קיימות (לא מדובר בחוסר מוכנות מוחלט כמובן. אף אחד לא קיצוני לגמרי. אבל מי שמחזיק בעמדה יסודית כזאת הוא שמרן. ראו על כך בטור 217). בטור הקודם, כמו גם בתגובות של הרב משה רט ובתגובתי החוזרת, ניתן לראות שעיקר ביקורתו על דבריי היא שרבים לא חושבים כמוני. זו שמרנות צרופה שלא מוכנה לקבל ביקורת הגיונית של האמונות המקובלות, ונגדה יצאתי. אגב, כפי שהסברתי בטור 217, בה במידה אני מבקר חדשנות. לדעתי אין לבחור עמדה או דרך בגלל שיקול שזה ממשיך מצב קיים או להיפך, בגלל שזה משנה את המצב הקיים. צריך לבחון כל טענה או עמדה לגופן. השמרנות פסולה לא בגלל שתמיד צריך לשנות. ממש לא. חלק ניכר מעמדותיי יכולות להיחשב שמרניות במובן הזה. אבל גם זו טעות. זו לא שמרנות אלא תוצאה של בדיקה עניינית, שהעלתה במקרים אלו שלדעתי העמדה הקיימת נכונה יותר. במקרים כאלה אני בעד להמשיך את הקיים (כי איני חדשן אידיאולוגי). אבל ודאי שלא נכון להמשיך משהו רק כי זה המשך של הקיים.

כעת תוכלו להבין שחשיבה רציונלית היא צדה השני של אותה מטבע. המוכנות לבדוק כל עמדה וכל מצב, היא האנטי שמרנות שאני מציע. שמרנות פירושה חוסר מוכנות להעמיד את הדברים למבחן הגיוני ורציונלי, ונגד זה יצאתי. כלי הבדיקה של האנטי שמרנות שלי הם כלי החשיבה הרציונלית. כאמור, הרציונליות אינה אלא צדה השני של המטבע האנטי שמרנית. לכן לצאת נגד השמרנות זהו ניסוח מדויק של עיקר טענתי, ולא נכון לומר שאני ממוקד דווקא ברציונליות ולא בשמרנות.

טענה נוספת שעלתה היא שהעמדת השמרנות במרכז מעלה ריח של רפורמה. אכן זה נכון, אבל זו גופא טענתי. רפורמה זה תיוג ולא טיעון. כל טיעון צריך להיבחן לגופו. עיקרו של הספר השני מוקדש לטענה שלא כל שינוי הוא רפורמה, וכפי שכבר כתבתי למעלה בה במידה לא כל שמרנות היא דתיות לגיטימית או נכונה (כלומר קולעת לרצון ה’). כל דבר לגופו. הזיהוי של דרישות לשינוי עם רפורמיות הן דמגוגיה שנמנעת מהתמודדות עניינית עם דרישות השינוי ועם ביקורת בכלל.

טוב, עד כאן הכנה לקראת המודעה של שבת. אני מניח שיתעוררו בעקבותיה תגובות מהסוגים שתיארתי, ולכן חשבתי שנכון להקדים תרופה למכה ולהסביר את דבריי. ולהשומע ינעם.