עוד מבט על “שקר ההשתדלות” (טור 279)

בס”ד

בעקבות דברי הראי”ה שהובאו בטור הקודם רציתי לגעת כאן בשאלת המעורבות האלוהית (יש שמכנים זאת בביטוי הלא מדויק “השגחה”) וההשתדלות שלנו.[1] “שקר ההשתדלות” יתפרש בהמשך בכפל משמעות.

“כוחי ועוצם ידי”

הפסוקים בדברים ח, יז-יח, לכאורה מזהירים אותנו מפני תפיסה של “כוחי ועוצם ידי”:

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר  נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

רבים נוהגים לפרש כאילו הפסוקים הללו מלמדים שתוצאות מעשינו לא באמת מסורות בידינו, והקב”ה הוא שמחולל את כולן. כך נולדה התזה ההזויה של ה”השתדלות”, שלפיה אנחנו רק עוסקים ב”השתדלות” ריקה כדי לרצות את הקב”ה, אבל בסוף את התוצאות הוא מחולל בעצמו. ולכן אמירת “כוחי ועוצם ידי” היא חטא.

אבל הר”ן בתחילת דרוש י כותב על כך:

רצה בזה, כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו (שם יח) וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה’ אלהיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם (לא) יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך.

הר”ן כאן יוצא נגד התפיסה שתיארתי למעלה. הוא מסביר שמשמעות הפסוק בהקשרו היא שהקב”ה נותן לנו כוח לפעול, אבל לא פועל במקומנו. כשאנחנו מנצחים במלחמה זו לא פעולתו של הקב”ה בגלל תפילותינו, ולא נכון שפעולותינו הן רק בגדר “השתדלות” (כלומר מעשים ריקים שמזכים אותנו בסיוע אלוקי שמחולל את התוצאות). מדובר בפעולות שלנו, והתוצאות הן של כשרוננו, תבונתנו ומסירותנו, אלא שכל אלו נעשו באמצעות הכוחות שקיבלנו מהקב”ה. בפסוקים הללו אנחנו נקראים לא לשכוח זאת.

בחזרה לרב קוק

בטור הקודם הבאתי את דבריו של הרב קוק בעין איה, ברכות פרק א, אות קא, בקשר לנהמא דכיסופא. הגמרא שם קובעת שגדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים.[2] הראי”ה מסביר שנהנה מיגיע כפיו חוסך מעצמו את הבושה בקבלת הטובה מהקב”ה (נהמא דכיסופא), ובכך עסקנו שם.

אבל בתוך דבריו שם הראי”ה נוגע בנושא ההשגחה (=המעורבות האלוהית) וכותב:

ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע”י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו.

כאן הוא מוסיף שלא ראוי שאדם יצפה שהקב”ה יעשה עבורו את העבודה, ועליו לעשות זאת בעצמו. יתר על כן, הוא כותב שההסתמכות על הקב”ה אמורה לבוא רק כאשר כלו כל הקיצין ואין לאדם דרך לפעול בעצמו באופן טבעי. היה אולי מקום להבין שכוונתו רק לומר שאל לנו לסמוך על הקב”ה אבל ניתן וראוי לפנות אליו בכל מצב. אבל קריאה נוספת מראה שכוונתו לומר מעבר לזה: אל לנו לפנות אליו בבקשות, אלא במקום שאין לנו דרך טבעית לפעול.[3]

יש כאן חידוש לא מבוטל. רבים חושבים שהיתלות בקב”ה וביטול שלנו כלפיו (כבן המתחטא בפני אביו) הוא יתרון שמצביע על יראת שמים. הם סבורים שראוי ורצוי לפנות אליו בכל בקשה קטנה או גדולה, וכל המרבה הרי זה משובח. זו אכן משמעות המונח “יראת שמים” בגמרא, אבל זו לא הדרך המשובחת ביותר, שכן נהנה מיגיע כפיו גדול מירא שמים. הראי”ה כותב כאן שלא נכון לפנות לקב”ה אלא כשאין בפנינו ברירה אחרת.

אין פלא שבסוף הקטע הוא מביא שההשגחה האלוהית נותנת לאדם כוח לעשות חיל, וזה כמובן רומז לדבריו הנ”ל של הר”ן בדרשותיו. כלומר הוא רואה בדחיית נהמא דכיסופא הנחייה גם כלפי התנהלותו של האדם ביחס לקב”ה. אדם אמור לפעול בעצמו ולא לפנות לקב”ה ולא לסמוך עליו, אלא במקום שאין מכך מנוס.

לשיטתי שהקב”ה בדרך כלל לא מעורב, לא מדובר בהמלצות ובשאלה מה ראוי יותר או פחות. אני טוען שאין טעם לפנות כי לא ניענה, ולכן בעת אמירת הבקשות בתפילה ניתן לכל היותר לכוון למצבים שבהם אין מוצא טבעי ולבקש מהקב”ה שבכל זאת יתערב (אולי הוא עושה זאת לעתים רחוקות. קשה לשלול זאת קטגורית). אבל ברור שאין טעם והיגיון לפנות אליו כשיש מוצא טבעי. שם זה לא ראוי וכנראה שהוא גם לא ייענה. שם על האדם לפעול בעצמו.

הראי”ה ממשיך ומסביר את הדברים בקטע הבא:

הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו.

הוא מסביר שגישת יראת השמים מביאה את האדם לרפיון בהשתדלות שלו, שכן בסופו של דבר הוא מבין שהכל בידי שמים והוא רק “משתדל”. כך הדברים לא יתבצעו. לעומת זאת, הנהנה מיגיע כפיו לא פונה לקב”ה אלא פועל בעצמו. למה זה עדיף על זה? מה מוסיף הטיעון הזה על קודמו? תחושתי היא שהראי”ה קוק בעצם מניח כאן במובלע את התפיסה שבלי פעולות מלאות ומקסימליות שלנו הדברים לא יקרו. אם תתפלל ולא תפעל בעצמך, זה פשוט לא יקרה, כי הקב”ה מתערב רק במקום שאתה לא יכול לפעול בעצמך. לנהנה מיגיע כפיו יש יתרון על ירא השמים גם מבחינת התוצאות. שוב רואים כאן את הגישה שהקב”ה לא מתערב ולא מחולל את מה שקורה כאן, לפחות במצב שבו האדם יכול לפעול בעצמו. זה כמובן מנוגד חזיתית לגישת ה”השתדלות”, שלפיה האדם רק משתדל והקב”ה הוא שמחולל את התוצאות שמתקבלות. יש שמביאים בעניין זה את דברי הרמב”ן “הגזירה אמת והחריצות שקר” (בראשית לז, טו), ועוד רבים שפסעו בעקבותיו. אני ממש לא בטוח שהוא התכוון לזה, אבל גם אם כן – אני לא מסכים.

הגישה הנגדית: דברי הרב שטיינמן – הטקסט

לפני כמה שבועות הגיע אליי קטע יוטיוב מרתק שבו הרב שטיינמן מדבר על הנושא הזה בפתיחות ובישירות לא מצויים. לכאורה נראה שהוא מניח את התפיסה שהרב קוק שולל, תפיסת ה”השתדלות” (או ה”חריצות”), אבל כפי שאטען בהמשך אני בכלל לא בטוח בזה. הקטע הזה מעניין גם בגלל הטקסט, אבל לא פחות מכך בגלל הסאב טקסט. אני מאד ממליץ לכולם לראות את הסרטון (כשבע דקות). הוא ממש מאלף ומלמד המון על אנשים בכלל ועל התפיסות הדוגמטיות שלנו בפרט. הערותיי מכאן והלאה נכתבות כליווי לצפייה בסרטון (לכן הן נכתבות על סדר הדברים, גם אם יש חזרתיות מסוימת). אני מוסיף כאן המלצה לצפייה נוספת אחרי הקריאה כדי להתרשם שוב מהדברים.

הסרטון מתחיל בבקשה של עסקנים כלשהם לקבל צילום של הרב שטיינמן שישפיע על תורמים לתרום כסף לכולל עם 280 אברכים. הוא שואל את הפונים בבדיחותא האם בראש השנה כתוב שצריך צילום? פירוש: הרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טז ע”א), וכל מה שהוא עושה זה רק “השתדלות” שכמובן לא היא שמביאה את הכסף.[4] הוא בעצם אומר להם שהצילום מיותר. הרי הם צריכים לעשות רק השתדלות מינימלית, והקב”ה כבר ידאג להם לכסף, וכבר קבע מראש (עוד בראש השנה) כמה הם ישיגו. התפיסה שמובעת בדבריו היא שהשתדלות מוגזמת פסולה שכן היא מבטאת חוסר אמונה (או חוסר ביראת שמים). זה כמובן בניגוד חזיתי למה שראינו למעלה אצל הראי”ה שלשיטתו יראת שמים שמביאה להשתדלות מינימלית לא תביא בפועל את התוצאות, אלא דווקא החריצות, כלומר הנהנה מיגיע כפיו (מי שפועל ברצינות) יזכה להן.[5]

הרב שטיינמן ממשיך ואומר שהדיבורים גבוהה גבוהה של הפונים עצמם על “השתדלות” (=השתדלעס) הן סיסמאות מהשפה ולחוץ. הם עצמם לא באמת מאמינים בה’, ובעצם אף אחד לא מאמין בו. ושוב, ההנחה שבבסיס דבריו היא שאמונה מחייבת מיעוט השתדלות (זו גישת ה”יראת שמים” של הרב קוק), אלא שהעולם לא באמת מאמין. הוא מסביר שכולם מדקלמים את זה שהכל בידי שמים, אבל מעשיהם מעידים שאף אחד מהם לא באמת מאמין בזה (לא מאמין בה’, לשיטתו). אנוכי הקטן מצטרף לדבריו בזה, וגם אני סבור שאף אחד לא מאמין בתזת ה”השתדלות”. אלא שלדעתי זה לא חוסר אמונה בה’ אלא סתם הסתכלות מפוכחת על המציאות. כל אלו בהחלט מאמינים בה’, אלא שהם מבינים שיראת שמים לא מביאה תוצאות. ההשתדלות (בלי מירכאות) היא שפועלת, שכן הקב”ה נתן לנו כוח לעשות חיל. תפיסת הרב שטיינמן אינה אמונה עילאית שהציבור לא זכה להגיע למדרגתו, אלא תפיסה לא נכונה שהציבור לא מקבל אותה, ובצדק. אז מדוע כולם (כולל הפונים עצמם) ממשיכים לדקלם על “חובת ההשתדלות”, למרות שמעשיהם מעידים כאלף עדים שהם לא באמת מאמינים בזה? מפני שכולם משוכנעים שזו אכן האמונה הנכונה, וזה שהם לא אוחזים בה זו רק חולשה וכניעה ליצר. אף אחד לא הציג בפניהם את האפשרות לחשוב אחרת (כמו הראי”ה), ולכן הם לא רואים אפשרות לגיטימית שאדם מאמין יחיה בתפיסה כזאת, ובוודאי לא לגיטימי בעיניהם להביע אותה.

האם אכן גישה נגדית? הסאב טקסט

מה שהיה הכי מעניין מבחינתי בסרטון הזה הוא החיוך התמידי שריחף על שפתיו של הרב שטיינמן בעת שהוא אומר את הדברים הקשים הללו (והפונים כמובן מצטרפים לצחוקו בהסכמה מלאה). לכאורה הוא חושף את חולשתם של כלל המאמינים, ומוצא פגם עמוק באמונתם. הוא נוזף בהם ובעולם כולו, ובכל זאת הוא מחייך כאילו סיפר בדיחה טובה. יתר על כן, אם באמת היה צורך אני בטוח שבסוף הוא גם היה נותן להם לצלם בפועל. מדוע? הרי הצילום לא באמת יביא כסף? הוא עצמו ודאי יודע את האמת, לא? אז  למה הוא היה משתף פעולה עם חוסר האמונה והכניעה ליצר הללו? אני חושד שזה מפני שבסאב טקסט גם הוא עצמו לא מאמין בסיסמאות הללו. דבריו נאמרים על דרך האירוניה. אני מבין זאת כתוכחה אירונית למדקלמי הסיסמאות הללו, והמבין יבין. אתם שמדקלמים על הסיסמאות על “חובת ההשתדלות”, למה אתם כל כך מתאמצים לפעול בעצמכם? תהיו ישרים ותודו שזה לא נכון (ולא רק שאתם לא במדרגה). הוא מדבר לשיטתם. לכן הוא מחייך, כי זו באמת בדיחה בעיניו.

מה שעוד יותר מפתיע אותי כאן הוא שאני בטוח שכל מי שצופה בסרטון הזה לא מזדעזע ולא שואל את עצמו מדוע הרב שטיינמן משתף פעולה עם חולשת האמונה הזאת. השאלות הפשוטות שהעליתי כאן לא עולות בדעתו של הצופה. כולם שותפים לגיחוך של הרב ושל הפונים אליו, וכולם מבינים שמדובר בסיסמאות ריקות, אבל ההצגה חייבת להימשך (וכי מיהו שמלאו ליבו לצאת נגד ההשקפה הטהורה שהנחילו לנו כל רבותינו). הייתי מוסיף ואומר שלהערכתי רוב הצופים גם לא באמת מודעים לכל זה בעצמם. הם מחייכים אבל הסיבה לזה טמונה בליבם פנימה. בחוץ, במודעות שלהם, הם ממשיכים לדבוק בסיסמאות הריקות הללו ולדקלם בשכנוע עמוק מנטרות ריקות על חובת ההשתדלות, וכנראה הם באמת מאמינים בזה (ברמה המודעת, לא בסאב טקסט).

מיד לאחר מכן הרב חוזר ואומר בתקיפות שזה חוסר מוחלט באמונה, וזה מעורר אצלי תחושה שאפילו הרב שטיינמן עצמו לא מודע לתפיסה הרציונלית והמפוכחת שמקננת בתוכו. האירוניה שלו לא מודעת גם לו עצמו. גם הוא עצמו ממשיך לדקלם על השתדלות ואמונה טהורה ואמיתית, ולעומתה על אמונה חלשה שסבורה כי המעשים שלנו מביאים את התוצאות (הכסף), כשבתת מודע שלו גם הוא מבין שכל זה לא נכון.

המשך הסרטון

בשלב הבא הפונים שואלים אותו היכן הגבול? אז אולי בכלל לא להשתדל ולא לאסוף כסף? למה לעצור רק בכך שלא מצלמים? אפשר בכלל לשבת בבית. ואז הוא עונה להם שזו חומרא שהציבור לא יכול לעמוד בה. כלומר הוא ממריץ אותם להשתדל, כלומר להיכנע לחולשת האמונה שלהם, כי הם לא יוכלו בלי זה. אבל למה לא יוכלו? הרי הוא עצמו יכול להכריז שהכסף יגיע גם כך (בזכות לימוד התורה שלהם בכולל שייעשה במקום לבטל תורה על שנור מיותר), כמו שהכריז שהכסף יגיע בלי צילומים. אני בטוח שהעסקנים הללו כשיקבלו ממנו פסק ברור יוכלו לעמוד בזה ויישבו ללמוד בכולל בעצמם במקום לבטל תורה במסעות שנור. להיפך, זה הרבה יותר קל להם (ראו להלן שאחד מהם אומר זאת בפירוש). זו עוד עדות לכך שגם הוא עצמו לא באמת מאמין בתזה המופרכת הזאת.

לאחר מכן הוא עובר לומר שאסור לנו לרמות את הקב”ה ושלא נחשוב שאפשר לרמות אותו. נדמה לי שכאן כוונתו לומר שעלינו לנהוג בכלים טבעיים רגילים (בגלל חולשתנו), אבל לא להמשיך בסיסמאות על ההשתדלות. כלומר עלינו לעשות את המעשים המיותרים הללו אלא שבלי לרמות. לומר ביושר שאני לא מאמין ביראת שמים אלא בנהנה מיגיע כפיו. וכאן אני שוב תוהה. לכאורה מדובר באנשים (נדמה לי שזה המצב אצל רוב אלו שמדקלמים את הסיסמאות הללו) שאכן מאמינים שלא ההשתדלות מביאה את התוצאות. אבל הם לא מצליחים להפנים את זה. לדעתי הם לא מצליחים כי זה לא נכון, כלומר שבתוככי ליבם הם גם יודעים שזה לא נכון אלא שרק לא מעיזים לומר זאת לעצמם (ליבא לפומא לא גליא). אבל הרב שטיינמן רואה בזה חולשה גרידא. אז מה הבעיה? למה שלא ימריץ אותם להתגבר על כך? הרי הם יודעים שזו האמת אלא שהם חלשים מכדי לחיות כך. אז שישפיע עליהם לחיות כך בכל זאת. אין לי ספק שאם הוא היה אומר להם, זה מה שהם היו עושים (והכולל כמובן היה נסגר מחוסר כסף). שוב, לדעתי זה אומר שהוא עצמו בתוכו פנימה לא מאמין בזה, והוא יודע היטב שגם הם לא. בתוכו (שלא במודע?) הוא רואה את הדברים בדיוק כמו הראי”ה קוק, אבל במסגרת התפיסות והמנטרות החרדיות אין לו מנוס אלא לשחק את המשחק. במקום לומר להם שחינכו אותם על שקר, הוא אומר להם תמשיכו להשתדל רק אל תדקלמו שקרים שאינכם מאמינים בהם. ייתכן שבשלבים הבאים יוכשר הדור להסיר לגמרי את התפיסות המופרכות הללו, אבל כעת זו הדרך שהוא מצא כדי להוכיח את האנשים על חוסר היושר שלהם.

בקיצור, טענתי היא שהוא לא באמת נוזף בהם על חוסר אמונה, אלא בחוסר יושר. הוא טוען שלשיטתם בסיסמאות שמדובר בחוסר אמונה, הם לא ישרים. לעומת זאת, לשיטתו (הלא מודעת?) זו תפיסה אמיתית וראוי להכיר בה ולומר אותה בפירוש. אני לא לגמרי בטוח שהוא עצמו היה מודע לזה, אבל להערכתי זה מה שהתרחש בליבו, בתת מודע שלו.

השגחה לפי המדרגה

לאחר מכן יש רמז לזה שאולי בעלי מדרגה יכולים לחיות כך, כלומר שהנהגת הקב”ה היא פונקציה של מדרגתו של האדם. למאמין “אמיתי” (שמבין שה”השתדלות” מיותרת) הקב”ה דואג גם בלעדיה, ולמאמינים חלשים (שחושבים שההשתדלות כן מועילה) הקב”ה נותן רק על בסיס ההשתדלות. אבל זו אמירה ריקה, שהרי בה במידה יכולתי לומר שהקב”ה נותן לכולם בלי קשר להשתדלות. גם אלו שעשו השתדלות קיבלו בסוף רק בגלל שהקב”ה החליט ולא בגלל ההשתדלות. אז מניין בכלל להמציא שיש הנהגה של הקב”ה לפי המדרגה של האדם? יש לזה כמובן מקורות בראשונים, אבל אני אשאל את אותה שאלה גם עליהם.

לדעתי מדובר בתיאוריה שמטרתה היחידה היא לאפשר לנו להתנהג כרגיל ולהותיר את הסיסמא הדוגמטית על כנה. כך יש לנו אפילו הצדקה לנקוט בפעולות השתדלות כי אנחנו לא במדרגה, ואז הכל בסדר. אנחנו אפילו פטורים מלנהוג כמו שאנחנו עצמנו חושבים. כלומר אנחנו בעצם ידועים שההשתדלות שקר, לא מצליחים לחיות כך, ולכן עלינו באמת לחיות כפי מדרגתנו (כלומר להשתדל). אם מישהו יהין לשקול לפעול לפי הדוגמות שחונך עליהן, כלומר לא להשתדל, הוא יינזף כמובן (כי יש “חובת השתדלות”). כך יש הצדקה לפעול כרגיל, אבל לא כי זה באמת נחוץ, אלא מפני שאלו שלא במדרגה חייבים בחובת השתדלות. כך כל אחד מאתנו יכול לעשות את מה שבאמת הגיוני ונכון לעשות, ואפילו לא צריך לוותר על הדוגמות המופרכות שחונכנו עליהן.

בשולי הדברים עולה התהייה מדוע הוא לא יכול לומר להם להתעלות ולא להשתדל, ואז ממילא הם יהיו במדרגה הגבוהה שלא זקוקה להשתדלות, ושוב הכל יהיה בסדר (הכסף יגיע ישירות מהקב”ה עצמו). למה להשלים סתם כך עם חולשות? ושוב, אם הוא באמת היה אומר להם דבר כזה אני די משוכנע שזה מה שהם היו עושים, ולפי שיטת ה”השתדלות”, בגלל שמדרגתם עלתה פלאים ממילא גם הכסף היה מגיע ללא ההשתדלות. אז מה הבעיה? למה לשתף פעולה עם מעשים נטולי אמונה שכאלה במקום להמריץ את האנשים להתעלות? בסרטון הם עצמם שואלים את הרב (מדקה 3:20), האם המסקנה היא שעליהם להתחזק באמונה, כלומר לוותר על ההשתדלות? הפונה מוסיף שאשתו תשמח מאד אם הוא לא ייצא לחו”ל לשנורר. כלומר הם מציעים לו בדיוק את המוצא המתבקש. אבל הוא כמובן לא משתף פעולה, וממשיך להמריץ אותם להשתדל (אבל חס ושלום בלי הצילום. לנסוע לחו”ל, לבטל תורה, להתדפק על דלתות, להתבזות, אבל בלי לקחת צילום!!) ורק מבקש שלא ירמו את עצמם. זה ממש מבנה של לולאה בתוך לולאה עם סתירות פנימיות מיניה וביה, ולדעתי אי אפשר להבין את מהלך הדברים בלי להניח שיש כאן סאב טקסט שמשתרבב לתוך הטקסט. לכן אני משער שהרב עצמו לא באמת מאמין בזה בתוכו פנימה.

המסקנה היא שעליהם לנסוע בלי הצילום, אבל לנסוע. הוא מוסיף “כולנו חלשים” (במשתמע: גם הוא עצמו). אם ייתכן רמז יותר חזק מזה לסאב טקסט, איני יודע מהו. ההתעקשות לא לצלם היא כנראה רק כדי לשמר את הדוגמה למרות שכולם (כולל הוא עצמו) פועלים בניגוד לה. זוהי הפשרה בין התיאוריה (המופרכת) למציאות (האכזרית). זהו המחיר שמשלמים לדוגמות החרדיות שלא עומדות במבחן המציאות ובמבחן ההתנהגות של החרדים עצמם, מה שמאפשר להתנהג באופן נורמלי והגיוני בתוך תיאוריה מופרכת.

ההוכחה

כעת אנחנו מגיעים להוכחה. בהמשך הסרטון יש סיפור של אחד הפונים שהגיע אליו מישהו הביתה והביא לו 60,000 דולר בלי שהיה צריך לצאת מהבית. הרי לכם הוכחה שההשתדלות שקר (!!). והמסקנה היא, כמובן, ש… יש לנסוע, אבל בלי צילום חס ושלום. ואנוכי בער ולא מבין: המסקנה המתבקשת היא שאין צורך בכלל לנסוע, לא? איך מגיעים לפשרה שיש לנסוע אבל בלי הצילום (שכאמור הוא עניין מינורי)? הרי לכם ישר לפנים אותה פשרה שתיארתי למעלה בין המציאות (האכזרית) לתיאוריה (המופרכת).

בהמשך (דקה 5:00 בערך) הפונה מתנצל ומבהיר שההשתדלות שלו לא כל כך גדולה. יש שנוסעים לחודשים אבל הוא צדיק שנוסע רק לכמה ימים. צא וראה כמה גדולה אמונתו. אמנם לא מושלמת, אבל בכל זאת ללא ספק בעל מדרגה. כשמדרגתו תתעלה עוד יותר הוא כבר לא ייסע בכלל. השקר המוסכם הזה ממשיך, תוך צדקנות מאוסה מצד כל הצדדים. ממש קשה להאמין שרואים מחזה עיוועים כזה בפועל מול העיניים. כולם יודעים מהי האמת ורוקדים סביבה תוך הפרחת  סיסמאות ריקות שאף אחד מהם לא מאמין בהן, בלי להעז לגעת בפיל שבחדר.

בהמשך (בערך 6:00) הרב מקונן על כך שאנשים נותנים צדקה לקראת פסח ואז יש להם תירוץ ולא נותנים כל השנה, וזו צרה גדולה מאד. הצרה של הדור (!). ואנוכי תמיה, הרי זו החלטה של הקב”ה ולא של האנשים. אז מה הבעיה? מה הצרה כאן? וכי החלטות של אנשים קובעות כמה כסף יגיע? זה כבר נקבע בראש השנה, לא? השניות הזאת בין הטקסט לסאב טקסט ממשיכה לכל אורך השיחה. ברור שאף אחד מהצדדים לא באמת מאמין בסיסמאות שמופרחות שם, אבל השיח ממשיך בשני הצירים במקביל: הציר הטבעי וההגיוני (חולשת האמונה) והציר התיאולוגי-הדוגמטי ההזוי (שהוא כמובן האמת הצרופה שאנחנו לא במדרגה כדי לקבל אותה).

שתי הערות על המתודה

פירטתי ופלפלתי ודרשתי כל תג במחזה התימהוני שמוצג בסרטון, ולא בכדי. מטרתי כאן הייתה להראות עד כמה פלפולי ההשתדלות הם מגוחכים. אני מראה זאת דרך הצבעה על העובדה שאם אני אלך איתם יש לי פלפולים הרבה יותר טובים שמובילים למסקנות הפוכות. אם אתם בכל זאת מחליטים לא להתפלפל, אז באמת הכל מיותר, גם הסרטון וגם דבריי. המסקנה המתבקשת היא כמובן שיש לעשות את מה שצריך בדרך המקסימליסטית האפשרית, כי רק זה מביא את התוצאות. פשוט צריך להתאזר באומץ ולוותר על הדוגמות המופרכות הללו, ואולי אף להעז ולומר זאת בפה, גם אם יש תחושה שמדובר בכפירה.

אוסיף כאן עוד הערה על פטרנליזם. בדרך כלל אני מסתייג מטענות שמסבירות לאדם מה הוא באמת חושב ומה נמצא בסאב טקסט של דבריו. בדיון עלינו להתייחס למה שהאדם אומר ולא למה שלדעתנו הוא חושב או למה שנמצא בתוכו. טענות פטרנליסטיות בדרך כלל מהוות התחמקות מוויכוח, והן לא מאפשרות דיון. אדם מעלה טיעונים ואנחנו מסבירים לו מה הוא באמת חושב (כלומר מהי הנקודה היהודית שבתוכו פנימה). אבל במקום שבו יש אינדיקציות ברורות לשניות כזאת, כלומר לסתירות בין דרך המחשבה המוצהרת לבין אופן ההתנהלות בפועל, שם ההתייחסות לסאב טקסט מתבקשת. נדמה לי שקשה לחמוק מפטרנליזם כזה (שבו אני מסביר לרב שטיינמן במה הוא באמת מאמין בתת מודע שלו) כשרואים את השיח בסרטון. הסתירות זועקות עד לב השמים. במקרה כזה, אני פשוט לא מאמין להצהרותיהם של האנשים לגבי מה שהם עצמם חושבים. חשוב לי לומר שלא בהכרח מדובר בשקר (ואפילו לא שקר קדוש. אני לא חושד ברב שהוא סתם משקר, לכל היותר זה שקר קדוש)[6]. כשלעצמי, אני נוטה לחשוב שמדובר ברמייה עצמית. אדם לא מוכן לעמוד מול מראה ולהודות ביושר שהוא לא מאמין באמת בדוגמות שעליהן הוא חונך, כלומר שהוא “כופר”.

כאן המקום לשוב למונח בכותרת הטור, “שקר ההשתדלות”. המונח הזה מתפרש אצלי לתרי אנפי: מחד, הוא מתאר את התפיסה שמבטא הרב שטיינמן (בטקסט, לא בהכרח בסאב טקסט) שההשתדלות שקר, ומאידך הוא רומז לתפיסתי שראיית פעולותינו כ”השתדלות” גרידא היא שקר מוסכם.

שתי תפיסות של השתדלות

הזכרתי שהתפיסה שמציג לכאורה (בטקסט, לא בסאב טקסט) הרב שטיינמן שונה מזו של הראי”ה. הרב שטיינמן מניח שהכל בידי הקב”ה, וההשתדלות שקר. הראי”ה, לעומתו, מבטא תפיסה מאוזנת ומתונה יותר, שלפיה יש דברים שמקורם בקב”ה ויש שמתחוללים על ידינו. ואילו אנוכי הקטן דוגל בתפיסה שלישית, שלפיה הקב”ה מתנתק מהעולם עם חלוף הדורות, וכיום הוא כבר כמעט לא מעורב (אם בכלל).[7]

מה שהראיתי בהערותיי על הסרטון הוא שהתפיסה הראשונה, שלפיה ההשתדלות שקר והכל בא מהקב”ה, היא מופרכת. אבל זו באמת תפיסה ילדותית, הגם שרבים וטובים אוחזים בה. כנגד גישתי, זו השלישית של ההתנתקות מהעולם, העלו רבים את תפיסת הראי”ה, שהיא השנייה כאן, שלפיה הקב”ה מעורב גם אם לא  תמיד. הם אומרים שאין לי אפשרות להוכיח שאין מעורבות.

האם יש משמעות לטענות שהעליתי כאן נגד הגישה הראשונה (של הרב שטיינמן) בוויכוח בין הגישה השנייה והשלישית? הרי אני טוען שגם בעלי גישת הביניים לא באמת מאמינים בתפיסה שהם מציגים. בפועל הם לא מתנהגים באופן שהולם אותה. אני טוען שהטענות שהעליתי כאן בהחלט רלוונטיות גם בוויכוח ביני לבין הגישה המתונה יותר. יש בעניין זה לפחות שתי נקודות שרלוונטיות גם לוויכוח הזה.

ראשית, גם ההודאה במקצת הזאת (שלא הכל בידי הקב”ה) מגיעה בדרך כלל רק אחרי הטיעונים שאני מעלה. ביומיום כמעט לא תשמעו את התפיסה הזאת. להיפך, ביומיום כולנו מנסים להבין את מעשיו של הקב”ה בכל עלה שנופל ובוודאי אדם שנפגע או נפטר. תמיד יש תהייה האם ניתן להבין או לא, מהו ההסבר, האם הוא עובד אצלנו או לא, אבל ההנחה המוסכמת ברקע היא שברור שכל מה שקורה הוא מעשה ידיו של הקב”ה. לכן ההודאה במקצת הזאת (המעבר מהגישה הראשונה לשנייה) גם היא הישג שאני רושם, בין היתר, לזכותי.

שנית, יש כאן לקח לא פחות חשוב שנוגע גם הוא לוויכוח עם גישת הביניים של הראי”ה. הסרטון הזה מדגים את האפשרות של אנשים שחונכו בדרך מסוימת לדקלם עקרונות שהם עצמם בתוכם פנימה לא מאמינים בהם ולא נוהגים לפיהם בחיים, רק בגלל שהם התרגלו. הסרטון מדגים כמה שרידות יש לדוגמות שהתחנכנו עליהן וכמה קשה לנו לוותר עליהן. למרות שכפי שהראיתי כולם מבינים את מופרכותן הם ממשיכים לראות בסטייה מהן חולשה ועצת היצר, וביחד עם זה כמובן אפילו לא מעלים בדעתם לוותר על הסטיות הללו במישור המעשי (כי בתוכם פנימה ברור להם שאלו לא סטיות, אלא פשוט התנהגות הגיונית). ההדגמה הזאת בהחלט רלוונטית גם לטיעונים המאוזנים יותר שעולים נגדי. הרי החינוך שקיבלנו הרגיל אותנו למעורבות (במינון כזה או אחר) של הקב”ה. כאשר אני טוען שאין מעורבות אני יוצא נגד הרגל מאד מושרש בחינוך הדתי. אין פלא שעולים תירוצים שונים ודחוקים, כגון שהקב”ה משחק איתנו מחבואים ולא מאפשר לנו לראות את השגחתו, וכל זאת כדי לא לוותר על הדוגמה שחונכנו עליה (המסורת הקדושה שלנו).

יתר על כן, הדברים אמורים לא רק במישור הטיעונים אלא גם במישור המעשי. באתר ובספר (השני בטרילוגיה) אני מראה שוב ושוב שבהתנהגותנו בפועל אין ביטוי ממשי לכך שאנחנו באמת מאמינים במעורבות אלוהית. הראי”ה עצמו קורא לנו להשתדל ככל יכולתנו ותולה את התוצאות בזה. רק היכן שהדברים לא בידינו יש לפנות לקב”ה, אבל שם בין כה וכה זה לא נוגע להשתדלות שלנו. בנוסף, לכל אירוע יש לנו הסברים טבעיים, וגם אם אין כאלה לעולם נתלה את הדבר בכך שלא הבנו את המצב עד תום. כפי שהזכרתי בספר, מחקרים רפואיים לעולם לא מנטרלים את השפעת התפילות והמצוות, ואף אחד לא מעלה בדעתו להתחשב בתפילות כפרמטר שמשפיע על ריפוי, גם בין חוקרים ורופאים יראי שמים. הוא הדין לגבי ועדות חקירה שבוחנות תאונה או אירוע כזה או אחר. לעולם מסקנותיהן לא תהיינה שזו הייתה יד ה’ ואין סיבה טבעית. גם גדולי יראי השמים לא יסתפקו במסקנה כזאת אלא יבקשו לרדת לחקר האמת ולמצוא את הסיבה (אני לא מתכוון במאמרים שלהם בעלוני שבת אלא בחיים). כלומר כולם מניחים מבלי משים שהכל טבע, אבל ביחד עם זה ממשיכים לנאום שהקב”ה הוא המרפא ואנחנו רק משתדלים, ולדבר על הצלות וניסים רפואיים או עונשים משמיים, מה שלא בא לידי ביטוי בחיים שלהם עצמם בשום צורה מעשית. אין צורך לומר שבדרך כלל מדובר בתופעות שיש להן גם הסבר סטטיסטי פשוט (ראו בדוגמה המגוחכת על 60,000 הדולר בסרטון).

כל הטיעונים והסתירות בין ההתנהגות לבין התיאוריה, מופיעים גם אצל בעלי הגישה האמצעית, זו שרואה בעולם טבע ושלא הכל מעשה ידיו של הקב”ה. גם שם עדיין משתמשים בכלים דומים לאלו שראינו בסרטון. אם כך, אני טוען שראוי לחשוד האם לא מונחת גם אצלם אותה שניות שהצבעתי עליה בתפיסה הקיצונית שמובעת בסרטון. תכלס, אנשים לא נוהגים במישור המעשי בהתאם לתפיסות שהם מביעים, וזה אומר שיש סאב טקסט. לכן אני חוזר וטוען שרוב האנשים מסכימים לתפיסותיי (הגישה השלישית של הניתוק מהעולם) רק לא מוכנים להודות בכך.

לדיון בעצם טענותיי על הניתוק של הקב”ה מהעולם ראו בטור הבא, שבו אני מתכנן להתייחס לביקורתו של הרב משה רט על גישתי.

[1] תפיסתי בעניין מפורטת באריכות בספר אין אדם שליט ברוח, השני בטרילוגיה שלי.

[2] ועוד יותר  מוזר שבגמרא שם יוצא שהיתרון של הנהנה מיגיע כפיו על ירא השמים הוא דווקא בעולם הבא (לשניהם יש עולם הזה, אבל עולם הבא יש רק לנהנה מיגיע כפיו).

[3] בדוחק אפשר היה להבין שתמיד הקב”ה יכול לפעול וגם פועל, אבל כשהדבר ניתן עדיף שלא נשב בחיבוק ידיים אלא נעשה זאת בעצמנו (בנוסף לפנייה אליו). זה לא סביר בעיניי (למה לפנות אם אנחנו עושים זאת בעצמנו?!).

[4] המהדרין טוענים שחוסר השתדלות עלול להביא לאובדן מה שנגזר לנו בראש השנה. זו כבר באמת פסגה פלפולית מרשימה: המעשים שלנו לא משפיעים על המציאות אבל חוסר מעש כן משפיע עליה. מה שנגזר לא בטוח שיתממש (איה נוראותיו של הקב”ה?!), אבל זה לא בגלל מעשינו אלא בגלל חוסר מעשים.

[5] כאן המקום להפנות את הקורא לטור 271, שם עמדתי על כך שאנשים עושים פעולות שכרוכות באיסור למרות הסיסמאות שמדובר רק בהשתדלות. זהו כמובן אבסורד, שהרי אם בכלל אז האיסור רק ימנע את העזרה האלוקית ולא יקרב אותה. במקרה כאן מדובר רק על  השתדלות מוגזמת ולא על השתדלות באיסור.

[6] על שקרים קדושים, ראו בטור 21.

[7]  לדעתי במינונים בין שני הקטבים, הראי”ה די קרוב לתפיסה שלי. אני מבין שהוא דוחק את מעורבותו של הקב”ה לפינות די רחוקות.