כת “לב טהור” כמשל (טור 265)

בס”ד

לפני כמה ימים ראיתי תכנית “עובדה” שעסקה בחילוצו של נער מכת “לב טהור” בגואטמלה (ראו סקירה כאן). כת “לב טהור” היא כת חסידית קיצונית בראשותו של בעל תשובה בשם שלמה ארז הלברנץ (שמת לפני כשנתיים, וכעת מנהיג אותה בנו נחמן, שבימים אלו עצור בארה”ב על חטיפת ילדים). הכת הזאת סגורה ודוגלת במנהיגות מוחלטת של ראש הכת, עם השקפת עולם הזויה שמתנכרת לכל מה שמחוצה לה. הם משיאים את ילדיהם בגילאים מאד צעירים ומתעללים בהם בצורה קשה (וכמובן כיסוי מוחלט של הנשים). האנשים שם כנראה מאמינים במנהיג שלהם באמת (ולא רק שבויים כוחנית בידיו), ממש כמו בסרטים על כתות שונות. התכנית עוררה בי מחשבות נוגות בנושאים שונים, וכמובן הן לא נוגעות רק לכת “לב טהור” אלא לאמונה דתית בכלל. כאן ארצה לעסוק קצת בשתיים מהן.

תיאור המקרה

כבר שנים שהתקשורת מפרסמת כתבות על אנשים שונים שסבלו וברחו, על הורים ומשפחות שמבכים את אבדן ילדיהם או קרוביהם שנשבו לבין ה”טהורים”, ואין אפשרות לעשות מאומה. כשמדובר באנשים מבוגרים שמחליטים להתאבד קשה מאד להתערב, אבל כשמדובר על ילדים והתעללויות קשות המצב מעורר שאלות לא פשוטות על שלטונות החוק בארץ ובעולם. הכת הזאת נודדת ממקום למקום, מקנדה, לגואטמלה, מקסיקו ועוד, וכעת מבקשת מקלט מדיני באיראן בטיעונים על רדיפה דתית (!). הילדים שם מוכים במשך שעות על כך שהם תוהים או שואלים שאלות. כמובן אסור להם לעשות מאומה והם צריכים לתת דין וחשבון בכתב על כל רגע בסדר היום שלהם. משיאים אותם על כרחם בילדותם, הם מחויבים לעבוד את המנהיג בצורה מוחלטת ועוד ועוד דברים מזוויעים שהדעת לא סובלת. הילדים לא שייכים להוריהם אלא לכת ולמנהיגה. קשה להאמין שאנשים הגיוניים ומשכילים נופלים ברשתם של שרלטנים כאלה, ומוכנים למסור את כל היקר להם בידיהם.

בחזרה לתכנית. תחילת הסיפור באדם ששירת בצנחנים ולמד הנדסה בטכניון, מה שנקרא בדרך כלל “מלח הארץ”, שחזר בתשובה, חי בבני ברק, ובשלב כלשהו נקלע לכת דנן. ישראל עמיר, גיבור התכנית, הוא ילדו של אותו אדם שהתחבר לכת, והוא הגיע אליה בגיל 11 ביחד עם ההורים וכמה אחים. מתברר שלפני חזרת אביו בתשובה הדודה שהייתה מאד קשורה אליו הייתה מודאגת מאבדן האפשרות לשמור את הקשר שלה ושל ילדיה עמו ועם המשפחה בכלל. האבא (אחיה) מרגיע אותה ולא מבין בכלל את החשש, אבל כמובן שמהר מאד הקשר ניתק שכן מנהיג הכת אוסר על כל קשר עם החוץ.

הסרט מתחיל בהודעה שישראל מצליח לשלוח לדודתו ובה הוא מבקש ממנה לבוא ולחלץ אותו מהמתחם הסגור בגדר בו הוא חי עם שאר הכת בגואטמלה. עם קבלת ההודעה הנ”ל, הדוד והדודה (אחיו ואחותו של האבא) המדהימים שלו, לא מהססים, אורזים את מיטלטליהם ויוצאים מיד לגואטמלה לחלץ אותו (הוא כבר בן 19, בגיר, ולכן כנראה אין בזה בעיה חוקית למרות שהוריו שם). מתברר שישראל הצליח להניח את ידיו על סמארטפון ובסתר הוא למד על האינטרנט והצליח לשלוח הודעה עד שתפסו שיש לו מכשיר ‘טמא’ כזה. לא אלאה אתכם בכל ההתעללויות שהוא עבר, כולל נישואין שלו לילדה שצעירה ממנו בכמה שנים, והולדת ילדו, שכיום אחרי שהצליח להימלט מהכת אין לו דרך ליצור איתם שום קשר. במסגרת מבצע החילוץ הדוד שלו והצלם מוכים מכות אלימות ביותר על ידי אנשי הכת, ונראה כי שלטונות החוק בכל המדינות לא ממש מצליחים, ואולי לא רוצים, לעשות משהו בעניין. העסק הזה ממש לא ברור לי.

כשהוא יוצא ממתחם הכת וחובר לדודיו, ישראל קונה בגדים חדשים, גוזר את הפאות בסצנה כואבת (קשה מאד בעיניי), ונולד מחדש. נראה ששאלת האמונה כלל לא הייתה על הפרק בשלב הזה. הדודים אמנם שואלים אותו מה דעתו ומהן אמונותיו, אבל באופן טבעי ברור לו שעם עזיבת הכת הוא עוזב גם את האמונה והמחויבות הדתית שלו.

משמעותן של אוטופיות: על המורכבות

לפני שאכנס למוקד הדיון, ברצוני להעיר הערה על חוסר היכולת של החברה והמנהיגות הדתית עצמן להתמודד מול תופעות קיצוניות כאלה (נשות השאלים, כתות כמו “לב טהור”, נוער הגבעות וכו’).

מזה שנים שהמנהיגות החרדית מנסה ללא הצלחה להתמודד מול נשות השאלים וכתות משיקות, אך לא מצליחה בכך. כך גם המנהיגות הציונית-דתית לא מצליחה להתמודד מול נוער הגבעות. לכאורה זה מפתיע, שכן כתות אלו פועלות מתוך נקודת מוצא של מחויבות להלכה ולמורי ההלכה (החרדים או הציוניים, בשתי הדוגמאות שהבאתי כאן). הקושי בהבנת התופעות הללו הוא כפול: לא ברור מדוע הם עצמם, לכאורה אולטרה דוסים, לא מצייתים להוראת מנהיגיהם. כמו כן, לא ברור כיצד המנהיגות עצמה לא מצליחה להתמודד עם התופעות הללו.

כבר כתבתי כאן בעבר שההסבר לשתי התופעות נעוץ בכך שהכתות הקיצוניות והשוליות הללו מבטאות באופן טהור ואמיץ יותר את האידאולוגיה של החברה (הדתית או החרדית) כולה. נשות השאלים נוהגות בצניעות מקסימלית, דבר שלכאורה מהווה מימוש מושלם של החינוך החרדי. לכאורה זוהי פסגת הטוהר החרדית. ממש מודל לחיקוי. המנהיגות החרדית אמנם לא אוהבת את התופעה הזאת, כנראה מפני שהיא מבטאת פמיניזם (מעוות, לדעתי, דווקא בגלל הנורמות החרדיות), חוסר ציות ועצמאות מחשבתית (יותר צדיקים מהאפיפיור), אבל שום דבר לא עוזר להם. הסיבה לכך היא שנשות השאלים עצמן מבינות שהבעיה אינה עצם התנהגותן. להיפך, הן משוכנעות, ובמידה רבה של צדק, שהן חיות באופן נכון וטהור יותר, שמתאים יותר לערכים הכלל חרדיים, ושאר החברה, כולל המנהיגות, מתפשרת רק בגלל חולשה. אין פלא שהמנהיגות עצמה מתקשה לצאת נגד נשים שמממשות בצורה כה ברורה את החינוך שקיבלו ממנה, וכולם מרגישים בזה היטב. כך גם ביחס לנוער הגבעות. גם הם חשים שהמנהיגות הרבנית משדרת חולשה ופשרנות מול רוחות עכשוויות שבאות מבחוץ (מהגויים, החילוניים), והם האוונגרד שמתנהג לפי הערכים האמיתיים שעליהם הוא חונך. הם ממשים את הערכים שעליהם כולנו חונכנו, ולכן ברור להם שגם המנהיגות לולא חולשתה הייתה שמחה בהתנהגותם (ויש צדק בהנחתם זו). לכן הם גם מחצינים את השוליות שלהם (פיאות מתנפנפות וביגוד חריג), זאת כדי להראות שהם, בניגוד לכולנו, לא נכנעים לרוחות הזמן ועקביים עם הערכים והאידאולוגיה.

בשני המקרים הללו חוסר הציות של השוליים וחוסר השליטה של המרכז על השוליים נובעים מאותה נקודה. קשה לחברה להתמודד מול קבוצות שמבטאות את הערכים שלה עצמה בצורה טהורה, גם אם קיצונית. בסרט של “עובדה” רואים את הלברנץ מתראיין ומסביר לעיתונאים שהוא הולך רק לפי הלוגיקה (זה היה המינוח שלו). כוונתו לומר שהם הקבוצה העקבית היחידה, שפועלת לפי הנחות היסוד של האמונה הדתית, ובפרט של החרדיות. יש בדבריו אלו ביקורת מרומזת על המנהיגות החרדית שמתפשרת (לא עקבית, ולכן לא לוגית). מה שהם (“לב טהור”) עושים אינו אלא מסקנה מתבקשת מנקודות המוצא החרדיות, ומכאן הביטחון הגדול שלהם בצדקת הדרך וחוסר המוכנות לקבל מרות של רבנים. דומני שזה נכון ללא מעט קבוצות שוליים.

קשה להתכחש לקסם שיש בגישות הטהרניות הללו. ידועה איגרתו של החזון איש שמפליגה בשבח הקיצוניות. גם הוא רואה בקיצוניות ביטוי טהור לדבקות בערכים ובאידאולוגיה ומאיסה בפשרה ובחולשה. ואכן במקרים לא מעטים ראוי להיות קיצוני ולא להתפשר על האמת שלך. במקרים רבים פשרה בהחלט מבטאת חולשה, אלא שאדם מבוגר אמור להבין שזה לא המצב בכל המקרים והמצבים. ישנם מצבים שדורשים חשיבה מורכבת, ולפעמים אפילו פשרה.

נדמה לי שהדרך להתמודד עם התופעות הללו היא לחנך אנשים למורכבות. זה קצת קשה לנו, שהרי מורכבות פירושה שהערכים החשובים שעליהם אנחנו מחנכים אינם בלעדיים ואינם מוחלטים. אבל האלטרנטיבה היא “לב טהור” ונוער הגבעות. בבסיס הקושי נמצאת התחושה הרווחת שתפיסה מורכבת היא בהכרח חולשה או פשרה (כך גם עולה מאיגרתו הנ”ל של החזו”א). אנשים חשים שעקביות משמעותה קיצוניות. לכן קשה להעביר לאנשים שמורכבות אינה בהכרח פשרה וגם לא חולשה. חשיבותה ונחיצותה של המורכבות בנושאים כאלה נובעת בין היתר משני סוגי שיקולים: ראשית, יש פער מובנה בין תיאוריה למציאות. גם תיאוריה מושלמת לא יכולה לבוא לידי ביטוי מושלם במציאות, ולא טוב ולא נכון להיכנס במציאות עם ראש בקיר.[1] הכרה במציאות היא כורח לא יגונה. אבל זה רק עניין טכני (חשוב אמנם). מעבר לזה, יש גם עניין מהותי. לא תמיד התיאוריה הקיצונית היא נכונה, אפילו בעולם אידאלי ונטול אילוצים. כך, לדוגמה, צניעות גם בעולם אידיאלי ללא סביבה ואילוצים, אינה עטיפת הנשים בשאלים. במציאות תמיד ישנם שיקולים נוספים שיש לקחתם בחשבון מעבר לצניעות. המגבלות על חיי הנשים וסגירתן בתוך בועה שחורה היא בעייתית, לא רק בגלל שזה מקשה על הנשים (כניעה לחולשה), אלא גם בגלל שלא ראוי לעשות זאת לכתחילה. עם כל הכבוד לצניעות היא לא הערך היחיד בחיינו.[2] שיקולים אלו אינם פשרה עם אילוצים אלא שיקולים לכתחילאיים (שקשורים גם לדרך האמצע של הרמב”ם בהלכות דעות).

אני נזכר כעת בכך שבשנותיי בישיבת ההסדר בירוחם, תלמידים ביקרו לא פעם את הישיבה ואת ראש הישיבה על כך שאין לישיבה קו (לעומת ישיבות ה”קו” ששידרו מסר מאד נחרץ וחד משמעי ביחס לכל הנושאים שעל הפרק). ראש הישיבה ניסה שוב ושוב להסביר לתלמידים שזה גופו הקו של הישיבה, ושגם ראייה מורכבת היא קו. היה מאד קשה להעביר לתלמידים את המסר שמורכבות אינה בהכרח פשרה או חולשה. להיפך, בדרך כלל עקביות קיצונית (“קו” ישר וליניארי) היא ביטוי לחשיבה ילדותית. פלטוניזם קשוח הוא תוצר של חשיבה לא מפותחת.

עד כאן דיון בהיבט חשוב אך צדדי של הנושא. מכאן והלאה אתמקד בהיבט אחר שיותר נוגע לכולנו, והוא הסגירות והפתיחות. אעסוק בזה משני היבטים: התועלת שבסגירות והעוול הערכי שבה.

האם ישראל היה אדם מאמין?

השאלה הראשונה אותה שאלתי את עצמי כשראיתי את התכנית הייתה האם ישראל היה בכלל מאמין אי פעם? לא ברור לי האם אי פעם הוא בכלל האמין ורק עזב בגלל ההתעללויות, או שמא הוא לא האמין מעולם אלא רק יצר פסאדה בגלל הנסיבות והסביבה. אני לא מתכוון בהכרח לתרמית מכוונת בגלל פחד, אלא להתנהלות דתית של אדם שלא שם את הקשיים על השולחן ולא מגבש עמדה משלו. אדם כזה יכול לחיות כל חייו בצורה כלשהי ואולי גם לחשוב שהוא באמת מאמין, אבל רק מפני שהאופציה האחרת אינה לגיטימית בעיניו (החשש להיות כופר), ולכן לא עולה כאופציה. הוא כמובן לא נחשף לטיעונים בעד ונגד. להיפך, הרי העיסוק בהם אסור באיסור חמור. אם כן, השאלה הראשונה שעלתה לי היא האם חבר בכת, ובוודאי תינוק שנולד לתוכה, הוא באמת אדם מאמין?

כבר כתבתי בעבר, שספק בעיניי האם אדם שאימץ תפיסת עולם רק מפני שסגרו בפניו אופציות אחרות אכן יכול להיחשב כאדם מאמין, כלומר האם הסגירות באמת משיגה את מטרתה. הסגירות  מותירה את האדם מאמין ומחויב במישור הפרקטי, אבל מהותית הוא בעצם לא מאמין (שהרי אם הוא היה נחשף לרעיונות וטיעונים אחרים הוא היה נוטש. אז הוא רק לא מודע להיותו אדם לא מאמין).[3] האם יש טעם לסגור אדם אם הסגירה הזאת לא באמת משיגה את מטרתה?

על ערך האוטונומיה

עד כאן שאלת התועלת שבסגירות. שאלה נוספת, חשובה עוד יותר לדעתי, היא האם מוצדק מוסרית לסגור אדם בצורה כזאת. מעבר לשאלת ההתעללויות שלגביה אני מניח שתהיה הסכמה רחבה גם בין אנשים מאמינים, ישנה גם שאלת הבחירה כשלעצמה. האם לא נכון לתת לילד שגדל בבית דתי אופציה אמיתית לבחור את דרכו? אין כוונתי בהכרח לשלוח אותו לחינוך בפנימייה חילונית או בחברה חילונית, אבל לתת לו לבחון ברצינות טיעונים ודעות אחרות? דומני שלגבי זה יש הסכמה רחבה למדיי בין משפחות ואנשים דתיים מכל הגוונים. רוב האנשים הדתיים שאני מכיר לא מצדדים בפתיחה של כל האופציות הערכיות והאידיאולוגיות בפני ילדיהם, בוודאי לא מעבר לגבולות גזרה די צרים. בקבוצות דתיות שונות יש פתיחות במינונים שונים, אבל ברור שאין הצגה מלאה של האפשרויות ובוודאי לא לגיטימציה לבחור בין כל האופציות. השאלה הזאת נוגעת לדילמה שבין האמת לאוטונומיה.

אדם כמוני שמאמין שמחויבות דתית היא האמת ושכך ראוי לכל אחד לנהוג, ואולי גם מאמין שכל סטייה ממנה תביא לסבל ולתוצאות בעייתיות לילד שלי ולעולם, האם לא  מוצדק לחנך את הילד בכיוון האמיתי בעיניי? האם ערך הפתיחות והאוטונומיה גובר על ערך האמת? מה יכול להיות חשוב יותר מהמחויבות הדתית ומעבודת השם? הרי לשם כך נבראנו, לא?

תחושתי היא שכן. יש זכות יסודית לכל אדם לגבש את עמדותיו ואת דרך חייו. עד כמה שזה נשמע מרתיע לאדם מאמין, הזכות הזאת קודמת בעיניי לחובה לעבוד את השם ולעשות את מה שאמיתי וראוי. נראה לי בלתי נסבל שהורים יקבעו עבור ילדיהם את דרך חייהם בלי לתת להם אפשרות להכריע ולגבש את דרכם בעצמם. אין הבדל עקרוני לדעתי בין גידול ילד בכת כמו “לב טהור” לבין גידול ילד בחברה דתית שמרנית שלא פותחת בפניו אופציות. לשון אחר, הבעיה בגידולו של ישראל וחבריו לא הייתה רק ההתעללויות שהם עברו, אלא עצם מניעת החופש להחליט על דרכם. אבל החופש הזה נמנע מהרבה מאד ילדים שחיים בסביבה נורמטיבית.

אני חושב שצפייה בתכנית כזאת מעוררת אצל הצופה תחושות קשות, אבל דומני שהצופה מן השורה עשוי לא להבחין בין שני ההיבטים הללו. מבחינתו ברור לו שהוא לא שם, ושמה שעושים שם הוא  מגונה ומזעזע, אבל זה רק בגלל שהוא לא מענה ולא מתעלל בילדיו. אבל מה עם מתן זכות הבחירה וההכרעה? מה לגבי האפשרות של ילד להחליט מהי הדרך הנכונה מבחינתו לחיות? נדמה לי שכאן רבים מאיתנו לוקים באותם כשלים כמו “לב טהור”. הרי אם באמת עבודת השם היא מטרתנו בעולם והיא חשובה יותר מכל ערך אחר, אז למה באמת לא להכות ילדים למוות כשהם מראים סימני נטישה או מעלים תהיות? הרי זהו ניתוח רגעי שמטרתו לרפא אותם לזכותם בחיי נצח בעולם הבא, לא? איך אפשר לגנות את ההתעללויות אבל להצדיק את הסגירות? אם ההצדקה לסגירות היא עליונותה של האמת ועבודת השם, אז היא יכולה להצדיק גם התעללות (לפחות אם היא אפקטיבית, כלומר אם היא “תחזיר את הילד למוטב”).

כאן יכולה לעלות טענה מעט שונה. לגבי דרכה החינוכית של “לב טהור”, הצופה הדתי יכול אולי לבקר אותה גם על אי פתיחת אופציות, ולא רק על ההתעללויות. שם מדובר בדרך הזויה, ולכן אין להורים זכות להכתיב אותה לילדיהם בלי לתת להם אפשרות להחליט בעצמם. אבל אנחנו (הדתיים או החרדים הרגילים) הרי צודקים. אצלנו זה לא אותו דבר. אנחנו אכן לא פותחים את כל האופציות בפני ילדינו, אבל האופציה שלנו היא סבירה והגיונית. אנחנו לא “לב טהור”. כאן חשוב לזכור שכל הורה חושב שדרכו היא האמת והיא הנכונה. קשה לבוא בטענה כזאת למאמיני “לב טהור”. טענה כזאת היא ישרה רק אם אני עצמי נוקט בדרך של פתיחות כלפי ילדיי גם בחינוך שאני נותן.

צריך להבין שהאופציה הדתית, גם זו הנורמלית והרגילה, נראית בעיני רבים לא מאד שונה מהאופציה של לב טהור. הם מסתכלים על הילדים שלי ודרך חינוכם כמו שאני מסתכל על ילדי “לב טהור”. אני אמנם לא פלורליסט ולא מאמין בריבוי אמיתות, אבל אני כן מאמין בזכות ובחובה של אדם לבחור את דרכו, גם אם הוא בוחר בדרך שגויה. לכן אני מתנגד לכך שהורים יקבלו החלטות עבור ילדיהם, גם אם ההחלטה נראית בעיניהם סבירה והגיונית, ואולי גם הכרחית. זכרו שגם הוריו של ישראל חשים כך לגבי דרכם, ולכן גם הם מצדיקים את החינוך שלו בצורה כזאת (האמת עדיפה על חופש הרצון).

חשוב להבין שערך האוטונומיה אינו עוד ערך בין הרבה ערכים אחרים. הוא הבסיס לכל הערכים, ובעצם בלעדיו אין ערכים. אדם שלא בוחר את דרכו בעצמו, מה משמעות יש לערכיו ולדבקותו בהם? (זה קצת קשור לטור הקודם.) האוטונומיה היא זכות וחובה כל כך יסודית, שמעמדה הרבה מעבר לכל זכות וערך אחר. אדם חייב לקבל הזדמנות להכריע לגבי ערכיו ודרכו בעצמו, תהא אשר תהא התוצאה.

טוב, כאן מתבקשת הטענה הבאה. מי בעולם כן פותח את כל האופציות בפני ילדיו ותלמידיו? האם יש בעולם אדם או קבוצה שפטורים מהטענה הזאת?

ומה עם החילונים?

התמונה לא תהיה שלימה בלי לבחון את צדו השני של המתרס, הצד החילוני. עד כאן דיברתי על שלילת החופש בחינוך הדתי. אבל זה נכון לא פחות גם בחינוך החילוני. בניגוד למה שמקובל לחשוב, נדמה לי שברוב המקרים לילדים חילוניים יש פחות אפשרויות בחירה מאשר לדתיים. האופציה החילונית תמיד נמצאת ברקע החינוך הדתי, גם אם מנסים להסתיר אותה ולא לחשוף אותה בפני הנערים. הדברים ודאי נכונים בתקופתנו כשהאינטרנט והרשתות החברתיות פתוחות כמעט בפני כל אחד. כל מחנך יוכל לומר לכם את זה (חלקם בטרוניה וחלקם בשמחה). רבים מהמחנכים מתלוננים על כך ולא פחות מהם מתקשים להתמודד עם הבעיות והקשיים שזה מעורר. אבל זו גופא הראיה לכך שזהו אכן המצב.

לעומת זאת, להתרשמותי בחינוך החילוני האופציה הדתית לא באמת נמצאת על השולחן. ככל שאני מכיר את המצב, לא נכון שכל צעיר חילוני שואל את עצמו בשלב כלשהו למה להיות חילוני או למה לא לשמור מצוות. רבים מהם גדלים לתוך זה כאילו זו האופציה היחידה. במסגרת חילונית, גם אם פוגשים את הדתיים ואת האמונה הדתית בצורה כלשהי, במקרים רבים הם מוצגים כסוג של חייזרים עתיקים ולא הגיוניים. האמונה מוצגת שם בדרך כלל מול המדע, או האמונה מול השכל וכדומה. לכל היותר זו המורשת העתיקה (והפרימיטיבית) של עמנו וראוי שיהיה לנו סנטימנט כלשהו כלפיה. אבל בדרך כלל אין שם באמת הצגה של הדברים כאופציה רציונלית וסבירה לחיים (בטח לא לאפשרות שזו הדרך הנכונה. יש בכלל דרך נכונה? כזכור, אנחנו פלורליסטים). קשה לראות אדם שישקול ברצינות אופציה שמוצגת בפניו בצורה כזאת. יש  כמובן בעלי תשובה, אבל ברוב מוחלט של המקרים זו לא בחירה של אופציה מבין אלו שהוצגו בפניהם אלא הם מגלים אותה בדרכים אלו או אחרות (הורים, ראו הוזהרתם: גם נערים חילוניים גולשים באינטרנט).

יתר על כן, לפעמים הפתיחות והפלורליזם (לכאורה) בחברה החילונית דווקא הם הדרך המושלמת לנטרל את הרלוונטיות של האופציות הללו. אנחנו מוכנים להקשיב לכל, אבל דווקא כשהקונטקסט הוא כזה שאין אופציה ממשית לאמץ את אחת מהאפשרויות שמוצגות בפנינו. כביכול אומרים לילד “אנחנו נציג בפניך כל אינדיאני שחפץ לקשקש בפניך”, שהרי לכל שוטה בעולם יש זכות לדבר ולהופיע. אבל בסאב טקסט קשה לא לשים לב שמדובר בשוטה הזוי שאנחנו בטובנו רק נותנים לו פתחון פה כי אנחנו מאד פלורליסטים. הדתיים מצויים באותה סירה כמו אינדיאנים, כתות שונות, אלו שחושבים שכדור הארץ שטוח ודומיהם.

אתאיסטים לא מפסיקים לבקר את המערכת הדתית על כך שהיא לא מלמדת אבולוציה (אף שזה לא לגמרי מדויק), אבל אף אחד לא מעלה בדעתו לתת פתחון פה ממשי לאופציה הבריאתנית בחינוך החילוני. את זה הס מלהזכיר. כששאלתי על כך אנשים, הם אמרו לי בהיתממות: “מה פירוש? הרי לומדים אצלנו תנ”ך”. הבנתם? הם מלמדים את האבולוציה בשיעורי מדע, ואת התנ”ך בשיעורי מורשת ישראל (המשעממים) שניתנים על ידי מורה, שהוא בדרך כלל חילוני כמותם, והכל מוצג כפולקלור עתיק שהוא במקרה הטוב בעל ערך ספרותי. אם זו נחשבת הצגת כל האופציות בפני התלמיד, אז גם בחינוך הדתי מציגים את כל האופציות.

אז מה בכל זאת צריך לעשות?

כאמור, אני לא פלורליסט. אני מאמין בקיומה של אמת, ולא חושב שכולם צודקים (או שאין אף אחד שצודק). אני בהחלט חושב שחשוב לחנך ילדים ולכוון אותם לאמת. אבל בו בזמן אני מאמין בערך האוטונומיה (ראו לעיל) ובחובתנו להציג בפניהם את כל האופציות ולתת להם את הבחירה. זה לא אומר שכולן צריכות להיות מוצגות באופן שוויוני ולא ביקורתי, שהרי בעיניי אין להן מעמד שווה. אבל הן כן צריכות להיות מוצגות באופן ישר. כך, למשל, נכון וראוי להמריץ את הצעירים לבדוק ככל יכולתם ולשאול אנשים שכן מאמינים באופציות הללו שיציגו אותן בצורה ישרה יותר. החינוך שלי יציג את האמת כפי שאני מבין אותה במלוא העוצמה, אבל זה יבוא במקביל לאפשרויות אחרות (שאומר להם שאיני מאמין בהן ואסביר מדוע אני לא מקבל אותן). החובה שלי לחנך את הילדים לדרך הנכונה והראויה באה במקביל לחובתי לאפשר להם בחירה אמיתית.

אקדים את הצפוי ואומר שאני אכן בעד פתיחת כל האופציות בכל התחומים, לא רק בתחום הדתי. צריך לאפשר פתחון פה למטיפים נוצריים, למכחישי שואה, לפגאנים, לאגואיסטים, למורדים נגד שלטון החוק וכדומה. אפשר כמובן לדחות זאת לגיל מבוגר יותר, ולעשות זאת במינונים משתנים. אבל בשורה התחתונה לדעתי כל האופציות צריכות להיות מוצגות בצורה ישרה. התזה הזאת מבוססת על שני אדנים: הזכות להתבטא (חופש הביטוי), וגם ערך האוטונומיה שדורש מתן אפשרות ולגיטימציה לכל אחד לקבל החלטות לאור מירב המידע והכרת מירב הטיעונים והדעות. כדי שאדם יקבל החלטה בעצמו הוא צריך להיות מודע ונגיש למירב הטיעונים והדעות. במקרים מסוימים (כמו הכחשת שואה) זה אמנם מקומם, אבל ההשתקה, מעבר לזה שהיא חמורה כשלעצמה, יש לה גם השלכות לא פשוטות. שאלת הגבול במקרים אלו בעייתית מאד. עבור אדם אחד הגבול הוא הכחשת שואה ואצל אחר הגבול הוא ערעור על מנהיגותו של הלברנץ. לכן להבנתי הדרך הנכונה היא לא להגביל בכלל את חופש המחשבה, לפחות כל עוד מדובר על טיעונים מנומקים. כולם יציגו את עמדותיהם וכל אחד יבחר ויגבש את עמדתו שלו.

פעם שמעתי שבקרב בני האמיש הפונדמנטליסטים בארה”ב, מקובל לתת לנער המתבגר שנה או שנתיים של חיים בנפרד מהקהילה בעיר הגדולה ובחברה הכללית, ואחריהן הוא אמור לקבל החלטה האם הוא רוצה לחזור לקהילת האמיש ולחיות ביניהם כאחד מהם או שהוא רוצה לעזוב. זהו חלק מהאנבפטיסטיות שלהם. כששמעתי על כך ממש התפעלתי מהגישה הזאת, ואני חושב שראוי לכולנו לאמץ אותה. כאמור, הבעיה ב”לב טהור” אינה רק ההתעללויות אלא גם שלילת חופש המחשבה והלגיטימציה להכריע באופן אוטונומי, אבל בזה כמעט כולנו לוקים בצורה כזו או אחרת. הצפייה בסרט הזה עזרה לי מאד להשתכנע בחשיבותו ובמרכזיותו של ערך האוטונומיה.

[1] כבר הזכרתי כאן פעם את ספרו של קרל פופר, החברה החופשית ואויביה. הוא מקדיש את כל החלק הראשון של הספר לאפלטון ואפלטוניות, שכן הוא רואה באפלטוניזם את שורש הרע של כל האידאולוגיות הקיצוניות של המאה העשרים. האפלטוניסטים פועלים כאשר לנגד עיניהם ניצבת אידאה של עולם מושלם, אוטופיה, שתפקידם הוא לממש אותה כפי שהיא. אנשים שמממשים את האידיאה האוטופית הקשיחה שלהם בכל מחיר, נוטים להיות עציים וקשוחים ולא להתפשר גם במקום שראוי לעשות זאת. המרשם המומלץ יותר הוא כמדרש חז”ל על דוד שהיה “עדינו העצני” (מו”ק טז ע”ב):

הוא עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.

ראו על כך ביתר הרחבה בטור 180.

[2] לא נכנסתי כאן כלל לדיון האם ללכת עם שאל זה באמת צנוע. שאלה לא פשוטה כלל ועיקר.

[3] ניתן לטעון שאין לדבר סוף. הרי אף אדם לא חשוף לכל הטיעונים ולכל העמדות, וקשה לקבל שכולנו לא נחשבים אנשים מאמינים. אבל צריכה להיות חתירה למקסימום חשיפה, ובוודאי לא נכון לנקוט במדיניות של סגירה מכוונת.