עבד ה’ הוא לבדו חופשי: 1. לעצם הבעייתיות (טור 126)

בס”ד

בחג הפסח יצאנו ממצרים. מהר”ל מסביר שהשהות במצרים היתה בבחינת הריון, ויציאת מצרים היתה לידתו של הקולקטיב היהודי. שם נוצר עם ישראל. חמישים יום לאחר מכן הגענו להר סיני וקיבלנו תורה.

התהליך הזה מעמיד בסימן שאלה משמעותי את משמעותה של החירות שאותה אנחנו חוגגים בפסח, לפחות משני היבטים: 1. אמנם יצאנו מעבדות לפרעה לחירות, אבל בסוף הגענו להר סיני שם נכנסנו עוד פעם לעבדות, והפעם לה’ ולתורה. בסך הכל החלפנו בוס. 2. ביציאת מצרים נכנס כל אחד מאתנו למסגרת קולקטיבית (עם ישראל), מה שבעצמו מפחית את החירות שהיתה לנו קודם לכן כאינדיבידואלים (וכמה שנאמר: “חופשי זה לגמרי לבד”).

בהמשך נראה שיש קשר בין שני ההיבטים הללו, וגם ביניהם לבין השאלה של זהות יהודית חילונית. כבר עסקתי בנושאים אלו בשיעורים בעל-פה בכמה פורומים וגם כתבתי אותם חלקית במקומות שונים בספרים ומאמרים,[1] אבל בגלל חשיבות הנושא חשבתי שהגיעה העת להציג את הדברים בצורה מסודרת ומלאה. זהו הטור הראשון בסדרה לכבוד פסח שתעסוק במושגי החופש והחירות וביחסים ביניהם, וגם בכמה וכמה השלכות של ההבחנה הזאת בתחומים שונים ומגוונים.

שני מקורות כבסיס לדיון

הבסיס לדיון הוא שני מאמרים שמציגים את הקשיים הללו בצורה מאד נוקבת: מאמרו של עמוס עוז, עגלה מלאה ועגלה ריקה?, בתוך כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית.[2] המאמר השני הוא מאמר קצר שעוסק בהבחנה של ארי אלון, שחוזר על הרעיון הזה בכמה מקומות (בעיקר בספרו עלמא די).

אני חייב להקדים ולומר ששני הכותבים הללו ניחנו ביכולת ביטוי מרשימה מאד. מניסיוני צריך להיזהר מאנשים בעלי כושר ביטוי טוב, שכן לפעמים זה מחביא מאחוריו ואקום לוגי והגיוני. אנחנו הולכים שבי אחרי קסם הניסוח והמילים, ושוכחים לבדוק את איכות הטיעונים. אני מציע לקורא להשקיע זמן ולקרוא כבר כעת את שני המקורות הללו כדי להתרשם, ואז לנסות לבקר אותם ולגבש עמדה משלו בשני הנושאים הללו: הנושא של חופש ושעבוד וערכם בהקשר הדתי, ושאלת הזהות היהודית (חילונית או לא). כאמור, בטורים הבאים נראה שיש קשר הדוק בין שני אלו.

הקושי הבסיסי

הקושי היסודי הוא האם באמת ניתן לומר שבפסח יצאנו מעבדות לחירות. בסופו של דבר קיבלנו על עצמנו עול לא פשוט (“אכתי עבדי אחשוורוש אנן”). ההלכה מורה לנו מה לעשות ולא לעשות, מה לחשוב ולא לחשוב, ומטילה מגבלות כמעט על כל צעד בחיינו. האם ניתן בכנות לומר על מצב כזה שאנחנו בני חורין? האם באמת יצאנו מעבדות לחירות גם במבט של אחרי חודשיים מהיציאה?

ארי אלון עושה בכמה מקומות בכתביו הבחנה בין מה שהוא מכנה “יהודי רבני” (=הדתי) לבין “יהודי ריבוני” (חילוני). בתיאור שלו, האדם הרבני מנוהל על ידי סמכויות חיצוניות, אלוקים, פוסקים ורבנים, ספרי הלכה וכדומה. לעומת זאת, האדם הריבוני מנהל את חייו בעצמו. הוא מחוקק לעצמו את חוקיו וקובע בעצמו את דרכו ואת משנתו. לשיטתו האדם הריבוני הוא פסגת הבריאה (?) ונזרה, בעוד האדם הרבני הוא שפל אנושי אנטי הומניסטי. מתקבל הרושם שזהו בעצם בעל חיים בדמות אדם, שמולך למרעה על ידי שלל רועים שונים שהוא בורא לעצמו (חברים דמיוניים) במטרה לברוח מהצורך להכריע. ארי אלון מתאר את הדרך שהוא עצמו עשה החוצה מהמחויבות הדתית כיציאה מעבדות לחירות, ממש הפוך לתיאור הדתי שרואה את הכניסה לעולם של מצוות ומחויבות כיציאה מעבדות לחירות.

לכאורה הוא צודק. הרי ההלכה משעבדת אותנו וכובלת את ידינו בהרבה מאד מישורים. קשה לקבל את הטענה שהמחויב להלכה הוא יותר בן חורין מעמיתו החילוני (לא בכדי פעם קראו לו “חופשי”).

רבי יהודה הלוי וג’ורג’ אורוול

טוב, אז אולי באמת איננו בני חורין במובן הרגיל? בפסח יצאנו לחירות כלשהי, אבל זהו מצב זמני בדרך לשעבוד התורני-דתי-הלכתי. ואין רע בכך שאנחנו משועבדים, כל עוד השעבוד הוא לערכים טובים וחיוביים ולשלטון הראוי, הצודק והנכון (של הקב”ה).

רבי יהודה הלוי, בשירו “עבדי הזמן”, טוען לא כך:

רבי יהודה הלוי מנסה לשכנע אותנו שאנחנו, עבדי ה’, החופשיים האמתיים, ודווקא החילוני הוא עבד עבדים.

מאז ומעולם השיר הזה עצבן אותי. התחושה שלי היתה שמדובר באמירה אורווליאנית, כלומר אמירה שמטרתה לנחם את המדוכאים על ידי שטיפת מוח שמנסה לשכנע אותם שמצבם בעצם מצוין. ג’ורג’ אורוול, בספרו 1984 שנכתב כפרודיה על השלטון הקומוניסטי, מתאר כיצד השלטונות שוטפים את מוחם של הנתינים המדוכאים במנטרה הבלתי פוסקת: “מלחמה היא שלום; חירות היא עבדות; בערות היא כוח“. התקווה היא שאם נתמיד בשטיפת המוח הזאת כולם ישתכנעו על אף האבסורד שבדבר. כך בברית המועצות ניסו לשכנע את האזרחים שהם הכי חופשיים, הכי צודקים, הפועלים שלנו הם בעלי רמת היצרנות והתפוקה הגבוהה בעולם, הקומביינים שלנו הכי משוכללים וכו’ וכו’, כשהאמת כמובן היתה הפוכה בתכלית. האם דבריו של רבי יהודה הלוי לא מנסים לעשות לנו אותו דבר? אנחנו, אלו שנתונים תחת עול המצוות המכביד, הם החופשיים האמתיים, בעוד שאלו שלא משועבדים הם בעצם עבדי עבדים. ממש עבדות היא חירות ובערות היא כוח.

פתרונו של הרב קוק: עבודת ה’ כמבטאת את החירות האמתית

כששואלים את השאלה הזאת בעולם הדתי, בישיבות, באולפנות, במדרשות ובבתי הספר המענה הוא כמעט אוטומטי: השעבוד התורני אינו שעבוד אלא חירות אמתית. השעבוד לקב”ה מגלה את טבענו האמתי, וההתנהלות על פיה היא התנהלות אוטונומית באמת שלא משועבדת ליצרים ולדחפים שלנו.

כך לדוגמה כותב הראי”ה קוק בעולת ראיה ח”ב עמ’ רפח-ט:

המצה היא זכר לחירות, שיסודה היא ההכרה שכל דרך ד’ כתורה היא תולדה נאמנה מכוונת לפי אמתת טבעיותנו הכללית, מצד כללות כנסת ישראל, ע”כ החירות האמתי הוא להתפתח ע”פ הטבע הפנימי בלא עירוב יסודות זרים המעיקים. זהו אמנם מצד עצם טבע הנפש, אבל ישנם ג”כ סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. ע”כ מצדם הננו צריכים לקבל ג”כ את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד’ אלהי ישראל, יוצרי מבטן לעבד לו, שזה הכשרון קנינו ג”כ בעבדות של מצרים, שאמנם אחרי שיסורו מאתנו כל הצדדים הרעים של העבדות ישאר לנו הצד היפה שבו, שעל ידו יוכל האדם באהבה לסבול ג”כ מה שהוא נגד רצונו ונטייתו, שהוא יסוד המרור, לקבל באהבה את מרירת החיים, כשיודע שיש לפניו מטרה עליונה ונעלה מוסרית, ע”כ יבוא המרור אחר המצה.

כלומר תחושת העבדות שלנו נובעת משאריות מיותרות בנפש שעוד לא הפנימו שעבודת ה’ היא החירות האמתית ולכן יש חלקים בנפש שעוד לא מזדהים עמה. בגלל השאריות והסיגים הללו אנחנו צריכים את ממד העבדות בעבודת ה’ (המחויבות לעשות בלי הזדהות), וזאת כדי להמשיך ולעבוד אותו למרות שעוד לא הבנו לגמרי שזוהי החירות האמתית. במצב האידיאלי כלל לא נדרשת עבדות, כי נבין באופן ברור שהמצוות וההלכה הם באמת מה שאנחנו עצמנו רוצים לעשות ולחשוב.

אין צורך לומר שהאמירות הללו לא פחות מעצבנות מבחינתי.  בצורה כזאת אפשר להצדיק כל דיכוי וכל שעבוד. הרי כך עשו גם הקומוניסטים (להבדיל, לפחות קצת). אתה מרגיש משועבד? אלו רק שאריות לא רציונליות שטרם הבינו והפנימו שאתה בו חורין אמתי. בסוף תבין שעבדות היא חירות ובערות היא כוח.

אני חייב לומר שלהערכתי אין בעניין זה הבדל בין הזרמים האידיאולוגיים השונים. הליברלים והמודרניים כמו גם החרד”לים כולם יסבירו לך שזוהי החירות האמתית. אולי החרדים האמתיים יעזו לומר ולחנך לזה שאנחנו באמת לא בני חורין, אבל אין ערך בלהיות בני חורין מהקב”ה. זו אכן עבדות, אבל זו העבדות הנכונה. הבעיה אינה בעבדות אלא בעבדות לגורם ולמערכת לא ראויים.

הדברים נתלים בסוגיית קידושין כב ע”ב שמובאת ברש”י על שמות כא, ו, על עבד שלא רוצה לצאת לחופשי ולכן נרצע:

ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כב ע”ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר’ שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם:

זוהי תמצית הגישה החרדית, ולכאורה היא זו שמעוגנת היטב במקורות ובתפיסה ההלכתית והתורנית. הראי”ה קוק כדרכו הופך את השאלה לתירוץ ואת הקושי לאידיאולוגיה, לכאורה ממש בצורה אורווליאנית. ההולכים בעקבותיו חוזרים על כך שוב ושוב כסוג של סיסמא, ולתחושתי הם עושים זאת ממש כסומים בארובה. אין פלא שתחושותיי כלפי התירוצים הללו דומות לאלו שתיארתי כלפי דבריו של ריה”ל.

הנחה מובלעת אצל ריה”ל והראי”ה

גם אם נאמץ פרשנות אורווליאנית לדברי ריה”ל והראי”ה קוק, עדיין אי אפשר להתעלם מכך שבסאב טקסט מובלעת בדבריהם הנחה לא טריביאלית: חופש הוא ערך חיובי.

כדי לחדד זאת, חשבו על מצב שאדם מתלונן שההלכה לא מאפשרת לו לדבר לשון הרע או לחלל שבת. רבי יהודה הלוי והראי”ה קוק היו עונים לו שאכן היא לא מאפשרת וטוב שכך. הם היו קוראים לו להתגבר על יצרו הרע ולהשתעבד להלכה. אם כך, הייתי מצפה שגם אם אדם מתלונן לרבי יהודה הלוי על כך שיש לו יצר הרע להיות חופשי, יענה לו ריה”ל (וגם הראי”ה) שזהו יצר הרע ושעליו להתגבר עליו. אבל שניהם לא בוחרים בתשובה הזאת, אלא מנסים לשכנע אותו, ולו בצורה אורווליאנית, שהוא דווקא בן חורין אמתי. כלומר הם לא רואים את השאיפה לחופש וחירות כמו שאיפה לדבר לשון הרע. נראה שבעיניהם זה לא יצר שיש להתגבר עליו, אלא ערך לגיטימי שהם מקבלים אותו. לכן חשוב להם לשכנע אותנו שאנחנו אכן חופשיים, ולא להילחם נגד ה”יצר” הזה. אם כן, גם אם מאמצים פרשנות אורווליאנית לדבריהם, בכל מקרה ברור שריה”ל והראי”ה רואים את החופש כשאיפה חיובית ולא כיצר רע שיש להתגבר עליו.

מעבר לזה, גם אם רואים בערך כזה ערך חיובי, עדיין היה מקום לומר שאמנם חופש הוא דבר ראוי וחיובי, אבל יש ערכים מנוגדים שמתגברים עליו. למשל, כשיש התנגשות בין פיקוח נפש ושמירת שבת, ההלכה קובעת שהערך של פיקוח נפש גובר. האם פירוש הדבר שאין הכרה בערך שמירת השבת? ודאי שלא. הוא נדחה בפני ערך החיים. אם כן, גם בנדון דידן יכלו ריה”ל והראי”ה להסביר שאמנם זה ערך חיובי אבל הערך של עבודת ה’ גובר עליו. אבל גם את זה הם לא אומרים. הם מסבירים לנו (באופן לא ממש משכנע) שהערך הזה אכן מתממש אצלנו. המסקנה היא שלא רק שמדובר בערך לגיטימי בעיניהם, אלא זהו ערך עליון שאפילו המחויבות להלכה ולקב”ה לא גוברות עליו. לכן הם לא אומרים לנו לדחות את הערך הזה אלא מנסים לשכנע אותנו שאנחנו באמת שם.

סיכום

המסקנה היא שגם אם מאמצים פרשנות אורווליאנית לדברי ריה”ל והראי”ה, עדיין אין להימלט מהמסקנה שבעיניהם מדובר בערך ראוי וחיובי, ובעצם אולי ערך עליון. מה שנותר לנו כעת הוא להבין כיצד ניתן לראות את החופש כערך עליון, כזה שמתגבר על כל ערך אחר (כמעט), ובכל זאת להבין שיש חובה לעבוד את ה’. נראה שזה אפשרי רק אם באמת עבודת ה’ היא החירות האמתית, כפי שהם עצמם כותבים. אבל כפי שהסברתי זה נשמע כמו להטוט אורווליאני.

אנחנו נותרים עם הקושי הבא: אם אכן אלו הנחות היסוד הערכיות שלהם, כיצד ניתן לענות על הקושי באופן שלא יהיה אורווליאני? כל מי שרואה כמוהם את החופש כערך עליון צריך לחפש הסבר לקושי הזה. בין אם יהיה זה הסבר לדבריהם שלהם, ובין אם נמצא לדברים הסבר תחליפי משלנו.

[1] ראה למשל בטור 72 באתר זה, שם אני מדבר על משמעותו של מתן תורה.

[2] אנקדוטה מעניינת. פעם ראשונה הצגתי את גרעין הדברים שמובאים כאן בהרצאה במסגרת “סוגרים שבוע במדבר”, שבמסגרתה התכנסו אחת לחודש חברים מכל הסביבה בדרום (מירוחם, באר שבע והקיבוצים בסביבה) לשמוע הרצאה על פרשת השבוע. המרצים היו אנשים ידועים מכל רחבי הארץ, סופרים, פוליטיקאים, אמנים, אנשי אקדמיה וכו’. באחת הפעמים עמוס עוז היה צריך להופיע וביטל מסיבה כלשהי ברגע האחרון. ביקשו ממני למלא את מקומו, והחלטתי להגיב שם למאמרו הנ”ל. מכיון שברור שהוא עוקב בעניין אחרי האתר הזה, זוהי הזדמנות לתת לו לקרוא ולשמוע את הדברים בעצמו.