עוד מבט על תנ”ך ומוסר (טור 272)

בס”ד

בטור הקודם ראינו דוגמה לשימוש מגמתי במקורות, כשבעצם מדובר בשיקולי שכל ישר (או לא). בשולי דבריי שם עמדתי על היתרון של בעלי הלכה וצורת החשיבה שלהם. על רקע זה חשבתי לנצל את ההזדמנות ולגעת בשיקול תורני לגבי סוגיא פוליטית נוספת, והפעם במישור הביטחוני.

לפני כחודשיים התפרסמו שני מאמרים שעוסקים בגישת התורה לגבי היחס שאמור להיות כלפי תושבי עזה וירי הטילים משם. הם עוררו אצלי שוב את ההרהורים לגבי היכולת (או בעצם אי היכולת) לגבש עמדה תורנית בסוגיות אלו, האם בכלל ישנה כזאת ומהי הדרך לעשות זאת.

המחלוקת

לפני קצת למעלה מחודשיים פרסם הרב שמואל אליהו מאמר באתר סרוגים, תחת הכותרת “משהו מבלבל אותנו”, ובו הוא קרא לירות טילים על אוכלוסייה אזרחית בעזה כנגד טילים שנורים על אזרחינו. לטענתו זו השפה שהתורה מדברת בה וגם כל העולם הנאור נוהג על פיה, ורק אצלנו יפי נפש שונים מבלבלים אותנו ברחמנות מזויפת. טענתו היא שהרחמנות הזאת מביאה אסון גם עלינו וגם על תושבי עזה, שכן התמשכות הסכסוך מביאה גם להם וגם לנו יותר קרבנות ומרחיקה את קץ הסכסוך וכך מרוב רחמים כל הצדדים סובלים יותר.

יום לאחר מכן פרסם הרב עדו פכטר מאמר תגובה, ובו הוא טען שדבריו של הרב אליהו הם נגד דרך התורה:

אכן, משהו מבלבל אותנו. בתורה שאני מכיר אברהם מתפלל על אנשי סדום, הגם שהוא יודע שהם אנשים רעים וחטאים לה’ מאד, שכן אולי יש בהם כמה עשרות צדיקים שלא פשעו ולא חטאו. בתורה שאני מכיר יש איסור לתעב אדומי ‘כי אחיך הוא’, וזאת למרות שהוא לא נתן לישראל לעבור בגבולו. בתורה שאני מכיר יש גם איסור לתעב מצרי, ‘כי גר היית בארצו’, וזאת למרות שהמצרים שיעבדו את ישראל בפרך. ובתורה שאני מכיר, הנקמה היא נקמת ה’, כי הוא היחיד שיודע לנקום, ואילו אנו מצווים להידבק בי”ג מידותיו, הנעצרות ב’נקה’ ולא ממשיכות במידות הפורענות, השייכות רק לו.

בהמשך הוא מקונן על כך שרבנים מרוממים את דרך הקנאות במקום את דרך המתינות והשלום שהיא, איך לא, “בשורתה של תורת ישראל”:

כי זו בשורתה של תורת ישראל – להתנהג במידת הרחמים ולא במידת הדין. המלחמה בעיניה היא דבר נורא, שכן מרגע שניתנה הרשות למשחית הוא אינו מבחין בין צדיק ורשע, ואבוי אם דמם של חפים מפשע יהיה על ידינו. אז נכון, הקם להרגך השכם להרגו, ובל נגיש את הלחי השנייה כלפי אויבינו, ונלחם בחירוף נפש על חיינו וחירותנו, אבל לעולם לא נתמכר ליצר הנקמה והזלזול בחיי אדם. נעדיף להשקיע במיגון וכיפת ברזל, בחיסול ממוקד, אבל לא נרד לרמתם של אויבינו השפלים שמתחבאים מאחורי אזרחים. אנחנו, בניגוד אליהם, חסים על חיי אדם, ולא נפתור את הבעיה באמצעות שפיכות דמים חסרת הבחנה בין צדיק ורשע.

שניהם נחרצים, שניהם מדברים על דרך התורה כאילו יש מסקנה ברורה שעולה ממנה לגבי הנדון דידן, ושניהם מאשימים איש את רעהו בחריגה ממנה. אז מי מהשניים צודק כאן?

האם יש עמדה תורנית בסוגיא זו?

דבריו של הרב  פכטר הם ממש נופת צופים (אם כי נוצרית משהו), בבחינת “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”. אבל משום מה נדמה לי שהוא שכח כמה פרשיות אחרות במקרא, כמו עיר הנידחת, הריגת מחללי שבת ועובדי עבודה זרה, השמדת עמלק (אנשים, נשים וטף, וגם בהמות) או שבעה עממין, או את הפסוק “בת בבל השדודה, אשרי מי שיאחז וניפץ עוללייך אל הסלע” (הפסוק החביב על ישעיהו לייבוביץ כתגובה לדיבורים על “מוסר הנביאים”), דין קנאים פוגעין בו ועוד. נדמה לי שאם הייתי צריך לשאוב גישה כללית מהתורה, ממש לא הייתי שואב ממנה את דרך הרחמים והמתינות. ממש לא. ולראות במלחמה “דבר נורא”, אין לכם הנפצה גדולה מזו. היכן אתם רואים זאת בתורה? להיפך, מפשט המקורות נראה שמלחמה היא עניין יומיומי וטריוויאלי. על פי הגמרא בברכות, דוד המלך אומר לעם ישראל שבאים אליו רעבים “פשטו ידיכם בגדוד”, כלומר צאו למלחמה (ראו ברכות ג ע”ב וסנהדרין טז ע”א). כל מושג מלחמת הרשות אומר שאין בהלכה עילה מוצדקת לצאת למלחמה. להיפך, המלך יוצא למלחמה למען הגדלת שטחו וכבודו. כל זה לא מפריע לרב פכטר להכריז שזו, ולא אחרת, היא “בשורתה של תורת ישראל”. בשורה עלומה שלא נמצאת בשום מקום פרט למוחו הקודח, מוצגת כאן כבשורתה של התורה.

יש כאן דוגמה נוספת, אחת מיני רבות, לטענתי העתיקה והחבוטה שאי אפשר להוציא מהמקרא ואולי גם לא מחז”ל מסקנות מוסריות בשאלות ששנויות במחלוקות. אפשר ללמוד משם שאסור לרצוח ולגנוב ושאר מסקנות טריוויאליות (לפחות כיום הן כאלה). בכל שאלה שבמחלוקת לא תצליחו להוציא מסקנה כלשהי. כל אחד חוצב לו מהמקורות את הגישה החביבה עליו. אמור לי מי אתה ואומר לך מהי בשורתה של התורה בעיניך. כל דובר בסוגיות אלו בורר לעצמו מקורות באופן סלקטיבי, כשברור לגמרי שלא התורה מדברת מגרונו אלא סברתו וגישתו שלו. יתר על כן, כפי שהערתי בסוגיית היחס למלחמה נראה מהמקורות ממש הפוך לדבריו של הרב פכטר, מה שלא מפריע לו להציג את עמדתו כבשורתה של תורת ישראל, לא פחות, כאילו לא ייתכן ללמוד את המקורות אחרת (כאמור, כאן כמעט אין את מה ללמוד אחרת. הפשט הפשוט הוא הפוך לגמרי). מאוויי ליבו של הרב פכטר הם בשורתה של תורת ישראל.

יתר על כן, באופן טיפוסי גם אין בדברים כאן בירור מסודר כמו שמוצאים במחלוקות הלכתיות, שבהן מעמידים את המקורות אלו מול אלו ומנסים לבנות משנה קוהרנטית וליישב מקורות סותרים, ורק אז מגיעים למסקנות בנושא שעל הפרק. ואילו כאן באופן טיפוסי שולפים מקורות בצורה מגמתית וסלקטיבית, מפרשים אותם ברמה של וורט לשבע ברכות, ולבסוף מצהירים שזו ורק זו דרכה של תורה. אבהיר כי איני מצפה מטור פובליציסטי קצר שיכיל בירור תורני שיטתי. אבל אני כן מצפה שלא ינפנפו בו במקורות סלקטיביים נגד הרוח שעולה מכלל המקורות ויציגו את זה כבשורתה של תורת ישראל. תגיד ביושר את מה שאתה עצמך רוצה לומר ותציג זאת ביושר כעמדה מוסרית שלך וזהו. עזוב במנוחה את הפסוקים כי הם לא קשורים לכך.

זהו חוסר יושר אינטלקטואלי מחפיר, אם כי טיפוסי מאד, כנהוג בדיונים כאלה. השאלה שעולה כאן היא מדוע רוב הקוראים של המאמרים הללו, בוודאי אלו שמסכימים לשורה התחתונה שלהם, כלל לא שואלים את עצמם את השאלות שהעליתי כאן. הם קוראים וזה נראה להם טבעי ומובן שכך חוצבים מפסוקי התורה את בשורתה העיקרית לעולם, בלי שהדבר אפילו רמוז בה. נראה שכבר התרגלנו לכך שעמדה בסוגיות אלו היא עניין מגמתי, וש”דרכה של תורה” לעניין זה אינה אלא מאוויי ליבו של הכותב. כך זה תמיד, ולכן זה כבר מפסיק להטריד אותנו. זה נכון אצל גדולי החרדים כמו אצל הרבנים הליברלים. כל מי שעוסק בשאלות שלא קשורות להלכה אלא לתנ”ך, מחשבה או ל”דעת תורה”. כולם מדברים בשם תורת ישראל ובשורותיה, ובעצם מפריחים הצהרות שמקורן בכרסם הרחבה. המהדרין אפילו רואים בזה לימוד תורה (לימוד תנ”ך). הגע בנפשך, וכי לימוד של בשורתה של תורת ישראל לא ייחשב לימוד תורה? אין לך לימוד תורה גדול מכך. מה שעוד מוזר כאן הוא שלתחושתי, למרות שלכולם הדבר ברור, ההשפעה של הדברים בכל זאת קיימת. יהודי נאמן לא יכול להתעלם מ”דרכה של תורה” ובשורותיה.

דו-שיח של חרשים

מעבר לתופעה הכללית של היחס לתנ”ך וגיבוש עמדה בסוגיות כאלה ודומותיהן, ומעבר לשאלה האם יש בכלל “מוסר יהודי” (אין), או האם יש “דרכה של תורה” בסוגיות הללו (אין), לגבי השאלות הספציפיות שנדונות כאן נדמה לי שמדובר בסתם דו-שיח של חרשים.

כל בר דעת מבין שצריך להבחין בסוגיא זו בין שני מישורי דיון. ישנה שאלה של פגיעה בבלתי מעורבים לשם נקמה וגמול, וישנה שאלה אחרת האם ניתן וראוי לעשות זאת לשם השגת הרתעה ומניעת אירועים עתידיים. הרב שמואל אליהו מדבר במאמרו בעיקר על הרתעה (אם כי ניתן לשמוע שם גם צלילים של הצדקה לנקמה), ואילו הרב פכטר במאמרו מדבר בעיקר על נקמה (אם כי אצלו ניתן להבחין בצלילים של התנגדות גם לצעדי הרתעה כאלה). זהו הרושם שעולה בבירור מהקריאה, גם בלי להיכנס לניואנסים ודקדוקים בדבריהם. כך או כך, כולכם ודאי מבינים שבשורתה של תורה היא שבתחום ההרתעה צודק הרב אליהו ובתחום הנקמה צודק הרב פכטר.

כדי לראות זאת, אני מעדיף במקום להיזקק להצהרות כלליות על דרכה ובשורותיה של תורה ולצטט פסוקים כאלה ואחרים שלא אומרים הרבה, לבחון את הדברים במבט הלכתי או בשכל הישר. מתברר שבמישורים הללו ניתן לגבש עמדה מאד סבירה (גם אם לא ממש הכרחית) בסוגיות אלו. זוהי הדגמה נוספת, למי שעוד צריך כזאת, לטענתי העתיקה שאין טעם ותועלת לעסוק בתנ”ך ובמחשבה, בוודאי לא אם באים לגבש עמדה בשאלות אקטואליות. התנ”ך וספרי המחשבה לא יעזרו לכם בזה. להיפך, הם רק יפריעו ויערפלו. מקורות אלו אינם אלא אמצעי רטורי כדי להציג בפניכם את עמדתו של הכותב כאילו ירדה מסיני.

לעומת זאת, ההלכה, גם אם איננה מכשיר מדויק וגם אם לא תמיד היא נותנת מענה, היא כלי הרבה יותר מועיל ואמין, ובדרך כלל נקבל ממנו מענה טוב ומשכנע יותר, ובעיקר ישר יותר. בפרט שכאן אפילו לא צריך בירור הלכתי של ממש, ודי בשיקולי שכל ישר ומוסר בסיסי. לכן אעשה זאת כאן ממש בקצרה, ואני חושב שדי יהיה בכך כדי להראות זאת.

אפתח בכך שאיני מכיר שום הצדקה, הלכתית או אחרת, לפגוע בחפים מפשע כנקמה. זהו רצח לכל דבר ועניין. פרט לעמלק ושבעה עממין, איני מכיר בתורה היתר להרוג אדם, גם אם הוא גוי, אם אינו מאיים עליי. ישנם כמובן הוראות של מורידים ואין מעלין וכדומה, אבל לרוב הפוסקים זה לא קיים היום מסיבות שונות. ועוד לא נזקקתי לחוק הבינלאומי שאוסר זאת, ולרוב ככל הדעות שאני מכיר הוא מחייב גם הלכתית (במגבלות, וכמובן לא להיות יותר צדיקים מהאפיפיור בתחומים אלו). אך בו בזמן ובה במידה, למיטב שיפוטי בהחלט יש היתר ואולי גם חובה לפגוע ואף להרוג אזרחי אויב, גם אם הם חפים מפשע, אם מתקיימים שלושה תנאים: 1. שאין לי דרך אחרת לטפל באיום שנשקף לנו מאנשיהם. 2. שלהערכתי הטיפול הזה אכן יביא את התוצאות (מה שאיני בטוח בו כלל ועיקר בנדון זה, אבל כאן ענייני בבירור ערכי עקרוני, ולא בליבון שאלות ביטחוניות ומדיניות). 3. מידתיות סבירה (לא הורגים מיליון לא מעורבים כדי להציל אזרח אחד שלנו. וכבר אקדים קושיות צפויות – אין לי קריטריון חד לאותה מידתיות). פירטתי את הדברים במאמר, ולכן לא אחזור עליהם כאן.

המסקנה המתבקשת לגבי ההתייחסות למחלוקת בין הרבנים אליהו ופכטר היא שמדובר בדו-שיח של חרשים. יש לקבל את התזה העיקרית של הרב אליהו שמותר וצריך לפגוע בחפים מפשע אם הדבר נחוץ ומועיל (כלומר אם אין דרך אחרת לטפל בבעיה, והדרך הזאת אכן תפתור אותה ובמגבלות המידתיות), אבל יש לדחות את צהלת הנקם שנושבת מבין שיטי דבריו. ובו בזמן יש לקבל את טענתו של הרב פכטר ששולל הריגת לא מעורבים כנקמה, אבל לדחות את הרוח הנושבת מבין שיטי דבריו שאוסרת ענישה קולקטיבית גם אם היא נחוצה ויש לה תכלית מעשית. אכן יש בעיה מוסרית בפגיעה במי שאינו מעורב, אבל זה מוצדק (הלכתית וגם מבחינת הנורמות המקובלות בעולם הנאור) אם אין דרך אחרת לטפל במצב.

סליחה שלא הבאתי פסוקים ופרשיות מקראיות שונות, ואפילו לא גמרות ופוסקים. זה נובע מכך שלמיטב שיפוטי כל אלו אינם בשורתה של תורה אלא סתם תוצאות של שכל ישר והיגיון פשוט, וגם של עקרונות הלכתיים אלמנטריים. נדמה לי שאת התמונה הזאת לא קשה לבסס הלכתית, והיא גם תואמת היטב לשכל הישר ולערכי המוסר המקובלים. לכן איני רואה צורך להיזקק להצהרות כלליות ולא מבוססות ואיני רואה שום ערך בבחירת מקורות סלקטיביים כפי שעשה הרב פכטר (הרב אליהו לא עסק במקורות ובעצם לא ביסס את טענתו פרט לטענות מרומזות ולא מבוססות על כך שבדרך זו נשיג את התועלת הצפויה).

שוב התברר שציטוט פרשיות מקראיות לא מוסיף מאומה לדיון, ושהמסקנות שאנחנו מסיקים מהן אינן אלא בבואה של ההנחות האפריוריות שלנו. אם אמשיך את דרכו של הרב פכטר, אמחה כאן כנגד שימוש לא ישר במקורות כדי לקדם אג’נדות (גם אם הן היו נכונות וצודקות, אני בעד יושר אינטלקטואלי ונגד גיוס מגמתי של מקורות), וכנגד העובדה שרבנים לא משתמשים בטיעוני שכל ישר מתבקשים שיביאו לתוצאה הסבירה גם הלכתית וגם מוסרית, ובמקום זה מצהירים הצהרות לא ישרות שמבוססות על מקורות מקראיים סלקטיביים ולא מסקניים.

מה שחביב במיוחד בניתוח הפשוט הזה הוא שלמיטב שיפוטי הוא מחזיק מים הלכתית (גם אם אינו בשורתה היחידה של התורה עלי אדמות), ובו בזמן נדמה לי שזו עצמה תהיה המסקנה שאליה יגיעו גם גוים רגילים עם שכל ישר, בלי לצטט את הקצות או הרשב”א (אם כי אני מניח שגם הם יצטטו פסוקים שונים על “מוסר הנביאים”. המנהג המגונה לעשות שימוש מגמתי במקורות אינו ייחודי לרבנים). ההלכה במקרה המסוים הזה לא שונה מהותית משיקול דעת הגיוני של כל אדם סביר. לכן לא רק שהתמונה הזאת מתאימה להלכה, אלא שבמקרה זה היא גם צמודה לשכל הישר ולמוסר אוניברסלי (שכן כידוע אין דבר כזה מוסר יהודי או מוסר התורה). במקרה המסוים הזה, המתודה ההלכתית אינה אלא שימוש מושכל בכלים אתיים ובשכל הישר (ראו עוד דוגמה בטור הקודם, בדיון על שאלת אי כיבוד הסכמים פוליטיים וקיתון המים. גם שם הפניתי לשימוש בדיון הלכתי לא רלוונטי כדי לנמק מסקנה של שכל ישר)[1], מה שמחדד עוד יותר את חוסר היושר שבהיזקקות לסיסמאות על בשורתה של תורה ולמקורות מפסוקים בסוגיות כגון זו.

ניתן כמובן לדון האם מדינה מחויבת לעקרונות הללו. אני מוכן לשמוע טענות שלמדינה יש רשות לפעול בדרכים שחורגות מהכללים הפשוטים הללו, כלומר לענוש או לנקום גם בחפים מפשע כחלק ממדיניותה. אבל לדעתי זה אינו אלא יישום של שאלת ההרתעה, כשמפעילים אותה במישור הלאומי (ולא האישי). יתר על כן, כשדנים בנושא הזה אין טעם להביא מובאות מהתנ”ך, שכן גם אם תצליחו למצוא מקור שאומר זאת (וכאן זה אפשרי כמובן), הנורמות שהיו מקובלות שם לא ממש נוהגות בזמננו, ואולי טוב שכך. גם אם תמצאו מקורות רלוונטיים לשאלה זו, לא תצליחו להראות לי שזו בשורתה של התורה ולשכנע אותי שכך ראוי לנהוג בפועל. כמו המפרשים הקלסיים, גם כאן המתנגדים יאמרו לכם שזו הייתה הוראת שעה, או שזה נכון לזמנם, או שיעשו אוקימתא כזאת או אחרת. אבל לעולם המסקנה תהיה מה שהשכל הישר והמוסר מחייבים. התנ”ך לא יתרום לכם כלום בעניין. אך, כאמור, אפילו המעט הזה לא נעשה בדיון כאן.

רגש מול שכל: הכאת בעל סרבן

קשה לי להימנע מהתחושה שברקע הדיון ניצבת שאלת השכל והרגש. שני הרבנים במאמריהם פונים בעיקר לרגש. האחד לרגש הלאומי הפגוע והשני לרגש המוסרי. אני חושב ששימוש בשכל קר ואי כניעה לרגשות שמתעוררים מכל הכיוונים מוביל אותנו די בקלות לפתרון הסביר והמתבקש (אותו תיארתי למעלה). ההטיות האמוציונליות גורמות לקוראים להזדהות עם הכתוב, למרות שאין בו נימוקים ואין בו חידוש, מרדדות את השיח ומנטרלות את הביקורתיות המתבקשת כלפי הטיעונים שעולים בו.

הדיון הזה מזכיר לי דברים שכתב פעם הרב שילת במוסף שבת של מקור ראשון. הרב שילת הציע להכות את הבעל הסרבן כדי לאלצו לתת גט לאישתו, כלומר פשוט לקיים את ההלכה של “מכין אותו עד שיאמר רוצה אני”. הכוונה היא להכאה ממוסדת על ידי שלטונות החוק, אחרי החלטה שיפוטית של בי”ד רבני שאותו אדם אכן חייב לגרש את אשתו. הדברים עוררו תגובות מסתייגות עד זועמות. בין היתר כתב פרופ’ אביעד הכהן שלא יעלה על הדעת שמדינה דמוקרטית מודרנית תנקוט בצעדים אלימים (עינויים הם “נשק יום הדין”, בלשונו) כדי לכפות את החוק.

לדעתי הקלושה מדינה דמוקרטית מתוקנת לא אמורה לאפשר לאדם לאמלל את אשתו ולהשאירה עגונה. היא לא מוסרת נשים ביד בעליהן כאילו היו רכוש. אם כבר בוחרים לאמץ את ההלכה שנותנת כוח כזה לבעל ונותנים לה גושפנקה משפטית וחוקית, לא ייתכן שלא יאמצו ביחד עם זה את הפתרון שההלכה עצמה מצרפת לקביעה העקרונית הזאת (מכין אותו עד שיאמר רוצה אני). כאמור, מדובר במצב בו ערכאה משפטית בעלת סמכות (ביה”ד הרבני, במקרה זה) קבעה שהדבר אסור ושעליו לשחרר את אשתו.

אז כיצד עלינו להבין את התגובות המוזרות הללו. מה רע במתן מכות נאמנות לפושע אכזרי שכזה? מדוע לא להפעיל כנגד האלימות שלו אלימות נגדית על ידי המוסדות האמונים על כך? הרב שילת עצמו עמד על כך שבמקרים רבים מדינה משתמשת בכוח סביר כדי לכפות את ביצוע החוק. הושבת אדם בכלא לשנים ארוכות היא אקט כוחני להפליא, שלא לדבר על עונש מוות או אפילו השתת קנס וכדומה. אותו אדם נוהג באלימות כלפי אשתו, וגם עובר בכך על ההלכה והחוק, ולכן אין שום סיבה שלא ינהגו באלימות כלפיו כדי למנוע זאת.

תחושתי למקרא הדברים הייתה ששוב מדובר בתגובה רגשית. אנשים נרתעים מהכאת אדם על ידי שלטון החוק. זה נשמע להם כמו איראן או ערב הסעודית (לעומת מסירת אישה בידי בעלה כאילו הייתה רכוש, שהוא כנראה צעד נאור ומתקדם). השכל הקר והישר (לדעתי), במקרה זה, אומר בפשטות את מה שכתב הרב שילת. לכן אני מעריך שהתגובות המתנגדות באות בעיקר מהבטן. אנשים חשים שלא ייתכן שמדינה דמוקרטית מתוקנת תשלח את שלוחיה להכות אזרח. אבל השכל אומר שאין שום בעיה עם הצעד הזה. כשלעצמי אני אפילו לא מצליח לראות כאן דילמה. בעיניי פשוט וברור שזה מה שצריך לעשות. כאן אולי המקום לשוב ולהזכיר שהמוסר שייך לאגף של השכל ולא לרגש.

בסוף הטור הקודם עמדתי על אחד מיתרונותיה הבולטים של ההלכה, שהיא מתנהלת באופן קר ולא אמוציונלי, עם מתודה שיטתית שמגיעה למסקנות (על אף שיש בה לא מעט מחלוקות כמובן). טענתי שם שזהו גם יתרונם של בעלי הלכה על אחרים, וחבל שהם עצמם מתדרדרים לדיונים תנכ”יים מיותרים ובלתי מועילים, ובכך מערפלים ללא צורך את הדיון ומדרדרים אותו למישור האמוציונלי. יש לנו מצע שיטתי מפואר לדון בשאלות הללו, ואין סיבה להתדרדר למחוזות הספרות והמקרא. שישאירו אותם לימי עיון בתנ”ך ולאלו שמשום מה מתעניינים בהם.

[1] גם בהנחה שזו אכן מסקנת השכל הישר למקרה ההוא. אזכיר כאן שהצבעתי שם על בעיות שונות במסקנה הזאת, אבל כך או כך דוגמת הקיתון והדיון הכביכול “הלכתי” לא מעלה ולא מורידה.