תפקידו של הבעל’בת לעת הזאת (טור 277)

בס”ד

במוצ”ש האחרונה דיברתי בפני קבוצת אנשים ונשים בערך בגילי, ועסקתי בריענון הדרוש לאמונה ולמאמינים. נגעתי בדבריי בשאלת הפונדמנטליזם והאמונה, והסברתי את הבעייתיות שבגישה הפונדמנטליסטית ומדוע אמונה אינה חייבת להיות כזאת. הדברים נאמרו כמסגרת להבנת המצע המחשבתי של הטרילוגיה שלי והמוטיבציה לכתיבתה. לאחר הפגישה עלו בי הרהורים שנוגעים לרלוונטיות של הטרילוגיה שלי ולכתיבתי בכלל, ואני רוצה לפרוס כמה מהם כאן.

על גיל וקטגוריה חברתית

התחושה שקיבלתי, לפחות מחלק מהמשתתפים (גם מדברים שנאמרו וגם משפת הגוף), הייתה שדיון כזה הוא אמנם מעניין, אבל לא מאד רלוונטי להם. אדגיש  שלהערכתי מדובר באנשים שמצויים במקום חברתי ודתי שמאד מתאים לרוח הנושבת מהטרילוגיה (דתיים מודרניים, ליברלים), ובכל זאת זו הייתה הרוח שחשתי שנושבת מחלקם הגדול. חשבתי לעצמי שמדובר באנשים שכבר גיבשו את תפיסת עולמם, והם כבר חיים כפי שהם חיים. לכן הם לא מחפשים הצדקות והסברים לדרכם, וכנראה לא מתכוונים להשקיע מאמץ וזמן בליבון תיאורטי של תפיסת עולמם הדתית.

תהיתי לעצמי האם זה עניין של גיל או של קטגוריה חברתית, ואולי שתי התשובות נכונות. מבחינת הגיל, מטבע הדברים חיפוש עצמי ובירור אינטלקטואלי וקיומי מאפיינים יותר את בני הדור הצעיר. אנשים צעירים עוסקים בגיבוש תפיסת עולם, בבחינת דרכם, ויש להם יותר מוטיבציה להשקיע בזה זמן. הם כנראה עדיין חיים בתחושה שניתן לחיות על פי עקרונות מגובשים, ולא רק לזרום עם התחושות הטבעיות. לא בכדי, מבין האנשים שאני פוגש הרוב הגדול הוא צעירים (בדרך כלל ממין זכר) שבאים אליי עם שאלות ותהיות ועוסקים בבירור וגיבוש של תפיסת עולמם.

זה באשר לגיל. אבל במקביל עלתה אצלי גם תחושה שזה נוגע לקטגוריה חברתית. התחושה הייתה שהדיונים הללו הם עניין ליושבי בית המדרש ופחות לבעל’בתים. הבעל’בת, גם זה שמחויב לגמרי להלכה ולעבודת ה’, אמור לקבל מידע הלכתי מהרב או הלמדן וליישם אותו בחייו. הוא לא אמור להתמחות ולעסוק בנושאים הללו באופן מקצועי ומעמיק. בדיוק כמו שהולכים לרופא או למומחה בכל תחום אחר כדי לקבל את המידע הרלוונטי, הבעל’בת מצפה שהרב יהיה המומחה שלו להלכה ומחשבה יהודית. המשימה לברר את העקרונות האידיאולוגיים, המחשבתיים וההלכתיים לא מוטלת עליו. לכאורה הוא צודק. בשביל זה מחזיקים בתי מדרש ומומחים ללמדנות, למחשבה ולהלכה.

לפני שאמשיך, רק אעיר שיש כמובן קשר בין שתי הקטגוריות. לפחות בציבור הלא חרדי, יושבי בית המדרש הם בדרך כלל אנשים צעירים. בגילאים מבוגרים יותר אנשים כבר עסוקים בתחומים שבחרו לעצמם. לימודים בישיבה מסתיימים בתחילת גילאי העשרים, ואחר כך המתמידים לומדים לכל היותר דף יומי, והאחרים גם את זה לא. לכן ההבחנה בין הגילאים קשורה להבחנה בין הקטגוריות החברתיות. טיעוניי וכתביי כנראה רלוונטיים יותר ליושבי בית המדרש ולאנשים בגילאים צעירים.[1]

תפקיד הבעל’בתים בהלכה

דומני שכבר הזכרתי כאן ([2] דברים שקראתי פעם מהרב בני לאו. הוא אמר שאחת הבעיות במנהיגות הרבנית של הדורות האחרונים היא שבעבר המנהיג הרוחני היה רב וכיום אלו בדרך כלל ראשי ישיבות. רבנים מכירים את העולם ואת אזרחיו. הם עומדים מול אנשים מבוגרים ובעלי ניסיון חיים שמתמצאים בתחומים שונים. ראשי ישיבות, לעומתם, משתפשפים מול בחורים צעירים ומבריקים. אלו, מטבע הדברים, בוחנים בעיקר את הלוגיקה ואת הברק האינטלקטואלי של המהלכים הלמדניים שלהם. בעל’בת יכול לומר לרב שדבריו אולי מבריקים וחפים מסתירות, אבל זה “לא עושה שכל”, כלומר לא מתיישב על הלב. פשוט לא נכון. תלמיד צעיר לא יאמר זאת לראש הישיבה. הוא יחפש סתירות בדבריו, יבחן את הלוגיקה, יקשה עליו ממקורות אחרים, אבל הוא עוד לא בשל דיו כדי לבחון את הדברים בסתם שכל ישר וניסיון חיים. מנהיג ציבורי צריך לבחון את דבריו גם בכור המבחן של השכל הישר ולא רק בלוגיקה הפנימית שלהם. לכן לפעמים יוצאות הוראות ציבוריות כל כך תלושות ומנותקות של המנהיגות הרבנית.

בפשטות היתרון של רב על ראש ישיבה הוא בהתאמה של הוראותיו לציבור. כלומר הליכה אחרי השכל הישר ולא בהכרח אחרי המסקנה הלוגית המבריקה יותר, מכוונת להתאים למצבו של הציבור ולחיים בפועל. אבל לדעתי זהו רק חלק מהתמונה. אני טוען שהפידבק הבעל’בתי מכוון את ההוראה לאמת. ההתאמה לשכל הישר ולניסיון החיים אינה רק התפשרות עם החיים. ההתאמה לחיים היא אינדיקציה לאמיתותה של ההוראה עצמה. הבעל’בתים נותנים פידבק לרב ומכוונים את הוראותיו אל האמת. ההנחה היא שהוראה הלכתית שלא מתאימה לעם שבשדות אינה הוראה נכונה (ולא רק שאינה ישימה). השכל הישר הוא  חלק מהתורה, שכן לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ככלל, הוראה שלא מתאימה לעם שבשדות גם יושבי בתי המדרש לא צריכים לקיים אותה.[3]

פעם הסברתי כך את הכלל ההלכתי שגזירה שלא פשטה ברוב הציבור היא בטלה (אינה תקפה). לא מדובר על פשרה עם המצב העגום של הציבור. אם הגזירה לא מתאימה ולא מתקבלת ציבורית אז היא כנראה לא נכונה. ובכך ניתן להבין את העיוות שנוצר בחברה החרדית שקולטת לתוכה כל מיני חומרות מוזרות וחסרות בסיס, ונראה כאילו שמדובר בהתפוצצות של פידבק חיובי. הסיבה לכך היא שבעולם החרדי התפתח אתוס שלפיו דעת בעל’בתים היפך דעת תורה, ולכן ביקורת של בעל’בתים לא נחשבת. אנחנו מתייחסים ל’עוילם’ ולא ל’עולם’. מכאן עולה שכל המצאה שעולה בבית המדרש, שכמובן יכולה להיות מאד עקבית ומבריקה, כשהיא זוכה לביקורת מהעם שבשדות הם לא נחשבים. סך הכל בעל’בתים. במצב כזה אין את הריסון המתבקש של השכל הישר להוראות שיוצאות מבית המדרש ומהלשכות האפלות והמנותקות של הפוסקים. זהו תפקידם החשוב של הבעל’בתים בהתפתחות התורה וההלכה.

על חרד”ל ולייט

לבעל’בתים לא מעטים יש ביקורת על הממסד. בפרט אם מדובר בבעל’בתים ששייכים לזרם המודרני. אצל רבים מאלו יש תחושה שהממסד ההלכתי והרבני מנותק מהחיים (לפחות שלהם), ומאבן את התורה. אבל מתוקף היותם בעל’בתים, טענותיהם בדרך כלל אינן מגובות בטיעונים ובמקורות של ממש, ולכן די קל לדחות אותן על הסף כדעת בעל’בתים היפך דעת תורה.

רק כעת סיימתי לכתוב טור על התופעה החדשה יחסית במחוזותינו, של ההבחנה בין חרד”לים ללייטים. במקומות רבים מקובל להציג אותה כהבחנה דיכוטומית, כלומר חלוקה שמכסה את כל המרחב: או שאתה חרד”לי או שאתה לייט. אבל זו עצמה כמובן תעמולה חרד”לית. הרי בתווך בין שני אלו יש עוד קטגוריה חשובה, של דתיים רציניים שאינם חרדים (בתפיסתם הדתית. אני לא עוסק כאן באמירת הלל ביום העצמאות). ניתן לכנות זאת דתיות מודרניות (מודרן אורתודוקס). הם לא חרדים במובן שחשובים להם ערכים מודרניים, ובמובן של יחסם למקורות ולסמכותם, לשינויים בהלכה ועוד. בשיח הציבורי בישראל של ימינו לקטגוריה הזאת אין אפילו שם, ובטח לא נוכחות ציבורית. היא מטואטאת מתחת לשולחן, והתמונה מוצגת כאילו יש כאן חרד”לים מול לייטים. להתרשמותי יש לא מעט אנשים כאלה. מדוע, אם כן, קל כל כך להציג את כולם כלייטים לדחות את התופעה הצידה בלי התמודדות רצינית עמה?[4] מפני שהציבור הזה הוא ברובו בעל’בתים, ולכן אין לרובם יכולת להציג משנה סדורה. חסרה להם מנהיגות רבנית בעלת שיעור קומה והגות שיטתית שמכוונת את דרכם, והם עצמם לא מוכנים או לא יכולים לעשות את העבודה.

תפקידו של הבעל’בת בעת הזאת

אבל זוהי המציאות. כל עוד לא יעלו טענות מבוססות שמגובות בטיעונים ובמקורות הלכתיים ומחשבתיים, הדיכוטומיה הכושלת הזאת תמשיך לשלוט בכיפה, והשינויים המתבקשים לא יגיעו מעצמם. אז מהו המוצא? הבעל’בתים צריכים להבין שלעת הזאת יש להם תפקיד בשדה ההלכתי. המשימה של התאמת ועדכון ההלכה מוטלת גם עליהם. אם הרבנים לא עושים את העבודה אזי הם אינם פטורים ממנה (במקום שאין אנשים…).

אני מדבר כאן על מה שמכונה “שינויים מלמטה”. בדרך כלל מבינים את המושג “שינוי מלמטה” באופן הבא: יש הוראות הלכתיות קיימות. העם שבשדות מביעים מצוקות וחוסר יכולת לבצע אותן, ואפילו מתחילים לסטות מהן בלי רשות או היתר הלכתיים (כמו תופעת הסמסים בשבת, שמירת נגיעה וכדומה). ואז לפעמים הממסד הרבני נענה ונעתר ומשנה את ההוראה ההלכתית. אין ברירה וצריך להתפשר. אבל זהו מכניזם בעייתי. זוהי באמת לייטיות, שכן הבעל’בת שנוהג כך לא באמת יודע שמעשיו מתאימים להלכה. הוא פשוט עושה מה שבא לו או מה שנראה לו, בלי בסיס הלכתי מתאים. או שהוא צודק או שהוא טועה, ואז הפשרה גם אם היא נעשית באמת אינה ראויה. הוא מכריח אותנו להתפשר ולא לקיים את ההלכה כראוי. אני מדבר על שינויים שצריך לעשות אותם, ולא על כפיית פשרות. לכן אצלי מדובר במכניזם אחר, שבו הטיעונים והדרישות המנומקות באות “מלמטה”. לא על סטייה מההלכה שמאלצת את הפוסקים לשנות את הוראותיהם ולהתחשב בעם שבשדות. אני מדבר על פידבק שיגרום לפוסקים להבין שההוראה הזאת מוטעית. זו לא פשרה אלא פעולה מלמטה שגורמת להתקרבות לאמת ההלכתית העדכנית.

אגב, אני חייב לומר שגם תופעת הסמסים בשבת ושאר חריגות מההלכה אינן תמיד לייטיות צרופה. אני נוטה לחשוב שבחלקן הן מבוססות על תחושות (לא מופרכות, כידוע. ראו בטור הקודם) שבאמת אמור להיות לזה היתר הלכתי. הלייטיות רוכבת על גבי זה. ועדיין, בעיניי דרך ההתנהלות הלייטית, שלפיה עוברים על ההלכה בגלל תחושות בלי בסיס של ממש, היא בעייתית. הדרך הנכונה יותר היא לתבוע בדיקה הלכתית של התחושות הללו. יש לשנות את ה-light-יות במובן של קלות ל-light-יות במובן של מוארות (אור שמתווה את הדרך).

מה זה אומר למעשה?

במה הדבר צריך לבוא לידי ביטוי? האם כל הבעל’בתים צריכים להפוך ללמדנים ופוסקים? קודם כל – כן. אבל גם מי שמשום מה לא רוצה ולא מתאים לו לעשות זאת, יכול לפחות להעלות טענות מבוססות ואינטליגנטיות. לא להסתפק בכך שלא מתאימה לו הלכה זו או אחרת, או שהיא לא מוסרית, אלא להצביע על מכניזמים הלכתיים שמאפשרים שינוי. הוא לא חייב לבוא עם משנה סדורה, אבל הוא יכול לשאול את השאלות בצורה אינטליגנטית.

משל לדבר, אדם שמקבל הוראה לא סבירה מרופא. האם עליו לומר לעצמו שהוא אינו בעל ידע רפואי ולכפוף את גוו בפני הרופא? לדעתי בהחלט לא. עליו לנסות ולקרוא חומרים רלוונטיים, ללכת להתייעץ עם עוד רופאים, לנסות ולבקש הנמקות, ולבסוף לקבל החלטות. הוא הדין ביחס להלכה ולמחשבה היהודית. הבעל’בת לא חייב לסיים את העבודה ולהציג משנה סדורה. אבל כן צריך לשאול שאלות אינטליגנטיות, להפנות אותן לרבנים, לבקש second opinion, ולהעמיד את הדברים בפני הרבנים ולדרוש תשובות. במצב כזה הם עצמם יכולים להגיע למסקנות ולשנות עמדות רווחות. זהו הביטוי של הדרישה ההלכתית שגזירה תתפשט בציבור לימינו.

אם הדבר חשוב לך, כמו תרופה או פרוצדורה רפואית שמסכנת את חייך, אתה תטרח לעשות את העבודה. כך גם אם מצבה של היהדות מפריע לך – אזי אתה לא פטור מלעשות את העבודה. קרא ספרות פופולרית, תתייעץ עם מומחים, שאל שאלות מאתגרות את אלו שמתנגדים לדעתך, וכך גם לך תהיה תרומה להתאמות ולשינויים המתבקשים. מי שלא מוכן לעשות את העבודה הזאת, כנראה הדברים באמת לא מספיק חשובים לו. אם כך, הוא באמת לייט ולא דתי-מודרני. מי שמצבה של היהדות וההלכה חשוב לו, מי שרואה בזה ניתוח מסוכן שנוגע לחייו, אמור להקדיש את הזמן והאנרגיות כדי לתרום לתהליכים הללו. הוא לא יכול לפטור את עצמו בטענה שהוא בעל’בת וזה תפקידם של יושבי בית המדרש. במקום שאין אנשים השתדל אתה להיות איש. חוסר המוכנות הזה (שיש בו כמובן מרכיבים של עצלות) אחראי גם הוא להקפאת המצב ולאיבון השורר במחוזותינו.

כמה וכמה אנשים חכמים כבר עמדו על כך שכדי שיתרחש בעולם דבר רע לא מספיק שיהיו בו אנשים רעים שעושים מעשים רעים. מה שלא פחות חשוב הוא שיהיו הרבה אנשים טובים מסביב ששותקים. כמובן שבנדון דידן בדרך כלל לא מדובר ברוע לשמו, אבל עדיין הלוגיקה די דומה.

לא אכנס כאן לקידום מכירות של הטרילוגיה, אבל אסיים בכך שמטרתי בכתיבתה הייתה גם לפנות לרבנים ופוסקים אבל גם לעם שבשדות. תקוותי היא שהטרילוגיה לפחות תיתן להם כלים להעלות שאלות טובות באופן אינטליגנטי ולתבוע תשובות לא פחות טובות.

“אל תגידו יום יבוא הביאו את היום” (שם, שם).

[1] כמובן שיש חריגים. אני עוסק כאן בהכללות.

[2] ראה כאן ובמאמרי כאן, וגם בטור 62.

[3] כמובן יש “מידת חסידות”, “לפנים משורת הדין” וכדומה. אבל ברמה ההלכתית, מה שלא מתאים לכלל הציבור כנראה אינו נכון.

[4] אני מתכוון להתמודדות אמיתית וישרה עם הטענות, ולא להתמודדות חינוכית שמטרתה למנוע את התופעה.