על הפוגרומים ומתי מבקרין (טור 292)

בס”ד

טוב, חוזרים עוד פעם אחת לקורונה ולחרדים. טור 290 שלי עורר סערות רבות, הרבה הזדהות וכמובן גם ביקורות לא מעטות. אני מתרשם שרובן בכלל לא כאן באתר אלא ברחבי הרשת (שרק את חלקן הקטן ראיתי. בעוונותיי אין לי פייסבוק). עיקרי הטענות שברצוני להתייחס אליהן כאן הן שתיים: 1. האם נכון להבין/להצדיק פוגרומים, כפי שעשיתי בטור ההוא? 2. האם נכון לבקר בשעת הסערה עצמה או לחכות שתשכך?

יהיו כמה וכמה נקודות שעלו בדיונים השונים ולא אדון בהן כאן. למשל, לא אעסוק בשאלה האם ציבורים אחרים נהגו נכון או חיפפו (הסברתי שזהו ההבדל בין חיפוף מקומי למדיניות ואידאולוגיה, ובין הבעת עמדה למתן הוראות לציבור). לא אעסוק גם בשאלה האם היו אחרים שסברו אחרת ממדיניות הממשלה וביקרו אותה (בהחלט כן), וכמובן גם לא בשאלה האם מדיניות הממשלה בהכרח נכונה (לדעתי, אמנם בלי בדיקה מעמיקה, היא לא נכונה)[1]. אני גם לא אעסוק בשאלה האם זה לא עניין של חיפופים מקומיים כמו שיש בכל מקום, ולכן דבריי אינם אלא הכללה. הדיון שלי בטור המקורי לא נגע בנקודות הללו ודומותיהן, והמחאות שהעלו אותן היו דמגוגיה בעלמא.

טענתי בטור ההוא הייתה ששורשי הכשל נעוצים בהתנהלותו של הציבור החרדי ועמוק בתפיסת עולמו. זה לא חיפוף מקומי ולא התרעמות על אדם זה אחר. יתר על כן, בטור הנ”ל לא דיברתי על הקורונה, אלא על החרדיות. הקורונה רק חשפה בעוצמה את הפגמים המובנים בחרדיות כשלעצמה. הסברתי היטב היכן אני רואה את שורשי הבעיה, והם נעוצים לא באי הישמעות לנהלים (מגמה שאני אישית דווקא מאד מחבב), אלא באידיאולוגיה הכי יסודית (החל ביחסם לתורה וחכמיה) ובמנטליות הבעייתית מאד שלהם כלפי פנים וחוץ. ויותר מהכל, בהיעדר היכולת לקבל החלטות, לספוג מבחוץ או מבפנים ביקורת ולהפיק לקחים. גם אם יש בעיות, ביקורתיות יכולה לתקן אותן. אבל כשזו לא קיימת המצב תקוע. לכן לדעתי שורש הבעיה, מעבר לעצם האידיאולוגיה, הוא בהיעדר מוכנות ילדותי (=אינפנטילי, בתרגום מילולי) לשקול שמא פרט זה או אחר באידיאולוגיה שלהם אינו נכון ודורש שינוי. מאותה סיבה לא אכנס גם להסברים שנתלים בקשיים אובייקטיביים (הצפיפות והעוני, חוסר אמצעי תקשורת ועוד), שכן גם אלו הם חלק מאותה מדיניות שעליה אני מדבר. ובכל אופן, גם אם מקבלים את קיומם, ודאי צריך היה לקחת אותם בחשבון כשקובעים מדיניות מקילה לגבי הסגר, מה שמחמיר את הבעייתיות בדרך קבלת ההחלטות.

אני גם לא אדון בדיאגנוזות המלומדות שקיבלתי, שלפיהן כל דבריי נכתבו משנאה ואנטישמיות ארוכת ימים וידועה שלי, או שזו תוצאה מכך שנפגעתי מהחרדים בהיותי בבני ברק. אלו שטויות במיץ. אני אוהב מאד את בני ברק ותושביה וחש קשר עמוק אליהם. לא נפגעתי שם מאף אחד, והאווירה שם נהדרת בעיניי. כשאני מסתובב בבני ברק תחושתי היא כאילו זה אוויר פסגות. אין לי בדל שנאה לחרדים, ואולי אפילו לא לחרדיות. להיפך, אני חש ליטווק בכל רמ”ח אבריי, ובמובן הזה אני קרוב אליהם (לחלק הליטאי) יותר מאשר לציבורים אחרים. המורשת שלי היא רבני ליטא וראשי ישיבותיה, שעסקתי לא מעט בהגותם ומשנתם, ואפילו שעות רבות בביוגרפיות שלהם. זו ממש המשפחה הרוחנית שלי (הרבה יותר מקאנט ועמיתיו, שאין לי שום עניין בביוגרפיות שלהם). אבל למרות זאת, ובעצם בגלל זה, נכון שיש בי כעס. אפילו חזק מאד. אני מאד ממליץ לכולנו להפנים שכעס אינו שנאה. להיפך, כשאתה כועס על מישהו כנראה יש לך קשר אליו ואיכפת לך ממנו. בבחינת “את אשר יאהב ה’ יוכיח”. מעצבן אותי שהליטווקים, חבריי למכורה (ארץ נוי אביונה), אנשים למדנים ואינטליגנטיים, מפוכחים ורציונליים עם שתי רגליים על הקרקע, בעלי חוש הומור עצמי בריא ונפלא, נקלעים לתפיסות עולם והסתכלויות כל כך ילדותיות ואוויליות וחיים על סיסמאות מנותקות שמביאות אותם ואת כולנו לעברי פי פחת.

על הפוגרומים

עיקר הסערה התחילה במשפט שכתבתי בטור שהלך בערך כך:

הזעם הוא נורא, ואם היינו ברוסיה או אוקראינה של המאה התשע-עשרה לדעתי היו פורצים כאן מעשי טבח ופוגרומים, ובצדק. פתאום אני מתחיל להבין כיצד זה קרה אז (ולא ממש מבין איך זה לא קורה היום).

בטוקבקים העירו לי על כך שאני מצדיק כאן פוגרומים בחרדים. כתבתי בתגובה שבעיניי זה פירוש מילולי ילדותי, שהרי ברור שמדובר באירוניה ובהקצנה. אבל מכיון שבפירוש המילולי זה יכול להיות מובן כך, שיניתי וכתבתי בהשמטת המילה (זה הנוסח שיש שם עכשיו):

הזעם הוא נורא, ואם היינו ברוסיה או אוקראינה של המאה התשע-עשרה לדעתי היו פורצים כאן מעשי טבח ופוגרומים. פתאום אני מתחיל להבין כיצד זה קרה אז (ולא לגמרי מבין איך זה לא קורה היום).

סביב העניין הזה התנהל דיון בכמה פורומים, באתר ובוואטסאפ, ואני מניח שגם בעוד מקומות ברשת. אנשים טענו שאין הבדל (או לפחות לא הבדל חד) בין להבין ולהצדיק.

ההבדל בין להבין ולהצדיק

נדמה לי שההסבר להבדל ביניהם הוא אך למותר. חשבו על מישהו שמצהיר כי הוא מבין את ברוך גולדשטיין, את שורפי הבית בדומא, את שורפי הנער הערבי ביער ירושלים, או את אנשי המחתרת היהודית, שעשו את מה שעשו בגלל שחשו אוזלת יד של הממשלה והצבא כנגד הסתה, השתלטות על קרקעות וטרור ערבי. ברור שמיד תתעורר מחאה פבלובית בעיתונות, וסערה שתשכך אחרי יום או יומיים (רק מדי פעם יזכירו אותה בארץ נהדרת או אצל שליין). אבל האם לדעתכם הוא מצדיק את המעשים הללו? האם הוא אומר שאין להעניש אותם על מעשיהם? אלו שטויות. יותר מזה, בעיניי זה אכן המצב. אני מבין איך האנשים הללו הגיעו למעשים כאלה (מהנימוקים הנ”ל), ועדיין רוצחים צריכים לבוא על עונשם. בעיניי מדובר ברוצחים מתועבים, למרות שאני מבין כיצד הגיעו לעשות את מה שעשו. אני מניח שאמירות כאלה יתקבלו ביתר סלחנות על ידי קוראיי (להבדיל משליין וארץ נהדרת), כי הן מהכיוון ה”נכון”. אז בעיניי, כפי שאתם ודאי כבר יודעים, אין שום חשיבות לכיוון. אמירה כזאת היא נכונה ובוודאי לגיטימית, בלי קשר לכיוון שאליו היא מופנית.

חשבו למשל על איסור הסתה בחוק (וגם בהלכה, בנסיבות ולפי דעות מסוימות). מדוע אוסרים להסית? בגלל החשש שההסתה תגרום לאנשים לעשות עבירות. כלומר שאם ההסתה גרמה לאדם מסוים לעשות עבירה, יש לי הבנה לכך שנעשתה העבירה. זה קרה בגלל ההסתה. ובכל זאת, אני לא פוטר מעונש את העבריין. מדוע? מפני שיש לו אשם תורם. הוא יכול היה להתמודד ולא להיכנע להסתה הזאת. העובדה שיש לי הסברים למעשה לא סותרת את גינויו והענשת מבצעו. בה במידה כשיש נסיבות שגרמו למעשה ויוצרות אצלי הבנה להתרחשותו. האם זה אומר בהכרח שאני מצדיק את המעשה? זה סתם כשל לוגי. מקוראי האתר שלי אני מצפה להבנת הנקרא מינימלית.

יחיד וציבור

הדברים עד כאן אמורים ביחס למעשיו של יחיד. אבל כשמדובר בציבור על אחת כמה וכמה (ראו דיון על כך כאן). כאשר אדם מסית ציבור, אזי בגלל מספרם הרב של השומעים הנתונים להסתה הזאת, הסיכוי שאחד או כמה מהם יחטאו הוא גדול הרבה יותר מאשר אצל אדם בודד. במצב כזה ייתכן שנראה את המסית כגורם כמעט דטרמיניסטי לעבירה, שהרי אם לדוגמה הסתה גורמת לעבירה בסיכוי של 1 למיליון, ויש שני מיליון מוסתים, בממוצע יהיו שניים שיעברו את העבירה. האם במצב כזה לא נעניש את השניים הללו על מעשיהם? ברור שנעניש. אלו השוליים שנכנעו להסתה, ובמספר מוסתים גדול היה צפוי מראש שיהיו כאלה, ובכל זאת נדרש מכל אדם להתמודד ולא לעבור. ומי שלא התמודד יישא בתוצאות וייענש. בהחלט ייתכן שבמסגרת הטיעונים לעונש יהיה משקל כלשהו להסתה. בה במידה כשיש נסיבות אחרות (לא הסתה) שיכולות לגרום לעבירה כלשהי. קיומן של הנסיבות מביא להבנה לגבי התרחשות העבירה, אבל מה לזה ולהצדקה ופטור מאחריות של המבצע?

כשאני מדבר על הבנת הפוגרומים של האוקראינים, אני מדבר במישור הזה. נניח שהאוקראינים החביבים שלנו רואים יהודים שדואגים רק לעצמם, לא נשמעים לצווי השלטון, לא משלמים מסים, מרמים את הגויים, מתנשאים עליהם ומסבירים ש”בשר חמורים בשרם”, לא נושאים בעול הצבאי (גם מי שלא לומד תורה) והכלכלי, לא מכשירים רופאים ואנשי מדע וכלכלה, מפעילים פוליטיקאים שידאגו בעיקר לכסף ולאינטרסים של הציבור ששלח אותם, ולבסוף גם מדביקים אותם בווירוס מסוכן בגלל חוסר זהירות או בגלל תזות הזויות שמבוססות על פרשנויות מפוקפקות לאמירות תלמודיות כאלה או אחרות, שמתעלמות בגסות מהידע המדעי שקיים היום. יתר על כן, אותם אוקראינים דואגים כל הזמן ליהודים הללו, מגינים עליהם למרות שהם לא משרתים בצבאם, מרפאים אותם בלי שהם תורמים לכך מאומה, נענים לקריאותיהם למשטרה כשהם זורקים גביעי לבן או מכים אחד את השני, וכמובן גם תומכים בהם בעת משבר הקורונה המעצים שלהם, מטפלים בתביעותיהם המשפטיות למרות שהיהודים מחרימים את המערכת המשפטית שלהם (שאינה אלא ייקור עבודה זרה), והאוקראינים החביבים הללו מקבלים תמורת זה קיתונות בוז, הפגנות, הבערת פחים (כן, נכון, רק ממיעוט קטן של היהודים) התנשאות ועוד ועוד. אז תגידו לי אתם: האם אין כאן נסיבות שגורמות סטטיסטית להיווצרות פוגרום? האם בשולי אוסף האיכרים האוקראיני לא סביר שיהיו כמה שייטלו את החוק לידיהם ויבצעו פוגרום? ואולי אפילו יותר מאשר שוליים? בעיניי זה דווקא מאד סביר. אגיד לכם יותר מזה. בלי שלום עכשיו ובצלם, ובעצם בלי האינדוקטרינציה הליברלית-דמוקרטית שכולם חשופים לה יומם ולילה, אני חושב שגם כאן, במערב הנאור (בישראל, בלונדון, או בארה”ב), זה יכול היה להגיע לידי כך בנסיבות דומות. אחיי החרדים, שאו תודה לליברליזם ולדמוקרטיה המושמצים כל כך.

בכל אופן, תהא אשר תהא דעתכם, זוהי הערכת המצב שלי. לדעתי במצב כזה צפויים פוגרומים. אפילו נניח שאתם לא מסכימים איתי, האם לדעתכם יש באמירה הזאת פגם אתי כלשהו? אני אכן חושב שבנסיבות כאלה יכולים לצמוח פוגרומים. זו משמעותה של האמירה שכתבתי בטור ההוא. סהדי במרומים שאיני מבין מה רע מצאו בדבריי. זו אינה אלא הערכת מציאות מפוכחת שמבוססת על גינוי חריף להתנהלות שערורייתית של קבוצה אזרחית. הא ותו לא.

למען אלו שלוקים מעט בהבנת הנקרא שלהם, אוסיף שאין זה אומר שלדעתי לא הייתה אנטישמיות חסרת בסיס, או שלאוקראינים הנאורים לא היה אשם תורם בהיווצרות הפוגרומים. אני גם לא מכחיש את השפעת הנצרות על תופעת האנטישמיות. האוקראינים ה”חביבים” הללו היו רחוקים מלהיות צדיקים, כמו שגם שורפי דומא או ברוך גולדשטיין אינם צדיקים גדולים. אבל עדיין ניתן היה לצפות שבנסיבות כאלה יקרה פוגרום, כמו שיישרף בית בדומא או יירצחו ערבים במערת המכפלה. זה מה שלדעתי צפוי היה שיקרה באוקראינה אם אלו היו הנסיבות ואם זו הייתה התנהלותם של היהודים. זה הכל. בעיניי אין לגיטימי מהאמירה הזאת.

כמה מגיבים הסבירו לי שהאמירות שלי הן אנטישמיות. אז זהו שלא. הן אכן מתלכדות עם כמה אמירות אנטישמיות (ציינתי זאת בעצמי), אבל אני נאמן לדרכי לבחון את האמירות כשלעצמן בלי קשר למקורן. האמירות הללו למיטב שיפוטי מתארות מציאות נכונה ואמיתית לגמרי. ואם האנטישמים מתארים נכון את המציאות אני איתם בעניין הזה. הבעיה שלי עם אנטישמיות אינה שהם משמיצים אותי, אלא שהם משמיצים אותי לא בצדק. זה מזכיר לי שהבוקר הראו לי את מה שכתב ידידי אבשלום אליצור בפייסבוק (בתגובה לפוסט שקרא להחרים אותי כי אני פוגרומצ’יק), שנתעלמה מבעל הפוסט הלכה: אנטישמיות היא לשנוא את היהודים מעבר למה שמגיע להם. הגדרה יפהפייה.

המחאות הצפויות כמובן הסבירו שהבנה פירושה הצדקה, שאמירתי קוראת לרצח וכדומה. אז זהו שלא. אני מתנגד לרצח, וכל בר דעת שמכיר אותי ו/או קורא קצת את האתר יודע זאת היטב. יתר על כן, כבר הזכרתי שאני מרגיש שייך לציבור החרדי לא פחות מאשר לציבור הציוני-דתי. במובנים מסוימים אפילו יותר, ודווקא בגלל זה אני כל כך כועס עליהם. שאלו אותי למה לא כתבתי טור זועם דומה על מצעדי הגאווה או על החילוניות. ועניתי, שפרט לכך שדווקא כן כתבתי (אמנם לא באותו זעם), ופרט לכך שבעיניי יש הבדלים גדולים (כי כאן יש עוול מוסרי דמוכח שאמור להיות ברור גם לחרדים עצמם), אני כועס בעיקר על מי שאני מצפה ממנו ליותר ומרגיש חלק ממנו. לא כתבתי גם מאמרים זועמים על קים ג’ונג און, ואפילו לא על טראמפ או הקו קלאקס קלאן.

על ההתקרבנות

תופעת המחאות הפבלוביות למקרא ביטויים כמו הבנת או הצדקת הפוגרומים היא לדעתי גם חלק מתופעת ההתקרבנות שכל כך חביבה עלינו היהודים. אנחנו אף פעם לא אשמים. הגויים הרשעים והאנטישמיות שלהם הם חזות הכל.

רק הבוקר קיבלתי שלט מתקרבן, חביב ומאד אופייני:

וזאת אשר עניתי לשולח (קרוב חרדי שלי):

אני יודע שזה זמן קשה ולא נכון כעת להיכנס לחשבונות כאלה, אבל אם כבר הנושא עלה.

לצערי יש הבדל בין החרדי לעטלף. העטלף לא בחר בהתנהלותו ולכן אין מה להאשים אותו. החרדים כן בחרו, והתוצאות שנראות כיום הן נגזרות של הבחירות הללו (מעבר לקשיים האובייקטיביים כמובן). לכן אני לא יכול להסכים לטענה שבשלט הזה.

ועוד לא דיברתי על ההסתה בעולם החרדי כלפי החילונים (לאו דווקא עכשיו, אלא בכלל) שבעיניי חמורה עשרת מונים.

אתה באמת חושב שהחילול השם הנורא כלפי יהודים ובפרט חרדים בכל העולם (כולל עיתונים מרכזיים בחו”ל) נולדה סתם כך עכשיו? אין לו שום בסיס? הכל הסתה ריקה ומרושעת של האחרים? לחרדים אין “אשם תורם”? קשה לי להאמין שאתה באמת חושב כך.

מדיניות ההתקרבנות היא גם הסיבה לכך שאסור לנו באיסור חמור להתייחס לשום שואה אחרת שקרתה למישהו אחר אי שם ביקום. לעולם אין להשוות כמובן. וכשמאשימים אותנו בחוסר עזרה לקבוצות במצוקה בעולם, או במכירת נשק לשליטים רודניים זו כמובן אנטישמיות והכחשת שואה. לנו הרי מותר הכל, כי לנו (ורק לנו) הייתה שואה. הארמנים לא יזכו מאיתנו (וגם לא מאחרים) לאותו יחס כמובן, שהרי רק אנחנו הקרבנות האולטימטיביים.

רק כעת שלחו לי מאמר של יוסי גורביץ (כן, אני יודע, אתר שמאלני) על השואה הקומוניסטית שמדינת ישראל והיהודים מסרבים להכיר בה ולהשוות אותה לשואה הנאצית. באותו מאמר המחבר גם מסביר מדוע היו סיבות מוצדקות ומובנות לשנאה הפולנית ליהודים בזמן השואה (משקלם הגדול של היהודים בין הקומוניסטים שרצחו ורדפו פולנים וכבשו את פולין ביחד עם הנאצים), אבל כאן הוא כמובן ייחשב כמכחיש שואה מדופלם ושמאלן בזוי. אסור לאף אחד להבין את הסיבות לרדיפות שסבלנו, אחרת הפסקנו להיות הקרבן האולטימטיבי. בסוף עוד יתברר שגם אנחנו בני אדם, ושה”הלכה” שבידוע כי עשיו שונא ליעקב אינה בדיוק גזירת הכתוב. ושוב, יש שנאה ויש אנטישמיות, וגם הייתה שואה. אבל היו גם סיבות והיה לעתים גם “אשם תורם” שלנו ללא מעט מהמעשים הללו. כדאי שבמסגרת הפקת הלקחים (שכזכור אינה הצד החזק של החרדים, ואולי של כולנו) ניקח זאת בחשבון.

מתי נכון לבקר?

הרב עדו פכטר כתב בפייסבוק שאם רואים אב מכה את בנו זו לא השעה להוכיח את הבן על מעשיו. יש לסייע לו ולנחם אותו, ורק לאחר מכן להוכיחו. כך הוא גם טען כלפי הדברים שכתבתי. במילים אחרות, עולה כאן שאלת העיתוי של הביקורת.

על כך אומר כמה דברים. ראשית, להערכתי אחרי כן כבר יהיה מאוחר. צריך להכות בברזל בעודנו חם. לפני שמפתחים את כל האפולוגטיקה והתירוצים המגמתיים שכל כך נפוצים בשיח החרדי (ובואו נודה על האמת, לא רק בו). גם עכשיו אני חש שאין שם שום מוכנות לשאת בתוצאות למדיניות ולאידיאולוגיה הכושלת. אין מוכנות ממשית להכיר בזה שבמעשיהם ובמדיניותם הם הביאו זאת על עצמם. התירוצים רבים מכאן ועד פתח תקווה, ואף אחד מהם לא מחזיק מים. שנית, אצלנו מדובר בילד שמקבל עונש ולא מבין שהעונש ניתן לו בגלל מעשיו. הוא תולה אותו במעשיי שלי (אנטישמיות ורדיפה). זה כמובן לא מהיום אלא מאז ומעולם. חוסר האונים החרדי והתלות המוחלטת בחברה הסובבת, תמיד מלווה בהתנשאות ילדותית כאילו אצלם האמת המוחלטת ועליהם עומד העולם, וכל השאר הם לכל היותר זוכים להיות משרתיהם ואשמים בכל מה שקורה. הסיפור הידוע על הרב מבריסק (נדמה לי) שהסביר מדוע אין צורך להכיר טובה לחיילי צה”ל, שהרי הציונות היא שהביאה עלינו את המלחמות עם הערבים אז היא גם צריכה לשאת בתוצאות. איזה יופי.  ושלישית, במקרה שלנו המעשים הנדונים המיטו וממיטים רעה על כולנו ולא רק על הילד. הוא חייב להבין זאת. במקרה שלנו זה לא העסק הפרטי של הילד ואביו. הילד הסרבן הזה מציק ומעיק על כולנו כל הזמן וממאן להכיר בכך. וכשבאות עליו התוצאות שמפניהן הזהירו אותו, הוא שב ומטיח בנו את הבוץ, ומסרב להפיק לקחים. ולבסוף, אולי כדאי להזכיר שלא מדובר בילד אלא באדם מבוגר, כזה שגם בטוח שהוא החכם באדם. אדם כזה אחראי למעשיו ומחדליו וניתן לדרוש ממנו את תיקונם ולא להתנהג בסלחנות כלפיו.

בקיצור, אני חושב שיש גבול לכמות הנוזלים שניתן לספוג מלמעלה ולומר שיורד גשם. בפרט כאשר המעשים שכנגדם התריעו רבים, בסופו של דבר התממשו ובאים על חשבון כולנו (במינוח הלכתי, זה לא תחילתו בפשיעה וסופו באונס, אלא כולא פשיעה היא). אני מקווה שאחרי כל הסערות בכל זאת תהיה הפקת לקחים כלשהי בעולם החרדי (בטח לא יהיה משהו מסודר), אבל שומה על כולנו לדאוג לכך שזה יקרה. חשוב להזכיר להם שוב ושוב את חטאיהם בלי לוותר ובלי להרפות. עלינו לעמוד על כך שיופקו הלקחים, ואם לא – שיישאו בעצמם בתוצאות. כאשר נראה שהם נעשים בעלי תשובה, או אז, ורק אז, יחול כאן הכלל שלא מזכירים לבעל תשובה את חטאיו.

צריך להבין שהלך הרוח אצל אנשים בציבור הרחב, גם המתונים שבהם, הוא ממש כמו שתואר בטור ההוא. וקשה לי מאד לקבל את התזה שמדובר ברדיפה גרידא, שמשום מה התעוררה דווקא כעת. אפשר כמובן להתעלם ממנו ואף לאסור להביע אותו. אפשר להתקרבן ולגנות אותו כאנטישמיות. אבל זו מדיניות של בת יענה. מדיניות כזאת לא תסייע להכחדתה של התופעה. הדרך להעלים אותה היא לפתור את שורשיה האמיתיים. אם לא נכיר בהם היא תמשיך, ובצדק (והפעם כוונתי לא רק להבנה אלא גם להצדקה). בראש ובראשונה מדובר על התעוררות של החברה החרדית עצמה. השינוי יכול לבוא רק מבפנים, אף שכמובן רצוי לעזור לו מבחוץ באמצעים שונים (שבדרך כלל לא ננקטים בחברתנו הסובלנית והליברלית).

[1] אבל אין צורך לציין שאני לא מחלק הוראות לאנשים על בסיס עמדה לא מבוססת שכזו. משתי סיבות: 1. אין לי את מלוא התמונה והנתונים. 2. גם אם המדיניות הנכונה היא לסגור את האוכלוסיות שבסיכון ולשחרר את השאר, כל עוד לא סגרנו את ההם, אסור לנו לשחרר את השאר. לכן כל הדיונים הללו שעלו בטוקבקים ובשאר מדיומים הם חסרי רלוונטיות לדבריי בטור.