מבט על ההערצה – אחרי מיטתו של מוהר”י בראיינט זצ”ל (טור 273)

בס”ד

כמי שמשקיע לא מעט שעות מלילותיו בפעילות הספורטיבית להפליא של צפייה במשחקי nba ונהנה מהם עד מאד (זו אמנות במדרגה מופלאה. ממש התרוממת רוח), אי אפשר לא להתייחס לפטירתו הטרגית בטרם עת של מוהרר”י בראיינט, מגדולי שחקני הכדורסל שהיו לנו (=אזרחי העולם). הלה נספה בהתרסקות מסוקו, ביחד עם בתו ועוד שבעה אנשים, כנראה עקב פגעי מזג אוויר וראות לקויה. בעקבות האירוע הטרגי הזה, העולם כולו כמרקחה. כבר חלפו כמעט שבועיים וקרנבל קובי בראיינט מסרב לדעוך. בימים הראשונים קיבלנו דיווחים שוטפים בכל הרשתות לפי שעות (דוגמה אחת מיני אלפים כאן), גל פתוח של ימים על ימים. כל העת התפרסמו הספדים של ידוענים ומנהיגים פוליטיים מכל העולם (כולל ביבי, ואפילו ארדואן ואחמדיניג’ד, שפשוט לא יודעים כיצד יוכלו להמשיך לחיות בלי קובי זצ”ל).

אין ספק שהבחור היה שחקן כדורסל מרשים, וכנראה ראוי להערכה מקצועית ואולי גם אישית. הוא סייע לא מעט לשחקנים צעירים, ומעבר לכישרון הבנתי שהוא גם התמסר למקצוע ועבד קשה כדי להגיע להישגים שלו (כמו שאמרו רבותינו no free lunch). כל אלו בהחלט מזכים אותו בדין בקרדיט. בו בזמן, יש לברנש גם כתמים בעברו, כמו סגירה מפוקפקת של תיק אונס, שעיתונאית בוושינגטון פוסט שהעזה להזכיר זאת בעצם הרגעים הקדושים הללו הושעתה לאלתר (יש גבול לחופש הביטוי אפילו אצל ידידתנו הגדולה שמעבר לים),[1] יחסו הבעייתי לחברים בחדר ההלבשה ועוד נקודות בעייתיות שאין השעה הקשה הזאת יפה להן (שנאמר “עת צרה היא ליעקב (קובי) וממנה ייוושע”).

מדוע אני מעורר פילים מרבצם? למה לא לתת ליהודי לנוח בשלום על משכבו? מפני שעם כל הכבוד שאני רוחש לברנש, ועם כל הצער על הסתלקותו בטרם עת, ולא פחות מכך על שאר שמונת הנספים בתאונת המסוק, העסק נראה לי קצת מטורלל והיסטרי. הקדמתי על יחסי החם לתחום הכדורסל ובפרט לליגת ה-NBA כדי שלא איחשד באדישות או חוסר היכרות וחוסר אכפתיות לנושא (בבחינת “אף הוא היה פורש ובוכה”). על אף כל זאת, משהו כאן קצת חורג מהטעם הטוב. העולם מלא באסונות ובאומללים, וכמעט אין פוצה פה. חלק מכם ודאי מעלים  בדעתם שלפחות כמה מאותם אומללים ברחבי העולם אפילו לא מתים בעת שהם טסים במסוקם הפרטי עם בתם לאימון כדורסל כדי לחסוך פקקים, וגם אם כן הם לפעמים לא עושים זאת באופן שעל פניו נראה קצת פזיז (הדיווחים אומרים שהמראות מסוקים נאסרו בשמי לוס אנג’לס באותו זמן בגלל מזג האוויר). יש בעולם לא מעט שנרצחים או מתים בעינויים וברעב. אחרים חיים בסבל נורא לאורך שנים ואולי כל חייהם. יש מקומות שבהם זה קורה באופן המוני וכואב, אבל העולם ומנהיגיו עוסקים כעת בעיקר בקובי זצ”ל.

מה פשר העניין המוזר הזה? תחושתי היא שזהו ביטוי לתופעה אנושית מדאיבה, אך כנראה בלתי נמנעת, המכונה הערצה, ובה ארצה לגעת מעט כאן.

הטריגר

חשבתי לכתוב על הנושא הזה לפני כחודשיים, כאשר בפרובינציה המזרח תיכונית שלנו אירעו שני אירועים קוסמיים שעוררו בי מחשבות נוגות על הערצה שרוחשים בני תמותה מסוימים לבני תמותה אחרים.

הראשון היה הגעתו של לאו מסי, הגדול מכולם (חוץ מלברון ג’יימס, במחילה מקובי ומדפנה אשתי), לארץ הקודש. הקרנבל הסוער סביבו, כלל אנשים עטופי דגלים, כאילו היו אלה טליתות, שלנים כל הלילה מחוץ למלון כדי שיזכו לראות פני מלך. זה ממש הרגיש לי כמו קרנבלים סביב אדמו”רים שונים, אמנם בהבדל חשוב אחד: שבניגוד לרבים מהאדמו”רים, מסי הוא באמת בעל כישרון מיוחד (ואולי גם עבד קשה בשבילו. אני משער, אם כי לא מספיק מכיר. בעיה שלו שאינו משחק ב-nba).

האירוע הקוסמי השני היה הופעה של ביבי מלך ישראל, שבה הוא חזר והתריע נגד “הסכנה הקיומית למדינת ישראל” אם תקום ממשלת מיעוט של גנץ בתמיכת הערבים (אני כבר לא זוכר אם זה היה בבחירות מועד א, ב, ג, או ת. הרי לכם: אנחנו עדיין קיימים. “נצח ישראל לא ישקר”), רחמנא ליצלן מהאי דעתא.[2] גם שם היו גילויי הערצה היסטריים בקהל האינדיאנים ששאגו קריאות קרב כלפי אויביו של מלך ישראל הנ”ל וקריאות הערצה כלפיו מקרב ליבם השותת (ראו למשל כאן).

מעבר לשאלה האם קובי, מסי, או ביבי, ראויים להערצה שמתגלה כלפיהם בימים אלו (לפחות במישור הספורטיבי לדעתי יש מקום להערכה לא מבוטלת ביחס לשלושתם – בעיקר כלפי ביבי), תופעת ההערצה כשלעצמה שווה דיון. הגורמים לה שייכים בעיקר לתחום הפסיכולוגיה ותקשורת ההמונים כמו גם הפסיכופתולוגיה של היחיד, שבעוונותיי איני מיומן בהם דיי ולכן כאן רק אגע בהן. אבל משמעותה וההשלכות שלה דורשות לדעתי גם הן דיון, וזה שייך כבר למישור הערכי.

תופעת ההערצה: תיאור

מעודי לא הצלחתי להבין את תופעת ההערצה, בפרט בהקשרים אלו. ספורטאי, שחקן, דוגמנית, פוליטיקאי, או אמן כזה או אחר, זוכים להערצה מאנשים שממש נכנסים לאקסטזה במפגש איתם. כל מילה שלהם מרעידה לבבות ומשנה עולמות. צלמי פפרצי רודפים אותם ומדלגים על גבי ארונות של מתים לראות פני מלכי ישראל או אומות העולם, שאם יזכו אולי יבחינו בדוחק בין אלו לבין עשב השדה (ברכות יט ע”ב).

ראוי אולי לחלק את הדיון בין הערצה לאנשים שפשוט ניחנו במתת כלשהי, יופי, כישרון, או עוצמה פיזית כזו או אחרת, לבין בעלי הישגים, או רמה אינטלקטואלית, מוסרית, או רוחנית, יוצאת דופן. ואולי נכון יותר לחלק בין אלו שניחנו במתת כלשהי, רוחנית או לא, לבין אלו שפעלו באופן מעורר הערכה והגיעו בעקבות כך להישגים. עצם קיומה של מתת כזאת ממש לא מצדיק הערצה, ולדעתי אפילו לא הערכה. אבל גם במקרים שבהם מדובר בהישגים מיוחדים (ספורטיביים, רוחניים, או אינטלקטואליים), וגם אם ההישגים הללו היו כרוכים בעבודה ועמל מעוררי הערכה, עדיין הדבר מצדיק הערכה ולא הערצה.

הערצה אינה הערכה. בהערצה יש ממד של סגידה והתרגשות, וזו תופעה שונה לגמרי מהערכה גרידא שהיא ביסודה עניין אינטלקטואלי שקול שיכול גם להיות קר. הערצה היא ענין שספק בעיניי אם ראוי בכלל לחוש אותו ולהעניק אותו למישהו, ובוודאי שמופעיו העכשוויים (שחלקם תואר למעלה) הם בעייתיים.[3]

טלו כדוגמה את עניין היחס לפוליטיקאים. מה יש להעריץ בהם? למה בכלל לחפש את קרבתם?[4] אני ממש לא מצליח להעלות בדעתי אדם סביר והגיוני שטורח להגיע ל”כנס חירום” של מפלגה זו אחרת, וזועק בהתלהבות ובגרון ניחר רוטט מהתרגשות תוך נפנוף נמרץ של דגלון כזה או אחר כשהמלך ביבי, או איזה קיסר אחר, נואם את השטויות שלו על הבמה. במי לכל הרוחות דברים אלו מעוררים כאלה אמוציות והתרגשות? מה דמות נערוך לו, לאותו יצור מסתורי השייך לאותם עדרי בקר וצאן שטופי זיעה? מה צריך להיות מבנה הנפש של המעריץ הזה, כדי שיגיע להתנהלות ירודה שכזאת?

כל זה נכון גם אם הפוליטיקאי דנן היה אומר דברי טעם (גם זה יכול לקרות לעתים נדירות). אבל בוודאי הדברים נכונים כאשר מדובר בשטויות חסרות שחר ומניפולטיביות, כדרכו של ביבי ואחרים. איך קורה שאותו מעריץ בעל גרון ניחר לא שואל את עצמו כיצד אפילו “הסכנה הקיומית המוחשית והמיידית” הזאת למדינת ישראל, לא מספיקה משום מה לשכנע את מלך ישראל לפנות את כיסא מלכותו, מה שכנראה היה פותר את רוב הבעיות ומסיר באחת את האיום הקיומי הנורא הזה מעל ראש כולנו? הרי אם קינג ביבי הנערץ, שכל כך דואג למדינת ישראל מפני התלות ברשימה הערבית המשותפת, היה מפנה את כסאו, או אז מיד יקוים בנו הפסוק “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ”. אם הוא היה מתפטר והיה  מועמד ליכודי אחר יש סיכוי לא רע שהוא היה נבחר. אבל גם אם לא – סביר שהייתה נוצרת די מהר ממשלת אחדות לאומית של הליכוד עם כחול לבן, בדיוק כמו שהוא עצמו טוען שהוא רוצה. אז מה הבעיה? שמא הסכנה שלא הוא בכבודו ובעצמו ימלוך עלינו גדולה מהסכנה הנוראה שתמיט עלינו ממשלתו של הצורר השמאלני גנץ,[5] גבי אשכנזי, בוגי, לפיד ו”עוזריהם”, רחמנא ליצלן? אני לא מעלה את השאלות הללו כשלעצמן, אלא רק כבסיס לתהייה על התנהלותו של העדר שלא מבחין בהן.

התופעה הזאת היא פלא בעיניי. אלפי יצורים נלהבים מגיעים לאספות הללו אחוזי התרגשות והערצה לביבים (בי”ת שנייה לא דגושה) למיניהם. מניפולטור ציני פורט על הרגשות של עדר הבהמות שמולו ומשחק בהם כמו החלילן מהמלין, וכולם עונים אחריו אמן בהתרגשות ובעיניים נוצצות. ההערצה המטומטמת הזאת מונעת מכל מי ששייך לעדר המתלהם הזה להבין דברים שכל ילד מבין. העדריות והאינפנטיליות שתיארתי הן רק סימפטומים למהותה של ההערצה ולהשלכותיה. השאלה הראשונה שמטרידה אותי היא כיצד אדם סביר יכול להגיע לרמה אנושית, רוחנית ואינטלקטואלית ירודה כל כך.[6] זהו חלק מנפלאותיה של הנפש האנושית, וכדי להבין אותו דרוש עיון פסיכופתולוגי ואנתרופולוגי (אולי נכון יותר לכנות את תחושתי זו תהייה זואולוגית). השאלה השנייה היא מה כל כך רע בזה? מהן ההשלכות של התופעה הזאת?

הגדרת ההערצה

כפי שכתבתי למעלה, הערצה שונה מהערכה. זה לא רק הבדל כמותי, אלא איכותי. הערכה היא (או, למצער, צריכה להיות) תוצאה של שיפוט ביקורתי. אדם הגיע להישגים ו/או נקט פעולות ראויות להערכה, וזו מגיעה לו בדין. מעבר לזה שההערכה מגיעה לו, קיומה הוא גם בעל חשיבות עבורנו. הוא עשוי ללמד אותנו ולהוות לנו מודל שיקדם אותנו לכיוונים הראויים. אנשים בשר ודם הצליחו להגיע ליעדים כאלה, אז אולי מן הראוי וגם אפשרי לחתור אליהם בעצמי.

נקודת המוצא שלי היא שלהערכת תופעות ואישים יש חשיבות. ניתן לראות זאת בשני פסוקים דומים שמופיעים בספר משלי. האחד בפרק יז פסוק ג:

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יְקֹוָק:

והשני בפרק כז פסוק כא:

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ:

הקב”ה בוחן את ליבו של אדם לפי מה שהוא מהלל. ההילול הוא סימפטום שמצרף את האדם מסיגיו ומגלו את מטמוניו. כך הקב”ה בוחן את מה שבליבו. רבי יצחק הוטנר מביא את דברי רבנו יונה שמסביר שפסוקים אלו מורים לנו שלפי מה שהאדם מהלל ניתן להבין מה חשוב בעיניו. אם הוא מהלל חכמה או טוב לב, כנראה שאלו הדברים החשובים בעיניו. אם הוא מהלל ידוענים כנראה פרסום הוא שחשוב בעיניו. ההערכה מגיעה לאדם או לתופעה שראויים לה, אבל היא גם כלי חשוב בחינוך ובקידום של המעריך.

אבל שוב עליי לומר שהערצה היא משהו אחר. אתה רואה אדם כלשהו והלב מתחיל לפעום מהר. האדרנלין מזרים את הדם, הדופק עולה, ואתה תולה בו עיני עגל מעריצות וכלה למוצא פיו. כל מה שהוא אומר קדוש בעיניך, ואתה עונה אחריו אמן. אתה משתמש כלפיו בסופרלטיבים הזויים (קיסר, אל, מלך ישראל), וכשמדובר באל הביקורתיות כמובן נותרת בצד. אתה לעולם דן אותו לכף זכות (גם כשזה לא הגיוני). אתה נשמע לו בלי בקרה הגיונית, ופועל באופנים מסוימים רק כי הוא אמר לעשות זאת.

הבעייתיות בהערצה: דמות המנהיג

בניגוד להערכה (לפחות זו הראויה), תופעת ההערצה בעייתית בכמה מובנים, ובפרט בשני המישורים שהזכרתי למעלה. ראשית, ללא הביקורתיות אין לך שליטה האם ההערצה ניתנת למי שבאמת ראוי לה. מעבר לזה, ההערצה לא תקדם אותך למקומות שראוי להתקדם, שכן אתה לא בוחר את המוערץ שלך לפי קריטריונים ושיקול דעת כלשהו. אתה הולך עם העדר ונוהם יחד עם כולם. הבטן מובילה אותך ולא הראש.

מעודי תמהתי על התופעה שבלהקות זמר שונות החברים מדברים על “מנהיג הלהקה”, כמו שנהוג בלהקות של חיות ועופות. אולי איני מכיר מספיק את התופעה ובעצם מדובר באדם שמדריך ומוביל אותם, ולא בהערצה במובן שתואר למעלה, אבל הביטוי הזה תמיד הפריע לי. ההתרשמות היא שלפחות בחלק מהמקרים מדובר בכריזמה גרידא. אין צורך לומר שכחלק מתופעת ההערצה, גם ‘מנהיג’ הוא תופעה בעייתית בעיניי. אמירה של אדם צריכה להישפט דרך הקוגניציה וכלי השיפוט שלנו, לא מעצם זה שהוא כ”מנהיג” אמר זאת, וגם לא בגלל הכריזמה שלו. כריזמה היא תופעה שלילית, שכן היא נותנת בידי אדם כלים להטות אנשים בצורה אמוציונלית ולא הגיונית לכיוונים שהוא מעונין בהם. אנשים צריכים לגבש עמדה על פי טיעונים ונימוקים ולא על בסיס כריזמה של מישהו.

מבט השוואתי קצר: הערצה ואהבה

אהבה לאדם היא תופעה דומה להערצה. כך, למשל, גבר רואה אישה אהובה וחש דפיקות לב, האדרנלין מזרים דם בגופו, ממש כמו בהערצה. גם שם הוא מאבד את היכולת לשפוט באופן ביקורתי, ודן לכף זכות.[7] אהבה והערצה שתיהן מתארות יחס של אדם לאדם אחר שלא עובר דרך החשיבה הביקורתית. אהבה גם היא מנוגדת להערכה ולשיפוט אינטלקטואליים במובנים דומים לאלו שראינו קודם. אז מדוע ההערצה נראית לי בעייתית ואהבה פחות? אם תחשבו על כך מעט, תיווכחו שהשאלה הזאת די מביכה. מאד לא פשוט להסביר מדוע אהבה היא בסדר והערצה לא.

ההסבר המתבקש הוא קודם כל ההשלכות. הערצה היא כלפי אדם שמניע אותנו לפעולה וגורם לנו לחשוב אחרת ולפעול אחרת. הוא נוטע בנו ערכים ואידיאולוגיות. אהבה, לעומת זאת, בדרך כלל נותרת במישור האישי. לכן השלכותיה של ההערצה בעייתיות יותר מאלו של האהבה. אבל תחושתי היא שמעבר לזה ישנו גם הבדל בעצם התופעות הללו. אהבה לא אמורה להיות מושתתת רק על שיקול קר. זוג בוחר לאהוב זה את זו כי יש ביניהם קשר נפשי. זה בסדר גמור, שכן זה טיבה של אהבה. אהבה היא סוג של חוזה בין שני אנשים, וכידוע יש חופש התקשרות. אדם יכול לבחור פרטנר כרצונו.[8] אבל ההערצה, מעבר לשאלת ההשלכות, גם התופעה כשלעצמה בעייתית. למרות שבשני המקרים מדובר בהליכה אחר הלב שלא עוברת את הבקרה ההגיונית, יש בהערצה משהו בעייתי יותר. אנסה לעמוד על כך מעט יותר כעת.

שני מקורות לתופעת ההערצה: על אידיאולוגיה וקולקטיביזם

נדמה לי שהערצה לאדם יכולה לבוא משני מקומות: האידיאולוגי והפסיכולוגי. במבט נוסף ניתן גם להצביע על קשר ביניהם.

ההיבט האידיאולוגי מבוסס על דבקות ברעיון. אנשים מעריצים אדם שמייצג רעיון. מרקס לגבי הקומוניזם, היטלר לגבי הנאציזם, או אדמו”ר זה או אחר שמייצג את צבע הגרביים הנהוג באותו פלג שהוא ירש מאביו. ההערצה לאותו אדם מבטאת דבקות ברעיון. במקרה כזה, לכאורה הנזק התוצאתי לא קיים. אדם בוחר רעיון שמדבר אליו ושהוא מזדהה עמו, ומתוך כך האדם שמייצג אותו זוכה להערצתו. לפי התיאור הזה, הכיוון שאליו אותו אדם יילך בעקבות ההערצה הוא הכיוון בו בחר. לכן לכאורה אין כאן בעייתיות תוצאתית. ובכל זאת, לדעתי ממד ההערצה כאן הוא עצמו בעייתי, ובסופו של דבר יש לכך גם השלכות. הרי ניתן היה לדבוק באידיאולוגיה הזאת כי מאמינים בה, גם בלי להיזקק לדמויות מתווכות.

כוחם של סמלים כביטוי לרעיונות הוא חזק מאד. קצת קשה להאמין, אבל חיילים מתו ומתים עבור הדגל. הדגל התחיל כסמל למשהו גדול יותר, אבל בפועל הדגל הפך להיות חפצא שעבורו מתים. אחר כך יוצרים הצדקות אד הוק (המוראל וכו’), אבל בפועל זהו המצב. ההמנון מרעיד לבבות והדגל מרטיט אותם. כך גם לגבי נשיא המדינה או הרמטכ”ל (ע”ע מרכז הרב ביום ירושלים). כל אלו הם סמלים שלכאורה רק מבטאים רעיונות, אבל בפועל הם זוכים ליחס אמוציונלי, וככזה הוא מאד בעייתי. אם הייתי שומע שהבן שלי מסר את עצמו עבור הדגל הייתי הורג אותו. לא רק בגלל שלהערכתי סמלים הם עניין ירוד (בהמי. ראה להלן), אלא קודם כל בגלל שהוא מת לשווא.

ההיבט הפסיכולוגי בנוי בצורה מאד דומה. אם בהיבט האידיאולוגי בבסיס מונח רעיון, הרי שביסוד ההיבט הפסיכולוגי מונח העדר והקולקטיב. יש נטייה לעדריות שטבועה כמעט בכל אדם. לאנשים יש צורך חזק להשתייך לקולקטיב (עדר) כלשהו, ועדר זקוק למנהיג. המלך הוא “אחד העם” כי הוא הופך את העם לאחד. אולי גם כאן זוהי המחשה של דבר מופשט. הקולקטיב הוא דבר מופשט (מעבר לפרטים שמרכיבים אותו), והמלך הוא הביטוי המוחשי שלו. רק כשרואים את ביבי מול העיניים אנחנו מבינים שאנחנו חלק מהעדר שהוא רועה. כך אנחנו חשים חלק מדבר גדול מאיתנו.

במובן הזה המלך מתפקד ביחס לקולקטיב בדיוק כמו שהסמל מתפקד ביחס לאידיאולוגיה. המלך מתחיל כמשרת של הקולקטיב, אבל מעמדו מתנתק בשלב כלשהו מהמכשיריות הזאת. המלך הופך להיות אדם נערץ בזכות עצמו וזהו. בבסיס, תחושת ההשתייכות הייתה הסיבה להערצה, אבל בסוף היא הופכת להיות התוצאה שלה. הסמל שהוא דבר חסר חשיבות מצד עצמו, מקבל פתאום חשיבות עצמית שמנותקת מהרעיון שהוא מסמל. זה מביא אותנו לרעיון של עבודה זרה וחשיבות המלחמה נגדה.

הליצנות כהתמודדות מול עבודה זרה

התיאור שנתתי למעלה מזכיר מאד את תחילת הלכות עבודה זרה ברמב”ם. הוא מתאר שם כיצד החלו לחלוק כבוד לגרמי השמיים כמייצגים את הקב”ה, עד שלבסוף הם קיבלו מעמד עצמאי. לכן איסור ע”ז לשיטתו קיים גם כאשר אנחנו עובדים לאליל או לגרם השמים ומודעים לכך שהוא רק מייצג של האלוהים. עדיין יש כאן ע”ז. ההבנה הרווחת בדבריו היא שהאיסור על מצב כזה נובע מהחשש שמא יגיעו בסוף לעבוד את האליל עצמו, אבל לדעתי עצם המצב שנזקקים להמחשה הוא בעייתי (לא רק בגלל תוצאותיו). כשזקוקים להמחשה של רעיון מופשט פירוש הדבר הוא שהקשר לרעיון עצמו הוא קלוש. הוא עצמו לא היה מניע אותנו לפעולה. לכן אנחנו נעזרים בממד הבהמי שבנו. ההמחשות מעוררות בנו אמוציות והתלהבות, שהרעיון עצמו לא מצליח לעשות, וכך אנחנו מונעים לפעולה. אני חושב שעצם ההמחשה וההתייחסות לסמל כבעל ערך עצמי היא בעייתית גם בגלל שיש כאן רתימת ממדים נמוכים שלנו לכיוון (שכשלעצמו יכול להיות חיובי) וגם בגלל ההשלכות (ההטיות שהאמוציות ייצרו אצלנו).

רבי יצחק הוטנר בתחילת ספרו פחד יצחק – פורים, מביא את מאמר חז”ל (מגילה כה ע”ב):

אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו’ רבי ינאי אמר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבידו אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקליה לעבודה זרה ואנחיה בשין תיו שלו.

הוא מסביר שמהותה של עבודה זרה הוא מתן חשיבות לדבר שהוא חסר חשיבות מצד עצמו. מהותה של ליצנות היא ניקוב חור בבלון, כלומר פיגוג החשיבות של הדבר. לכן ליצנות שעקרונית היא אסורה, מותרת ביחס לעבודה זרה. פיגוג החשיבות מותר רק ביחס לדברים שיסוד הבעייתיות שלהם הוא מתן חשיבות לדבר לא חשוב.

אגב, מכאן בניין אב לליצנויות שלי. כאשר אדם טועה זו לא סיבה להתלוצץ עליו. אבל כשאדם נותן חשיבות לדבר חסר חשיבות, במקרים רבים (אם כי אני מסכים שלא תמיד) הדרך להתמודד עם זה היא ליצנות. לנקוב חור בבלון שלו על מנת להחזיר אותו לממדיו האמיתיים.

הקשר בין שני ההיבטים

יש קשר בין שני ההיבטים הללו, הפסיכולוגי (ההשתייכות לעדר) והאידיאולוגי. רעיונות מונעים בדרך כלל על ידי קולקטיבים (ראו את השאלות שקיבלתי כאן וכאן – ממש באותו יום בו התחלתי לכתוב את הטור). לפעמים הסדר הנכון מתהפך: לא שהרעיון מוביל להערצה אלא ההערצה מוליכה לאימוץ הרעיון. הצורך להשתייך הוא זה שמכונן דבקות בתשתית הרעיונית. הצורך בהשתייכות וההערצה יכולים לגרום לאדם להיות דבק ברעיון לא בגלל שהוא באמת מזדהה עמו אלא מסיבות רגשיות. ההערצה ותחושת ההשתייכות מהוות תחליף למבט הביקורתי וההגיוני, כלומר לטיעונים והנמקות. יתר על כן, מעבר למישור התוצאתי, עצם ההתנהלות של אדם שפועל על בסיס הערצה ותחושת השתייכות במקום על בסיס שיקול דעת היא התנהלות על פי החלק הבהמי שלנו (הנפש הבהמית. ראו להלן), ולכן אני רואה בזה כשלעצמו בעייה (גם בלי קשר להשלכות התוצאתיות). לפעול כבהמה זה עניין בעייתי, גם אם אתה רק מלחך עשב ולא עושה שום דבר רע. בהסתכלות הזאת, האפשרות שתגיע לעשות משהו רע בלי בקרה הגיונית היא אינדיקציה לבעייתיות ולא עצם מהותה.

יש לרבים מאיתנו נטייה לחשוב שאם הכריזמה, ההערצה ותחושת ההשתייכות, מובילות לכיוונים חיוביים אז הם מכשירים טובים וראויים. אני חולק על כך. ברגע שמשתמשים בכל אלו כמנוע לאימוץ ערכים וכיווני פעולה, חיוביים או שליליים, זו עצמה התנהלות בעייתית, גם אם מדובר בכיווני פעולה וערכים טובים וראויים. אנשים שמונעים לעשות טוב רק מפני שיש אדם כריזמטי שממריץ אותם לעשות זאת או בגלל רצון להשתייכות – הם עדר שלא ראוי להערכה. מעת שהקולקטיביזם וההערצה הופכים ממכשיר לערך או למכתיבי דרך, ההתנהלות היא בהמית.

נפש בהמית ואלוהית

הגבול הוא דק. לפעמים אדם יכול להשתמש ברגשות כמנוע לפעולה. כל עוד הוא מודע לכך שמדובר במנוע ובעצם פעולתו מבוססת על שיקול דעת, הדבר סביר ואולי גם בלתי נמנע, השכל הוא מנוע די חלש לפעילות. התגבור הרגשי יניע אותנו טוב ומהר יותר למטרותינו. לכן סביר לרתום את הממד הרגשי כדי שיניע אותנו באופן חזק יותר למטרותינו וערכינו. אבל אם הרגש הוא לא רק המנוע אלא גם ההגה, זהו אבדן דרך.

בעל התניא בתחילת ספרו מבחין בין מה שהוא מכנה “נפש אלוהית” ל”נפש בהמית”. בספרי אנוש כחציר באינטרמצו הראשון (עמ’ 205) הסברתי את ההבחנה הזאת, ואחזור על כך כאן בקצרה. בניגוד להבחנה המקובלת בין טוב לרע כמאבק היסודי של האדם, בעל התניא טוען שהמאבק הבסיסי הוא בין הנעה קוגניטיבית-שכלית להנעה אמוציונלית-יצרית. אדם שפועל מתוך נפש אלוהית עושה את מעשיו, לטוב או לרע, מתוך שיקול דעת. הרגש משמש עזר כנגד, מנוע שמסייע לו לנוע למטרות שהציב השכל. לעומת זאת, אדם שפועל מתוך נפש בהמית הוא אדם שהרגש והיצרים מניעים אותו. אצלו השכל הוא מכשיר שמשמש אותו לעשות רציונליזציה ליצריו ורגשותיו הספונטניים. אבל אלו הם שבוחרים את הדרך ומנווטים אותו. לא בכדי ההתנהלות השנייה קרויה “נפש בהמית”. אדם יכול לעשות טוב כל חייו, ועדיין להתנהל כבהמה (אינטליגנטית).

סביר שההערצה נובעת ממקור אבולוציוני חיובי. זהו ביטוי לרצון של כל אחד מאיתנו ליטול חלק בגדולה. ניתן לומר שיש לה ערך אבולוציוני לקדם את האנשים להישגים. זוהי קנאת סופרים שמרבה חכמה. אבל הקנאה גם מוציאה את האדם מן העולם. אדם צריך להקפיד להשתמש בכלים הללו כמכשירים ולא כמנוע היסודי (או ההגה).

לפני שנים, בעת שהקמנו בישיבת ירוחם את כתב העת (מישרים) הובאה לידיעתי תופעה מפתיעה. אנשים לא רצו לכתוב מאמרים כדי שלא יתגבר אצלם יצר הגאווה. כששמעתי את זה כעסתי מאד ונתתי שיחה קצרה בבית המדרש. אמרתי לאנשים שבצורה כזאת הם שופכים את התינוק עם המים. יצר הוא משורש יצירה, ובלי יצר אין יצירה. השאיפה לגדלות, גם אם היא נובעת מיצר הגאווה, היא המנוע שמוביל להישגים וליצירה. הגמרא מספרת שכשאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה לא מצאו ביצת תרנגולת בכל ארץ ישראל. בלי יצר לא נוצר מאומה. אנשים שעובדים על מידת הגאווה באופן כזה מסרסים את עצמם.[9] הם לא יגיעו להישגים. בדרך כלל הם יישארו צדיקים עמי ארצות וחסרי קשר לתורה. קשר לתורה נוצר מתוך יצירה וחיבור. אבל בנקודה אחת יש צדק בדבריהם. חשוב לא לעבור את הגבול הדק בין שימוש ביצר כמנוע שיוליך אותנו לכיוונים חיוביים שבהם בחרנו לבין פעולה מתוך יצר ולמען היצר. לא בכדי דורשים חז”ל: “‘בכל מאדך’ – בשני יצריך”. וכך גם במדרש בראשית רבה (פרשה ט, ז):[10]

רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר הנה טוב מאד זה יצר טוב והנה טוב מאד זה יצר רע, וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן, וכן שלמה אומר (קהלת ד) כי היא קנאת איש מרעהו.

הערצה היא מצב שבו בדרך כלל הרגש הוא שמניע אותנו. זה לא שימוש ברגש כדי לנוע למטרות שהשכל הציב בפנינו. לטעמי, אדם נדרש להתגבר על הפסיכולוגיה והרגשות שלו. אידיאולוגיה צריכה לבוא מהראש ולא מההתלהבות שברגש. השכל הוא שצריך להנהיג את האדם ולא הרגש. הרגש הוא לכל היותר מכשיר הכרחי. יש לאדם נפש אלוהית והוא אמור להתנהל לפיה ולא לנהוג כבהמה.

דוגמאות

לא חסרות לנו דוגמאות לסכנות שבהערצה: החל ממוטי אלון ושמואל טל (ראה למשל טור 224), המשך ברבי מגור, ויז’ניץ, ביבי ושאר סלבריטאים. כל אלו יוצרים עדרים או אפילו אנשים פרטיים שמתנהלים בצורה בעייתית ומאמינים בהבלים רק בגלל ההערצה למנהיג. טענתי היא שסדנא דארעא חד, ולכן לא משנה האם מדובר בפעולות למטרות חיוביות או שליליות, שכן עצם המצב הזה הוא בעייתי. ההליכה אחרי מנהיג מוליכה לאבדן הבקרה ההגיונית, וזה מטבע הדברים מוביל להתנהלות בעייתית. לכן אני מתנגד נמרצות להערצה גם כלפי דמויות מופת, מחז”ל דרך כל גדולי הדורות ואנשי הרוח בעולם. כדאי לעורר קנאת סופרים, ואולי להשתמש ביצר כדי להניע את עצמנו להתקדם לשם. ברגע שמאבדים את הביקורת ההגיונית אנחנו כבר לא עצמנו אלא בהמה שמולכת על ידי כוחות חיצוניים.

על הערצה ופונדמנטליזם

נקודת המוצא של כל הדיון כאן היא ששום דבר עלי אדמות לא אמור להיות חסין מביקורת הגיונית. לא התורה, לא חז”ל, ואפילו לא הקב”ה. בסוף בסוף, האדם צריך לקבל את החלטותיו ולקבוע את דרכו. הטרילוגיה שלי מנסה להציג אמונה שכפופה לביקורת הגיונית, ובכך לצאת כנגד הפונדמנטליזם הדתי. נהוג לחנך נוער דתי לדבקות לא ביקורתית באמונה. לפי קירקגור חוסר הבקרה ההגיונית הוא מהות האמונה (החיים בפרדוקס, היכולת לעקוד את ההיגיון והמוסר בפני האמונה, מאפיינים מבחינתו את “אביר האמונה”). זה מה שאני מגדיר כפונדמנטליזם. מקובל לחשוב שפונדמנטליזם פירושו פעולות קיצוניות ואלימות, אבל במבט פילוסופי זוהי רק תוצאה של הפונדמנטליזם. במובנו הפילוסופי, פונדמנטליזם הוא העמדת האמונה, או כל עיקרון/ערך אחר, מעל הביקורת ההגיונית.[11] הקנאות והקיצוניות הן תוצאות של הפונדמנטליזם הפילוסופי (ראו על כך בהקדמת ספרי אמת ולא יציב).

לפונדמנטליזם, גם אם הוא דתי, אין הצדקה. פעולה מכוח ערכים דתיים אינה הצדקה למעשים שנעשים בשמה. היכולת לבוא בטענות לאנשי דעא”ש מבוססת על הדרישה מאדם לבקר גם את אמונותיו הדתיות. מי שחושב שאמונות דתיות חסינות מביקורת אל יתמה על תופעות של קנאות פנאטית נוסח דעא”ש. האחריות לעולותיך לא מוטלת על אלוהים אלא עליך. לפני כשנה היה כנס אנשי דת בתיכון אורט רמלה (בי”ס ערבי לידינו). היו שם אימאמים, כמרים, רבנים, מנהיגי דת דרוזים ועוד. בשיחתי, אמרתי לתלמידים שם שבעיניי שורש הרע הוא הפונדמנטליזם במובנו הפילוסופי. הבעיה שלי אינה בקיצוניות ובקנאות, כי אלו רק סימפטומים לבעיה. מכאן הבעתי גם התנגדות לכך שהאימאמים יאמרו לתלמידים שקיצוניות היא רעה (זה בדרך כלל מה שהיה שם). שורש הרע הוא בעצם ההישמעות למנהיגים ולא בתוכן דבריהם. החובה היסודית שלנו היא לחנך אנשים לא להישמע אוטומטית לאנשים אחרים, כריזמטיים וצדיקים ככל שיהיו. האחריות היא לעולם על האדם עצמו, והוא לא יכול להיתלות ולחפש הצדקה בהוראות שקיבל ממנהיג דתי.[12] בניגוד לתפיסה הרווחת, שלפיה מנהיגות (דתית או אחרת) היא בעלת אפקט ממתן, לדעתי אם כל אחד מאיתנו יחוש אחריות אישית ויקבל את החלטותיו בעצמו – העולם ייראה טוב ומתון יותר.

בעצם זהו אפקט מתמטי. תופעות קיצוניות בנויות מחיבור של הרבה קיצונויות אינדיבידואליות שפועלות ביחד באותו כיוון. איך כולם מסתנכרנים ויוצרים את התופעה בסקלה הגדולה? זו תופעת העדר שהולך אחר המנהיג. לעומת זאת, כאשר כל אדם פועל באופן עצמאי קיים קיזוז בין פעולות מכיוונים שונים, ולכן מאד לא סביר שתיווצר תופעה קיצונית.[13] שוב הגענו מהבעייתיות בתופעה עצמה להשלכות הבעייתיות שלה.

הערה לסיום: “נוער הנרות”

אני לא יכול להימנע מדיון קצר בתופעת “נוער הנרות”. אחרי רצח רבין היו נערים ונערות רבים שהדליקו נרות בכיכר רבין,[14] כשעיניהם שטופות דמעות וליבם קרוע מצער. הם נראו שבורים לגמרי, כאילו איבדו רק כעת את סבתם האהובה. מורה דרכם הלך לבלי שוב והם נותרו יתומים בלא אב ובלא רב. הבנתי מדוע אנשים התנגדו לרצח וחשבו שהוא בעייתי (אם כי גם זה יצא  מפרופורציה). אבל היה קשה לי להבין את עוצמת הרגשות שהובעה שם. להבנתי ולהערכתי, הם לא בכו על הרצח או התופעה החברתית שהוא ייצג (שגם על זה ניתן לדון), אלא על רבין האיש. הם ביכו את מות האל או האב הקולקטיבי שלהם. זה היה ביטוי להערצה (שאמנם נוצרה בעיקר אחרי הרצח ושטיפת המוח שבאה בעקבותיו).

כשראיתי את התופעה המכמירה (וגם קצת מזוויעה) הזאת, לא ידעתי האם לצחוק או לבכות. התרבות החילונית ניסתה לפתח אדם חופשי ואוטונומי שמשוחרר מכבלי האוטוריטה של המנהיגות הדתית. מה שהיא הצליחה ליצור הוא עדר עם ואקום תרבותי שממלמל סיסמאות באופן שמעמיד בצל את גדולי הפנאטים הדתיים, עם חוסר עמוק בדמויות אב ובמנהיגים, שמתמלא על ידי דמויות שלית להו מגרמייהו כלום. שטיפת המוח שהאומללים הללו עברו ממש עוררה בי רחמים. לא על האבל ותחושת החיסרון שלהם, אלא על הרמה האנושית הירודה שהם הגיעו אליה. חשתי זעזוע מהתופעה העדרית ושטיפת המוח הזאת, שלא לגמרי חלפה עד ימינו. פולחן רבין בכלל הוא דוגמה להערצה (שכאמור נוצרה בעיקר אחרי הרצח) שמובילה להתנהלות ופעילות שאינה עוברת במסננת ההגיונית. רבין הפך לדת, ורצח רבין הפך למיתוס שמוליד יחסים מעוותים כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, כמו גם עקרונות שהפכו על לא עוול בכפם להיות מקודשים. הדת הזאת יצרה טאבואים של מה מותר ומה אסור לומר, וכיצד יש להתייחס לאישים ותופעות. רק חשבו בכל ההקשרים הללו על צירוף המילים המקודש השגור בפי כל איש תקשורת ופוליטיקאי ש”מילים יכולות להרוג”, היחס של אלו להסתה ולדמוקרטיה, הדיבורים על “רצח הדמוקרטיה”, או “רצח תהליך השלום”, והשימושים המגוונים שעושים מאז בביטויים הללו.

בעיניי זו הייתה, והינה עדיין, אינדיקציה לוואקום מדאיג. כשיש ואקום ערכי ותרבותי נכנסות לתוכו דמויות ומקבלות מעמד מיתי על לא עוול בכפן. רבין הפסיק להיות הג’ינג’י בשר ודם כפי שהיה, והפך לאדמו”ר, או למיתוס. הוא מקבל מעמד של דמות אב שמילה שלו מחייבת כאילו יצאה ישירות מפי הגבורה. אנשים בוכים על היעדרו וחשים שעולמם חרב בלעדיו, למרות שכמעט מעולם לא שמעו ממנו משהו אינטליגנטי ומועיל (אבל בהחלט יכלו לשמוע ממנו לא מעט שטויות מרושעות). הוא הפך לקדוש, לאיש של שלום ומתינות, לסמל לנטילת אחריות, כשהיו לא מעט נקודות בחייו שהוא פעל בדיוק באופן הפוך לכל הערכים הללו (אבל אסור לומר זאת כמובן). ועוד לא דיברתי על הישגיו הצבאיים המופלאים, שכבר עמד עליהם אורי מילשטיין בספרו תיק רבין – איך תפח המיתוס (ובכך הפך למוקצה, רוצח אב, אפיקורוס ובוגד).

כאמור, אני לא מצדד ביחס כזה גם כלפי עמוס עוז או אנשי רוח אחרים (אני נגד הערצה באשר היא), אבל שם ההערצה אולי עוד הייתה נסבלת בעיניי. זוהי הערצה במישור הערכי-רוחני-אידיאולוגי. אבל כשתופעה כזו מתגלה ביחס לאדם בינוני ונטול מטען כמו רבין זה כבר שייך לפסיכופתולוגיה, ולכן מכמיר לב ומעורר רחמים. בעצם, לו היה לי אמון במה שמכונה משום מה “אנשי מקצוע”,[15] הייתי אומר שזה דורש טיפול.

[1] בימים אלו הדברים כבר עולים קצת יותר. בעיקר באתרים פמיניסטיים, אבל לא רק. גם העיתונאית הנ”ל כבר הוחזרה לעבודתה. אולי יש תקווה גם ליגאל עמיר ולריסה טרימבובלר זוגתו שתחי’.

[2] המצב היחיד שנראה לי יותר גרוע מזה הוא ממשלה בראשות ביבי.

[3] וכן, אני מניח שיש לאדם שליטה כלשהי על רגשותיו ותחושותיו, או לפחות על דרכי הביטוי שלהם.

[4] לגבי אישים כמו צ’רצ’יל, מבחינתי הקטגוריה הרלוונטית אינה פוליטיקאי אלא איש רוח. שם בהחלט יש הצדקה להערכה רבה. כשאני מדבר כאן על פוליטיקאי כוונתי לאדם שמכהן בתפקיד פוליטי וזוכה להערצה או הערכה רק בגלל זה, בלי קשר להישגים כלשהם (הערצה של סלבס). פסיכופתולוגיה של ההמון, כבר אמרנו?

[5] אל חשש, אני לא מאוהדיו ובטח לא ממעריציו. אבל איני רואה בו צורר, אלא סתם אדם אנמי וחיוור. הוא אפילו נראה לי איש חיובי ביסודו, שכנראה אין לו הרבה מה למכור והוא  מונע על ידי אנשי יח”צ וכדומה. סתם האיש הלא נכון שנקלע בעל כורחו ובלי להתכוון למקום הנכון.

[6] ברקע הדברים אציין כי אלו האנשים שמשפיעים על עיצוב המנהיגות והמדיניות שלנו. אוסף העסקנים והמצביעים, חברי המנגנונים ומרכזי המפלגות הם שקובעים מי יכהן באיזה תפקיד ומה תהיה המדיניות. אבל, כאמור, ענייני כאן אינו בהשפעה של הדבר עלינו אלא בעצם התופעה המרתקת הזאת.

[7] ראו גם בטור 269 על החברות.

[8] אם כי, ראו דבריי בטור 22 שם טענתי שגם האהבה צריכה לעבור את כור המבחן ההגיוני. בכל אופן, גם מי שמסכים איתי בכך צריך להסכים שגם אם היא לא עוברת בקרה הגיונית אין בכך גנאי מהותי כמו במקרה של ההערצה.

[9] זה מזכיר לי ראיון ששמעתי פעם עם מנהל בית ספר בתל אביב שהודיע בגאווה שביטל את לימודי המחשב בבית הספר בגלל שבנות מצליחות בהם פחות מבנים. מעשה שהיה!

[10] מובא בסוף דף הפתיחה לכל אחד מספרי הקוורטט שלי. כדאי לראות במדרש שם את כל הדרשות על הפסוק הזה.

[11] ניתן לשאול מדוע להיגיון יש מעמד מיוחד. לכאורה גם אותו אין להעמיד מעל למבחן הביקורתי, וגם דבקות בלתי מתפשרת בו היא פונדמנטליסטית. אך זוהי טעות, שכן כפי שהסברתי כאן כבר כמה פעמים בעבר חוקי הלוגיקה אינם חוקים באותו מובן כמו חוקי הפיזיקה או חוקי המדינה (לכן גם אלוהים “כפוף” להם). ההיגיון הוא אמת המידה שלפיו יש לבקר עמדות ותפיסות. הוא עצמו אינו תפיסה (הוא מבנה “ריק”). כמובן שאם מעלים בפניי טיעונים או נימוקים נגד ה”היגיון” שלי עליי להתחשב בהם, אבל זה לא בגלל שההיגיון גם הוא כפוף למשהו שמעליו, אלא מפני שאולי זה לא מה שאומר ההיגיון (לא ההיגיון הנכון).

[12] אגב, הופתעתי עד כמה דבריי עוררו התנגדות אצל מנהיגי דת מוסלמים ואחרים (רובם מתונים ומטיפים למתינות). “דעת תורה” הוא כנראה רעיון אוניברסלי.

[13] זהו בעצם הבסיס לכך שתופעות קוונטיות לא מופיעות בסקלה של חיי היומיום שלנו. בתורת הקוונטים, כשיש גוף או מערכת שמורכבים מהרבה חלקיקים שלכל אחד יש אופי קוונטי, המערכת השלימה מתנהגת באופן קלסי (כגוף דטרמיניסטי ממוצע של כולם). זה מה שמכונה “מריחת” התופעות הקוונטיות בסקלות הגדולות (decoherence).

[14] “כיכר מלכי ישראל” בשמה אז. אבל זה בערך אותו דבר. לא שמה של הכיכר הוא שהשתנה אלא המלך שעל שמו היא קרויה.

[15] חשבתם פעם למה דווקא פסיכולוגים מכונים “אנשי מקצוע”? למה לא אינסטלטורים, או פיזיקאים? זה כנראה קשור לתופעה שהזכרתי כאן פעם בשם אחותי שלמדה קרימינולוגיה. היא סיפרה שבכל תחילת קורס אצלם המרצה הקדיש זמן לבירור השאלה מהו מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה משום מה אף פעם לא עשו את זה (וחבל).