מעורבות אלוהית בעולם – התמונה השלימה (טור 280)
בס”ד
בטור הזה אני נזקק שוב לנושא המעורבות האלוהית בעולם. אני לא מכנה אותה “השגחה” כמקובל, מפני שהמינוח הזה אינו מדויק. השגחה יכולה גם להתפרש במובן פסיבי (מעקב אחרי מה שקורה כאן, גם בלי מעורבות). העילה לדיון היא ביקורת של הרב משה רט על שיטתי בעניין שהתפרסמה לפני כמה ימים תחת הכותרת “ה’ לא עזב את הארץ – תשובה לרב מיכאל אברהם“.
הדברים שלו נכתבים בעקבות ויכוחים רבים בינינו בנושא הזה (חלק מהם כבר פורסם בעבר, וחלקם מופיעים בצורות שונות בטרילוגיה עצמה), ואני מניח שמי שירצה יוכל לשמוע עליהם גם בכנס שייערך מחרתיים לכבוד יציאת הטרילוגיה (יום ד, 4.3, בשעה 15:45-18:30 במכון הגבוה לתורה, באוניברסיטת בר אילן. ראו במודעה כאן משמאל). הרב משה ידבר שם על ביקורתו ואני אגיב בקצרה.
תחילה אתאר כאן בקצרה את גישתי, ולאחר מכן אתייחס לביקורות הנ”ל. התיאור של גישתי יהיה תמציתי למדיי, אבל ישתדל להקיף את כל הנקודות הרלוונטיות (ולכן הטור הזה מעט ארוך יותר מהמקובל. זו ההזדמנות לקבל תמונה שלימה, גם אם סכמטית, על הנושא הזה שחוזר ונדון כאן לא פעם (ליתר פירוט ראו בספר השני בטרילוגיה, אין אדם שליט ברוח).
נקודת המוצא: הנחות מתודולוגיות
להבנתי, ההנחות המתודולוגיות שלי הן שעומדות במוקד הדיון, ולכן אפתח בהן (חלק מהדברים נדונים בטור 243, שם הצבתי אותם בקונטקסט פרשני ומתמטי). מה שמעורר את הוויכוח הוא קונפליקט או סתירה לכאורה בין מה שעולה מהמקורות והמסורת (תורה, תלמוד וחז”ל ופרשנים, מאי עמא דבר) לבין מה שעולה מהתבוננות בעולם ומתפיסות מדעיות. לכן חשוב לקבוע כבר בהתחלה: מבחינתי ההסתכלות על העולם היא הבסיס העיקרי לתפיסות עובדתיות. אני לא לומד עובדות מהתורה ולא מהתלמוד, אלא בעיקר מהתבוננות בעולם. בעיקרון, תורה אינה מקור לעובדות ולא מתיימרת להיות כזאת, אלא בעיקר מקור לערכים ונורמות הלכתיות. אמנם יש טענות עובדתיות בתורה (בריאת העולם, מתן תורה, אברהם אבינו, משה רבנו, הכניסה לארץ וכדומה) וכמובן גם בחז”ל ובמפרשים (תפיסות השגחה, משמעותה של תפילה וכו’), ואסביר כיצד לדעתי יש להתייחס אליהן.
עובדות בתורה תלויות בפרשנות שלנו עבורן. זהו כבר יסוד שיסד לנו הרמב”ם לגבי בריאה יש מאין וההאנשה של הקב”ה, שאם יש סתירה בין מה שעולה בעיוננו (הפילוסופי והעובדתי-מדעי) לבין מה שכתוב בתורה, ניתן וראוי לאחוז בפלך הפרשנות וליישב את מה שכתוב בתורה עם המסקנה שלנו. כידוע, הוא גם עשה זאת לא מעט. מעבר לפרשנות למאורעות ספציפיים כמו פגישת המלאכים עם אברהם שהתפרשה אצלו כחלום, בין היתר הוא אפילו מוכן היה לוותר על הטענה שהעולם נברא יש מאין אם אכן זו הייתה מסקנתו המדעית-פילוסופית (כלומר אם אריסטו שטען לקדמות העולם היה מביא ראיות טובות לתפיסתו). זאת למרות שהתורה פותחת בקביעה חגיגית “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” (וכמובן גם את כל שאר היקום, כמתואר בהמשך הפרק הראשון). אין תיאור עובדתי יותר חזק מזה, ובכל זאת גם עליו הרמב”ם היה מוכן לוותר מול מסקנה עובדתית-פילוסופית-מדעית אחרת. האלגוריסטים, שחלקן פוסעים בעקבות הרמב”ם הנ”ל (לגבי חלום המלאכים), מוכנים לוותר על כל התיאורים העובדתיים-היסטוריים במקרא, ולראות בהם אלגוריה בלבד. נכון שהרשב”א התפלמס איתם בחריפות, אבל בכל זאת היו שקיבלו זאת. יתר על כן, גם הרשב”א עשה זאת בעיקר מפני שהם הגיעו לדעתו למסקנות בעייתיות ופחות בגלל עצם התפיסה האלגוריסטית. אבל גם אם הרשב”א אכן חשב אחרת – אני מרשה לעצמי לא לקבל את תפיסתו בעניין מפני שאיני רואה בו מקור סמכות לפרשנות התורה, מה שמביא אותי ליחס לחז”ל וחכמי הדורות.
כפי שכבר כתבתי לא פעם, אני מחלק בין שני סוגי סמכות: פורמלית (חובה לקבל למרות שאיני מסכים) ומהותית (צריך לקבל כי יש להם ידע או חכמה שלי אין, ולכן הם בוודאי צודקים). כבר במישור המושגי אין אפשרות לדבר על סמכות פורמלית ביחס לעובדות, גם אם אלו עובדות שלא נתונות לתצפית חושית ישירה או עקיפה (כמו השגחה, ביאת המשיח, עולם הבא וכדומה). אי אפשר לומר לאדם שהוא חייב לקבל עובדה אם בפועל הוא חושב אחרת. מה שאפשר הוא לשכנע אותו שהוא טועה, כלומר היזקקות לסמכות מהותית. אפשר לשכנע אותו באמצעות טיעונים או באמצעות היזקקות לסמכות הטוענים. הסמכות המהותית של חכמי הדורות (חז”ל או המפרשים) בנוגע לקביעות עובדתיות-מחשבתיות יכולה להתבסס על שלושה מקורות: מסורת מסיני, פרשנות למקרא (בהנחה שיש להם מיומנות פרשנית עילאית לעומתי), או סברת עצמם, כלומר תוצאה של עיון פילוסופי או תצפית אמפירית-מדעית (וכאן ההנחה היא שיש להם חכמה או מקורות מידע עילאיים שאין לי).
כל עוד אין עדות ברורה למסורת מסיני, איני רואה באמירה של חז”ל ובוודאי של פרשנים שבאו אחריהם, מקור סמכות מהותי. קיומו של קונצנזוס לא מעיד על מסורת, בוודאי לא בתחומים הללו. קונצנזוס יכול להיווצר בכל מיני צורות. על פרשנות המקרא כבר עמדתי למעלה. כל אחד יכול לפרש כהבנתו, ואין לחז”ל סמכות או יכולת לפרש את המקרא טוב ממני (בהלכה יש להם סמכות כי קיבלנו אותם על עצמנו). ובמישור של תפיסת המציאות והידע מדעי-פילוסופי, אין להם שום יתרון עליי ועליכם. סברא יש לכולנו, וביחס למדע סביר יותר לומר שלנו יש יתרון עליהם. בוודאי שאין שום קדושה במה שהם אמרו, כמו שאין קדושה במה שאני אומר. מדובר בסברות ומסקנות של בני אדם כמוני כמוכם.
גם דברים שנחשבים כאילו התקבלו במסורת ואפילו יש סביבם קונצנזוס רחב, יש להם אותו מעמד. למסורת אין שום מעמד מבחינתי מעבר לתחום ההלכתי, אלא אם ברור שהיא באה מסיני. לכן תפיסות רווחות בנושא מחשבתי או עובדתי כזה או אחר, ממש לא מרשימות אותי. כמובן כדאי לבחון אותן בכבוד לגופן, כמו כל עמדה מנומקת אחרת, אבל הטענה שכך חושבים רבים אינה יכולה להחליף טיעונים לגופו של עניין. זהו כשל אד פופולום או אד הומינם, ולכן טענה כזאת מבחינתי אינה עניינית.
אומר יותר מכך. מסורת וקונצנזוס שכאלה הם אפילו לא במעמד שמשית עליי את נטל הראיה. גם אם אני חולק על כל חכמי הדורות (ואני לא) עדיין איני סבור שנטל הראיה הוא עליי. משמעות הדבר היא שגם אם אני בספק בסוגיא הנדונה, איני רואה הכרח לקבל את עמדתם. אם אני בספק אז אני בספק וזהו. כזכור, לדעתי אין להם שום יתרון עליי בתחומים אלו ואין להם מקור מידע שלא ידוע לי. התקבלות של רעיונות בכלל, וגם אצל חכמי ישראל, יכולה להיות מבוססת על סברתם או על תפיסה (שגויה לדעתי) כאילו יש כאן עמדות מחייבות (יש מסורת וסמכות בשאלות של מחשבה ועובדות). להתקבלות של רעיונות יש דינמיקות שונות, אבל שאלת האמת שבהם צריכה להידון לגופה.
לסיום רק אזכיר שבטור 243 הבאתי את דברי הרמב”ם בשמונה פרקים כדגם להתייחסות לסתירה בין מקורות חז”ל לסברא בהקשר ערכי (האם עדיף “ישר” או “כובש”). ראו שם גם את דברי הר”ן בסוכה על כך שאין להכחיש המוחש.
כעת אעבור לדון בסוגיית המעורבות האלוהית עצמה.
מה אומרת המציאות על מעורבות אלוהית
בהסתכלות פשוטה על המציאות ברור לכל אחד מאיתנו שיש חוקי טבע. יתר על כן, לפי מיטב הידע המדעי העכשווי, חוקי הטבע הם דטרמיניסטיים. בעבר כבר הסברתי מדוע תורת הקוונטים לא רלוונטית לסוגיא. בקצרה, היא עוסקת בסקלות מיקרוסקופיות ולא בעולם שלנו, והיא מתארת את התנהלות העולם דרך התפלגות קשיחה שאין לה קשר למעשינו או למדיניות והחלטות אלוהיות.
אנשים מניחים לפי תומם שלכל אירוע יש סיבה טבעית, ובהתקיים הסיבה יתרחש האירוע. אם לא מצאנו את הסיבה אנחנו עדיין מניחים שיש סיבה כזאת אלא שלא מצאנו אותה. אף אחד לא מניח שחפץ כלשהו מתחיל לנוע בלי סיבה פיזיקלית.[1] אלו הזיות שאף אחד לא מאמין בהן, ואני לא מאמין גם למי שאומר שהוא מאמין בהן. הבאתי לכך כמה דוגמאות.
אף אחד מאיתנו לא יקבל טענה של אדם שהתקדם על המדרכה בלי להניע את רגליו. אנחנו גם לא נקבל טענה שאמנם הנעתי את הרגליים אבל מה שגרם להתקדמות שלי הוא הקב”ה ולא הנעת הרגליים. לחלופין, בישלתי חמין אבל לא האש עשתה את את זה אלא הקב”ה (אני רק עשיתי “השתדלות”). חשוב להבין שאלקטרון או כל עצם פיזי אחר הוא בדיוק כמו גוף האדם. גם שם העסק לא קורה בלי שיש סיבה פיזיקלית (או רצון אנושי) שמחוללת זאת. כשאני לוקח אקמול החום שלי יורד, ולא משנה אם התפללתי או לא, ומה איכות התפילה שלי. זו כימיה פשוטה. ואם החום לא ירד, מיד אבדוק את הכדור או אלך לרופא לבדוק מה הולך כאן. ואפילו אם לא נמצא סיבה כלשהי, ברור יהיה לכולנו שיש כאן סיבה שמשום מה נעלמה מאיתנו. הרי כל מדען שמגלה תופעה חדשה שלא מתאימה לחוקי הטבע היה אמור להסיק שזו יד ה’ ולכן יש כאן חריגה מהטבע. אבל משום מה הוא ממשיך לחפש, וכמובן תמיד מוצא, סיבה אחרת. חוקי הטבע תמיד שם. לא תמיד אלו הידועים לנו, ולעתים מתחדשת לנו הבנה לגבי חוקי הטבע, אבל לעולם מדובר בהסבר טבעי. גם אם בסופו של דבר נתייאש ולא נמצא את הסיבה לכך שהחום לא ירד או שהעניין לא פועל לפי החוקים, ואז אולי נדבר על יד ה’ ועל התפילה, לדעתי ברור לכולנו שאלו דיבורים מהשפה ולחוץ. אף אחד לא באמת מאמין בזה (ראו את דברי הרב שטיינמן שהובאו בטור הקודם). אם הייתה בעינינו אופציה כזאת, ספק עד כמה היינו משקיעים בבדיקות, שהרי תמיד יש אפשרות שזה בגלל התפילה. ובכלל, במקום לבדוק בהיסטריה מה הסיבה שהחום לא יורד, אפשר פשוט להתפלל עכשיו טוב יותר (תשלומין או נדבה) ובכך לייתר את הצורך לבדוק ולטפל. אה, שכחתי את “חובת ההשתדלות”…
כבר הזכרתי כאן (ובטרילוגיה) שכשעושים מחקר רפואי ובודקים קבוצת מדגם מול קבוצת ביקורת, אף אחד לא טורח לנטרל את השפעת התפילות והמצוות. מנטרלים פלצבו, או כל גורם קטן אחר שעולה על הדעת, ואת עיקר העיקרים שוכחים: התפילה והמצוות. אף אחד לא עושה זאת, לא חוקרים יראי שמים, ולא פציינטים יראי שמים שמשתמשים בתוצאות של מחקרים רפואיים. אבל אם עיקר הריפוי נעשה על ידי הקב”ה והתפילות זו רשלנות מחקרית חמורה. כשבודקים תקלה במטוס שהתרסק או תאונת דרכים, תמיד מחפשים מקור טבעי (סדק בכנף, תקלה וכדומה). גם אם לא מצאנו ברור לנו שיש מקור כזה. איך הייתם מתייחסים לשוטר שבחן תאונה ולא מצא לה הסבר, ואז אמר כנראה שהנה לא התפלל כמו שצריך. הרי ברור לכולנו שאלו דיבורים מהשפה ולחוץ. וכך בכל תחום בחיינו. בטורים 39 ו-271 ניתן לראות עוד דוגמאות לכך שאנשים לא באמת מניחים את תפיסת ההשתדלות שעליה הם מצהירים. חזרתי על כך והראיתי זאת בצורה מאד ברורה גם בטור 279, שם שללתי את התזות ההזויות אך רווחות לגבי “חובת ההשתדלות”. אף אחד לא באמת מאמין בזה ולא נוהג כך. אנשים מבינים שעליהם לפעול כדי להביא תוצאות, ושהפעולות הן שמביאות את התוצאות (ולא חיים במטריקס שאנחנו עושים פעולות והקב”ה מביא את התוצאות).
כאן ישנה נקודה מאד חשובה. בטוקבקים לטור הקודם עלו כמה וכמה טענות שיש חובת השתדלות עד רמה מסוימת. היו שם ערבובים בין טענות שונות ולא אכנס לכך בפירוט. כאן רק אומר שאם יש רמת השתדלות מסוימת שכן נחוצה כדי להביא את התוצאות אין סיבה להניח שיש לה גבול. אלו ספקולציות שאין בהן היגיון וגם אין להן מקור. אם התוצאות תלויות במעשינו עלינו לפעול באופן שיביא אותן, ולא לעשות פעולות חלקיות ולסמוך על הקב”ה חלקית. מאיפה הגיעה התזה המוזרה הזאת? יש רק שתי אפשרויות שניתן לדון בהן: “לחיות בסרט” של “חובת ההשתדלות” או להבין שהטבע פועל לפי דרכו והקב”ה לא מעורב. כל הבירורים על גדר חובת ההשתדלות עד כמה, הם הזיות שאיני יודע מי המציא אותן.[2]
עוד מיתוס רווח ושגוי הוא זה של אפשרות למעורבות אלוקית במסגרת הטבע. כמה וכמה מפרשים (כולל חז”ל) וכמובן גם אנשים בימינו מדברים על כך שתיתכן מעורבות אלוהית במסגרת הטבע. שימו לב שהם לא מדברים על נס נסתר אלא על מעורבות שאינה נס. התוצאות אפשריות גם על פי הטבע והקב”ה רק דואג שהן תקרינה. אבל זהו חוסר הבנה כמובן. מעורבות אלוהית פירושה שבלי שהוא מעורב היה קורה X, והוא מתערב ומחולל את Y. כלומר חוקי הטבע היו מביאים תוצאה אחרת מזו שהוא חולל. לכן כל מעורבות פירושה חריגה מהתנהלות טבעית ומחוקי הטבע (כאמור, אני כולל את הרצון החופשי שלנו במסגרת הטבע). אין חיה כזאת מעורבות במסגרת הטבע. ניתן כמובן לחלק בין נס נסתר, כלומר נס שמבחינת הרואים לא ברור שהייתה כאן חריגה מהטבע (למרות שבפועל הייתה) לבין נס גלוי, שבו כל אחד רואה שהיה כאן נס. כך מבחינים בין נסי מגילת אסתר למכות מצרים או בקיעת ים. גם כאן וגם כאן האירועים התחוללו על ידי הקב”ה (בתפיסות המקובלות), אלא שבמגילת אסתר זה התחבא במעטה טבעי ואילו במצרים היה ברור לכל שמדובר בניסים. אבל שני סוגי הניסים הללו הם חריגה מהטבע.
התפיסה המדעית שתיארתי שוללת את קיומם של שני סוגי הניסים. ההנחה שלנו היא שכל אירוע יש לו סיבה, בין אם אנחנו מבינים ורואים אותה ובין אם לאו. אמנם אי אפשר לשלול את קיומן של מעורבויות אלוהיות ספורדיות. ייתכן שפה ושם הוא מתערב בלי שנשים לב (נס נסתר), אבל במהלך השוטף של החיים והעולם הטבעי אין מעורבות אלוהית.
יש לכך שתי השלכות:
- מקובל אצלנו שכל מי שנפטר מיד שואלים מדוע זה קרה, וגם אם לא מוצאים סיבה מסבירים שהקב”ה לא עובד אצלנו ושיקוליו לא נהירים לנו. מכלל הדברים עולה שברור לכולם שזה אכן מעשה ידיו, אלא שלא תמיד ניתן להבין. זה נס נסתר. אף אחד לא מעלה את האפשרות שפלוני נפטר בגלל מחלה או בגלל אירוע כזה או אחר, בלי קשר לשיקולים תיאולוגיים-אלוקיים. זו לא אופציה. מהתמונה שתיארתי עולה שזה לא נכון. אולי במקרים מסוימים זה מעשה ידיו של הקב”ה, אבל ההנחה כאילו זה תמיד כך אינה נכונה.
- גם לגבי המקרים הספורדיים, זו רק אפשרות היפותטית. איני יכול לשלול מעורבויות כאלה. ועדיין נטל הראייה לכך שהן קיימות מוטל על מי שטוען זאת. כשלעצמי איני רואה שום אינדיקציה לכך, ותחושות בעניין הזה לא שוות מאומה. רוב ככל המקרים שהובאו לידיעתי בהקשרים אלו ניתנים להסבר סטטיסטי פשוט, ולכן אין סיבה להניח שהם פרי מעורבות אלוהית.
כדוגמה, אטול את שיבת ציון בימינו או ניצחון במלחמה זו או אחרת. יש הטוענים כי אלו ניסים גלויים. זו כמובן שטות. אין כאן ולו אירוע אחד שברור בעליל כי הוא לא לפי חוקי הטבע. ניתן אולי לטעון שיש כאן נס נסתר (כמו במגילת אסתר), מהלך אלוקי שנראה כאילו במסגרת הטבע וחוקיו (כאמור מעורבות אלוהית היא לעולם חריגה מהטבע, אלא בנס נסתר החריגה לא גלויה). אבל גם כאן, על אף שזה אולי אפשרי, איני רואה שום הכרח לזה. לניצחונות המלחמה יש הסברים טובים מאד במישור הצבאי-היסטורי. ה”ניסים” הללו (גם אלו מביניהם שאכן היו)[3] הם לכל היותר צירופי מקרים, שתמיד יכולים להתרחש, בטח בסיטואציה כל כך קטסטרופלית כמו מלחמה. לכן הטוען שיש כאן יד אלוהית, גם אם זה אפשרי – עליו נטל הראיה.
לגבי שיבת ציון יש לכאורה טיעון חזק יותר, שהרי היא נמסרת לנו מראש בנבואה. לכאורה זו ראיה מוחצת למעורבות אלוהית. אבל גם כאן, על אף שזה כמובן אפשרי, אין שום הכרח. התרבות והערכים שלנו (התורה) הם שגרמו לשרידות שלנו ולקשר שלנו לארץ, ולכן הם שהביאו אותנו לחזור אליה. אין הכרח לומר שזו מעורבות אלוהית ישירה (פרט לבחירת אברהם וצאצאיו ומתן תורה כמובן). יתר על כן, זה שהקב”ה קורא הדורות מראש יודע מה עתיד להתרחש, מוכיח שהוא מעורב? זה מגוחך. הרי הוא יודע מה עתיד להתרחש גם אם הדבר נעשה על ידינו, לא?[4] וכי הקב”ה לא יכול לדעת שעם שקיבל תורה ואימץ את התרבות והערכים שלה, ישאף לחזור לארץ ויצליח בכך? גם בפסוקים שאומרים שהקב”ה ישוב את שבותנו והוא ישיב אותנו לארץ, אין שום הכרח לומר שמדובר בסיוע פעיל. התורה שניתנה לנו היא שעושה את העבודה הזאת. זה כמו שהקב”ה “מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית”, כלומר ברא חוקי טבע שפועלים מכוחו וממשיכים את מעשה בראשית עד ימינו.[5]
אשאל אתכם עוד שאלה. כמה מכם ייטשו את המחויבות והאמונה הדתית שלהם אם מדינת ישראל תיחרב ואנחנו נשוב לגלות? אני מניח שכמעט אף אחד. יתר על כן, וגם מי שיעשה זאת הרבנים יסבירו לכולנו שזו חולשה ועצת היצר. אבל אם התקיימות הנבואות היא הוכחה לאמיתותן וליד ה’, אזי התבדותן הייתה אמורה להוות הוכחה לכך שאין בהן ממש, לא? אם כל מה שקורה, דבר והיפוכו, מתאים לנבואות הללו, אזי הנבואות הללו לא באמת אומרות משהו שניתן להפרכה, ולכן אי אפשר להביא מהן ראיה לכלום. זו חכמה קטנה מאד (ובעצם חוסר יושר) להביא ראיות ליד ה’ מנבואות שהתבדותן לא הייתה נתפסת כהפרכה לכך. זהו טיעון מגמתי ולא רציני.
עד כאן עסקתי בשאלה כיצד העולם נראה בהתבוננות הפשוטה שלנו. אני מניח שרובנו נסכים שבלי ההנחות של המסורת והמקרא על מעורבות אלוהית לא היינו חושבים שיש כאן כזאת. אבל יש מקורות כאלה, ולכן כעת עלינו לבחון את משמעותם. האם העולה מהמקורות לא מחייב אותנו לאמץ תפיסות של מעורבות אלוהית ולהבין שגם אם איננו רואים אותה היא נמצאת אי שם?
מה אומרים התורה וחז”ל על מעורבות אלוהית
אזכיר כאן רק בקצרה את דבריי בטור 243. הראיתי שם שניתן בהחלט לפרש את פסוקי התורה שמדברים על מעורבות אלוהית, כעוסקים בתקופת המקרא ולא בימינו. לכן מבחינתי אין סתירה בינם לבין הטענה שבמהלך ההיסטוריה הקב”ה מתנתק מהעולם. זה פירוש אפשרי בהחלט לפסוקי התורה. גם אם הוא היה דחוק, במקום שיש ראיות טובות אנחנו נוקטים פירושים דחוקים (למשל על גיל העולם, תיאור הבריאה המקראי ועוד). חז”ל והמפרשים עושים פרשנויות הרבה יותר נועזות ומרוחקות מהפשט מאשר הפרשנות הזאת.
מעבר לזה, יש לא מעט עניינים שמופיעים בתורה ונעלמו עם השנים. יש נסים גלויים שלכל הדעות נעלמו. יש נבואה שלכל הדעות נעלמה. שלא לדבר על עבודת הקרבנות, ועל מכלולים הלכתיים שלמים שלא רלוונטיים כיום. המציאות משתנה ואולי גם המדיניות של הקב”ה. הרב קוק מדבר בכמה מקומות על כך שכשהמציאות משתנה זה לא מקרי. זה מעיד על שינוי במדיניות של הקב”ה ועל שינוי ברצונו מאיתנו (למשל, זה שאין היום עמלקים שחובה עלינו להורגם). יתר על כן, לדעתי הפירוש הזה לא באמת דחוק. הרי הנבואה והניסים הגלויים פסקו לכל הדעות. אז למה לא להניח שגם הניסים הנסתרים כך? אם הקב”ה הולך ומתנתק מהעולם, אך סביר הוא ליישם זאת גם לגבי קשריו הנסתרים עמו.
לכן לדעתי אין כל מניעה פרשנית להבין שהפסוקים שעוסקים במעורבות אלוהית היו נכונים באותה תקופה אבל לא בימינו, כלומר שהמדיניות השתנתה. השאלה מה עושים עם העובדה שהמסורת שלנו אומרת לא כך. יש קונצנזוס רחב בין חכמי התורה לאורך הדורות שגם היום הקב”ה מעורב. על כך כבר אמרתי שקונצנזוס כזה לא עושה עליי הרבה רושם. אם ההתבוננות בעולם מעלה בעיניי תמונה אחרת, אני מעדיף לאמץ פרשנות תואמת למקרא, בדיוק כפי שקרא הרמב”ם לעשות במקרים אלו (בדוגמאות שהזכרתי לגבי האנשה ובריאה יש מאין).
מעבר לכל זה, הקונצנזוס הזה אינו מלא כפי שמציגים אותו. היו כמה וכמה חכמים לאורך הדורות שחשבו שהקב”ה לא מעורב (כולל חז”ל במדרשים על כך שגם הניסים הגלויים היו טבועים במציאות מעיקרה, והרמב”ם מביא את דבריהם ומאמץ את התמונה הזאת בכמה מקומות). יש מקורות רבים שהוא מעורב חלקית ובוודאי לא מחולל את כל מה שנעשה כאן. כאן רק אזכיר את דברי הר”ח בחגיגה ה ע”א, שמסביר שאדם שנרצח יכול היה למות בלי שבאמת מגיע לו, “יש נספה בלא משפט”. בניגוד לדוגמה (בחולם) הרווחת, זה לא מעשה ידיו של הקב”ה. הבאתי מקורות נוספים בספר השני של הטרילוגיה, ולא אחזור עליהם כאן מפני שזה לא חשוב לדיון. כאמור, גם אם היה קונצנזוס מלא לגמרי לא הייתי משנה את עמדתי.
חשוב להבהיר שאין כוונתי לומר שהקב”ה לא יכול להתערב. מי שברא את העולם וחוקק את חוקיו ודאי יכול לשנות אותם או להקפיאם. טענתי היא שבפועל מדיניותו (לפחות כיום) היא לא להתערב. לכן שאלת כל יכולתו של הקב”ה אינה נוגעת לדיון שלנו.
משמעותן של בקשות בתפילה
לתפיסת המעורבות האלוהית שהצגתי כאן יש השלכה הלכתית ביחס לתפילה. הרי בתפילה יש בקשות והודאות, ושני החלקים הללו מניחים מעורבות של הקב”ה בעולם. אנחנו מודים לו על מה שעשה ומבקשים ממנו לעשות. לכאורה לפי התמונה שתיארתי עד כאן אין לשני אלו מקום. מאידך גיסא, אין שום אינדיקציה שתפילות באמת נענות. ההיענות של הקב”ה לתפילות היא דוגמה, וייתכן שמדי פעם זה אכן קורה, אבל אין אינדיקציה לכך. כל מקרה שמוצג כהדגמה להיענות, יכול כמובן להיות מוסבר בדרך הטבע. ושוב חזרנו לכל הדילמות והטיעונים שראינו עד כאן.
אלא שכאן נכנס אלמנט חדש, שכן לגבי ההלכה יש סמכות לתלמוד, מפני שכאן מדובר בנורמה ולא בעובדה. אך מאחורי ההלכה במקרה זה עומדת תפיסת עולם מחשבתית-עובדתית (שהקב”ה מעורב ונענה לתפילות). האם הסמכות ההלכתית לא מחייבת אותנו לקבל גם את התשתית המחשבתית שביסודה? איך אפשר לקיים את ההלכה אם לא מקבלים את התשתית?
לגבי ההודאות, די קל להסתדר. אנחנו מודים לקב”ה על בריאת העולם וחוקי הטבע, שהם שמחוללים את כל מה שקורה לנו ומאפשרים לנו לחיות ולתפקד. ההודאה דווקא בזמן שקרה “נס” היא רק הזדמנות להודות לו על הבריאה (כמו “מודה אני” בהשכמת הבוקר). למרות שבלא אינדיקציה ברורה אין לי סיבה להניח שמדובר במעורבות אלוהית. תחושת הנס הפסיכולוגית שקיימת אצל כולנו מהווה הזדמנות להודות על מה שבאמת ראוי להודות.
זה לגבי ההודאות, אבל הבקשות זה באמת חלק קשה. בעניין זה באמת קיים קונפליקט, שכן בלי מעורבות אלוהית מה טעם לבקש. בעניין זה עליי לשוב ולומר שגם אם לוגית זה היה מחייב, החובה הזאת לא ניתנת לביצוע. כפי שהסברתי, אי אפשר לדרוש כניעה או ציות לסמכות לגבי קביעות עובדתיות ומחשבתיות. יתר על כן, כפי שהזכרתי, ביחס לתפיסת עולם ולעובדות אין משמעות לסמכות, לא מהותית ולא פורמלית. חז”ל טעו בענייני מדע ואין סיבה להניח שלא טעו ביחס לתפיסות עולם. בוודאי אם יש לנו כיום ידע מדעי טוב יותר משלהם. יתר על כן, ספציפית בנושא מעורבות אלוהית ותפילה, חז”ל כנראה הניחו שיש מרווחים בטבע שמאפשרים תפילה על מעורבות אלוהית במסגרת הטבע, למרות שכפי שהסברתי למעלה לפחות לפי הידע המדעי העכשווי נראה שמצב כזה לא באמת קיים.
אני טוען יותר מכך. גם אם יש אפשרות כלשהי ליישב את המסורת שלנו, דברי חז”ל וחכמי הדורות, עם הידע המדעי (נניח באמצעות תורת הקוונטים שלכאורה מאפשרת מרווחים לא דטרמיניסטיים בטבע), אין שום סיבה ושם היגיון לעשות זאת. אם לחז”ל ולחכמי הדורות היו מקורות מידע שלא היו לאנשי תקופתם ואינם בידינו, אזי היה היגיון להניח שיש יישוב לדבריהם והם לא סותרים את הידע המדעי שלנו. אבל לא היו להם מקורות מידע כאלה, וחכמתם הייתה חכמה אנושית רגילה של בני זמנם. לכן אין שום סיבה נראית לעין להניח שהם לא טעו. ומכאן שאם מסקנתי היא שהטבע לא מאפשר מעורבות אלוהית, אני אחזיק בה ולא אקבל את דברי חז”ל, גם אם אני יכול ליישב בצורה מסוימת את דבריהם.
דוגמה: סוגיית “הצועק לשעבר”
ניתן להדגים את הדברים בצורה מאד חזקה דרך סוגיית תפילה על לשעבר בברכות (ראו גם כאן). ההלכה התלמודית אוסרת להתפלל על נס. המקור לכך הוא במשנה ברכות פרק ט שקובעת:
הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא. כיצד? היתה אשתו מעברת, ואמר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שוא. היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר, יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי, הרי זו תפילת שוא.
בגמרא שם מחלקים בין מצב בו עדיין אין עובר (עד ארבעים יום) למצב שהוא כבר קיים (בגיל מעל ארבעים יום), והדברים נפסקו להלכה בשו”ע או”ח סי’ רל:
המתפלל על מה שעבר, כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר, ואמר: יה”ר שלא יהא קול זה בתוך ביתי; או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ’ יום לעיבורה, ואמר: יה”ר שתלד אשתי זכר, ה”ז תפלת שוא, אלא יתפלל אדם על העתיד לבא, ויתן הודאה על שעבר, כגון הנכנס לכרך, אומר: יר”מ ה’ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום; נכנס בשלום, אומר: מודה אני לפניך ה’ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה לשלום; בקש לצאת, אומר: יר”מ ה’ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום; יצא בשלום, אומר: מודה אני לפני ה’ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו’, עד בא”י שומע תפלה.
אסור להתפלל על מה שכבר התרחש, כלומר אסרו תפילה על נס. אבל לאור מה שראינו כל תפילה ובקשה למעורבות אלוהית היא בקשה לנס (כי אין מעורבות במסגרת הטבע). לכאורה היה מקום לומר שאסור להתפלל על נס גלוי (כמו במקרה של תפילה על קול צווחה אצל בני ביתו) אבל מותר להתפלל על נס נסתר. אבל גם זה לא נכון, שהרי מינו של עובר אחרי ארבעים יום הוא עדיין נסתר (לפני עידן האולטרסאונד), אז למה אסרו להתפלל עליו? כנראה מפני שאסור להתפלל על מצב שכבר קיים (זהו בדיוק מצב של “הצועק לשעבר”).
המסקנה היא שאסור להתפלל גם על נס נסתר ולא רק על ניסים גלויים. אבל אם כך אין מקום לבקש מהקב”ה מאומה, שהרי כפי שהסברתי כל תפילה היא בקשה לנס (כי אין מעורבות אלוהית במסגרת הטבע). ובכל זאת, ההלכה קובעת שעל עובר עד ארבעים יום מותר לבקש שיהיה זכר. האם זו לא תפילה על נס? על כורחנו, שחז”ל הבינו שבמקרה של עובר לפני ארבעים יום המין שלו לא נקבע ולכן במסגרת הטבע הוא יכול להיות זכר או נקבה. במקרה כזה ניתן לבקש מהקב”ה שהוא יהיה זכר, כי זו מעורבות במסגרת הטבע. אם כן, ברור שלדעת חכמי התלמוד יש מעורבויות אלוהיות שהן במסגרת הטבע, ועליהן ורק עליהן מותר להתפלל ולבקש. אסור להתפלל על נס, גלוי או נסתר.
אבל הם כנראה טועים בכך. כל מעורבות אלוהית היא חריגה מחוקי הטבע, באופן נסתר או גלוי. למשל לגבי העובר אנחנו כבר יודעים זאת היטב מבחינה מדעית. מעת שהביצית מופרית כבר ברור האם ייצא משם זכר או נקבה (XX או XY). אם כך, תפילה שהעובר יהיה זכר, גם כשהוא בן שבועיים, היא תפילה לנס, בדיוק כמו תפילה על עובר בן מאה ימים או בן שנתיים. אין שום הבדל במישור העקרוני. כשחז”ל הורו שתפילה כזאת מותרת והאחרת אסורה הם טעו או בעובדה (הניחו שיש מעורבות במסגרת הטבע) או בנורמה (קבעו שאסור להתפלל על נס).
המסקנה מכאן היא שחז”ל עצמם אסרו להתפלל לנס, נסתר או גלוי. או בגלל שניסים לא קורים כי הקב”ה לא חורג מהטבע (ואז הם עצמם הטרימו את שיטתי), או בגלל שאסור לבקש ממנו לעשות זאת ועלינו להשאיר לו את ההחלטה (למה? מה רע לבקש, אם אכן הוא עושה דברים כאלה?). בכל אופן, לשיטתם עדיין יש מקום לבקשות בתפילה כי לשיטתם יש מרווחים בחוקי הטבע ובמצבים אלו הבקשה אינה בקשה לנס. אבל אם כיום אנחנו יודעים שזה לא המצב, יש לנו שתי אפשרויות: או להתיר את האיסור התלמודי על תפילה לנס, או לחלוק על תפיסתו המדעית-עובדתית של התלמוד, ולהבין שאי אפשר לבקש בתפילה כלל (כי כל בקשה היא בקשה לנס). יש לזכור שבתחום ההלכתי יש לתלמוד סמכות, מה שאין כן בתחום העובדתי. איני קובע כאן מסמרות מה לעשות, אבל מציג את התמונה כדי שתראו שאין ספק שחז”ל טעו בתפיסה המדעית שלהם ולכן לא סביר לקבל את דבריהם בתחומים אלו כסמכותיים ומחייבים.
עדיין יכול כמובן לבוא אדם ולטעון כלפיי שאני לא יכול לשלול את האפשרות שיש מעורבות ספורדית של הקב”ה (אמרתי זאת למעלה). תמיד ייתכן שפה ושם הוא כן מתערב אלא שאנחנו לא רואים ולא מבחינים בזאת. אז כיצד מכוח טיעונים לא הכרחיים אני חולק על המסורת המקובלת ודעת רוב ככל החכמים (לא מדויק, וכנ”ל)? על כך אומר שזה בהחלט נכון. יש אפשרות למעורבות ספורדית, אבל איני רואה שום סיבה להניח זאת. מי שטוען זאת נטל הראיה מוטל עליו. ראינו שלדברי חז”ל בתחומים עובדתיים אין משקל רב, שכן אין להם ידע או חכמה בתחומים אלו מעבר למה שיש לי (להיפך, כפי שראינו יש להם פחות). אז למה בכלל לחפש תירוצים כדי ליישב את דבריהם? כפי שהסברתי, במקרים אלו גם אם יש לנו תירוץ אין סיבה להיזקק לו. אם למיטב הבנתי אין מעורבות אלוהית בבריאה כי אז הרבה יותר סביר לומר שהם פשוט טעו בעניין. הדברים מתחדדים בפרט לאור העובדה שזו אכן הייתה התפיסה המקובלת בזמנם, וחכמים בכל הדורות (עד ימינו) החזיקו בתפיסות המדעיות שרווחות בזמנם, וכיום אנחנו יודעים שהם טעו. אז גם אנחנו צריכים לאמץ את התפיסה המדעית העדכנית. אין סיבה לאמץ תפיסות מדעיות עתיקות בגלל סמכות התלמוד.[6]
אז מה כן לעשות? הרי מדובר בשאלה הלכתית (של בקשות בתפילה). ראשית, חשוב להבין שהקב”ה לא יכול לצפות מאיתנו לקיים הלכה שאינה בת קיום. אי אפשר לדרוש ממני לדקלם משהו שאיני מאמין בו. זה גם לא שווה מאומה בתור תפילה. הקב”ה גם לא מצפה לשקרים, כמאמר הגמרא ביומא סט ע”ב:
ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו.
חכמים עקרו את תקנת התפילה שהתקין משה רבנו מפני שבתקופתם הם לא יכלו לומר את הנוסח שהוא קבע. משמע שגם בלי סמכות לשנות את ההלכה, בגלל שמדובר בשקר (מבחינתם) הם לא היו מוכנים לומר אותו בתפילה.
מעבר לזה, ראינו שיש דילמה ביחס להוראת ההלכה בעניין זה. ניתן לטעון שאין לומר את החלקים הללו בתפילה. אבל ניתן גם לומר שבניגוד להוראות חז”ל יש היתר להתפלל על נס (כי אחרת אין מקום לבקשות בתפילה בכלל. הם לא היו מודעים לזה). הצעה זו מבוססת על ההנחה שבמקרים ספורדיים אכן מתרחשים ניסים כאלה, הגם שאיננו יכולים להבחין בהם.[7] אין כאן המקום להרחיב יותר בעניין זה.
כעת נוכל לגשת לטענותיו של הרב משה רט. רוב טענותיו כבר נענו בדבריי עד כאן, אבל לשם השלימות אחזור בקצרה על הנקודות הרלוונטיות.
- מדיניות: שקרים קדושים
הרב משה פותח בכך שהשקפה זו לא רק שגויה אלא גם מזיקה. מבחינתי, כפי שהוא עצמו כותב שם, הטיעון הזה לא רלוונטי. אם זו האמת יש לאומרה ביושר. לדעתי האישית זה גם מונע נזקים יותר מאשר מביא אותם (כי אנשים שמגיעים למסקנה הזאת לא מוצאים עצמם נאלצים לזנוח את מחויבותם הדתית). אבל כאן אין ענייני בשאלה מה והאם לומר אלא בשאלה האם הטענות הללו נכונות או לא.
- מהי השגחה
הרב משה חוזר כאן על התזה של מעורבות במסגרת הטבע. כאמור, אין חיה כזאת. כפי שהסברתי למעלה, כל מעורבות היא חריגה מחוקי הטבע. אלא שבפסקה הבאה (“משמעותם של חוקי הטבע”) הוא מוסיף וטוען שאין סתירה כי חוקי הטבע עצמם משקפים את רצונו של הקב”ה. אבל זו טענה מגוחכת בהקשר שלנו. הרי גם אני מסכים לטענה הזאת. חוקי הטבע הם רצונו שהרי הוא יצר אותם. במחברת השלישית והרביעית שלי אני מאריך ומוכיח מכאן את קיומו של אלוקים. השאלה בדיון שלנו היא האם חוקי הטבע מגיבים לתפילות והאם ניתן לנבא מראש מה יקרה (האם הם קבועים וקשיחים). אם האקמול תמיד מוריד את החום, אז מבחינתי אין מעורבות אלוהית. ברור שחוקי הפיזיולוגיה הם חלק מהטבע שהוא יציר כפיו של הקב”ה, אבל זהו הטבע עצמו. זו לא מעורבות אלוהית בטבע. האקמול (בעזרתו האדיבה של הקב”ה) היה מוריד את החום גם למי שלא ראוי לזה מבחינה רוחנית. לזה אני קורא חוסר מעורבות, וזו טענתי. אם לזה הרב משה מסכים – אין לנו כל ויכוח.
הדיון על מערכת כפולה של הסברים או סיבתיות הוא סתם מיותר. הנושא הזה טופל בהרחבה בספרי את אשר ישנו ואשר איננו, ולא אכנס אליו כאן, שכן השאלה אינה האם הקב”ה עומד ביסוד חוקי הטבע. כבר הסברתי שגם אני מסכים לזה. הוויכוח הוא בשאלה האם יש חריגה מהם, אז לשם מה נחוץ הדיון על כפל מישורי ההסבר?
- התערבות במערכת
בפסקה הבאה הרב משה נכנס לשאלת ההתערבות במערכת של חוקי הטבע הקבועים. כאן אכן יש ויכוח בינינו. הוא טוען שלמרות שחוקי הטבע אכן קבועים (וגם מבטאים את רצון ה’) לפעמים תיתכן מעורבות אלוהית שחורגת מהם. זו כבר ממש טענה אבסורדית מבחינת מהלך הטיעון של הרב משה עצמו. אם הוא נזקק לזה אז לשם מה היה נחוץ כל הקטע הקודם על כך שחוקי הטבע הם ביטוי לרצון ה’? מי התווכח על כך? וכי אני טוען שלא הוא ברא אותם? כבר עמדתי על טענת הר”ן ש”הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל”. כך או כך, הוא נזקק להנחה שהקב”ה חורג מחוקי הטבע ועל כך ורק על כך הוויכוח בינינו. לכן כל מה שנכתב עד כאן מיותר לגמרי ואינו רלוונטי לדיון. מבחינתי כל זה נמחק, והדיון מתחיל כאן.
טענתו הראשונה היא שאלוהים ודאי יכול להתערב במערכת (קל וחומר מרצונם החופשי של בני אדם שמעצם הגדרתו חורג מחוקי הטבע הקשיחים, כפי שאני עצמי כותב במדעי החופש). אבל זו טענה שלא ממין העניין. הרי מעולם לא טענתי ואיני טוען שהקב”ה לא יכול להתערב. ודאי שהוא יכול. אני רק טוען שאין אינדיקציה לכך שהוא עושה זאת. אני מדבר על מדיניותו ולא על יכולותיו. זאת, להבדיל מרצונם של בני אדם שכל אחד מאיתנו חש באופן בלתי אמצעי שהם בהחלט משפיעים על הטבע ומעורבים בו וחורגים מהחוקים. הקב”ה נתן לנו מכוחו שלו את היכולת להתערב בחוקי הטבע. טענתי היא שהוא עצמו כנראה לא עושה בזה שימוש (למעט אולי מקרים ספורדיים).
כעת הוא מעלה את טענתי מדוע איננו רואים את ההתערבות הזאת. על כך הוא עונה שאין לנו מעקב אחרי כל אירוע בכל רגע ובכל מקום ביקום. אבל שוב מדובר בטענה שלא ממין העניין. אני לא טוען את טענתי מכוח זה שאיננו רואים את המעורבות. אני טוען אותה מכוח תפיסת העולם המדעית שהיא מבוססת היטב שיש חוקי טבע קבועים. אמרתי בעצמי שאין לנו אפשרות לראות הכל, אבל לאור הידע המדעי העכשווי נטל הראיה הוא על מי שטוען שיש מעורבות אלוהית. אם יבוא נביא ויאמר לי שאירוע כלשהו נעשה על ידי הקב”ה אאמין לו. אבל ככל הידוע לי אין כיום נביא כזה, וגם הרב משה עצמו לא זכה לנבואה, לפחות ככל שאני יודע. אז מניין הוא יודע על המעורבות הזאת? טענתו דומה בעיניי לטענת קנקן התה השמיימי של ראסל. הרב משה בעצם טוען שסביב הכוכב צדק מסתובב קנקן תה קטן. לשאלתי מדוע לא רואים אותו הוא עונה: כי הוא קטן ואי אפשר לראות אותו. בצורת הטיעון הזה ניתן לדבר על פיות ורודות כנפיים סביב כל אחד מאיתנו כי כסלא לאוגיא (ראו ברכות ו ע”א). למה לא רואים אותן? כי הן קטנות וצבען מעבר לתחום אורכי הגל הנראים. טענות שלא ניתנות להפרכה ניתן להפריח (גם אם לא להפריך) ככל שתאווה נפשכם. כאמור, אני טוען שנטל הראיה הוא על מי שטוען שיש מעורבות אלוהית ולא על מי שטוען שאין. יש טבע שבו כולנו מודים ומכירים והוא מתאר את ההתנהלות הרגילה של העולם. כל מי שטוען לאירוע חריג צריך להוכיח זאת. אין ספק מוציא מידי ודאי (בשאלת מעמדם של המקורות כבר נגעתי ועוד אתייחס אליה בהמשך).
זו גם תגובתי לטענתו על חוסר היכולת להבחין בניסים נסתרים. השאלה שלי היא למה בכלל להניח את קיומם? נכון שאם הם קיימים לא נוכל להבחין בהם (כמו קנקן התה של ראסל), אבל את עצם הטענה שהם קיימים אין סיבה לקבל. למה בכלל לדון בזה, אם אין שום אינדיקציה לכך? רק כי אי אפשר להפריך זאת? יש מיליוני טענות שלא ניתנות להפרכה, וגם הרב משה לא יעלה בדעתו לדון בהן (חזרנו לקנקן התה).
- איך נראית השגחה
בפסקה הבאה הוא חוזר שוב על אותה טענה בדיוק. אי אפשר לראות את ההשגחה. כאמור, זוהי תזה שלא ניתנת להפרכה וכבר הסברתי מדוע אין כאן טענה נגדי (קנקן התה), ולכן לא אתייחס לכך שוב. אבל בדבריו שם הוא מביא את טענתי שבתקופות קודמות הייתה מעורבות אלוהית אלא שמדיניותו של הקב”ה השתנתה. הרב משה אומר שגם אז לא היינו יכולים להבחין בהשגחה, ולא מבין מדוע שם אני מודה בכך.
על כך אומר שלגבי הניסים הגלויים שגם הוא עצמו מודה שפסקו, אין צורך לשאול. שם כן ראו את יד ההשגחה בעליל. להיפך, זו ראיה לדבריי, כמו שהמדיניות השתנתה ביחס לניסים גלויים אני טוען שהיא השתנתה גם ביחס לניסים נסתרים. הוא עצמו טוען שם כלפיי מדוע אני טוען שהמדיניות השתנתה אם פעם היה אחרת. כעין חזקה קמייתא שמטילה עליי את נטל הראיה. על כך אומר, ממקום שבאת: הרי לשיטתך השינוי שגם אתה מודה בו לגבי ניסים גלויים מוכיח על שינוי מדיניות. זו לא רק חזקה שעשויה להשתנות אלא חזקה שהשתנתה בפועל. אני מזכיר שוב גם את פסיקת הנבואה וכל סוגי הקשר (הגלוי לפחות) בין העולם לבוראו. מוזר שטענתו על שינוי החזקה מופנית דווקא אליי, כשבעצם היא תוקפת את עמדתו שלו.
עוד אוסיף שלגבי ניסים נסתרים שהיו בעבר, באמת לא בטוח מבחינתי שבאמת היו כאלה. אבל יש מקרים שבהם התורה עצמה והנביאים העידו על אירוע כלשהו שהוא מעשה ידיו של הקב”ה (נס נסתר). והרי כבר כתבתי שאם היה כיום נביא שמגלה לי על אירוע כלשהו שהוא פרי יד ההשגחה הייתי מקבל זאת. טענתי היא שבלי נביא אין דרך לקבוע זאת. שימו לב, אני לא טוען שאני יודע שאין כיום מעורבות. טענתי היא כפולה: א. אין אינדיקציה לכך שיש. ב. בלי אינדיקציה אין סיבה להניח שהיא ישנה. חובת הראיה היא על מי שטוען שיש מעורבות. אם היא פסקה בגלוי אין סיבה להניח שהיא ממשיכה בסתר (זוהי שוב טענת קנקן תה שקוף ובלתי נראה).
בהמשך הוא מביא את טענתי לגבי התעלמות מחקר רפואי וכל פעילות אנושית אחרת מההשפעות הרוחניות על התופעות (כמו ריפוי וכדומה). הרב משה טוען נגדי שאין לנו דרך לטפל בזה מדעית ולכן עושים מה שיכולים. אבל זו טענה מגוחכת. אם ידוע לי שיש פרמטר שהוא הכי משפיע על תופעה כלשהי ואין לי דרך מדעית לטפל בו, הייתי מבטל את הניסוי ומכריז שאין לי דרך להבין את התופעה. הרי לא מדובר בעניין שולי. הריפוי הוא בידי הקב”ה ולא בידי התרופות, לא? האם האמון הלא מסויג שכולנו נותנים במחקרים הללו לא מעיד על כך שלדעתנו אין באמת השפעה משמעותית של הרוחני על הריפוי? יתר על כן, המחקרים הללו מניבים תוצאות שעובדות (=כל המידע הרפואי שבידינו), למרות ההתעלמות מהפרמטר הכל כך חשוב הזה. האם זו לא אינדיקציה לכך שהוא לא באמת משפיע?
- למה להאמין שיש השגחה?
כאן הרב משה מגיע לנקודה העיקרית. כאמור, המציאות ניתנת להתפרש בכמה צורות ואופנים, לפחות לגבי ניסים נסתרים. השאלה היא מה נקודת המוצא. אני טוען למה להניח שיש השגחה (=מעורבות) והוא טוען למה להניח שאין. בתשובתו לשאלתי, למה להניח שיש השגחה, הוא מציע שלושה נימוקים:
- המסורת. לגבי פסוקי המקרא הסברתי את עמדתי למעלה. אין כל סתירה בין התמונה שאני מתאר לבין פרשנות סבירה לפסוקי המקרא. לגבי המסורת הפרשנית שמלווה את המקרא, הסברתי כבר את דעתי על הנימוק הזה. אין לו בדל משקל בעיניי. לא ראיתי ולו חכם אחד שטוען שיש לו על כך מסורת מסיני. מדובר בסברות של אנשים שמושפעות מהנחות מוקדמות לגבי פרשנות המקרא. הם מניחים שבהכרח הוא מדבר גם על ימינו, הנחה שאינה מוכרחת כלל ועיקר פרשנית (כנ”ל), ונסתרת מהסתכלות פשוטה על המציאות (וגם משינוי המדיניות לגבי נבואה וניסים גלויים). כולם נרתעים מהסקת המסקנה הזאת כי היא נתפסת ככפירה. אז אני כופר בזה שזוהי כפירה, ואני גם טוען שרוב ככל האנשים לא באמת מאמינים בזה אלא רק מדקלמים סיסמאות שחונכו עליהן (ראו בטור הקודם ובטורים שהוזכרו בדבריי למעלה). כאמור, לדעתי גם אם היה על כך קונצנזוס מלא (ואין כזה), זה אפילו לא היה מספיק כדי להטיל עליי את נטל הראיה. זהו כשל של אדם הומינם/פופולום. דעתם של הרבה מאד אנשים שלא יודעים כלום על משהו לא שווה יותר מדעתי על אותו משהו. יתר על כן, הרי מדובר בעובדות, ולגבי עובדות אין סמכות, לא של רוב ולא של אף אחד אחר. מעבר לזה, גם אם זו הייתה סוגיא שיש לרוב משקל לגביה (כמו בסוגיא הלכתית), וכי אסור לאדם להחזיק בעמדת מיעוט? האם הרמב”ם שחידש כמה וכמה חידושים מופלגים בהלכה (כגון מעמד של דברי סופרים לכל ההלכות שנלמדות מדרשות, בשורש השני) ובמחשבה (כגון היחס לשדים ומיסטיקה) היה אמור להימנע מכך בגלל שרוב ככל גדולי ישראל בכל הדורות עמדו נגדו? אתמהה! הטיעון של הסתמכות על המסורת ועל הרוב עניינו בדרך כלל הוא סתימת פיות גרידא.
- האינטואיציה. נדמה לי שבנושא האינטואיציה אני מרא דשמעתתא (כתבתי ספרים עליה ועל חשיבותה ומשמעותה). בקשר ל”אינטואיציה” הזאת, היא אינה אלא פרי אמונה דוגמטית. אנשים שחונכו על כך שאלוהים מתערב ושכפירה היא לחשוב שלא, ודאי ימשיכו לחוש “אינטואיטיבית” במעורבותו. הרי לכל אירוע שבו הם רואים את יד ה’ הגלויה והברורה יש הסבר סטטיסטי פשוט. לכן ה”אינטואיציה” הזאת לא שווה כלום בעיניי. זו לא אינטואיציה אלא חינוך והטמעה רבת שנים של אמונה במעורבות אלוהית. הא ותו לא.
- כאן הוא טוען שבניגוד לדבריי דווקא כן רואים את ההשגחה. אכן יש לאנשים הזיות כאלה, אבל אין שום אינדיקציה לקיומה של מעורבות אלוהית. זהו שוב פרי החינוך רב השנים והאינטנסיבי לראות בכל אירוע את יד ה’. בחינה בלתי תלויה של גורם אובייקטיבי (מדעי) לא מראה מאומה מכל זה. האם שכחנו את המחקרים הרפואיים שבהם גם הוא מודה שהתוצאות לא לוקחות בחשבון את השפעת התפילות וההשגחה האלוהית ובכל זאת הם מניבים מידע אמין? היכן אותה השגחה גלויה שם? האם בתפילות על נחשון וקסמן או על שלושת הנערים ראינו היענות? אם בתפילות הללו שהיו שותפים להם כמעט כל הציבור לא נענינו, נדמה לי שהטענה שרואים היענות לתפילות היא היתממות באמת עלובה. התרגלנו כבר לתירוצים ש”הוא לא עובד אצלנו”, ו”אין דעתו כדעתנו”, ו”אף אחד לא היה מאחורי הפרגוד” וכדומה. אז אני אומר שאף אחד לא היה מאחורי הפרגוד וראה שאכן יש היענות לתפילות ויש מעורבות אלוהית. אלו המצאות ששוב ושוב נסתרות מהמציאות, ואנחנו רק מציעים תירוצים וטלאים שוב ושוב כדי להחזיק את הדוגמה (בחולם) שלא תתמוטט.
לגבי ההסברים הסטטיסטיים שאני מציע, הרב משה טוען שיש אינטואיציה שזו כן מעורבות. הוא מוסיף ואומר שגם לי אין ראיה שמדובר בעניין סטטיסטי ולא במעורבות אלוהית. על כך אחזור ואומר שהשאלה היסודית היא על מי נטל הראיה. כשלאירוע כלשהו יש הסבר סטטיסטי, ההצעה שבכל זאת מדובר במעורבות אלוהית היא חסרת בסיס. בה במידה אתה יכול לומר שהעובדה שאכלתי היום לחם לארוחת בוקר היא מעורבות אלוהית. הרי אין לי ראיה שלא. למה אתה נזקק לאירועים חריגים? אם יש להם הסבר סטטיסטי אין הבדל בינם לבין אירועים טבעיים רגילים. בעיניי זהו חוסר יושר ומגמתיות בוטה.
- השגחה הולכת וגדלה
בסעיף הזה הרב משה מדבר על תוצאות ניסויים שמראים השפעה של תפילות. הוא עצמו מבקר את המתודה שלהם, אבל בכל זאת בוחר להאמין להם. אני שוב חוזר לסוף הסעיף הקודם. ההצעה שמדובר במעורבות אלוהית כשיש הסבר סטטיסטי או טבעי פשוט, אין לה שום בסיס. בה במידה אתה יכול לטעון שכשאין הבדל בין מאמינים לאחרים בסיכויי הריפוי ואיכות החיים זו מעורבות אלוהית. אלוהים דאג לזה שלא יהיה הבדל. זה טיעון לא רציני.
על דבריו לגבי יד ה’ בהיסטוריה שלנו כבר עניתי למעלה. גם שם יש הסברים טובים מאד, כולל לכך שיש על האירועים הללו ניבוי מראש במקראות, ולכן ההצעה שמדובר במעורבות אלוהית היא חסרת בסיס מאותן סיבות שמניתי כעת.
אין לי אלא לסיים במילותיו של הרב משה עצמו:
עברנו את כל הדרך, מסתבר, כדי לגלות שבעצם היא היתה מיותרת [לגמרי. רובה טיעונים לא רלוונטיים לדיון, והאחרים נענו כבר בדבריי המקוריים]: אכן אין שום דבר במדע או בטבע ששולל השגחה פרטית [פרט לעצם תמונת העולם המדעית, ופרט לכך שאין שום סיבה להניח את קיומה של השגחה כזאת], וממילא אין מניעה להאמין בה [וגם לא לשלול אותה]. מה שעומד פה אפוא הוא (חוסר) אמונתו האישית של הרב מיכי [ושל כולנו, אם רק נהיה ישרים ונתעלם מ”אינטואיציות” שהושתלו בתוכנו] מול זו של כל [ממש לא כל] גדולי ישראל לאורך הדורות [שלכולם אין שום יכולת לקבוע עמדה בשאלה זו, ולכן יש כאן כשל אד הומינם]. מי שרוצה לבחור בצד שלו [או של הרב משה], שיהיה לו לבריאות.
רק בריאות לכולנו.
[1] שאלו אותי בעבר על רצון חופשי, שכן בספרי מדעי החופש הסברתי שהרצון אכן יכול להניע אלקטרון בלי כוח פיזיקלי (או ששדה נוצר בלי מקורות פיזיקליים). לענייננו כאן, הרצון האנושי הוא חלק מהטבע וחוקיו. את זה אנחנו חווים בצורה מאד בלתי אמצעית ואיני רואה סיבה להטיל בזה ספק.
[2] ועזבו אותי מיוסף ומדרשי חז”ל עליו. ראשית, מפני שכפי שהסברתי חז”ל לא ידעו יותר מכם וממני על העניין. ושנית, מפני שיוסף היה נביא ולכן אין לדון ממנו אלינו. הוא ידע דברים על פעולתו של הקב”ה שבני אדם רגילים לא יודעים, ולכן ייתכן שהוא היה אמור לדעת שספציפית לגביו הקב”ה יציל אותו. לא שמענו תלונות על אברהם אבינו שתכנן את מלחמת המלכים כדי לנצח ולא סמך על הקב”ה, או על כך שאדם אחר במקרא שנקט בצעדים המתבקשים כדי להינצל ולהשיג תוצאות.
[3] רוב הנסים וההצלות שמדווחים עליהם הם הזיות ואגדות עם שמתנפחות עם הזמן, עם המון עדויות של “בדידי הוה עובדא”. אבל כאמור גם אם הם היו, בדרך כלל אין מדובר בנס. סטטיסטיקה היא עניין מאד מבלבל למי שאינו מיומן בתחום הזה.
[4] לשיטתי גם זה לא מדויק, אבל אני מדבר כאן לשיטת אלו המגינים על התזות המסורתיות נגד תפיסותיי.
[5] אני מתעלם כאן מהוורטים הידועים כאילו העולם מתחדש בכל רגע יש מאין. זה עוד מטריקס שהתרגלנו לדקלם עליו למרות ההזייתיות שבו שאף אחד מאיתנו לא באמת מקבל אותה.
[6] אני מתעלם כרגע מהאפשרות שיש שינוי מדיניות של הקב”ה, ובזמן חז”ל באמת הוא כן היה מעורב. זה נכון בעיקר לגבי ניסים גלויים שהתרחשו בעבר וכיום לא. אבל לגבי קביעת מין היילוד לא סביר שהביולוגיה דאז הייתה שונה. כך או כך, חז”ל עצמם אמרו שאין להתפלל על נס גם אם הוא התרחש בזמנם.
[7] במצב כזה, סביר מאד לפנות לקב”ה רק על מקרים מאד קיצוניים שבהם אין פתרון טבעי ואין בכוחנו לטפל בבעייה. אגב, כך בדיוק כותב הרב קוק בקטע שהובא בשני הטורים הקודמים. במצב כזה, הבקשות בתפילת העמידה צריכות להיות לעסוק במקרים של אנשים בעולם שנמצאים במצב בלתי פתיר ולא לגבינו אנו.
