מבט על הלימבו הפוליטי-משפטי שלנו: משחק השפן ויישומיו (טור 287)

בס”ד

לאור המון התגובות לטור הקודם, החלטתי לנצל הצלחה ולרכב על גלי הפופולריות של טורים שעוסקים בתיאוריה לוגית ומתמטית, ולעסוק בשאלה שנוגעת לתורת המשחקים שהתחדדה אצלי לאור חדשות היום. אבל אל חשש, בטור הבא אני מתכנן לחזור לדיון בפרדוקס המעטפות, שגם הוא כמובן שייך לז’אנר. אז למי שכוסס ציפורניים, מעבר לנחמה שגם כאן נעסוק בתיאוריה (וביקורת), אומר שחשוב להתרגל לדחות סיפוקים.

האם לציית לפסיקת בית המשפט העליון

כבר שנים מדברים אנשי שמאל על חורבן הדמוקרטיה, ועל כך שביבי וחבריו מכרסמים בה באופן מתמיד, עקבי ושיטתי. החששות הללו מובעים ביתר עוצמה בימים שבהם ניתן לביבי כוח גדול מאד בגלל מצב החירום בו אנו נמצאים, והוא מפעיל כלים לא פשוטים (כמו סגר ופיקוח על אזרחים, סגירת בתי המשפט וכדומה), וכל זאת כשאין לו באמת מנדט ציבורי (ממשלת מעבר של מיעוט). בדרך כלל אני מסתייג מהדיבורים הללו, ורואה בהם היסטריה שמאלנית טיפוסית. לעתים זו היסטריה תמימה, ובמקרים אחרים היא נראית לי מגמתית ומכוונת. זה לא שיש לי חס ושלום טיפת אמון בברנש ההוא (ביבי), אבל יש לי אמון במערכת הדמוקרטית שלנו. אמנם יש תקדימים שבהם הייתה השתלטות כוחנית והשלטת שלטון טוטליטרי בתהליך דמוקרטי זוחל (מארדואן ופוטין ועד היטלר), אבל תחושתי האיתנה (אם כי, אולי לא מוצדקת) היא שלנו זה לא יקרה. אני חש שהדמוקרטיה שלנו יציבה וחזקה, ולנו זה לא יקרה.

אלא שהיום פורסם כי ישנם שרים שקוראים לא לציית לפסיקת בית המשפט העליון בקשר לכינוס הכנסת ובחירת יו”ר (יש לכך כבר תקדים לא ספציפי מלפני כמה חודשים, ואירועי היום רק ממחישים מדוע בכל זאת אולי יש מקום לחששות השמאלניים הנ”ל). אמנם מדובר כאן בעניין די שולי שלא פוגע ישירות באף אזרח (למי אכפת מי יהיה יו”ר הכנסת?), לדעתי נחצה כאן קו אדום, ואני חייב להודות שאני מתחיל פתאום לראות סכנה לדמוקרטיה שלנו. ברגע שממשלה לא מצייתת לפסק של בית המשפט העליון מה שנותר הוא מאבק כוחני בין רשויות השלטון, מה שעלול להביא לקריסת השלטון במדינה שלנו. טרקטורים יעלו על בית המשפט העליון או על הממשלה (אגב, במקרה זה אני הייתי מאלו שעולים על הממשלה).

אני חייב לומר שאני מסכים להערכה שבית המשפט פועל במקרים לא מעטים בצורה לא מאוזנת לטובת הצד השמאלי, אבל למרות זאת במקרה המסוים הזה אני דווקא נוטה לטובתו. ראשית, מפני שבית המשפט ודאי עושה משהו לגיטימי, גם אם לא מוסכם. אי ציות לפסק בית המשפט חמור הרבה יותר מפסיקה לא נכונה שלו. אבל מעבר לכך, אי אפשר להתעלם מכך שבוויכוח הזה הליכוד מגן על אינטרס כיתתי שלו ולא על שום דבר ציבורי. לא יקרה כלום לדמוקרטיה שלנו גם אם יחליפו את יו”ר הכנסת בניגוד לנוהג ולנוהל המקובל. מי שייפגע הוא בעיקר יולי אדלשטיין והליכוד. לעומת זאת, אי ציות לבג”ץ הוא פגיעה אנושה בדמוקרטיה. מעבר לזה, גם אם אתה לא מסכים לתוכן פסיקתו של בג”ץ בעניין זה, ברור שהוא לא מגן על אינטרס אישי. אני אישית גם נוטה לחשוב ששופטי בג”ץ בדרך כלל מאמינים בפסיקה שהם מנפקים (גם כשאיני מסכים לה) ולא עושים צעדים מוטעים באופן מכוון. אבל זוהי כמובן רק אמונתי האישית, וכפי שאטען היא לא חשובה לדיון שלנו.

לסיום הפתיח אין לי אלא להקדים את המחאות וההטחות הצפויות כלפיי בטוקבקים כאן, על השתלטות הבג”ץ, על כך שאני שמאלני יפה נפש, וכמובן שעדיף שאעסוק בתחומים שבהם אני מומחה ולא אדבר שטויות חסרות שחר בתחומים פוליטיים. אז הנה, חסכתי לכם וכעת אתם יכולים לקרוא הלאה ולהגיב בעיקר לגופו של עניין.

תחושת הניצול: האם אסתר חיות היא ‘שונאת’ או ‘מחבלת’?

ביסוד כל ההטחות הללו מונחת תפיסה שבג”ץ מנצל את הרצון של כולנו לשמור על הדמוקרטיה, ומרשה לעצמו לפסוק פסיקות חסרות בסיס וחסרות אחריות. בג”ץ בונה על כך שהממשלה והכנסת לא ישברו את הכלים (מה שבאמת לא קרה עד עתה. הכנסת לא עמדה על שלה גם כשכן הייתה צריכה ויכולה לעשות זאת), ומנסה בצורה כזאת להשיג הישגים. לפי התפיסה הזאת, בג”ץ מעמיד את הכנסת והממשלה במצב שבו אין מנוס אלא להעמיד את השופטים במקומם ולא לציית. התחושה היא שלא הגיוני לשחק משחק הוגן (פייר פליי) מצד אחד, כשהצד השני מנצל את המצב לטובתו.

תופעה דומה מתרחשת בישיבת (או: ישיבות) פוניבז’. לפני לא מעט שנים נהגתי לתת שיעור אחת לשבוע בבני ברק לאברכים ובחורי ישיבה מישיבות שונות, וביניהם בחורים מפוניבז’. לאחר השיעור שוחחנו על המצב בפוניבז’, שכבר החל אז להתדרדר, ושאלתי אותם כיצד הם רואים את המצב שבו תלמידי חכמים גדולים לא מצליחים להגיע ביניהם לעמק השווה, בפרט שכאן מדובר בעיקר במאבק על כוח וממון ולא באמת על תפיסות עולם. התשובה הייתה: “הכזונה יעשה את אחותנו”. כלומר כולם מסכימים שזה מאבק על כוח, אבל התפשרות או כניעה לרשעים מהצד השני (שונאים או מחבלים, מלא את החסר) מהווה מתן גושפנקה להתנהלות כוחנית. נכון שמדובר רק על כסף, אבל למה שאנחנו נוותר כשהם יודעים שאנחנו מוותרים בגלל השלום ומנצלים זאת כדי להשיג הישגים כוחניים. זה ממש אותו מצב כפי שתיארתי קודם. אין צורך לומר ששני הצדדים רואים כך את המצב. בעיני השונאים/מחבלים המחבלים/שונאים הם רשעים שפועלים בכוחניות ומנצלים את שאיפת השלום שלנו (השונאים/מחבלים), ולכן אין להיכנע לזה. זהו כמובן מרשם בדוק להתנגשות חזיתית ללא מוצא.

מקורות הלכתיים

ניתן אפילו להביא לכך מקורות הלכתיים. במאמרי על חוק שי דרומי עמדתי על כך שההלכה מקפיאה את עצמה במצבים שבהם מישהו משתמש בה באופן ציני כדי לפגוע באחר. כך, למשל, אם ראובן מאיים על שמעון שייתן לו שקל או שיהרוג אותו, מותר לשמעון להרוג את ראובן מדין רודף, למרות שהוא יכול לתת לו שקל ולהצילו (וכידוע אין היתר להרוג רודף כשניתן להצילו באחד מאבריו). כשהמאיים מנצל את ההגינות שלי שאעדיף לתת לו שקל כדי להציל את חיי שנינו, ההלכה מקפיאה את ההגנה ההלכתית עליו ומתירה לי להרוג אותו. הערתי שם מדברי הכלי חמדה בסוף פרשת בלק, על כך שלזמרי מותר היה להרוג את פנחס, למרות שהיה יכול להפסיק לחטוא ובכך היה ניצל בלי צורך להרוג את פנחס. הוא מסביר שההיתר לזמרי להרוג את פנחס הוא בגלל שזכותו של זמרי לחטוא, ואם פנחס מנצל את איסור הרצח כדי לאיים עליו מותר לו לפגוע בפנחס. אם הזכות לחטוא מצדיקה הריגה לא מוצדקת, אז הזכות לשמור על ממוני על אחת כמה וכמה.

משחק השפן

הבעיה הגדולה נוצרת במצבים שבהם אין אופציה להרוג את השני או לפגוע בו ובכך לפתור את הבעיה. ישנם מצבים שבהם כשלא נכנעים לאיום והולכים עד הקצה – התוצאה יכולה להיות בעייתית לכולם. בתורת המשחקים קוראים למצבים כאלה “משחק השפן” (=צ’יקן, פחדן), או “הנץ והיונה”.

חשבו על שני אנשים שעורכים תחרות כדלהלן. כל אחד מהם נוהג במכונית מול השני על כביש עם נתיב אחד. הם נוסעים זה מול זה במהירות, וההתנגשות תביא לפגיעה אנושה בשניהם (נאמר למוות). מי שסוטה אחרון מהנתיב הוא המנצח, ומי שממצמץ ראשון הוא המפסיד. כל אחד מהם לכאורה יכול לבנות על כך שהשני אדם רציונלי ולא ירשה לעצמו להתנגש ולמות (עדיף להפסיד בתחרות מאשר למות), ולכן עליו להמשיך לנסוע בלי סטייה עד הסוף (המר או לא). הבעיה היא כמובן שגם חברו עושה את אותו חשבון בדיוק. אם כל אחד משניהם יהיה “רציונלי” לחלוטין שניהם ימותו. במובן הזה, ניתן לראות במשחק הזה דילמה, דילמת השפן, שדומה במידה רבה לדילמת האסיר (ראו טור 122).

הטבלה שמתארת את התוצאות עבור דילמת השפן היא הבאה (ראו בויקיפדיה שם):

טבלה כזאת מציגה משחק של רווח והפסד, והשיקולים הם של מיקסום הרווח.

ישנו גם משחק שבו טבלת התוצאות היא חיובית כולה (המינימום הוא אפס רווח):

זהו משחק שבו הסיכון המקסימלי הוא לא להרוויח. לפחות פסיכולוגית ייתכנו הבדלים בין המשחקים למרות שהלוגיקה לכאורה דומה (תורת המשחקים ההתנהגותית משלבת גם שיקולים פסיכולוגיים מעבר לשיקולים הלוגיים של מיקסום הרווח ומינמום ההפסד).

בחזרה אלינו

אבל לכל אחד ברור שהטבלאות הללו לא מייצגות אל נכון את המשחק שתיארתי למעלה. במשחק שתיארתי המשבצת השמאלית התחתונה מבטאת אובדן גמור ולא מחיר נמוך בעלמא. מה שצריך להיות כתוב שם הוא ∞- לכל אחד מהמשתתפים:

במצב כזה נראה הכי סביר לסטות, גם במחיר סיכון שהשני ימשיך ישר וינצח. הסיכון בהמשך נסיעה ישר הוא כה גדול (לעומת הרווח הצפוי אם השני יסטה) שבלתי סביר לקחת אותו.

דוגמה: המאזן הגרעיני

הסיטואציה הזאת מופיעה לא פעם בחיים הפוליטיים ובכלל. אחת הדוגמאות המובהקות שמובאות לעניין זה הייתה משבר הטילים בקובה. הנשיא האמריקני קנדי מקבל דיווח על הצבת טילים גרעיניים של ברית המועצות בקובה השכנה. זהו איום אסטרטגי על ארה”ב, והדרך היחידה היא להציב נגדו איום גרעיני משלו. אלא שאם הוא יאיים בהפעלת כוח גרעיני משלו עלולה לפרוץ מלחמה גרעינית שתפגע פגיעה אנושה בשתי המדינות. קנדי איים בהפעלת כוח גרעיני, ולמזלו ברית המועצות נסוגה. זה לא בדיוק משחק השפן, שכן קנדי מתלבט האם לאיים או לא, ואחרי שהוא מאיים יש עוד התלבטות האם להפעיל את האיום (בלי להפעיל אין משמעות לאיום), וכמובן התלבטויות דומות של הצד שני (כיצד להגיב לאיום). כרגיל, המציאות מורכבת יותר מההפשטות של תורת המשחקים. מצב דומה שרר במאזן האימה הגרעיני בין המעצמות בתקופת המלחמה הקרה. גם שם הייתה ברקע התלבטות האם להפעיל כוח גרעיני או לאיים בשימוש בו (מכאן נולדה המדיניות שמכונה השמדה הדדית מובטחת).

במקרים הללו בעת האיום אתה עולה על מסלול של התנגשות בהנחה שהשני ייסוג (יסטה), אחרת שניכם הולכים לאבדון. אבל במקרים הללו מדובר שהאיום שנשקף לך גם הוא גדול מאד (הצבת טילים שמהווים איום קיומי). מצב כזה לפעמים מצדיק נקיטת צעד (איום נגדי) שיכול לחולל מלחמה של השמדה הדדית, בתקווה שלא נגיע לזה. ניתן לייצג זאת על ידי הטבלה הבאה:

במצב כזה ניתן להבין ששחקן B יבחר במסלול ההתנגשות כי ההפסד הצפוי לו בין כה וכה הוא נורא. כמובן שיש כאן סיכון שגם שחקן A יראה את הדברים כך, כלומר הטבלה תהיה הבאה:

כאן כל אחד מהקוראים ודאי מבין שאנחנו על מסלול בטוח להתנגשות.

מסקנות כלליות

בכל מקרה שבו הרווח הצפוי (או ההפסד הצפוי שאותו רוצים למנוע) אינו כה גדול, ברור שאסור לקחת סיכונים כל כך דרמטיים. זוהי טבלה 3. כשמבחינת אחד השחקנים היחס בין הרווחים או ההפסדים משתנה (טבלה 4) האסטרטגיה שהוא נוקט בה תשתנה גם היא.

בקיצור, דילמת השפן בכל המקרים הללו היא לכאורה בעלת אותו מבנה לוגי (שיקולי תוחלת רווח או מינימום או מקסימום נזק/רווח הם דומים), ובכל זאת הדרך ההגיונית לפעול בכל סיטואציה כזאת תלויה בתכנים הספציפיים של הטבלה (הרווחים וההפסדים, וההשוואות ביניהם). ולדעתי אלו לא רק שיקולים של פסיכולוגיה (כלכלה התנהגותית), אלא היגיון צרוף.

אמנם יש לשים לב לכך שהמחירים הנקובים בטבלה הם הערכות של השחקנים עצמם ולא האמת הצרופה. ולפעמים השחקנים יכולים להציג באופן מגמתי טבלה שתצדיק החלטות על מדיניות שלהם, כאשר גם להם עצמם ברור שאלו לא המחירים באמת. יכול שחקן A להציג מבחינתו טבלה כמו 4 שההפסד הצפוי לו הוא אינסופי ולהצדיק בכך נקיטת מדיניות שמובילה להתנגשות (בתקווה שהאחר יתנהג כמו המבוגר האחראי ולא יציג טקטית גם מבחינתו טבלה 4 כך שבפועל אנחנו בטבלה 5 והתוצאה ברורה מראש).

בחזרה לציות לבג”ץ

השאלה כיצד עלינו לנתח את המצב שתיארתי בתחילת הטור. הממשלה מאיימת לא לציית לפסיקת בג”ץ. התקווה שלה היא לרווח פוליטי כלשהו, זהות יו”ר הכנסת (ואני מתעלם כרגע מכך שהרווח הוא בעיקר אינטרסנטי), אבל המצב הצפוי אם מממשים את האיום הוא קטסטרופלי (פירוק השלטון הדמוקרטי שלנו). אם הנזק הצפוי שאותו רוצים למנוע (החלפת יו”ר הכנסת) הוא לא דרמטי, והתוצאה הצפויה מהמשך ההתנגשות הוא אדיר (טבלה 3), אסור לנקוט בדרך של המשך נסיעה ישר בלי סטייה. אבל כמובן תמיד יש אפשרות שהממשלה מציגה מצג שווא כאילו בטבלה שלה (טבלה 4) הנזק הצפוי מבחינתה הוא אדיר ולהצדיק בכך את המדיניות שעלולה להוביל להתנגשות.

בהנחה שהנזק הצפוי האמיתי אינו באמת כה גדול (ומדובר בהצגה לצורך מיקוח והשגת הישגים), נראה לכאורה שבמצב כזה מותר לאיים (כדי להשיג נסיגה של בג”ץ) אבל אסור לבצע (כי זה יוביל לחורבן). איום לצרכינו הוא הצגה של טבלה 4 לצורך השגת הישג, כאשר בפועל ברור למאיים שהטבלה האמיתית היא 3. אלא שגם כאן יש בעיה: אם ברור לכל הצדדים מראש שהמאיים לא מבצע – אזי גם האיום נותר חסר משמעות. כוחו של האיום נובע מכך שיש חשש ממשי שהמאיים גם יבצע אותו (בדיוק כמו במאזן האימה הגרעיני ובמשבר קובה). הצגה טקטית של טבלה 4 עלולה להוביל לכך שהשחקן יפעל כאילו הטבלה שלו היא באמת 4.

ניתן כמובן לטעון שגם בג”ץ ששומע איום כזה לא יכול להתעלם ממנו, ואסור לו לפסוק לפי מיטב הבנתו ומצפונו, אחרת הוא נוטל סיכון לנזק אדיר. כך ניתן להצדיק נקיטת מדיניות כזאת תוך האשמת בג”ץ בתוצאה. הרי סך הכל כל הניתוח שעשיתי עד כאן נכון גם לצד של בג”ץ. נראה לי שזה בדיוק מה שקורה כאן.

אם כן, שוב חזרנו לאותו פלונטר. כאשר שני הצדדים פועלים משיקולים רציונליים – גם אם הטבלאות שלהם אינן באמת מהסוג 4 אלא 3, והצגת טבלה 4 נעשית רק לצורך השגת הישגים, ההתנגשות מובטחת. השאלה שנותרת היא מי יהיה המבוגר האחראי ולא יפעיל את נשק יום הדין (כלומר יפעל על פי הטבלה האמיתית ולא יציג טבלה מדומה לצורך השגת הישג). אני חושב שבמצב כזה האיום כשלעצמו אינו לגיטימי. הוא מעמיד את בג”ץ (ואת המדינה) במצב שבו הוא בדילמה בלתי אפשרית: האם לא לפסוק לפי מיטב שיפוטו ומצפונו, או לקחת סיכון לחורבן המשטר הדמוקרטי שלנו. אבל אין צורך לומר שזו רק דעתי שלי. מתנגדיי יאמרו מצדה של הממשלה אותו דבר על בג”ץ, שעליו לסגת כדי למנוע התנגשות.

בקיצור, הסיפור הזה לא נגמר במישור התורת-משחקי הטהור. כאן אנחנו מצויים בלימבו בלתי אפשרי.

שורה תחתונה

חשבו כעת שאתם נמצאים בעיצומו של משחק צ’יקן כזה (טבלה 3). האם מישהו מכם היה מעלה בדעתו לא לסטות? ואם הייתם רואים מישהו שאינו סוטה, ובהתנגשות הצפויה הוא הולך לקחת את כולנו איתו, מה הייתם אומרים? אני משער שהייתם מתנגדים לו ומגנים אותו, נכון? ואם הוא היה מציג את המצב מבחינתו כטבלה 4, זה היה משכנע אתכם? אני מניח שלא. היה ברור לכם שמדובר במצג שווא. זו הדרך בה אני רואה את המצב שלנו כיום.

הרי אם אחד הצדדים (הממשלה או בג”ץ) רואה את המצב לאמיתו בצורה של טבלה 3. אין ספק שעליו לסטות ולא להמשיך במסלול ההתנגשות. אם אנחנו רואים שהוא לא עושה זאת, ובהנחה שברור שהטבלה האמיתית היא אכן 3 (וגם אם הוא טוען לטבלה 4, ברור שזו הצגה לצורך השגת הישגים), יש לנו אחת מכמה אפשרויות פרשניות: או שמבחינתו הנזק הצפוי מההתנגשות אינו אינסופי (לא איכפת לו מהמדינה). או שהנזק האמיתי (מבחינת הממשלה – אבדן הכיסא, ועבור בג”ץ – סטייה מהחוק) נראה בעיניו באמת כנזק קולוסלי (אינטרסנטיות מטורפת), או שהוא בונה על כך שהאחר (=בג”ץ) יהיה המבוגר האחראי וכך יימנעו שני הנזקים (בניגוד לטענותיו שלו שמשמיצות את בג”ץ), או שהוא סתם לא רציונלי. נדמה לי שאף אחת מהאפשרויות הפרשניות הללו לא מחמיאה לצד שממשיך במסלול ההתנגשות.

המצב שלנו כעת הוא שהממשלה כבר העלתה את האיום ושמה אותו על השולחן. אמנם היא עשתה זאת באופן עקיף, דרך שרים מסוימים עם הסתייגות של אחרים. אבל לדעתי השתיקה הרועמת של ראש הממשלה אומרת שיש כדור בקנה. זה שהוא לא יצא בצורה ברורה נגד האמירות הללו ללא ספק פירוש הדבר שהן נאמרו על דעתו (לפחות מכללא). כעת הכדור מונח לפתחו של בג”ץ. אם הוא יפסוק נגד הממשלה, הוא הכניס אותנו למשחק השפן, וכעת אנחנו על טבלה 3. אם הוא נכנע ופסק אחרת (בהנחה שלדעתם מדובר בכניעה, וזו לא הפסיקה הנכונה), הממשלה הצליחה במדיניותה השערורייתית. כעת נותרה רק השאלה האם הממשלה תממש את האיום ולא תציית, או שברגע האחרון היא תתעשת. כאשר אינטרסים כאלה (גורלה של הממשלה וגורלו האישי של ראש הממשלה) מוטלים על הכף, לא הייתי בונה על התוצאה. מה שמראה לכם שאסור לתת לאדם במצב של ניגוד קטסטרופלי של אינטרסים אישיים לנהל את העניינים. אפילו אם הוא בתוכו צדיק מושלם ופועל רק למען המדינה, במצב כזה לא יכול להיות לי אמון בו שאכן זהו המצב. זו הסיבה העיקרית מדוע אסור לו לכהן במצב כזה.

בכל אופן, אם תסלחו לי על ה”שמאלנות”, במקרה המסוים הזה גם לי יש חשש אמיתי לגורלה של הדמוקרטיה שלנו.