על חטא שחטאנו לפניך באי תשומת לב (טור 276)

בס”ד

בשבת דיברתי בבית הכנסת על יתרו ששמע ובא. הפרשה מתחילה ב”וישמע יתרו”, וכידוע חז”ל דורשים זאת בגמרא בזבחים קטז (ובמכילתא), סביב השאלה האם יתרו הגיע לפני מתן תורה או אחריו (כי אין מוקדם ומאוחר בתורה). היא תולה את העניין במחלוקת תנאים:

כתנאי: וישמע יתרו כהן מדין מה שמועה שמע ובא ונתגייר ר’ יהושע אומר מלחמת עמלק שמע… ר”א המודעי אומר מתן תורה שמע [ובא]… ר”א אומר קריעת ים סוף שמע ובא…

מובאות כאן שלוש דעות תנאיות לגבי מה שמע יתרו: מלחמת עמלק, מתן תורה וקריעת ים סוף.

רש”י בתחילת פרשתנו מביא רק שתיים מהן:

וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:

המפרשים כבר העירו מדוע רש”י מביא רק שתיים מהדעות, ולמה הוא מציג אותן כדעה אחת. שימו לב שאלו שתי הדעות שסוברות שיתרו הגיע לפני מתן תורה (כלומר שהפרשה שלנו מסודרת כסדר האירועים), אבל מעבר לזה נראה שיש לשתיהן עוד עניין במשותף. שמיעה על מתן תורה מציגה את יתרו כמי שבא להצטרף לעבודת ה’ וקבלת התורה, כלומר הוא מעוניין בקשר עם הקב”ה. לעומת זאת, שתי הדעות האחרות תולות את הגעתו בשמיעה על הניסים שנעשו לישראל. הוא שמע שאירע משהו חריג ושאל את עצמו מה עומד ביסוד האירועים הללו. אם כן, יש הבדל בין הפירושים: לפי הפירוש של ר”א המודעי הוא רצה להצטרף לתורה ועבודת השם, ולפי שני הפירושים שרש”י מביא הוא רק שם לב לאירוע חריג שאירע ורצה לבדוק מה טיבו. לכן רש”י אצלנו מביא את שתי הפרשנויות הללו ומציג אותן כפרשנות אחת.[1]

תשומת לב לסביבה

מה פירושו של רש”י אומר על יתרו? כבר שאלו רבים מדוע רק יתרו הגיע ובא אחרי האירועים הללו. האם רק הוא שמע עליהם? לא סביר. אבל בכל זאת רק הוא בא. מעלתו של יתרו על פני שאר בני האדם הייתה שהוא שם לב למה שקורה סביבו. כולם שמעו על האירועים אבל רק יתרו חשב לבדוק מה עומד בבסיס העניין, וכך נענה ובא.

רבים מאיתנו לא שמים לב לאירועים שקורים לנו. הדברים עוברים על ידינו, ואנחנו לא תוהים אפילו מה עומד  מאחוריהם. יתרו היה חריג בזה שהייתה לו תשומת לב למה שקורה בסביבתו. ניתן אפילו להצביע על הבדל בין מלחמת עמלק לבקיעת הים. במלחמת עמלק מדובר בניצחון במלחמה, שיכול גם להתפרש כאירוע טבעי.[2] בקיעת הים היא נס גלוי. שני סוגי האירועים הללו דורשים מאיתנו תשומת לב. אם קורה סביבנו משהו, חריג או רגיל, שווה לשאול מדוע הוא קרה? מי חולל אותו? מה זה אומר מבחינתנו? מהו ההסבר לעניין? לא כדאי לעבור על הדברים באדישות וקהות חושים.

מה אומר על כך האפיקורס שלפניכם?

אני מניח שחלק מהקוראים ודאי תוהים האם חזרתי בי ממשנתי ההולכת בקרי, כלומר משנה שממאנת לראות את יד ה’ מאחורי אירועים חריגים. האם לא נכון ללמוד מיתרו שאל לנו להתייחס בצורה כזאת? האם לא נכון לשמוע ולבוא?

למיטב הבנתי לא. טענתי היא שאם קורה אירוע חריג בהחלט שווה לבדוק מדוע הוא קרה ומה זה אומר. אבל בדיקה כזאת צריכה להיעשות בשום שכל ובשיקול דעת שיטתי והגיוני, ולא לקפוץ ישר למסקנות. הקביעה שזו יד ה’ (או יד הבבא התורן) אינה בהכרח תוצאה של מחשבה או תשומת לב. לפעמים זו סתם מסקנה פזיזה. בהחלט שווה לחשוב על הדברים ועל משמעותם, אבל לא כדאי לקבוע  מראש מה צריכה להיות המסקנה מאותה חשיבה. גם מסקנה שזו לא יד ה’ יכולה להיות תוצאה של חשיבה על האירועים. יתר על כן, לדעתי במקרים רבים דווקא המסקנה שזו יד ה’ נובעת מחוסר חשיבה מספקת (זה בדרך כלל המצב לדעתי). אנשים ישר קופצים למסקנה שהם רגילים אליה, או מסקנה שמישהו שם בפיהם או שהבטן אומרת להם באופן שטחי, בלי לחשוב עוד פעם על שיקולים הסתברותיים והגיוניים.

כך לדוגמה לגבי שיבת עם ישראל לארצו. מרגלא בפומיה דכולי עלמא שאלו אירועים חריגים ואסור ללכת כלפיהם בקרי. כל מי שישים לב יראה שזה ודאי נס. אבל לדעתי בהחלט ראוי לבחון את האפשרות שזהו אמנם אירוע חריג, אבל לא בהכרח נס. לא הקב”ה חולל אותו אלא “שר ההיסטוריה”. על רקע אביב העמים והתעוררות הלאומיות באירופה, גם עם ישראל התעורר וחיפש לעצמו בית לאומי. המורשת שלנו הביאה אותנו לארץ ישראל. הקשר התרבותי והדתי שלנו אליה סיפק בסיס שאיפשר את ההתעוררות הזאת אחרי כל כך הרבה שנים ומתוך פיזור כה גדול. אבל בסוף בסוף ייתכן שיש לזה הסבר טבעי והגיוני.

הסתכלות טבעית שכזאת לא אומרת שאין לאירועים הללו משמעות, ושלא ניתן להסיק מהם מסקנות. ספציפית לגבי השיבה לארץ, הסברתי כאן כמה פעמים שניתן לתלות אותה בתרבות המיוחדת שלנו, גם בלי להיתלות במעורבות אלוהית ישירה. גם הסבר כזה דורש מאיתנו בחינה ושימת לב לאירועים, וגם ממנו ניתן להסיק מסקנות רלוונטיות. הסילוק של הקב”ה מזירת ההיסטוריה אין פירושו בהכרח (אם כי, לעתים כן) אדישות לאירועים וחוסר שימת לב למשמעותם. תמיד כדאי לשאול, אבל הדרישה לשאול אין פירושה שהתשובה תמיד צריכה להיות: הקב”ה.

צילום כמשל

ישנו צלם מאד ידוע בשם אלכס ליבק, חתן פרס ישראל לשנת 2005. אחד הצילומים הידועים שלו הוא פועלים ערבים שמתקנים את פסלו של הרצל בצומת הסירה בהרצליה (בטוקבקים הובא הלינק. תודה ליובל). האבסורד אמנם זועק עד מצחיק, אבל כשראיתי את התמונה חשבתי לעצמי האם כשאני הייתי עובר שם הייתי בכלל שם לב שיש כאן משהו מיוחד? האם הייתי מוציא מצלמה מהכיס? אין ספק שלא. צלם כמו ליבק אמור להיות ערני לסיטואציה שכל אדם אחר עובר לידה ולא שם אליה לב.[3] גם כאן מדובר באירוע חריג, אבל הוא אינו נסי בשום מובן. ובכל זאת, ליבק שם לב שהוא אומר לו משהו, או לפחות מדגים ומחדד עבורו תובנה חשובה. כל זה קורה בסתם אירוע בנאלי ויומיומי שאירע לידו ברחוב, אירוע שכולנו היינו עוברים לידו בלי הנד עפעף. ערנות כלפי אירועים פרוזאיים יכולה לעתים ללמד לא פחות ואולי יותר מאשר ניסים ואירועים חריגים.

בין יתרו לאברהם

המדרשים מספרים לנו על עוד אדם שמיוחד בכך שהוא (ורק הוא) שם לב לאירועים שקורים סביבו. כוונתי לאברהם אבינו כמובן. הרמב”ם בתחילת הלכות עבודה זרה מתאר את התפתחות התופעה המוזרה הזאת, עד לאברהם אבינו, וכך הוא כותב:

א. בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.

עד כאן התפתחה התייחסות לגרמי השמים כמשמשיו של הקב”ה, והחובה לעבוד להם ולתת להם כבוד התבססה על כך שזוהי צורה לתת לו כבוד דרכם.

כעת מגיע שלב ב:

ב. ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך, והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך, ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

המשמשים החלו לקבל מעמד עצמאי, ולבסוף האנשים שכחו את מי שעומד בבסיס העניין והחלו לעבוד אותם עצמם. התופעות הטבעיות קיבלו מעמד עצמאי. אין כבר מישהו שעומד מאחוריהן.

וכעת מגיע אברהם, והופך את כיוון המחשבה:

ג. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה’, עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה’ אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה’ ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.

אברהם, כמו יתרו, שם לב לאירועים שמתרחשים סביבו. כמו יתרו הוא גם מסיק מסקנות ומתחיל ללמד את בני האדם דעת. שורש הדברים הוא תשומת הלב לתופעות שונות סביבו (מי מסובב הגלגל). כולם רואים את תנועת הכוכבים ובשלב הזה לא חושבים שמשהו צריך לעמוד מאחוריהם. רק אברהם שואל את עצמו מי מניע אותם. הוא שואל ומסיק מסקנות, ולבסוף גם פועל על פיהן. ממש כמו יתרו.

בהבדל אחד. יתרו עמד משתאה מול תופעות חריגות, בין אם מדובר בניסים ממש או בסתם אירועים חריגים. אברהם, לעומתו, שאל את עצמו מה פשרה של ההתנהלות הטבעית והרגילה שכולנו מכירים היטב. טענתו היא שחייב להיות מישהו שמפעיל את כל המנגנונים הקבועים הללו. יתרו נתפס לחריג ולמוזר, ואילו אברהם תמה על מקורו של הקבוע והטבעי. לעמוד מול הטבע עצמו ולשאול מי ברא אלה, או מי מסובב הגלגל, זו מדרגה גבוהה יותר של שימת לב לסביבה. אברהם לא נזקק לניסים ולאירועים חריגים. מבחינתו הטבע הקבוע דורש הסבר לא פחות, ואולי יותר, מנס או אירוע חריג. את הטבע כולנו פוגשים יום יום, ובכל זאת רק אברהם שם אליו את לבו ושואל מה משמעותו ומה זה אומר מבחינתו.

כידוע, אמרי אינשי שבעיתון כותבים בעיקר על אדם שנשך כלב, שכן עיתונות עוסקת בחריג. אבל מדע עוסק בכלב שנושך אדם. הוא מתמקד בהתנהלות הטבעית והרגילה ועומד תוהה מולה: מה פשרה ומה היא אומרת. מה החוק ששולט עליה. עבור אדם בוגר וחושב, הטבעי דורש הסבר ומעורר התפעלות לא פחות מהחריג, ואולי יותר. אם יש התייחסות מדעית לאירועים חריגים הרי זה רק כדי לאתגר את החוקים הרגילים, ולשכלל אותם עוד יותר. המטרה היא להבין את התנהלותו הרגילה של העולם ולא את החריג. כבר עמדתי כמה פעמים על כך שאנושות בשלה ומבוגרת אמורה להתפעל מהטבע הרגיל יותר מאשר מנס, ואולי זהו ההסבר להיעלמותם של הניסים מנוף חיינו. התנהלות כאוטית יכולה גם להיות אקראית. אבל התנהלות סדירה מצביעה על מנהל או מחוקק. זו תמצית הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, שנדונה בשיחה השלישית והרביעית של הספר הראשון בטרילוגיה.

אבולוציה

בשיחה השלישית הנ”ל עמדתי על כך שניאו דרוויניסטים בעצם לוקים באותו כשל של עובדי העבודה זרה בימי אברהם. מבחינתם הטבע לא דורש הסבר. לשיטתם הסברים שנתלים בחוקי הטבע פותרים את כל הבעיה ומסירים את כל התמיהות. כשאתה שואל אותם ומי אחראי לחוקים עצמם (מה שכיניתי שם “הטיעון מן החוקים”), הם לא מבינים מה אתה רוצה מהם. זה הרי סתם, כמו כל מערכת חוקים אחרת. מבחינתם, דיון יכול להתנהל רק בתוך החוקים ולא מחוצה להם. אדם ערני כמו אברהם מלמד אותנו שהעובדה שיש חוקים קבועים מלמדת על כך שיש מי שחוקק ומפעיל אותם (שמסובב את הגלגל). אברהם מצא את בוראו דרך הטיעון מן החוקים, כלומר דרך התמקדות והסתכלות על הטבעי ולא על החריג. מופתים כנראה לא עשו עליו רושם רב (וידועה על כך המליצה: “אותות ומופתים באדמת בני חם”). הכשל של העבודה זרה שנראה ברמב”ם כל כך מוזר ותמוה, מופיע אצלנו יום יום. כולנו נכשלים בו. אנחנו רואים את הטבע כהסבר מספק ועומד לעצמו, תוך שכחה של מי שעומד מאחוריו.

חשבו על כל המדענים הגדולים (איינשטיין היה אולי הבולט שביניהם) שחשים ומביעים התפעלות גדולה מהטבע. לא מדובר רק בהנאה אסתטית, אלא ברגש רליגיוזי והתפעמות (בבחינת מה שרודולף אוטו כינה התחושה של ה”נומינוזי”, שהיא אפילו מעבר לנשגב). כשפוגשים מבנה אסתטי שנוצר באופן מקרי זה בהחלט מעורר התפעלות, אבל לא התפעמות ובוודאי לא רגש דתי. בספרי אלוהים משחק בקוביות עמדתי על כך שהרליגיוזיות ה”חילונית” של איינשטיין לדעתי מבטאת (גם אם בלא מודע) את התחושה שיש מישהו או משהו שעומד בבסיס התופעות המדהימות שהמדע מתאר. אמנם כדי לחפש את החוק המדעי די בהתפעלות ולא צריך באמת התפעמות רליגיוזית, אך אם זו קיימת לדעתי היא מעידה על עוד משהו מעבר לטבע.

היכולת לתהות מה עומד מאחורי התופעות הרגילות, וכנראה גם מאחורי אלו החריגות, היא נדירה. אבל היא המביאה את האנשים לגלות דברים חדשים. אנשים ששואלים עוד פעם אחת “למה?”, מעבר לכל האחרים, הם אלו שיכולים לחשוף רבדים נוספים. איינשטיין אמר על עצמו שהעובדה שהוא הצליח לשנות את התייחסותנו לזמן היא תוצר של התבגרות מאוחרת. בדרך כלל אנשים פוגשים ומעכלים את מושג הזמן כשהם כבר בגרו ואינם שואלים שאלות על מה שהורגלו אליו. הטבע נראה להם מובן מאליו. הוא, דווקא בגלל שהתבגר מאוחר, לא איבד את תחושת ההתפעמות והתהייה הילדותית, ולכן כשפגש את מושג הזמן הוא שאל מדוע הוא כפי שהוא, והאם זה הכרחי. לכן הוא היה מסוגל להעלות בדעתו תפיסה שונה מזו המורגלת לגבי הזמן. כל התהליך הזה היה מלווה אצלו באותה תחושה רליגיוזית שהיא חלק בלתי נפרד מהתגליות המדעיות של איינשטיין והתיאולוגיות של אברהם.

“על חטא שחטאנו לפניך בתשומת לב”: השלכות לימודיות

גם בהקשר הלמדני יש תופעה דומה. בספרי שתי עגלות (שער שלושה-עשר פרק ג), עמדתי על כך שהמעבר מהלכה למחשבה נעשה על ידי שאלת “למה?” אחת נוספת. אחרי שמסיימים את הניתוח הלמדני (שבשיטת בריסק עוסק רק ב”מה” ולא ב”למה”), שואלים עוד פעם אחת למה. אחרי שמגיעים למסקנה שחכם אחד סובר שזה דין בחפצא והאחר שזה דין בגברא, או שאחד סובר שזה סימן והשני אומר שזה סיבה וכדומה, הלמדן המצוי עוצר ועובר לסוגיא הבאה. אבל מי ששואל עוד שאלת “למה?” אחת, יכול לחשוף רבדים מעניינים נוספים (ראו שם כמה דוגמאות). לפחות אצלי, רוב ככל חידושיי הגיעו בדרך הזאת. המשכתי עוד צעד אחד קטן אחרי הלמדן המצוי.

הנה עוד לקח לימודי. לפני שנים כשלמדנו בישיבה את סוגיית עיבור החודש, עסקנו במחלוקת התנאים האם צריך לקדש ראש חודש מעובר או שהוא מקודש מאליו (שכבר “קדשוהו שמים”). אני זוכר שכשלמדנו את הסוגיא פגשנו כמה וכמה פירושים, ודי מהר שמתי לב שיש פירוש אחד פשוט ומתבקש שעונה על כל הקשיים, אבל משום מה אף אחד מהפרשנים לא אומר אותו. שאלתי את מגיד השיעור שלנו מדוע, והוא הפנה אותי לספר ענפי ארז של רבי אליעזר סילבר (נשיא אגודת הרבנים של ארה”ב וקנדה באמצע המאה העשרים). הוא סיפר לי שהספר נמצא בכולל “בית יחיאל” בתחילת רחוב רבי עקיבא (זה היה לפני עידן המחשבים והמאגרים הממוחשבים). שאלתי אותו מניין הוא יודע, והוא אמר לי שהוא התפלל שם מנחה לפני כמה וכמה שנים, ובחזרת הש”ץ איקלע לידיה הספר הזה ושם הוא ראה את הפירוש שהצעתי לסוגיא. הייתי די המום. גם אני נוהג בעוונותיי לקרוא לא מעט (גם) בחזרת הש”ץ, ובדרך כלל מדובר בספרים מזדמנים (לכן חשוב להתפלל במקום עם ספריה עשירה ומעניינת). אבל אני כמעט לא זוכר את מה שקראתי, ובטח לא חידוש בסוגיא ספציפית אחרי שחולפות כמה וכמה שנים.

הוא נתן לי אז עצה ששווה זהב. טענתו הייתה שהכל תלוי בגישה שאתה מגיע איתה אל הספר. אם אתה קורא אותו באקראי כדי להעביר את הזמן ולראות דברים נחמדים – לא יישאר לך מזה הרבה. ובכלל, אם אתה לומד כדי להיות צדיק ולא לבטל תורה, לא ייצא ממך הרבה. אבל אם תבוא לכל קריאה של כמה דקות, באקראי או לא, בגישה אחרת, הכל ייראה שונה ויקבל יתר משמעות. אם תקרא ותשים לב למה שאתה קורא, תסכם לעצמך בראש מה קראת ומה היה החידוש שם, לאחר מכן תמקם את הדברים במקום כלשהו במוח שלך (זה עונה על קושי כזה או אחר, חולק על עמדה זו או אחרת וכדומה), או אז תפיק המון תועלת מהקריאות המזדמנות הללו.

מבחינתי זה היה לקח ששווה זהב, ואני מעביר אותו כאן לקהל הקוראים חינם אין כסף (לקיים בי מקרא שכתוב: “תעביר את זה הלאה”). זוהי השלכה נוספת לחשיבותה של שימת לב למה שעובר לנו מול העיניים. ערנות כלפי מה שאנחנו בין כה וכה עוברים, חווים, או עושים, הופכת את הדברים למשמעותיים הרבה יותר. אם נתהה מדוע הדבר כפי שהוא ונחשוב על הסברים נגלה מטמונים. אם נסיים בחזרה אצל יתרו, אני דווקא הייתי ממליץ לו להצטרף לקבלת התורה, ופחות למלחמת עמלק ובקיעת הים. אלו עניינים לילדים מתלהבים. אנשים עם חשיבה בוגרת אמורים להתלהב יותר מהתורה ומהמפגש עם הקב”ה מאשר מניסים כאלה או אחרים.

[1] ואולי גם בגמרא אין מחלוקת ביניהן, למרות שמלשונה לא נראה כך.

[2] אלא אם כולם שמעו על התלות בין תוצאות המלחמה לבין הרמת ידיו של משה.

[3] אמנם פה הוא  מספר שזה דווקא היה חבר ערני שהסב את תשומת ליבו לסיטואציה והזעיק אותו לצלם אותה.