כמה הרהורים לזכרה של גאולה כהן ז”ל (טור 264)

בס”ד

לפני כמה ימים הלכה לעולמה ח”כ לשעבר גאולה כהן. מותה עורר בי הרהורים אמביוולנטיים, וברצוני לחלוק אותם כאן עמכם.

גאולה כהן הייתה לוחמת בכל רמ”ח ושס”ה ולאורך כל שנותיה, מהאצ”ל והלח”י ועד לליכוד ולתחיה, דרך פינוי ימית, הסכם השלום עם מצרים, הוויכוח על האוטונומיה, פתיחת הסגר על יהדות ברית המועצות ועוד ועוד. ובו בזמן, מדובר באישה נעימת הליכות ורחבת דעת, בעלת כושר ביטוי מרשים, שהייתה אהובה על רבים גם מאלה שחלקו על דעותיה. הייתה לה גם קריירה עיתונאית ורדיופונית ארוכה, מתחילת דרכה כשדרנית ברדיו המחתרתי ולקראת סוף ימיה ברדיו הישראלי (בו תמיד שימשה כנציגת הימין, לפחות מהשלב שבו אפשרו גם לאגף ה”חשוך” הזה ייצוג באמצעי התקשורת). דומני שהסיבה לפופולריות שלה היא שניכרים דברי אמת, ונראה שאנשים מכל הגוונים מעריכים אנשי אמת בפרט אם הם חכמים ונעימי הליכות.

מזה שנים רבות, גאולה כהן והימין החילוני בכלל עוררו בי הרהורים ותהיות על פשר התופעה. מחד, ימניות (בעיקר פוליטית, אבל בשנים האחרונות לא רק) קשורה בצורה מאד עמוקה עם דתיות. התופעה של ימין חילוני הלכה ונכחדה עם השנים, אך בשנים האחרונות היא שבה ומתעוררת. הלהט האידיאולוגי שלה היה בעל גוון כעין דתי, והפאתוס שבו היא הציגה את עמדותיה ומחתה נגד מתנגדיה חוזר ומחדד שהלאומיות והדתיות לא ממש מצליחים לנתק עצמם זה מזה. הקשר להיסטוריה ולזהות היהודית לא יכול להיות מנותק לגמרי מדתיות יהודית, גם אצל אלו שלא חיו במסגרת חיים דתית. אבל על הקורלציה הזאת כבר דיברתי לא פעם. כאן רציתי להקדיש כמה מילים לשאלת היחס בין ערכים ואידיאולוגיה בכלל לדת (שגם בה עסקתי לא פעם).

מה שהרבה יותר מפתיע מבחינתי אצל גאולה כהן לא היה הלאומיות אלא עצם הלהט הערכי-אידאולוגי, בלי קשר לתוכנו. בעידן המודרניסטי קמו כמה וכמה אידאולוגיות גדולות, כולל האידיאולוגיה האתאיסטית, שפעלו ודיברו בלהט דתי. אבל מהר מאד התברר שקשר כזה הוא חלש למדיי. בהיעדר רקע דתי ואמוני, קשה לתחזק אידאולוגיה פעילה ואפקטיבית. יש שתולים זאת בקשיים טכניים, כי העמידה מול האלוקים והשכר והעונש הצפויים למי שפועל נכון או לא נכון, ממריצים את האדם לפעול ולא לשקוט על שמריו. אבל בעיניי יש כאן ממד עמוק ויסודי יותר, מעבר להיבטים הטכניים.

בחלק ג של המחברת הרביעית (כיום: השיחה הרביעית בספר המצוי הראשון) עמדתי על כך שאין מוסר ללא אלוהים, ובעצם אין ערכים ללא אלוהים. ידוע מכתמם של בעלי המוסר “אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני”, שמכאן הם לומדים שבלא אלוהים אין מוסר. יש שמבינים זאת כאילו חברה חילונית או אדם חילוני בהכרח נוהגים באופן פחות מוסרי מעמיתיהם הדתיים. טענה זו מתבססת בדרך כלל על שיקולים טכניים. שוב השכר והעונש, או אפילו עצם העמידה מול האלוהים בבחינת “דע לפני מי אתה עומד” (הקב”ה עוקב אחריך גם במסתרים), ממריצים אדם לפעול באופן מוסרי ולהימנע מעשיית פעולות לא ראויות. אך כפי שהבהרתי שם, למיטב הערכתי (והפתעתי) זה לא המצב. אנשים וקבוצות חילוניות פועלות במקרים רבים בצורה מוסרית, ולפעמים אפילו יותר מוסרית מחברות דתיות. אני לא חושב שיש כאן מובהקות ברורה לטובת אחד הצדדים.

ובכל זאת, אני לגמרי מסכים ש”אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני”, אלא שלהבנתי לא מדובר במישור הפרקטי אלא במישור התיאורטי. טענתי היא שגם אם אדם חילוני נוהג באופן מוסרי יש בכך חוסר עקביות. אולי יש מוסריות או התנהגות מוסרית בלי אלוהים, אבל אין מוסר בלי אלוהים. הטענה היא שאין תוקף לערכים ולמוסר בלי רקע של אמונה באלוהים. להבנתי, הבעיה של עולם שבו “אין אלוהים במקום הזה” אינה דווקא במוטיבציה ובתמריצים של האדם לפעול, אלא בעצם התוקף של הערכים. טענתי היא שבעולם נטול אלוהים אי אפשר לבסס בצורה סבירה מחויבות לערכים. אדם יכול כמובן לפעול בצורה כלשהי סתם כי זה נעים לו, או כי בא לו לעשות זאת, או כי כך הוא בנוי (אבולוציה) וזהו. אבל כפי שהסברתי שם, פעילות מוסרית אינה רק עשיית טוב כי זה נעים. ואפילו לא עשיית טוב כי זה מועיל (לזולת או לעצמי), ובוודאי לא עשיית טוב כי כך אני בנוי. מחויבות מוסרית לא יכולה להיות מבוססת על שיקול תכליתי-תוצאתני (ראו טור 253–4). הסברים כאלה יכולים אולי להגדיר מהי התנהגות מוסרית אבל לא יכולים לתת לה את התוקף המחייב. כשאני פועל להטבת מצבם של חלשים, הגדרת הפעולה כמוסרית היא בגלל התוצאות שלה (המצב שלהם נעשה טוב יותר), אבל התוקף המחייב לעשיית פעולה כזאת לא יכול להיות כי זה מיטיב את מצבו של מישהו. ההטבה היא עובדה, וככזו היא לא יכולה להיות בסיס מספיק לחובה מוסרית. הוא הדין להסברים אבולוציוניים. אני נוהג באופן מוסרי כי כך הוטמע בי בתהליכים אבולוציוניים, יכול אולי להיות הסבר להתנהגות שלי, אבל לא יכול לתת לה תוקף מחייב. זה מסביר את העובדה שאני מתנהג כך, אבל לא יכול להסביר מדוע אני חייב (!) להתנהג כך. טבע שיש בי לא מחייב  מאומה. הוא פשוט שם וזהו. מחויבות יסודה במשהו שמצוי מחוץ לטבע שלי.

מחויבות מוסרית וערכית היא תובענית. היא דורשת מאדם צורת פעילות כלשהי לא בגלל תוצאות כלשהן (כאמור, ביסוס המוסר על תוצאות לוקה בכשל נטורליסטי). יש שיאמרו שהפעילות המוסרית מחייבת ללא תלות בתוצאות, אבל בעניין זה אני לא בטוח שאני מסכים (ראו טור 122 על המשחק התוצאתני של הצו הקטגורי לאור דילמת האסיר). מחויבות כזאת כרוכה גם בדרישה מאחרים לנהוג באופן כזה, ובגינוי כלפי מי שאינו נוהג כך. זה לא יכול לנבוע רק מהעובדה שכך אני בנוי או שכך בא לי.

ואכן, אין פלא ששיח הערכים החל לשקוע עם התגברות החילון. הייתה תקופה אשלייתית קצרה של תנועות מודרניסטיות שפעלו בלהט דתי ובמרץ משיחי, אבל די מהר הגיע הטרנד הפוסטמודרני שכיבה את הלהט הזה, וחשף את הוואקום שהיה חבוי בו מעיקרו. המודרניסטים היו נאיביים, שכן הם חשבו שניתן לנהוג באופן מוסרי וערכי בלי תשתית של אמונה באלוהים. הפוסטמודרניסטים הם מפוכחים יותר. הם כבר מבינים שאין שחר לשיח כזה.

בשנים האחרונות אני חש בריאקציה משמעותית לתהליך הזה. שכבות רחבות בציבור לא מוכנות לוותר על שיח ערכי ומוסרי. רבים מוקיעים את הריק הפוסטמודרני בעיקר בגלל שהוא לא מאפשר שיח ערכי. אך האלטרנטיבות הללו בדרך כלל בונות מגדלי קלפים מוזרים שיצדיקו שיח כזה בלי המעטפת והתשתית הדתית שליוותה אותו מעיקרו (זו נסיגה בחזרה למודרניזם ולכשליו). כל העת נולדות כעת תנועות למען ערכים שונים (אקולוגיה, דאגה לטבע, צמחונות וטבעונות, דאגה לחברות ומדינות במצוקה ועוד), וגם הן פועלות בלהט משיחי למען הגנה על זכויות האדם ועל אנשים במצוקה או בעלי חיים בכל רחבי העולם. ובכל זאת, מדובר בנסיגה ולא בהתקדמות. הפוסטמודרניזם חשף את ערוותו של המודרניזם, כלומר את הוואקום שהמודרניזם התעלם ממנו, וכעת הריאקציה מחזירה את המודרניזם אך בלי להציע פתרון ממשי לבעייתיות שביסודו. הבעייתיות התיאורטית נותרת חבויה אי שם מתחת לתופעות הללו. יש שם לאקונה לא פשוטה שאין לה מענה: בעולם נטול אמונה באלוהים אי אפשר לדבר באופן תקף והגיוני על ערכים. הלהט נותר, אבל בהיעדר אמונה המבנה הזה עומד על כרעי תרנגולת.

בדיוק כמו בעידן המודרניסטי, גם בימינו זה לא מפריע לרבים לפעול בלהט בלי להטריד את עצמם בשאלת התוקף של הערכים שלמענם הם פועלים. הכשל הנטורליסטי מככב בשיח הזה. ההנמקות הן תמיד תכליתיות: כיצד ניתן לעמוד מנגד כשרואים מצוקה, או אנשים סובלים?! השאלה הפילוסופית מדוע זה צריך לעניין אותי (כלומר אם אני כן יכול לעמוד מנגד, ולא סובל מכאבי הבטן שלך, מה רע בזה?) לא עולה. ואם היא כן עולה, התשובה היא תמיד תוצאתית (כלומר לוקה בכשל הנטורליסטי). לכן תמיד יהיה שם אינטלקטואל ציני שיעמיד מראה מול האנשים הללו ויגחך למשבתם. הם לא יוכלו להציג בפניו מענה של ממש. התנועות הללו של חזרה למודרניזם הנאיבי בנויות על חוסר אינטלקטואליות מובהק, כלומר על כך שאפשר לפעול בלהט בלי לוודא שיש לכך בסיס תיאורטי ואינטלקטואלי כלשהו.

אני חושב שזה השורש לתופעת החזרה לארון הספרים היהודי ובתי המדרש החדשים. גם שם יש דרישה להתחבר למסורת שלנו אבל בלי מחויבות ובלי אלוהים. אז למה להתחבר? מה הערך בזה? מה בכלל יכול להיות בסיס לדרישות ערכיות כאלה? כמה אנשים שמדברים בכנות יאמרו לכם כי כך אני מרגיש וזהו. זה כמובן אינו ערך אלא סתם צורך פסיכולוגי. אצל אחרים תשמעו פראזות כמו “עם שמנותק מעברו אין לו עתיד” ושאר פטפוטים תוצאתניים. אל לנו להתבלבל. גם אלו לא נימוקים ערכיים, אלא תוצאתנות שרידותית. נניח שהעם לא ימשיך להתקיים, אז מה? מה הערך של קיומו של העם? בשם מה אתה בא אליי בתביעות? גם אם נניח שניתן לדבר על ערך לחיי אדם (מה שבעצמו לא ניתן לביסוס ממשי בעולם כזה), עדיין לא ברור מדוע בני האדם אמורים להישאר מוגדרים סביב פלטפורמה לאומית. ואם הם יתפזרו לבין האומות, מה יקרה? אף אחד מהם לא ימות, אז מה רע בזה? התרבות היהודית-ישראלית היא סוג של עובדה, ואיני מצליח לראות מה ערך יש בשימורה (ובעצם איזה מקום בכלל יש לשיח ערכי בעולם מחולן). אם זה מדבר אליי – מצוין, ואם לא – לא פחות מצוין. כל אחד וטעמיו, כל אחד ותרבותו.

אני חושב שגם החזרה למסורת ולאמונה (אמנם בצורות מגוונות) שנפוצה כל כך בשנים האחרונות, גם היא ביטוי לאותה מצוקה חבויה. אנשים מחפשים עוגן, שכן לפחות בלא מודע שלהם הם חשים בוואקום שמונח בתשתית עולמם. הם מחפשים מענה שאינו דתי, אבל שיש בו אלוהים לפחות במובן שנותן תוקף ועוגן לערכים ולתביעות מוסריות. אני מניח שעל זה מתלבשות גם הלאומיות והזהות הלאומית שתוארו למעלה. התנועות הללו לפחות מציעות משנה קוהרנטית, שכן כשיש אמונה באלוהים הדיבור על ערכים יכול להיות תקף.

במובן הזה, גאולה כהן הייתה דינוזאור מזן שנכחד. אני לא יודע מה הייתה תפיסת עולמה הדתית, אבל למרות הפאתוס והלהט הדתי שבו השתמשה, לא חשתי אצלה שום ממד דתי של ממש. אמנם היא שיתפה פעולה עם קבוצות ואישים דתיים כי מטבע הדברים זהו הימין (העקבי), אבל נראה לי שכשלעצמה היא חיה בשלווה עם הלאומיות (או לאומנות) החילונית שלה. לא בכדי היא העדיפה לשתף פעולה עם רפול, יובל נאמן ומשה שמיר, ולא עם הימין הדתי. אני מבין זאת כסוג של עקשנות חילונית, שיש בה אפילו סוג של התרסה: כן, אני יכולה להיות ערכית ולאומית, גם בלי המעטפת הדתית.

בעיניי זוהי גישה לא עקבית ונאיביות. גאולה כהן הייתה שייכת לתקופה המודרניסטית שבה הסתירה בין אתאיזם לערכים עוד לא הורגשה, והייתה חבויה אי שם בפנים. אין פלא שלדאבון נפשה הדור הבא, שבו כבר בצבצה הסתירה הזאת ולבסוף פרצה החוצה, כבר ניחן בפחות להט והתקשה לדבוק בעמדות הלאומיות הללו בלי הרקע הדתי המחויב. כאמור, דור אחד אחריו (הדור העכשווי) כבר חש בכל זה היטב ולכן הוא מתחיל לחזור לתשתיות האמוניות שלו, אמנם בצורות שונות ומגוונות.

השאלה המעניינת היא עד כמה צריך להעריך אנשים כאלה. לכאורה אישה כמו גאולה כהן שחדורה בלהט אידאולוגי וערכי ומוכנה לשלם עליהם מחירים ראויה להרבה הערכה. היא הייתה אישה שלא ויתרה על אמונותיה ודרכה, גם כשהייתה בבידוד פוליטי, אידיאולוגי וחברתי מזהיר. גם כשחבריה לדרך ומנהיגיה האידאולוגיים (כמו בגין) נטשו את הדרך והותירו אותה מוטלת בצדיה, היא התעקשה לעמוד שם ולהתריע. מאידך, הרי כפי שהסברתי כל זה כנראה היה מבוסס על אשליה נאיבית בדבר אפשרות קיומם של ערכים בעולם מחולן. אין באמת חיה כזאת. קשה לי לעשות אידיאליזציה לחוסר מודעות וחוסר הבנה, או אפילו טיפשות (ראו טור 62, בעיקר בדבריי על החסיד יעבץ). פעילות דוסית בלי התשתית המחשבתית הדתית היא סוג של נאיביות שלא ראויה בעיניי להערכה רבה.

גאולה כהן הוציאה את התיבה לרחובה של עיר, כפי שעושים הדוסים במצבים שבהם אין מה לעשות פרט לפנייה כלפי מעלה (בצורת, מגפה, או מחלה קשה של מנהיג). אלא שהיא כשלא היה לה מה לעשות הוציאה את התיבה לרחוב בלי שהיה לה “למעלה” לפנות אליו. היא עמדה נגד הזרם ומחתה כשכל העולם, כולל חבריה שלה, היה נגדה. היא לא הייתה מוכנה לשום פשרות על ערכיה. הפרגמטיזם היה ממנה והלאה. נדמה לי שהיא בזה לו. אנשי שמאל (לפחות אלו של פעם) נוטים לפעול בצורה פרגמטית, עוד עז ועוד דונם. הימין כוחו בפיו ובהצהרותיו. גאולה כהן, כדרכם של אנשי ימין, העדיפה לחוקק חוקים ולהצהיר הצהרות (חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל). התמקדות בפראזות במקום במעשים גם היא סוג של התנהלות דוסית. אנחנו נעשה את שלנו, ונראה לקב”ה שאכפת לנו. הוא כבר יעשה את השאר. המישור ההצהרתי וההדר המילולי מחליף את התוצאות. כאמור, ההתנהלות שלה הייתה דתית, אבל בלי התשתית שנחוצה לכך. האם זה ראוי להערכה? האם נאיביות וחוסר עקביות כאלה מאפיינים אישים גדולים? לא יודע. בפועל, אני כן חש הערכה עמוקה כלפיה.

בעצם יש שתי אפשרויות לפרש את תופעת גאולה כהן: 1. או שהיא הייתה אתאיסטית לא עקבית. 2. או שהיא הייתה מאמינה לא מודעת. בתוך תוכה היא האמינה באלוהים ורק בגלל זה הרשתה לעצמה שיח ערכי כה חד משמעי ונחרץ (בלי זה אין שום הסבר סביר ללהט הערכי והאידאולוגי שהיא ביטאה). אם אני צודק אזי הדבקות שלה בערכים כן הייתה קשורה לאמונה, גם אם היא לא הייתה מודעת לזה. אני נוטה לאפשרות השנייה, ולו רק בגלל עקרון החסד (ראה טור 248) שמורה לנו להעדיף את הפרשנות המפרגנת. עדיף לייחס לאישה כזאת חוסר מודעות מאשר חוסר עקביות. השאלה האם עקרון החסד הוא כלל נימוס (ואז הוא לא באמת טוען משהו על המציאות) או עיקרון פרשני (שכך נכון יותר לפרש אנשים). הדברים מתקשרים כמובן גם לטורים שבהם עסקתי בתודעה כוזבת (ראו טורים 203–4, 233 ועוד).

אני חושב שאנשים שחשים בתוכם אמונה יוקדת בערכים ובאידאולוגיה ראויים להערכה, גם אם בבסיס שיטתם עומדת נאיביות וחוסר מודעות. אדם שפועל ב”מתעסק” לא ראוי להערכה. אבל אדם שמכריע ומשלם מחירים, וחוסר המודעות שלו טמון עמוק במישור התיאורטי – הדבר לא מוריד מערכו. רבים מאיתנו לא מוכנים לפעול באופן נחרץ למען ערכיהם, והיא עשתה זאת ובגדול. לפעמים המודעות התיאורטית וההבנה למורכבות אפילו מפריעות לפעולה אידיאולוגית נחרצת. למרות שאת דעתי על מיתוס החסיד יעבץ שמאדיר את הבורות וחוסר החשיבה כבר כתבתי בטור 62, לפחות במישור הערכי-אנושי יש מקום להערכה רבה לאנשים הללו.

אך כפי שהבהרתי שם, לדעתי ברור שלא נכון לחנך לבורות וחוסר מודעות כדי להשיג את ההתנהגות הערכית. אני נגד חזרה למודרניזם הנאיבי, בפרט שזו לא התשובה היחידה האפשרית לפירוק הפוסטמודרני. אני חושב שהחינוך החילוני כיום, גם אם הוא מאד מתוחכם, ביסודו מחנך את האנשים לחוסר מודעות וחוסר חשיבה. מטיפים להם להיות ערכיים ומוסריים, כאשר המסגרת המחשבתית שבתוכה הם פועלים לא באמת מאפשרת זאת במישור התיאורטי. פשוט לא נכנסים איתם למישור הזה כדי לא להיקלע לבעיות. שקרים קדושים (ראו טור 21) ודוגמות חשיבה קיימות בכל חברה, ובחילונית אולי יותר מאשר בזו הדתית. התקדמנו לעומת העידן המודרניסטי, וגם אם כיום אין עוד אנשים כמו גאולה כהן, עדיין לדעתי המצב שלנו טוב יותר כי הוא חכם ומודע יותר. יש להעריך אידאליסטים לא מודעים אבל לא הייתי מחנך לזה. גאולה כהן הייתה תבנית נוף מולדתה. לא בכדי היא התגעגעה לבן גוריון האויב המר שלה, כי היא ראתה בו איש מהדור שלה. גם בן גוריון כתב לה מכתב על ספרה שמתאר את מאבקה ואת לחימתה (בין היתר בו) ואמר שהעט שכתב זאת הוא קדוש. שניהם דינוזאורים, ואני שם את שניהם בפנתיאון שלנו, אבל הם שייכים לעבר וטוב שכך. התשובות שלנו לתהיות הקשות והאמיתיות של הדור שלנו אינן קוראות לנו לשוב לעבר אלא לחפש דרכים שעונות לתהיות באופן מודע, כלומר מפתחות ערכים ושיח ערכי על בסיס אמיתי (כלומר אמונה באלוהים).

והופ, שוב חזרנו לטרילוגיה… J