על פוליטיקה, תנועות נוער והשגחה אלוקית (טור 271)

בס”ד

בימים האחרונים השטיבל (ולא רק הוא) סוער עקב החלטתו של הרב רפי פרץ, ראש מפלגת הבית היהודי, לא לכבד את ההסכם ולהיפרד ממפלגת עוצמה יהודית של בן גביר. השיקול הפוליטי גבר אצלו על המחויבות וההסכם שערך עמו, והביקורת הציבורית עליו לא שוככת. גם אצלי הקטן עוררה ההחלטה הזאת הרהורים בכמה היבטים, וברצוני להעלות כמה מהם כאן. אני מקווה שתהיה בזה תשובה גם לכמה מאלו ששאלו אותי לדעתי על העניין (למשל כאן).

רקע

לפני כחודש החליטה מפלגת הבית היהודי, בראשות הרב רפי פרץ שנבחר (לא על ידי כלל חברי המפלגה אלא על ידי ועדה מסדרת כלשהי) לפני כמה חודשים לעמוד בראשה, להתאחד עם מפלגת “עוצמה יהודית” בראשות איתמר בן גביר, ולרוץ יחד לכנסת בבחירות הקרובות (מועד ג. עד מועד ד יש להם עוד כמה חודשים להחליט, כך שהם יכולים לקחת את הזמן). הייתה התנגדות רחבה לצעד הבעייתי הזה, ורבים מחו נגד שיתוף הפעולה עם מפלגה גזענית (אמנם המושג ‘גזענות’ עובר זילות רבה בשנים האחרונות, אבל לדעתי כאן מדובר בשימוש מדויק במושג הזה) שמורכבת מתלמידי הרב כהנא. אנוכי הקטן כמובן הייתי מזועזע מהחיבור המבחיל הזה, אבל אני לא פונקציה כאן כי אין לי שום ציפיות מחבורות הנאיביים והמשיחיים הללו. כפי שתראו, הדיון שלי בהמשך גם לא תלוי בעמדתי האפריורית כלפי בן גביר (כי אחרי שנחתם הסכם יש לדון בהצדקה להפרתו, ועוד נקודות שיעלו בהמשך). בסופו של דבר ההחלטה עברה לפני כשבוע, וזה צוין כהצלחה של הרב רפי פרץ (ראו כאן).

והנה, לא חלפו חמישה ימים מהאישור וההצלחה רבי הרושם הללו, והרב פרץ זומן לישיבה בלשכתו של ביבי (שכבר מזה זמן משחק בו כמו בילד), ביחד עם, איך לא, הרב דרוקמן (והרב אייזמן). שם בין ארבעת הקירות הלוחצים, בלחצו האינטנסיבי של ביבי (שחותר כמובן רק לקידום שלטון הימין והאידיאולוגיה הנכונה, בלי שום קשר לאינטרסים האישיים שלו. והוא כמובן גם לא ישתה להם את המנדטים אחרי שיסיימו לרקוד על פי החליל שלו), הם החליטו להתחבר לנפתלי בנט ואיילת שקד (ימינה) ולסמוטריץ (תקומה) ולהיפרד מבן גביר שותפו הנאמן.

הסיבה לאי כיבוד ההסכם עם בן גביר הייתה שהאיחוד הזה לא היה אפשרי אם בן גביר היה נשאר ברשימה, שכן נפתלי בנט הכריז שמבחינתו זה תנאי בל יעבור (מה שכמובן לא הפריע לו ולשקד בבחירות הקודמות לתמוך בהליכה עמם), ובלי האיחוד הזה הייתה להם הערכה שהם לא יעברו את אחוז החסימה (שכולם כל כך שמחו כשליברמן העביר אותו בכנסת במטרה לפגוע במפלגות הערביות. צחוק הגורל).

התגובות להחלטה הזאת היו קשות הרבה יותר מאשר להחלטה הראשונה. הרשת והעיתונות מלאות בתגובות זועמות של אוהדים מושבעים של הבית היהודי, שמצהירים שאיבדו כל אמון במערכת ובראשיה, והם לא הולכים להצביע לה או אפילו להצביע בכלל (סוף סוף גילו את האור). קלמן ליבסקינד הודיע שאם הרב רפי פרץ יבוא לדבר בבית הכנסת שלו הוא יקום וייצא. ח”כ מוטי יוגב, גדול התומכים הממלכתיים והקונצנזואליים של הבית היהודי, פרש והודיע כי אינו מוכן להשתתף ולתמוך במפלגה שמובלת על ידי שקרן. וכך עוד כהנה וכהנה תגובות זועמות ומאוכזבות מקיר לקיר. הצעד הזה היה כנראה טעות שהשלכותיה ילוו אותנו עוד לא מעט זמן. עיקר העניין הוא שגם אם מפוליטיקאים רגילים כולנו למדנו לא לצפות לכלום, הרי מרב ומנהיג רוחני שבא להושיע את המפלגה ממצבה העגום כולם ציפו ליותר. שלא לדבר על כך שהוא גם שר החינוך (נראה שישנם בינינו נאיביים שעוד יש להם ציפיות מממלאי תפקידים ממלכתיים). הבעיה הגדולה היא שכאן התגובות נראות צודקות. זו לא התמרמרות פוליטית רגילה של מתנגדים או סתם מאוכזבים. יש כאן שבר של ממש. לכן אני חש שהתופעה הזאת זוקקת התייחסות (תודו שרק אני והצלפות השוט שלי עוד חסרים בבוקה המבוקה והמבולקה השוררות כאן).

הרהורים ראשונים על ההחלטה

השאלה שעלתה בקשר להיפרדות מבן גביר הייתה שאלת כיבוד הסכמים מול אינטרס פוליטי (בהנחה שאכן במקרה דנן הייתה התנגשות בין השניים. אני ממש לא בטוח בזה, אבל לדיון הזה אתדרדר מעט בהמשך). הרב דרוקמן והרב אייזמן חזרו והסבירו לנו את מה שאמר גם הרב רפי פרץ, שיש מצבים שבהם מותר לא לכבד הסכמים. איני יודע האם הם התכוונו לאמירה הלכתית, אבל במישור ההלכתי של דיני חוזים אולי יש ממש בדבריהם (ספק עד כמה חוזה כזה בכלל מחייב הלכתית, וכמובן שגם משפטית הוא לא מחייב). השאלה כאן היא יותר מוסרית מאשר הלכתית. האם נכון היה חינוכית להפר הסכם חתום ומאושר כשמתעוררת בעיה פוליטית. הנזק החינוכי והתדמיתי שהם גרמו הוא אדיר, ואני מעריך שלטווח הארוך הוא גדול בהרבה מהתועלת המפוקפקת שהביאה ההיפרדות הזאת (אם בכלל הייתה כזאת. ראו להלן).

כאמור, עצם החיבור עם בן גביר היה שורש הרע (חכם לא נכנס לבור שהפיקח מצליח להיחלץ ממנו, ובוודאי לא לבור שאפילו פיקח לא יכול להיחלץ ממנו), אבל השאלה האם להיפרד לא בהכרח נגזרת מיחסנו להסכם המקורי.[1] אם הם היו מנמקים את ההיפרדות בכך שהם חוזרים בהם במישור הערכי – זה היה מעורר יותר כבוד והבנה להחלטה הזאת. אבל הם לא העלו את הנימוק הזה אלא רק את הנימוק הפרגמטי-פוליטי. מבחינתם הערך של כיבוד ההסכם היה עומד בפני ההחלטה הלא מוסרית הזאת, אבל לא בפני האינטרס והשיקול הפוליטי הקר.

הרב דרוקמן הסביר את צעדו בטענה שזו התאבדות משותפת. מה יעזור לשמור בכל מחיר על ההסכם, אם בסופו של דבר שני הצדדים השותפים לו לא ייכנסו לכנסת ולא יעברו את אחוז החסימה? בבחינת “גם לי גם לך לא יהיה”. על פניו שיקול הגיוני למדיי. אמנם עדיין יש מקום לבחון אותו מהיבטים רבים, והרי כמה מהם (שכמובן קשורים ביניהם):

1. האם הערכת המציאות הזאת נכונה? זה שביבי מציג סקרים כאלה או אחרים לא אומר הרבה. כבר מזה זמן רב הוא משחק בילדי הבית היהודי כמו מריונטות. האם לא היה כאן לפחות ספק סביר אולי הם כן ייכנסו לכנסת, מה שהיה מצדיק בכל זאת שמירה על ההסכם?
2. יתר על כן, רבים כבר עמדו על כך שאחרי החיבור יש להם מאגר מצביעים מספיק גדול כך שביבי יכול לשתות להם חלק נכבד ממנו בלי לחשוש שהוא משאיר אותם בחוץ (כדרכו מאז ומעולם). האם באמת כל כך ברור שהחיבור הזה יימצא מועיל בפועל?
3. האם יש הצדקה מוסרית והלכתית להפרת ההסכם הזה, גם אם אלו אכן התוצאות הצפויות ממנו (כלומר אם באמת הם ייכנסו לכנסת ובלעדיו לא היו נכנסים לשם)?
4. האם אבדן הקולות של עוצמה יהודית שייגרם מהחיבור החדש הוא מוצדק? יש לזכור שבעקבות החיבור החדש הזה סביר מאד להניח שסך הקולות שיינתנו למפלגה המשותפת יהיה נמוך משמעותית מסכום הקולות שהיו ניתנים לכל אחת מהן לחוד. עוד יש לזכור שהסיכוי שגוש הימין יקבל רוב של 61 מנדטים הוא קלוש מאד עד לא קיים, ודווקא אם היו נשארים מפוצלים היה לו סיכוי מעט גבוה יותר. האם לא נכון לקחת סיכון שלא יעברו את אחוז החסימה במצב כזה?
5. האם הנזק לטווח ארוך מאי כיבוד ההסכם לא פוגע במפלגה עוד יותר מאשר אי כניסה לכנסת?
6. האם לא הגיוני יותר שהרב פרץ יאמר שההסכם עם בן גביר היה שלו, והוא (בפרט כרב) לא יכול ליטול חלק באי כיבודו, ולכן הוא מתפטר ומשאיר לאחרים לעשות זאת? אחרי שנמעכו שאריות אמינותו ומעמדו הציבורי התרסק, לכולם הוברר שהבחור לא מבין הרבה בפוליטיקה ונתון ללחצים ומניפולציות של ביבי כאחרון הילדים. לכולם ברור שהשיקולים שלו מונעים מלחץ מקומי ולא משיקולים אידיאולוגיים ארוכי טווח. כפי שאומר כל מי שמבין קצת בעניינים הללו, הוא כנראה עומד לקראת סיום הקריירה הפוליטית הלא מזהירה שלו, ובצדק. כדמות רבנית התפטרות כזאת הייתה אולי מונעת קצת מחילול השם הגדול שנגרם בצעד הזה (כלפי פנים וכלפי חוץ).

כל השיקולים הללו כמובן מעמידים בסימן שאלה גדול את עצם העירוב של רבנים בפוליטיקה, ומחזיר לבמה את ההיגיון במדיניות החרדית שגם אם היא נותנת לרבנים חלק במגרש הפוליטי היא עושה זאת במסגרת של מועצת גדולי התורה ולא כחברי כנסת בפועל (אם כי ספציפית לגבי הרב פרץ ודרוקמן ספק אם הקטגוריות הללו רלוונטיות. ראו להלן).

הרהור ראשון: על ההשגחה

ההרהור הראשון שחלף אצלי ביחס לצעד הזה, פילוסוף (או: תיאולוג) שכמותי, הוא לא אף אחד מכל אלו שהוצגו למעלה. אני חשבתי דווקא על המנטרות הרווחות ביחס להשגחה ומעורבותה בעולם.

חשבו על אדם שמאמין שהכל בידי הקב”ה. הוא מסובב את כל העניינים וכל מעשינו אינם אלא השתדלות הכרחית (=מצוות ההשתדלות), שאותה עושים כדי שנהיה ראויים למעורבות ולעזרה שלו. האם מתוך נקודת מבט כזאת סביר בעיניכם לנקוט בצעד כזה? אם הקב”ה מעוניין שהבית היהודי ייכנסו לכנסת (יש לו זכות הצבעה?…) ואנחנו רק משתדלים כדי לאפשר לו לחולל זאת, בלתי סביר בעליל לעשות צעד אסור או אפילו לא מוסרי כדי לוודא שזה יקרה. אם אני עושה איסור מוסרי או הלכתי, זה אמור לשפר את המוטיבציה של הקב”ה לעזור לי? מילא השתדלות בדרך הטבע, לסיסמא הלא הגיונית הזאת כבר התרגלנו. אבל לעשות איסור כדי שהקב”ה יעזור לנו להיכנס לכנסת, לא נשמע לכם בעייתי? צעד כזה מעיד לדעתי כאלף עדים על כך שמי שעושה אותו מניח שהכל בידיו שלו ולא שזו השתדלות והכנת מצע למעורבות אלוהית. האם אלו שהיו מעורבים בהחלטה הזאת יודו בכך (ויקנו את הספר השני של הטרילוגיה שלי)?

האם סביר בעיניכם שכל אדם שנרצח או כל רע שקורה לי הוא מעשה ידי הקב”ה, שהפרנסה שלנו בידיו ושכל עבודתנו אינה אלא השתדלות, שמחלות וניצחונות בקרב, או הקמת המדינה וכיבוש ירושלים, הכל אינו אלא נסים מעשה ידי הקב”ה, אבל מי ייכנס או לא ייכנס לכנסת זה לא בידיו אלא רק בידינו? מדוע? מה מיוחד דווקא בזה?

חשוב להבין שגם אם מאמצים את הגישה ש”הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, כלומר שדווקא היבטים בחיינו שקשורים לערכים ולעבודת השם הם בידינו ולא בידיו, עדיין לא סביר להסיק מכאן שעלינו לעשות איסור הלכתי או מוסרי כדי לקדם את העניינים הללו. האם זו הדרך לבטא את יראת השמים שלנו? להיפך, אם תקפיד לא לעבור על איסור ולכבד הסכם גם במחיר של סיכון פוליטי, הקב”ה יעריך אותך יותר ויעזור לך להיכנס לכנסת.

התחושה שלי היא שיש כאן חוסר יושר בוטה. אני לא מתכוון לומר שזו עבירה על “מצוות ההשתדלות”, מנטרה מגוחכת בעיניי, אלא לכך שזהו ביטוי (נוסף, מעבר לרבים אחרים) שאנשים לא באמת מאמינים שהכל בידי הקב”ה. כולנו מבינים שהעניין לגמרי בידינו והוא לא במשחק, ולכן אם לא נפעל זה לא יקרה. מכאן הם מסיקים שכשיש סכנה ממשית שהתוצאה לא תושג – ראוי לנקוט בצעדים בעייתיים, שכן השגת המטרה הקדושה (יותר או פחות) מצדיקה אותם. אז להבא אודה לכל הרבנים שנקטו בצעדים כאלה ו/או תמכו בהם, שלא יספרו לי סיפורים על “דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים”, ועל כך ש”הכל בידי שמים”, או על כך שאדם זה או אחר נקטף כי אין איתנו יודע עד מה ועל כך שנשגבו דרכי ההשגחה מאיתנו וכו’ וכו’. שיהיו ישרים ויודו שהקב”ה לא במשחק ושהכל בידינו. שאם אדם נרצח בפיגוע או בשואה, זה לא בגלל שהקב”ה החליט על כך אלא בגלל שזהו טבעו של עולם. שאם הוקמה מדינה, ניצחנו במלחמה, כבשנו מקום זה או אחר, הרי זה מעשה ידינו ולא נס אלוהי. לא שתפיסה כזאת מצדיקה בהכרח את הצעד שננקט כאן (ראו למעלה כמה מהתהיות ביחס אליו), אבל זה לפחות מאפשר להצדיק אותו. התפיסה שהכל בידי הקב”ה ושאנחנו רק משתדלים הופכת אותו מופרך על פניו.

הרהור שני: היתרים של פיקוח נפש

אלו היו ההרהורים הראשוניים שלי. עוד פעם, אחת מיני רבות, התברר לי שאנשים לא באמת מאמינים בדוגמות שמוצגות בפנינו כעיקרי אמונה מחייבים שירדו אלינו היישר מסיני. אבל במחשבה שנייה עלתה אצלי השאלה לגבי היתרים הלכתיים מקבילים. הרי הגמרא ביומא עוסקת בשאלה האם מותר או צריך לחלל שבת או לעבור כל איסור אחר (למעט ג החמורות) במקום פיקוח נפש. לכאורה גם שם היה עלינו להסיק שאם באמת ענייננו הוא רק במצוות השתדלות, כלומר אם הרפואה שלנו היא בידי הקב”ה ולא בידינו, מה הטעם לעבור איסורים כדי להתרפא? וכי עשיית איסור תשפר את סיכויינו אצל הקב”ה שירפא אותנו? מה שהיינו צריכים לעשות הוא להתפלל שהקב”ה יושיע אותנו, ולא לחלל שבת או לעבור איסור אחר כלשהו כדי שהוא יעשה זאת. לכאורה הטענה שטענתי כלפי צעדים כמו אלו של הרבנים פרץ, אייזמן ודרוקמן, ניתן לטעון כלפי כל היתר הלכתי לעשיית איסור.

למען האמת, אני אכן נוטה לחשוב שזה נכון. גם מהסוגיות הללו רואים שמעשינו אינם בגדר “השתדלות” גרידא, אלא הם אלו שמחוללים את התוצאות. מההיתרים הללו אכן עולה שלא נכון שהכל בידי שמים, אלא הכל בידינו, ושאם לא נעשה ולא נחלל שבת כשצריך – התוצאה לא תושג. איכשהו צעדים כמו אלו של הרבנים פרץ ודרוקמן חידדו לי יותר את  הנקודה, שכן אלו צעדים שנעשו במצב של ספק מפוקפק, ולכן דווקא שם הייתי מצפה שיתנו לקב”ה לעשות את מה שימצא לנכון ולא יעברו על איסורים.

אמנם לא ברור לי כיצד הם הגיעו למסקנה שמה שהקב”ה רוצה זה בדיוק אותם בכנסת? אולי זה שהציבור לא מצביע להם אומר שלא הם אלו שצריכים להיות שם ולייצג אותו? וכי לא יד ההשגחה היא שגלגלה לפתחנו את הגדלת אחוז החסימה של ליברמן? האם מצב כזה מצדיק לעבור איסור? זה שרפי פרץ או שליח אחר של הרב דרוקמן לא יהיו בכנסת זהו פיקוח נפש ציבורי שמצדיק איסורים וחילול השם? האם בלעדיהם כולנו היינו נכחדים? כשלעצמי אני לא מצליח לראות אפילו במיקרוסקופ מהו ההבדל בין מה שיקרה כשהם בכנסת לעומת מצב שהם היו נשארים בחוץ. להיפך, להערכתי התבוננות מפוכחת על ההשוואה הזאת מביאה לכמה יתרונות מאד ברורים של המצב השני.

הרהור שלישי: השיקול ההלכתי

אז בואו ניכנס מעט יותר להסתכלות על הסוגיא הזאת כשאלה הלכתית של מעבר על איסור במקום פיקוח נפש. קראתי שהרב אייזמן הסביר שיש מצבים שבהם נכון להפר או לא לכבד הסכם. סתם ולא פירש, ואנוכי בעוניי התחלתי לעיין לעצמי בדיני חוזים בחושן משפט (למרות הספק הגדול עד כמה שני החבר’ה הללו אכן פעלו לפי פרטי ההלכות בחושן משפט, בהנחה האופטימית שהם בכלל בני הכי). אבל השיקול שהבאתי למעלה מהרב דרוקמן מצביע על כיוון שונה, פרקטי במהותו. אין טעם לשמור הסכם שבין כה וכה לא יביא לתוצאות. ואולי כוונתו הייתה לזה.

לשמחתי, במקומות אחרים מצאתי פירוט גדול יותר, שמנוסח דווקא בשפה הלכתית. מצאתי כותרת צעקנית, סנסציה עיתונאית, לפיה הרב דרוקמן עצמו חושף בפנינו את שיקוליו מכבשונה של תורה והסביר את השיקול שעמד ביסוד החלטתו. והרי הכותרת שבחרו עורכי האתר (רק אבהיר שכותרות הן בדרך כלל בחירה של המערכת):

בלעדי: הרב דרוקמן מסביר על השיקול ההלכתי שעמד מאחורי ההחלטה שלא לרוץ עם עוצמה יהודית.

תודו שזה נשמע מסקרן (וגם “בלעדי”), לא? אז בואו ניכנס לעובי הקורה ולכבשונה של דעת תורה. אולי נלמד משהו מהנהגתם וקצות דרכיהם של גדולי הדור, שהרי כידוע “כל הנוטל עצה מן הזקנים (=ביבי) אינו נכשל”.

בתוך הדברים מובא ההסבר של הרב דרוקמן לצעדו:

“החלטה הייתה כפי שמורה ההלכה” אומר הרב דרוקמן ומסביר, “אם שניים הולכים בדרך ויש בידם כד של מים, שאם אחד ישתה, הוא יחייה, ואם שניהם ישתו – שניהם ימותו. אומרת ההלכה שאחד ישתה. מה עדיף ששניהם ימותו? אותו הדבר, כמו בהלכה ככה גם פה. אם על ידי הליכה יחד אף אחד לא יכנס לכנסת וכל הקולות ילכו לאיבוד, כי הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. ההכרעה היתה קשה, אך מתבקשת. לפחות הצלנו את מה שהיה אפשר להציל“.

אז ההלכה הייתה נר לרגליהם בקבלת ההחלטה. בואו נבחן מעט את השיקול ההלכתי הזה, וכדאי שנזכור שזה השיקול שעמד ביסוד ההחלטה האסטרטגית העיקרית שמקבלת ההנהגה הפוליטית של הציונות-הדתית לקראת הבחירות הללו. ובואו נניח במסגרת עקרון החסד, עד כמה שזה נשמע מופרך, שזו לא הנפצה של הסבר ברגע האחרון בגלל מצוקה, כלומר החלטה שלא התקבלה בשתי דקות תחת לחץ של ביבי בלי שום קשר להלכה. נניח שזו באמת תוצאה של חשיבה הלכתית, מוסרית ופוליטית מעמיקה.

יסוד הדברים הוא הסוגיא בבבא מציעא סב ע”א, שמביאה מחלוקת תנאים לגבי המקרה של שניים שהולכים במדבר:

לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.

להלכה פסקו רוב הפוסקים כרבי עקיבא, שהלכה כמותו מחברו (אם כי מסקנת הסוגיא הזאת לא מובאת משום מה בפוסקים הקלסיים, רמב”ם ושו”ע). האם זה דומה למקרה שלנו? ממש לא, כמעט בשום היבט שאני מצליח לחשוב עליו. אסביר זאת בקצרה, שכן יש לדון בכל אחד מההיבטים, והם גם קשורים זה לזה ומצטברים זה על גבי זה.

ראשית, אצלנו הקיתון שייך לשני הצדדים ולא לאחד מהם. האם המושבים בכנסת שייכים לרבנים רפי פרץ ודרוקמן, והם בטובם מעניקים אותם לבן גביר?![2] שנית, אצלנו הקיתון בכלל מיועד להציל גורם שלישי, ולא מדובר בחייהם של השניים שהולכים איתו במדבר. הרי הדיון כאן אינו על גורלם האישי של בן גביר או של רפי פרץ, אלא על גורל הציבור שהם מייצגים. אם בכלל, אז באופן סכמטי (וממש לא מדויק) יש מקום לדמות זאת לשניים שהולכים במדבר עם קיתון מים שמיועד להצלת אדם שלישי. כעת יש חשש שכשהם יגיעו למחוז חפצם לא יישארו מים להצלת הברנש השלישי. לכן אחד מהם לוקח את הקיתון מהאחר כדי לוודא הצלה של האדם השלישי. נשמע לכם הגיוני? לגמרי. כל כך הגיוני, עד שאין שום קשר נראה לעין לסוגיית הקיתון והשניים במדבר. הרי כאן גם בן פטורא היה מסכים שאחד מהם צריך לקחת את הקיתון ולהציל את האדם שבסכנה. ושוב, ההסכם שבו מדובר אינו בין שני אנשים אלא בין שני ציבורים שמיוצגים על ידי אותם אנשים. שלישית, במקרה שלנו יש ספק האם האדם ימות או לא (כלומר יש ספק האם בנפרד הם לא היו עוברים את אחוז החסימה). האם גם במצב של ספק נאמר הדין שחייך קודמים, בפרט כשהקיתון שייך לשניהם ויש כאן גזל וספק רצח (לשיטתם שזה אכן פיקוח נפש)? ורביעית, אצלנו זה לא באמת מצב של פיקוח נפש לאף אחד (ראה לעיל). ספק רב האם כניסתם של החבר’ה הללו לכנסת תועיל למישהו (להערכתי הם יביאו בעיקר נזקים, כמו עד עכשיו). המגלומניה של אלו שחושבים שנוכחותם בכנסת היא פיקוח נפש לציבור (שבעצמו לא  מעוניין בהם, אחרת הם כמובן היו עוברים את אחוז החסימה) מטרידה אותי מאד. מכוח זה שני החבר’ה הללו מקבלים ההחלטות בעייתיות כאילו כולנו הולכים במדבר ויש בידינו רק קיתון מים קטן אחד, פח השמן הטהור של הרבנים פרץ ודרוקמן. הילדותיות המתנשאת הזאת ממש מעוררת גיחוך. יש לזכור שתועלת שאינה הצלת נפשות לא מצדיקה מעבר על איסור. הי, ואל תשכחו את ההשגחה עליונה שוודאי לא תפקיר אותנו לחסדי הגורל העיוור (שהוא כמובן ההחלטה המודעת היטב של כולנו לא להצביע לכנופיה הזאת). הרבנים דרוקמן ופרץ מקריבים את הערכים והמוסר כדי להציל את עצמנו מעצמנו ומהמדבר הפוליטי שסביבנו. שכוייח.

בקיצור ההשוואה לסוגיא ההלכתית הזאת פשטנית, ובעצם ממש ילדותית ומופרכת. למעשה, מדובר בסתם שיקול של שכל ישר (או לא?) כפי שתואר למעלה. אבל גם אם מסכימים למסקנה, ודאי תשאלו מדוע נדרשת הכנסה שלו לקטגוריות הלכתיות מדומיינות? מעבר לכשל הנפוץ כאילו כל סוגיא וכל דילמה חייבת להיות מתורגמת לשפת ההלכה (כלומר שלא די במוסר ושכל ישר), נדמה לי שיש כאן אפולוגטיקה שבדיעבד. אני מניח שמטרתה להותיר רושם על הציבור כאילו יש כאן החלטה רבנית מקצועית שהתקבלה משיקול דעת הלכתי מעמיק ומיומן ולאור המקורות (ולא החלטה חפוזה בלחצו של ביבי ולאור  נתונים מפוקפקים ומסופקים), ולכן גם כמובן אין מקום לביקורת ציבורית של הדיוטות כמונו עליה. רק נשיאי הדור ודבריו הם בני הכי לקבל החלטות הרות גורל, עמוקות ועדינות שכאלה. אני רק לא סגור על עצמי כעת, מי המקצוען החכם ומי ההדיוט בכל הסיפור הזה, ובכך עוד אגע בהמשך.

הקשר בין המישור התיאולוגי למישור הענייני

אם, כפי שהערתי בקצרה למעלה, הצעד הזה רחוק מאד מלהיות מובן מאליו או אפילו נכון, לא הלכתית ולא פוליטית, הדבר מחזק עוד יותר את הטענה התיאולוגית שהובאה למעלה. כדי לפעול באופן אסור תחת ההנחה שהכל בידי שמים ושאנחנו רק משתדלים, אזי גם אם נקבל את ההנחה שהדבר אפשרי בנסיבות שההלכה מאפשרת (כמו פיקוח נפש ושבת), עדיין חייבת להיות לצעד כזה הצדקה משמעותית. הוא חייב לבוא משיקול דעת רציני ומבוסס ולא בהחלטה של פורום קטן ומקרי ולא מאד מבריק בלחץ מקומי של כמה דקות מביבי. אם אין לצעד הזה הצדקה ברורה, הדבר שב ומחדד עוד יותר גם את הבעייתיות התיאולוגית: למה לא השאירו את העניין לקב”ה, שבין כה וכה משגיח ומחולל בעצמו את הכל?!

מגילת אסתר כמשל

התמונה הזאת מצטרפת לנקודות נוספות במהלך הסאגה של עוצמה יהודית וגם לפניה, שמעוררות בי תחושה שמדובר בילדים קטנים שמשחקים במגרש שהם אינם מבינים את טיבו.

כל הסיפור כאן הזוי. זה מתחיל בזה שהאיחודים של המפלגות הללו, גם הראשון וגם השני, נעשו, כרגיל, על הציר הלא נכון (ימין פוליטי ומדיני). במקום להתמקד בצירים הרלוונטיים באמת (דת ומדינה, ליברליזם וכו’), שלגביהם כמובן אין הסכמה בין המפלגות הללו (ראו, למשל, כאן וכאן), הם בחרו את הציר האידיאולוגי של ציונות-דתית. להערכתי, ימינה קרובה הרבה יותר לליברמן ואפילו למרץ, מאשר לבית היהודי או לבן גביר. אכן יש הבדל בינה לבין מרץ במישור המדיני האוטופי (מה אמורה להיות דמותה של המדינה האידיאלית בימי המשיח, וכיצד אמור להיראות הסכם השלום עם הפלסטינאים, שיגיע כנראה מעט אחר כך), אבל הוא לא רלוונטי בשום צורה לחיינו העכשוויים. לעומת זאת, במישור של דת ומדינה, שרלוונטי הרבה יותר לחיינו עכשיו, הם קרובים יותר למרצ מאשר לרפי פרץ וסמוטריץ. אבל את מי מעניינים חיינו הקונקרטיים כשאפשר לדון ולהתפלמס על אוטופיות ולפלפל בהלכתא למשיחא?! נראה שזו לא מפלגה אלא בית מדרש.

ובדיון על חשיבותה של ממשלת ימין, עוד לא הזכרתי את העובדה שממשלת הימין שלנו מציגה קבלות מופלאות על הביטחון של אזרחי ישראל, תוך שהיא מנהלת קרב מפואר נגד נשק יום הדין (קונדומי הנפץ ובלוני התבערה) של החמאס, תבוסה מפוארת שלהערכתי לא נרשמה כמוה מאז נברא העולם והתנהל בו המאבק הראשון. הזוהי ממשלת הימין שלמען קיומה נעשים כל המהלכים הללו? בני גנץ לא יכול להתחנן בפני חמאס להסדרה ולשלוח להם שוחד קטארי במזוודות? (או לספח את בקעת הירדן, כמו הדיון ההזוי של היומיים האחרונים) זוהי הממשלה שתספק לכולנו ביטחון ורוגע? האם לא שווה לנו להחזיק ראש ממשלה מושחת ומסואב כמו ביבי, כדי לפחות לקבל ביטחון ברמה גבוהה?! אין ספק.

האבסורד ממשיך בסאגה לגבי תמונתו של ברוך גולדשטיין, הרוצח הנערץ, שהייתה תלויה בסלון ביתו של בן גביר. בנט הודיע שהוא לא מוכן לרוץ לבחירות עם מישהו שתולה תמונה של רוצח בסלון, ואז בן גביר באצילותו הוריד את התמונה, וכעת הוא, כמו רבים אחרים (גם בבית היהודי), תמהו מדוע בנט לא חוזר ומכשיר אותו לבוא בקהל. שלחו לי כתבות כאלה בוואטסאפ, ואני הייתי משוכנע שזו פרודיה. לתדהמתי התברר לי שהדיון הזה התנהל ברצינות גמורה. לא יאומן. איך בנט הרשע מסכן את שלטון הימין הקדוש במו ידיו כשבן גביר כבר עשה מעשה והוריד את התמונה (וכנראה נעשה פעיל של “שלום עכשיו”).

ובל נשכח שכל זה מתנהל כמובן תחת שרביטו של ביבי שמתמרן את כולם ועושה בהם כרצונו (אני מקווה שהם לא שוכחים לברך על ביבי “שעשני כרצונו”). חבורה היסטרית שלא זוכה לאמון של מצביעיה שמואסים בה, ומרוב לחץ ורצון בכל זאת לייצג אותם (על כורחם), והדבר מביא אתה לעשות מעשים שכל מצביעיה סולדים מהם. מתרחשות כאן כל מיני טלנובלות תורכיות מרטיטות. חיבורים וניתוקים, פרידות, מחאות ופרישות, דמעות וגיל, אסיפות והצבעות. כאילו שכל זה משנה משהו…

בקיצור, כל מה שמתרחש כאן נראה כמו פרודיה על המציאות, ולפעמים צריך לצבוט את עצמנו כדי להיווכח שזו המציאות עצמה. זה מזכיר לי את מה שאני חש תמיד כלפי מגילת אסתר. מדובר בדרמה פרסית סוג ט, תככים של ילדים שזוממים ונכשלים ונעשים להם ניסים ונפלאות. צחוק, צום ובכי, גאולה ואסון, והכל בצורה מקרית וסתמית (או אולי “נס נסתר”). תמיד אני חושב לעצמי מה בעצם מעניין כל הסיפור הזה? כמוהו כמו עוד מאות טלנובלות שניתן לראות על המסך הקטן מדי יום. ואז אני אומר לעצמי שאת התחושות הללו אני מרשה לעצמי לחוש ממרחק של אלפיים וחמש מאות שנה. מי שחי שם ושנגזרה עליו מיתה ממש לא צחק מהמתרחש. מבחינתו אלו היו החיים ולא טלנובלה. אם הייתי חושב שהאירועים המתוארים כאן הם באמת החיים שלנו היה עליי לבכות ולא לגחך. לשמחתי אני מבין שאין שום קשר לחיינו. ילדים משחקים בג’ולים, ואין לזה שום חשיבות. לא פיקוח נפש ולא בטיח. הכל פרי דמיונם הפורה של המעורבים בטלנובלה הזאת.

סיכום ביניים

עליי להבהיר שההחלטה בדבר היפרדות מבן גביר בנסיבות כאלה  מצד עצמה היא עדיין בגבולות הסביר (אם כי לדעתי האישית שגויה), לפחות מההיבט הפוליטי. הבעיה שלי אינה רק עם ההחלטה כשלעצמה, למרות שגם היא רוויית בעיות. השאלה שלי היא כיצד התקבלה החלטה המקורית להתחבר לבן גביר? איך התנהלה הסאגה מאז, וכיצד התקבלה ההחלטה בסוף? מי קיבל את ההחלטות הללו ובאיזו צורה? איך ייתכן שזו הדרך שבה מקבלים כאן החלטות?

אופן קבלת ההחלטות התימהוני של המפלגות והאישים הללו, ללא שיקול דעת וללא מחשבה, דורש דיון לא פחות מההחלטות עצמן. אנשים שלא ראויים (ראו להלן) מקבלים החלטות בעייתיות בדרך די מטופשת ולא שקולה. בלי היוועצות עם גורמים אחראיים וחכמים, בלי היוועצות עם מוסדות המפלגה. הרב רפי פונה בייאושו לרבנים דרוקמן ואייזמן שיושבים איתו בחדרו של ביבי, ומבקש מהם לקבל החלטה (לפסוק) עבורו. הם נכנסים לחדר סמוך ויוצאים עם מדיניות חדשה. כל זה תחת לחץ בלתי סביר, בלי לשקול שיקולים בסיסיים (שרק את חלקם תיארתי עד כאן). זה רציני? ואחר כך להנפיץ לנו הסברים מפוקפקים בלשון המעטה. אפילו אחרי זמן, כשכבר יכלו לבנות איזה הסבר סביר אד הוק, הם לא הצליחו לייצר משהו יותר משכנע מהאנלוגיה התימהונית לשניים שהולכים במדבר.

ילדים משלו בנו ופורק אין מידם

אני לא יכול להימנע מדיון אישי, ואני מקווה שיימחל לי כי השעה צריכה לו. אני רוצה למקד את המבט באישים המעורבים בעניין, מחוללי הטלנובלה, הרבנים פרץ ודרוקמן. להתרשמותי מדובר בשני יהודים יקרים ויראי שמים מלאים בכוונות טובות, שכנראה באמת ובתמים חושבים שהעולם צריך אותם, ושבלעדיהם כולנו במצב של פיקוח נפש. קצת ילדותי, אבל אני רוצה להאמין שכך הם באמת חושבים (האלטרנטיבה הפרשנית גרועה יותר).

מאידך, עצם המחשבה הזאת עצמה מחזקת את הרושם שהיה לי לגבי שניהם כבר מזמן שכל אחד מהם הוא מאד overrated. מדובר בשני יהודים טובים שעיקר עיסוקם הוא העברת שיעורי מהר”ל ופעולות בני עקיבא לילדים בתיכון או במכינה קדם צבאית (והרב דרוקמן גם בישיבת הסדר). הם עוברים את שבט הביקורת של נערים בני 17 או 19-20, וכנראה עושים עליהם רושם רב. אבל עיקר עניינם הוא העברת מסרים חינוכיים לנוער, כמו נאומים על המדינה כראשית צמיחת גאולתנו (מתובלים בקטעים מהרב קוק ופסוקי תנ”ך), הערך בשירות צבאי משמעותי ותרומה לחברה, דיונים עמוקים על נשמת האומה וסגולת שורש הצור ממנו חוצבה, השילוש הקדוש של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, מיני רעיונות חשובים ומועילים (וחלקם, לפחות המיעוט מביניהם שיש לו משמעות כלשהי, אולי אפילו נכונים במידת מה), אבל עדיין, במחילה, מדובר בסיסמאות שמיועדות לבני נוער. בלענו כמותם בכמויות בבני עקיבא. זה הציבור שניזון מהם וזה סוג החומר והלימוד שבו הם עוסקים רוב זמנם, ולכן נדמה לי (אף שאיני מכיר אותם לעומק. שמעתי את שניהם קצת) שזה בערך מגדיר את רמתם התורנית והאינטלקטואלית. לא אזכיר כאן התבטאויות והחלטות רבות של הרב דרוקמן מהעבר, אך יש לא מעט כאלה שמן הראוי שיעלו סומק בלחיי כולנו.

אני בספק רב עד כמה ניתן לצפות מהם לשיעור עמוק ומחודש במחשבה, ובוודאי בלמדנות תלמודית והלכתית. אני יודע שאני ליטווק, וככזה יש לי התנגדות פנימית עזה למושגים כמו “גדול הדור באמונה” שהומצאו בחוגים הללו כדי לחפות על מגרעות ברמה הלמדנית (כנראה במקום בדיחות המשגיחים שרווחות בישיבות הליטאיות). אני גם שותף מלא לביקורות על גדולי הדור הליטאיים (שרובם ככולם הם באמת תלמידי חכמים ברמה גבוהה) ועל החלטותיהם, ולכן גם בעיני הליטווק שלי למדנות אינה מדד בלעדי למנהיגות ציבורית ופוליטית. ממש לא. אבל אני כן מאמין שהיעדרה מבטא פגם שיש לקחת אותו בחשבון. למדן טוב מתרגל לחשוב מסודר ועמוק, לנתח דברים מן היסוד (ולכן הוא לא מערבב את סוגיית שניים שהלכו במדבר עם המקרה בו עסקנו כאן). אמנם לפעמים הוא מנותק מהעולם ולכן החלטותיו הפוליטיות (ולעתים גם ההלכתיות) הן בעייתיות. ועדיין יש לו יכולות מוכחות בחשיבה ובניתוח, ולכן הייתי סומך עליו עשרת מונים לעומת משגיחים כאלה או אחרים. בעיניי למדנות היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, למנהיגות רוחנית וציבורית (לא לעסקן, אלא למכוון ומתווה דרך. ראו להלן).[3] אגב, אם אני הייתי צריך להחליט מי יקבל החלטות עבורנו בעולם הפוליטי והחברתי, הדמויות העיקריות שאני רואה מול עיניי הן אכן דמויות רבניות, אבל ממש לא אלו שעושות זאת בפועל.

קבלת ההחלטות של הצמד הזה לכל אורך שנות פעילותם הפוליטית נראית ממש פועל יוצא של מה שתיארתי עד כאן. אמנם בציבור הציוני דתי הלימוד הרציני נפסק בדרך כלל בגיל 22, ואחר כך רובם עוברים במקרה הטוב לדף יומי,[4] אבל בכל זאת נדמה לי שלא ראוי שהמנהיגות הרוחנית שלהם תהיה מורכבת ממדריכי בני עקיבא שליוו אותם בגילאים ההם. רבאכ, האם עוד לא התבגרנו?!

מספרים לנו שהרב רפי פנה לרבנים אייזמן ודרוקמן וביקש מהם לקבל את ההחלטה עבורו (נדמה לי שקראתי באיזה מקום את המינוח “לפסוק עבורו”). פוסק הדור של הציבור הציוני-דתי, ציבור מלא חכמים וסופרים, הוא מדריך משודרג בבני עקיבא או קומונר שמנחה מדריך אחר תחתיו. וכך המדריך פונה לקומונר שיקבל החלטות. הם רק שכחו שיש גם רב או רבנים לסניף ויש הורים ויש אנשים חכמים. הם לא לבד בעולם. ועם רמת קבלת החלטות כזאת, הדבר תמוה ומקומם שבעתיים.

מדובר ביהודים טובים שמשולים בעיניי למדריכי בני עקיבא משודרגים שפתאום הופתעו למצוא את עצמם במגרש של הגדולים, ואז הם לא מבינים מה הם עושים שם. הם לא מבינים את כללי המשחק את המחויבות והאחריות, את רמת ההנמקה וקבלת ההחלטות, את החובה להתייעץ, את העובדה שהם לא בליגה שיכולה לקבל החלטות עבור הציבור. כמו נערים פזיזים, הם נוטלים לעצמם את הזכות לקבל החלטות עבור כלל הציבור, גם במקום שהוא לא שלח אותם. זה נראה כמו מצב שבישיבת הצוות של הסניף מקבלים החלטה לצאת למלחמה. מי מינה את הרב דרוקמן לקבל החלטות? גם הרב פרץ התמנה להיות יו”ר המפלגה (על ידי גוף שאחת הדמויות הדומיננטיות בו, אם לא הדומיננטית ביותר, הוא… לא אחר מאשר הרב דרוקמן), אבל לא מקבל ההחלטות הבלעדי. איך בישיבה של שלושה יהודים עם ביבי (בעצם רק שניים בחדר סגור) מתקבלות החלטות עבור כלל הציבור? הרב דרוקמן ממנה את רפי פרץ ליו”ר המפלגה, ואז הלה מזעיק אותו לקבל החלטות בחדר סגור אצל ביבי. וכך מתקבלת החלטה אסטרטגית של מפלגה שמכנה את עצמה דמוקרטית. קיוסק לא הייתי נותן להם לנהל.

מעבר לתמימות, אני חייב לומר שיש כאן גם ממד של חוצפה. שני הנערים הללו מרשים לעצמם לקבל החלטות עבור ציבור שלם מלא חכמים וסופרים, שקוטנם עבה ממותניהם של שני אלו. הדבר מזכיר לי את מאמרי על גיורי הרב דרוקמן, שם כתבתי שאני רואה בהם צעד אלים של השתלטות של גורם לא מוסמך ולא בר הכי על הזירה ההלכתית הציבורית. התופעה שם מאד דומה למה שנראה כאן, שכן גם שם הולך אדם ששיעור קומתו התורני, נאמר בעדינות, לא בליגה הרלוונטית, ומקבל החלטות ביוזמתו עבור כלל הציבור, כאשר רוב מניין ובניין של הרבנים והפוסקים מתנגד לכך נמרצות. מדריך בני עקיבא מינה עצמו לנציב העליון. כמו לואי הארבעה-עשר, הוא גורס שהציונות-הדתית היא אני. זוהי הסיבה שאני מרשה לעצמי לצאת כאן בדברים כה תקיפים כלפי אנשים חיוביים וטובים. הכוונות הטובות שלהם, שמתובלות בשילוב בעייתי של נאיביות וחוצפה, מובילות את הציבור שהם אמורים לייצג היישר לגיהינום.

במפלגות החרדיות יש מבנה סביר לניהול וקבלת החלטות. יש עסקנים ופוליטיקאים שעניינם הוא התמצאות ומיומנות פוליטית, ויש מועצת גדולי התורה שמורכבת מתלמידי חכמים מובהקים, והיא אמורה להתוות את דרכם ולקבל החלטות עקרוניות (זה כמובן לא  מתנהל בדיוק כך, אבל אני מדבר על המודל העקרוני). בעולם הציוני-דתי, לעומת זאת, יש אוסף עסקנים שבעבר התנגדו לכל מעורבות רבנית (בורג, רפאל וחבריהם), וכיום יש  נטייה להכניס רבנים כעסקנים או לפחות להיוועץ ברבנים, אבל בלי שמישהו בחר בהם ובלי לוודא שהם אכן ראויים לתפקיד ובני הכי. במקרים רבים נוצר בלבול, כשמכניסים רב להיות עסקן, והוא בא על תקן מנהיג רוחני ולא על תקן עסקן, אבל אז מתברר שהוא בכל זאת עסקן ותו לא. כעת הוא אמור להיוועץ במורי דרכו הרוחניים, אבל הוא לא בר הכי לקבוע אותם ומי מהם ראוי לכך, אז הוא פונה לעסקן בכיר (במקרה, בדיוק זה שמינה אותו). וכך הרכבים מקריים ומזדמנים מקבלים החלטות פוליטיות בלי שמישהו בחר בהם ובלי שהם בני הכי מבחינת תבונתם, כישרונותיהם והתאמתם לתפקיד. נדמה לי שבין היתר זוהי תוצאה של בלבול מובנה בין תפקיד העסקן לתפקיד המנהיג הרוחני. שני האישים שעליהם מדובר כאן שימשו ומשמשים בשני התפקידים או בערבוב כלשהו ביניהם, אבל הם באמת לא בני הכי. היה הרבה יותר טוב להם ולעולם אם היו נשארים ללמד בני יהודה קשת או את כתבי מהר”ל והרב קוק.

תמיד שמעתי תמיהות על החרדים שהמנהיגות הרבנית שלהם ספונה בד’ אמות של ספרים תורניים ולכן מקבלת החלטות מטופשות עבור הציבור כולו. כעת אני רואה שזה קיים בכל המקומות, ושבעולם הציוני-דתי זה עוד הרבה יותר גרוע. קשה לא להתגעגע לימים של המפד”לניקים הוותיקים, שתמיד זלזלנו בהם וראינו בהם עסקנים מדופלמים נטולי ערכים ואידיאולוגיה. כזכור, הם הסתייגו בתקיפות ממעורבות רבנית בפוליטיקה, ואנחנו הצעירים חניכי הישיבות התיכוניות תמיד התקוממנו נגד חוסר יראת השמים והבעלבתיות שלהם. כעת אני חש שאני חייב להם התנצלות רבתי. עינינו הרואות עד כמה הם צדקו. ממש “דעת תורה” הייתה להם, ובאמצעותה הם צפו בעיני הבדולח שלהם את העתיד להתרחש.

תהייה לסיום

השאלה האישית שבה אני רוצה לסיים היא: איך קורה שהרב דרוקמן מייצג פעם אחר פעם את הציונות הדתית ומקבל החלטות עבורה? מי מינה אותו לכל הרוחות? זה שביבי החליט משום מה לזמן אותו, או שהרב פרץ שמונה על ידו מזמין אותו, מסמיך אותו לקבל החלטות עבור הציבור שמצביע למפלגת הבית היהודי (שבעצמה לא מינתה אותו)? בלי קשר להשקפותיהם שממש  לא נראות לי, נדמה לי שכולם צריכים להודות שהם פשוט לא בני הכי.[5] אבל למרות כל זאת העולם שותק. למרות מצעד האיוולת המתמשך הזה, כמעט אף דמות רבנית משמעותית מתוך המחנה לא מגיבה. כבוד התורה והחשש לפגוע בכבודם של אנשים טובים שהם גם רבנים, גורם לנו להתדרדר למצב אבסורדי שכזה, ואין פלא שהדבר מעורר תגובות קשות של אכזבה, תסכול וייאוש, כפי שתיארתי למעלה. האם לא הגיעה העת לשים את הדברים על שולחן ולהתייחס גם למישור הפרסונלי? כפי שניסיתי להראות, ההתייחסות לאישים משקפת בעיה מערכתית בציבור עצמו. נדמה לי שהציבור הציוני-דתי עד כדי כך מנותק מלימוד ומתורה שאין לו אפילו את הכלים לראות שמדובר באישים שגם במישור התורני שייכים לליגה נמוכה למדיי.

לכן החלטתי לנקוב חור בבלון הזה. כבר למדונו רבותינו, שבמקום שיש חילול השם לא חולקים כבוד לרב. כפי שכתבתי, עיקר הבעיה אינה באנשים שבהם מדובר. אלו אנשים טובים וחביבים עם הרבה כוונות טובות, שלא אמורות להיות לנו ציפיות גדולות מהם. הבעיה היא אצלנו, ששוב ושוב נותנים למדריכי תנועות נוער להוביל את המחנה, לדבר ולקבל החלטות בשמו ולהוות מנהיגות רוחנית שלו. אם יובהר לאנשים שבסך הכל מדובר בעסקנים טובים בעלי כוונות חיוביות אבל לא העפרונות הכי מחודדים ובוודאי לא מנהיגות רוחנית, אולי ניתן יהיה להציל משהו מהכבוד האבוד של הציונות-הדתית. ואולי אפילו יוסקו אצלנו סוף סוף כמה מסקנות. תנו לתנועת הנוער את אשר לה, ולקיסר את אשר לו…

[1] כאן עליי להעיר על דברים שכתב שלמה פיוטרקובסקי, בדרך כלל כותב נבון, על הצעד של הרבנים פרץ את דרוקמן (בדף הפיייסבוק שלו). בהערתו האחרונה הוא כותב:

4. ומילה אחרונה לצבועים שכבר שלושה שבועות מסבירים לנו כמה נורא זה שהציונות הדתית חוברת לתלמידי כהנא והלילה פתאום נזכרו ש”מילה זו מילה”: אנא תחסכו מאיתנו את ההטפות, רואים לכם.

אין צורך להכביר מילים על הכשל הלוגי בדבריו אלו. מדוע יש סתירה בין התנגדות לחיבור עם בן גביר לבין התנגדות להפרת הסכם (גם הסכם עם אותו בן גביר)? אין כאן ולו בדל של סתירה. להיפך, אם הם היו מתנגדים להפרת ההסכם בגלל אי המוסריות שלו, גם אז לא הייתה בכך סתירה. אבל כשהפרת ההסכם כלל לא נעשית מסיבות מוסריות אלא מסיבות פוליטיות, כאן אני לא מצליח אפילו להבין כיצד אדם אינטליגנטי מסוגל לראות בכך סתירה כלשהי.

[2] אמנם בזה יש אולי לדון, כי לבן גביר לא הייתה אופציה להינצל שכן המפלגות האחרות לא הסכימו להתאחד איתו. אולי ניתן לדמות מצב כזה למקרה שהקיתון שייך רק לפרץ. אבל נראה יותר לדמות זאת למקרה של קיתון ששייך לשניים, שאחד מביניהם יכול להינצל על ידי הקיתון (גופו לא דורש הרבה שתייה) והשני לא. במצב כזה, כפי שטענתי במאמרי בתחומין כז על הפרדת תאומי סיאם, במצב כזה אין היתר לקחת את הקיתון אלא אם השני מסכים לכך. זה כמובן לא המצב כאן (בן גביר ממש לא הסכים). יש אולי מקום לדון ולפלפל בטענה זו, אבל אני לא מתרשם שאכן נערך כאן דיון יסודי ושיטתי שנזקק לנקודה הזאת.

[3] לאור האירועים הללו אני רק מתחזק בדעתי מקדמת דנא, שלמדנות הלכתית ותלמודית מביאה אדם למקומות גבוהים וחכמים יותר מאשר “גדולי הדור באמונה”, דוברי מהר”לית וקוקית שוטפת ומטיפי רבי נחמן, פרשני האגדות שידם רב להם בכל מרחבי הש”ס.

לכאורה אנשים שעוסקים במחשבה ובאקטואליה קשורים יותר לחיים, ולכן צפויים לקבל החלטות טובות יותר במישור המעשי, מאלו שעוסקים בשור שנוגח פרה, או בדינו של מי שזורק את הדם על מנת לקבל אותו חוץ לזמנו ולמקומו, או בהלכות נ”ט בר נ”ט דחד יומא. וראה זה פלא, אומני המהר”ל והאגדה הללו נוהגים ממש כאווזיו של רבה בר בר חנה, וגורמים נזקים הרבה יותר מהלמדנים והפוסקים הספונים הנ”ל (שכבר כתבתי כאן שלדעתי גם הם בדרך כלל לא ממש מצטיינים בתחום המעשי).

[4] אין פלא שגל התלהבות והתרגשות שוטף את העולם הציוני-דתי בעת סיום הש”ס היומי. סליחה שלא הצלחתי להתאפק מהפרחת ההערה המרושעת הזאת.

[5] כידוע, השקפותיהם של הרב יעקב אריאל והרב דב ליאור אינן כוס התה שלי, אבל אין חולק על כך שמדובר בתלמידי חכמים מובהקים. אני משוכנע שאף אחד מהם לא היה נופל לטיעוני הבל כמו אלו שטעמנו מהם כאן ודומיהם.