על הפליה במתן שירותים והטיות בשיח (טור 296)

בס”ד

אתמול פורסם שבית המשפט בבאר שבע קנס בית דפוס שלא הסכים לייצר שלט פרסומת ל”מצעד הגאווה” עבור קהילת הלהט”ב, בסכום של 50,000 ₪. העילה הייתה החוק למניעת הפליה. על פניו פסק הדין הזה נראה הזוי, ומן הראוי לתת עליו את הדעת.

תיאור המקרה

לפני כשלוש שנים ביקשו סטודנטים מ’התא הגאה’ באוניברסיטת בן גוריון הצעת מחיר עבור הדפסת חומרי פרסום. בתגובה לבקשה השיב בית הדפוס לפונים: “איננו עוסקים בחומרי תועבה, יהודים אנחנו.” הסטודנטים פנו לבית הדפוס דרך עו”ד, והעניין התגלגל לתביעה משפטית ע”ס מאה אלף ש”ח.

עו”ד מנשה יאדו (מארגון חוננו), שייצג את בעלי בית הדפוס, הציג לבית המשפט שתי חוות דעת של רבנים, אשר קבעו כי על-פי ההלכה היהודית בעלי בית הדפוס אינם יכולים להדפיס חומר מסוג זה. עוד טען עו”ד יאדו כי לא ניתן לחייב את בית הדפוס לייצר במו ידיו מוצר ייחודי (להבדיל ממוצר שמיוצר באופן המוני) ללקוח שנוגד את אמונתו ואת ההלכה היהודית. עוד הוא טען כי לא נמצא בעולם כולו מצב בו כופים על אדם בשוק הפרטי להתקשר עם מישהו ולייצר עבורו מוצר, בניגוד לאיסורי דתו והשקפתו הוא הביא תקדימים ממדינות שונות בעולם.

השופטת אורית ליפשיץ קבעה בפסק הדין כי “מקום שבו אמונתם מתנגשת עם ההכרח לתת שירות במקום ציבורי הערך האחרון מכריע”, תוך שהיא מנמקת שיש לפרש את חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים בצורה רחבה, וכי הוא גובר על חופש הדת. נקודה נוספת אותה קבעה השופטת היא כי יש לחייב בעלי עסקים לתת שרות לא רק במוצרי מדף, אלא אף בייצור ייחודי למזמין ההזמנה.

בעקבות הדברים פורסמה, כצפוי, מחאה של השר בצלאל סמוטריץ על כך שפסק הדין הוא שערורייתי והזוי, והוא קורא לתיקון החוק למניעת הפליה בהתאם, כדי למנוע הישנות פסקי דין כאלה בעתיד. אגודת הלהט”ב (ועוד גורמים ליברליים), גם היא כצפוי, הסבירה שמדובר בגזענות שבאה ממקומות חשוכים וכו’ וכו’. עוד יום רגיל במחוזותינו…

חוק איסור הפליה

כאמור, במדינת ישראל ישנו חוק נגד הפליה, ושמו בישראל: “חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א-2000.” כדי להבהיר את הדיון, אביא כאן כמה קטעים מתוכו:

דיון ראשוני

כפי שכתבה השופטת, יש כאן התנגשות בין שני ערכים: השוויון ומניעת הפליה מחד, וחופש הדת מאידך. אלא שאם תשימו לב, גם בלי קשר לדיון הספציפי הזה, בחוק למניעת הפליה כשלעצמו חבויה התנגשות דומה: מחד זכותו של אדם למכור ולתת שירות למי שירצה (אולי זה נכלל בחופש העיסוק? לא ממש נכון), ומנגד עומד ערך השוויון ומניעת הפליה. החוק מכריע בצורה ברורה שבמצב כזה מניעת ההפליה גוברת. מה, אם כן, תקדימי כל כך בפסק הדין? להבנתי (אף שאיני משפטן, וגם לא השקעתי הרבה מדיי מחשבה ולימוד בדברים) מדובר לפחות בארבעה היבטים:

• מה שהגיע להכרעת בית המשפט בבאר שבע היה מקרה שבו ההתנגשות היא בין החוק לבין חופש הדת (וכאן זה נכון בעליל), ולא חופש העיסוק או הזכות למכור או לא למכור למישהו. ככל שהבנתי מגעת, מקרה כזה לא נדון בפירוש בחוק, ולכן נראה שהוא מסור לפרשנותו של בית המשפט. אני חושב שניתן אולי אפילו ללמוד לגביו מההחרגה שעשה המחוקק לגבי אירועים נפרדים לנשים וגברים (תיקון מספר 2, סעיף ד3). מדוע התקבלה החרגה כזאת? (מעבר ללחץ פוליטי של החרדים כמובן.) לכאורה כדי לאפשר לאנשים דתיים להתנהל בהתאם לערכיהם. ובכל זאת, כאמור, השופטת הכריעה שגם במקרה כזה מניעת ההפליה היא הערך הדומיננטי והוא גובר על חופש הדת.
• עוה”ד של בית הדפוס טען שמדובר במוצר יחידני שמיוצר ספציפית עבור המזמין, ולא במוצר סדרתי שנמכר לציבור באופן המוני בחנות (כמו כיכר לחם, או בגד). כאן מדובר על שלט שמיוצר במיוחד לאירוע הנדון. במצב כזה, הוא טען, יש מקום להחרגה מהוראות החוק הנ”ל. השופטת, כאמור, לא קיבלה זאת.
• במקרה זה המוצר עצמו תורם במישרין לפעילות שנוגדת את ערכיו של היצרן. בית הדפוס אינו עוסק במכירת בגדים לשימוש אישי, אוכל, או כיבוד לאירוע. במצב כזה הוא נמנע ממתן שירות לא בגלל האיסור אלא בגלל מקבלי השירות. זוהי ההפליה האסורה בחוק, שכן זה אינו עניינו מה השקפתם ומה אורח חייהם. אבל אצלנו מדובר בשלט שמודיע על האירוע, ובכך מהווה חלק פעיל ממנו. ההימנעות ממכירה אינה בגלל זהותם והשקפתם של מבקשי השירות, אלא בגלל תוכן השלט המבוקש. אגב, מכירת אוכל לאירוע היא מקרה גבולי יותר, שכן לגביו קשה ליצרן לטעון שהדבר סותר את ערכיו של היצרן, ויש חשש שהוא נמנע מכך רק בגלל רצונו לא לתת שירות למבקשי השירות בגלל השקפתם. לעומת זאת, שלט שמודיע על האירוע הוא מרכיב אקטיבי באירוע, וכאן בהחלט יש מקום לטענה שהמעשה עצמו (ייצור השלט) אסור הלכתית (זה לא לגמרי ברור, אבל כך טען הנתבע והרבנים שחוות דעתם הוצגה בביהמ”ש. לא אכנס לזה כאן). השופטת כנראה לא קיבלה גם את ההבחנה הזאת (לא ראיתי שהיא עלתה בכלל).
• במקרה זה יש אסימטריה ברורה בין התובעים (המזמינים) לנתבע (בעל בית הדפוס). הם יכולים להזמין את השלט בכל בית דפוס אחר, ובפרט כזה שבעליו לא מוטרד ערכית ממצעדי גאווה. לעומת זאת, הנתבע לא יכול לספק את השלט עם תוכן אחר או לגורם אחר. מבחינתו הם המזמינים ואין בלתם. יתר על כן, אם קונסים אותו הדבר פוגע במקור פרנסתו, בעוד שאם התביעה נדחית, אצל התובעים לא נוצרת שום פגיעה. הרי אין להם סיבה להזמין את השלט דווקא אצל אדם שהדבר נוגד את מצפונו. ואם כבר פנו אליו והוברר להם שזו אכן השקפתו, הם יכלו לכבד אותה ולפנות למישהו אחר (זה מה שהם עשו בסוף). אבל הם העדיפו לתבוע אותו. כדאי לשים לב שעריכת אירועים נפרדים שמותרת בחוק, היא חמורה מהמקרה הזה. למשל, בהופעה של זמר (כמו המקרה של הזמר החרדי מוטי שטיינמץ בעפולה), זו לא נגישה כלל לזוגות שרוצים לשבת במעורב. כך גם הופעה של זמרת חרדית לא נגישה כלל לשומעים גברים. אין להם אופציה אחרת. לעומת זאת, כאן התובעים יכלו להזמין את אותו שלט עצמו ממקור אחר (וכאמור, הם אף עשו זאת בפועל), כך שהסירוב הזה לא מסב נזק אמיתי, לא להם ולא לציבור.

ההבחנות הללו חשובות על רקע מקרה ידוע מאד (שהוזכר ברמז גם בכתבה) שהגיע לבית המשפט העליון האמריקאי לגבי אופה נוצרי בשם פיליפס שסירב להכין עוגת חתונה לזוג הומואים בקולורדו. הטיעון שלו כלפי המזמינים היה מאד רלוונטי לדיון שלנו: “אני יכול להכין לכם עוגת יום הולדת, עוגיות או בראוניז”, הוא אמר להם, “אבל איני יכול להכין עוגה לחתונה חד-מינית”. שימו לב שכאן מדובר במוצר ייחודי שמוכן במיוחד לאירוע (עוגה). האופה היה מוכן להכין להם מוצרים גנריים (עוגיות או בראוניז) שנמכרים על המדף. בנוסף, אפילו אם מדובר בהכנת עוגה, עדיין הדבר אינו דומה להכנת שלט שמודיע על האירוע. שלא כמו עוגה, השלט נוטל חלק מהותי ופעיל יותר באירוע, ובדרך כלל גם שמו של היצרן מופיע עליו. השלט תורם להתרחשות האירוע והעוגה רק מלווה אותו. לכן בהחלט ניתן לראות במקרה שלנו פגיעה אנושה יותר בערכיו של היצרן הדתי מאשר מה שקרה במקרה של פיליפס.

הסיפור של פיליפס התגלגל בערכאות משפטיות במשך כשלוש שנים (מ-2012 עד 2015). בתחילת התהליך, האופה חויב על ידי בית המשפט בקולורדו לאפות עוגות לאירועים כאלה ולשנות את מדיניותו. הדבר אף חזר ואושרר בבית המשפט לערעורים של קולורדו. אבל בסופו של דבר, בית המשפט העליון של ארה”ב הפך את ההחלטה והכיר בזכותו של האופה לחופש דת (וגם חופש ביטוי. ואם עוגה כך, שלט על אחת כמה וכמה), וקבע שהיא גוברת על הערך של מניעת ההפליה.

אמנם השופטת בפסק דינה קבעה שאצלנו בישראל המצב שונה, מפני שאצלנו יש חוק נגד הפליה והוא מחייב אותה לפסוק כפי שפסקה. אך כפי שהסברתי כאן, למיטב שיפוטי החוק לא באמת אומר זאת. מדובר בפרשנות גורפת למדיי של השופטת עצמה, ובמובן הזה בהחלט רלוונטי לשים לב לתקדים האמריקאי. אני לא מתרשם שהמצב אצלנו שונה מהותית ממה שקורה שם.[1]

משמעות הדברים לגבי פסק הדין

אחרי שהצגתי את ארבעת ההבחנות הללו כדאי לשים לב לשתי מסקנות (שהן אחת) שנגזרות מהן.

ראשית, צריך לזכור שכל ההבחנות הללו, גם אם הגענו למסקנה שהן אינן נכונות בעליל, עדיין הופכות את המקרה לתקדימי. אחת ההשלכות של התקדימיות הזאת היא שבעל בית הדפוס לא יכול היה לדעת שמדובר בעבירה, שכן מדובר במשהו שאינו כלול באופן פשוט בהוראות החוק. הוא אינו משפטן ויש מקום לטענה שהוא כנראה לא העלה בדעתו שיש צורך לברר את הדברים משפטית. זה אמנם לא טיעון שפוטר אותו מאחריות (אי ידיעת החוק…), אבל זו בוודאי נסיבה מקילה לפחות לעניין העונש (התשלום שהושת עליו היה עונשי, ולא פיצוי. לא הוכח שם נזק).

שנית, מן המפורסמות הוא שבמקרים שבהם מגיע בית המשפט להחלטה שפורמלית אכן מדובר בעבירה אלא שהוא מבין את הנסיבות ואת שיקולי העבריין ואת התקדימיות של המקרה, תמיד ישנה אפשרות להשית על העבריין עונש סמלי ולהקל עמו. במקרה זה, עקרונית יכלה השופטת להשית על בעל בית הדפוס עונש לשלם 1 ₪ (זכרו שלא היה כאן נזק. זהו תשלום עונשי). אולם השופטת בחרה להשית על הנתבעים את העונש המקסימלי הקבוע בחוק (ראו סעיף 5ב למעלה), חמישים אלף ₪. בכך היא אמרה מכללא שיש כאן עבירה ברגל גסה שראוי להחמיר עמה, והתעלמה מכל ההבחנות שהובאו למעלה.

סיכום ודיון

על פניו נראה שדבריה לגבי ההתנגשות בין הערכים שקיימת במקרה זה, כמו גם כל השיקולים וההבחנות לגבי התקדימיות של המקרה, לא באמת קיבלו ביטוי בפסק הדין. נראה שמבחינתה של השופטת מדובר ב-clear case, הפליה מכוערת שיש לענוש עליה (ובפרט להרתיע מפניה). היא התעלמה לחלוטין מהתקדימיות הפרשנית ומהנסיבות המקילות והבעייתיות של המקרה, והדבר בא לידי ביטוי לא רק בעצם ההחלטה שלה אלא גם בעונש שהושת על הנתבע בפסק הדין. אני חושב שהיא לא צודקת בזה, ודבריה מבוססים על סולם ערכים אישי שלה, שבמסגרתו היא מעדיפה את ערך השוויון על פני חופש המצפון והדת באופן לחלוטין לא מידתי. התפיסה הזאת כשלעצמה לגיטימית (הגם שהיא שגויה בעליל לדעתי), אבל יישומה בפרשנות החוק, שכשלעצמו סובל כמה וכמה פרשנויות אחרות (ראו בהבחנות שהובאו למעלה), הוא בלתי קביל בעיניי.

עד כאן הדיון התנהל במישור המשפטי. אבל כל ההבחנות שנעשו למעלה נוגעות גם למישור המוסרי. השאלה האם באמת זוהי החברה שבה היינו רוצים למצוא את עצמנו? האם סביר שאדם מחויב על פי חוק לתת שירות שנוגד בעליל את מצפונו? וגם במישור המשפטי, האם זו באמת הייתה מטרת החוק? אני בספק רב. שמא תאמרו, שיסרב הנתבע לתת שירות, סרבנות מצפונית, ויישא בתוצאות כמתחייב (ראו בטור 287 ועוד). אלא שהתוצאות כאן הן בלתי מידתיות בעליל. אותו אדם לא יוכל להחזיק בית דפוס ולהתפרנס. בפרט אם הטרוריסטים הנ”ל ימשיכו להזמין אצלו עוד ועוד שלטים, והוא ייקנס כל פעם בחמישים אלף ₪, התוצאות הן ברורות לגמרי. אגב, כך הם יכולים לעשות בחסות החוק (או בעצם בחסות הפרשנות הלא סבירה שניתנה לו בפסק הדין הזה) לכל עסק שמנוהל על ידי אנשים שלא מוכנים לתת שירות למטרות כאלה, ובכך לחסל את אפשרויות התעסוקה וההתפרנסות שלהם.

הערה חשובה נוספת. ישנו חשש מתבקש מניצול לרעה של ההחרגות הללו. אדם תמיד יכול להיתלות בהן ולהציג את עצמו כמי שמתנגד מצפונית למשהו ולא לתת שירות, למרות שהוא לא באמת מתנגד לכך. אבל החששות הללו הם חסרי שחר. ממה נפשך, אם הוא לא באמת מתנגד אז למה שיסרב לתת שירות? הוא מפסיד מזה כסף. יתר על כן, הרי כאן ניתן די בקלות לברר את השקפתו בעניין זה. הוא לא הציג עמדה חדשה ומפתיעה אלא ביטא תפיסת עולם דתית ידועה, שאף גובתה בחוות דעת רבניות-הלכתיות. לכן ברור שמדובר בהתנגדות אותנטית למתן השירות ולא במצג שווא שבא לכסות על גזענות או רצון להפלות בשבילה.

ייתכן אולי לחשוש למצב שבו אותו אדם מתנגד לאנשים (הומואים) אבל השירות עצמו לא כרוך באיסור מבחינתו, ואם נחריג מתן שירות מסוג כזה, הוא עלול לנצל את ההחרגה הזאת כדי לא לתת להם שירות (ראו בהבחנה השלישית למעלה). למשל, נניח שאם גם מבחינתו אין איסור הלכתי לאפות עוגה לחתונה כזאת והוא לא רוצה לעשות זאת רק בגלל שהמזמינים הם הומואים (כלומר האנשים ולא השירות הנדון), ולכן החוק מחייב אותו לעשות זאת. ההחרגה המתבקשת לחוק נוגעת רק למצב שהמעשה עצמו כרוך באיסור לדעת נותן השירות (כמו במקרה השלט), ולא ליחסו לאנשים שמבקשים את השירות (כמו למכור בגד או מוצר מזון כלשהו להומוסקסואל). במצב כזה יש חשש שהוא יציג מצג שווא שלפיו גם מעשה כמו אפיית עוגה מנוגד לצו מצפונו ובכך הוא בעצם רוצה להתחמק ממתן שירות לאנשים שהוא מסתייג מדרכם (דבר שהחוק אוסר, ובצדק). כלומר החרגה כזאת פותחת פתח להפליה סמויה בתואנות שווא. אך זהו חשש רחוק, ובפרט כשמוצגות חוות דעת רבניות בעניין. ברור שיש עמדה רבנית רווחת כזאת, והדבר לא הומצא אד הוק כדי להתחמק ממתן השירות. אם כנגד החששות הרחוקים הללו מפני מדרונות חלקלקים עומדת פגיעה ישירה ואנושה בעיסוקיו של האדם ובחופש הדת שלו, דומני שהתשובה אמורה להיות מובנת מאליה.

עד כאן הדיון במקרה ובפסק הדין. אבל אי אפשר להימלט מדיון קצר על השיח וההטיות שמתבטאות בו.

השיח וההטיות

השיח סביב המקרה, כמקובל במחוזותינו, נראה מוטה להפליא. ניתן בקלות לנחש מראש מה יאמר כל אחד (כולל השופטת, כנראה) על הסוגיא. אנחנו ממש לא מתפלאים שהדתיים מוחים בתוקף ורואים בפסק הדין שערורייה, חלק מהטרור הלהט”בי-ליברלי והכפייה החילונית, ולעומתם, הלהט”בים וגרורותיהם הליברליות מדברים על חושך שמכסה את פני תהום, גזענות וכדומה. אבל לדעתי ההטיה כאן מופיעה בעיקר מהצד הליברלי.

כדי להבהיר זאת, עליי להקדים הקדמה קצרה בנושא הטיות בוויכוח ודיון. לא כל טענה אידאולוגית היא מוטה. כשאדם מעלה טענות שנובעות מהשקפת עולמו זו אינה הטיה. להיפך, אין טבעי מזה. באופן מובנה, ברור שאדם טוען לטובת תפיסות שהוא דוגל ומאמין בהן. לכן זה שהלהט”בים והליברלים מצדדים בפסק הדין ומציגים את המתנגדים לו כחשוכים אינה בהכרח הטיה. וכך גם לגבי התוקפים מהצד הדתי-שמרני.

ההטיה שקיימת בדיון (?) לגבי מקרה זה ודומיו היא משתי פנים: 1. הצגה מוטה או חלקית של עמדתו של הצד השני. 2. העלאת טיעונים לא ענייניים והתעלמות מטיעונים ענייניים שהצד השני מעלה. בגלל שמדובר בדיון עקרוני שנוגע להרבה וויכוחים כאלה, אפרט אותו כאן מעט יותר.

הטיות מהסוג הראשון: הצגת חצי תמונה של קונפליקט

הצגת העמדה של בעל בית הדפוס והתומכים בה כגזענית או כמפלה היא הטיה מובהקת מטיפוס 1. כפי שהסברתי כאן, בעל בית הדפוס יכול להיות רגיש לזכויות הלהט”בים אבל בו בזמן להיות גם מחויב להלכה שלדעתו אוסרת עליו לתת להם את השירות. האם פירוש הדבר בהכרח שהוא גזען או שאינו מעניק יחס שוויוני לכל אדם? ממש לא. מבחינתו יש כאן קונפליקט בין השוויון לבין הערך הדתי. כל הכרעה בקונפליקט כזה פוגעת באחד מהערכים הללו (אי אפשר לקיים את שניהם). הצגת ההכרעה הזאת כמי שמתעלמת לחלוטין מהערך הנפגע היא הטיה דמגוגית.

הוא הדין במי שתומך בעמדתו של בעל בית הדפוס, כלומר מי שמבקר את פסק הדין, כמוני. כאן זה אפילו יותר מרחיק לכת. אני יכול להיות ליברל מובהק, אפילו ליברל חילוני שסולד מההלכה וממש לא מחויב אליה, ועדיין לבקר את פסק הדין על כך שהוא מתעלם מחופש הדת של בעל בית הדפוס. האם זה הופך אותי לגזען חשוך או הומופוב? ממש לא, וזאת שוב מפני שכנגד הערך השלילי של גזענות עומד ערך חיובי של חופש דת והתחשבות באדם הדתי. גם אם לדעתי הערך השני גובר, זה לא אומר שאני לא ער לערך הראשון.

כמעט אין ויכוח ציבורי שבו לא תמצאו הצגה מוטה של קונפליקטים ערכיים. אדם מעדיף את ערך X על ערך Y , ומיד מואשם על ידי מתנגדיו בכך שאינו נאמן לערך Y. למשל בוויכוח על הפלות, אנשים מעלים את ערך זכות האישה על גופה, אבל נוטים להתעלם מממד הרצח שעומד מול הזכות הזאת. הצגת חצי מהתמונה של קונפליקט ערכי, דבר שמאד רווח במחוזותינו, היא הטיה מובהקת. הדרך הישרה לדון בקונפליקטים כאלה היא הצגה מלאה של שני הצדדים של הדילמה, ואז להסביר כיצד מקבלים הכרעה מושכלת. אבל לאנשים נוח יותר להציג את החצי המתאים להם ואז ההכרעה שלהם נראית מוצדקת להפליא ומובנת מאליה, והאחר נראה חשוך ובלתי מוסרי בעליל. זוהי כמובן דמגוגיה.

הטיות מהסוג השני: הבחנה בין טיעון למסקנתו

ראש לכל, חשוב להבין שגם אם טיעון כלשהו תומך במסקנה נכונה, הוא צריך להחזיק מים ברמה הלוגית. אי אפשר לבחון טיעון דרך הפריזמה של המסקנה. מן המפורסמות הוא שלא כל טיעון שתומך במסקנה נכונה הוא תקף. הדבר נובע מאופייה של הלוגיקה (חוסר הקשר בין אמיתיות של טענות לבין תקפות של טיעונים שמוכיחים אותן). ניתן לקשור זאת גם להבחנה שעשיתי בטור 52 בין דרוש לפלפול. הגדרתי שם שדרוש הוא הוכחה כושלת למסקנה נכונה, ואילו פלפול הוא הוכחה תקפה למסקנה כושלת. הטיות מהטיפוס השני שבהן דן הסעיף הזה הן בעצם סוגים של דרוש: טיעונים כושלים שתומכים במסקנות נכונות (לדעתך). גם אם מסקנה כלשהי נכונה לדעתך, זה לא אומר שכל טיעון שמחזק אותה הוא תקף או סביר.

בוויכוח שתיארתי על פסק הדין הזה, לדעתי דווקא הצד הליברלי-להט”בי הוא המוטה גם במובן הזה. אם קוראים את הטיעונים שהעליתי כאן, ניתן להיווכח בכך שמדובר בפס”ד מאד בעייתי ולא סביר. תמיכה אוטומטית וגורפת בפס”ד כזה שמתעלמת מכל ההבחנות שהוצגו כאן, היא עמדה מוטה. גם תומך נלהב בשוויון זכויות להט”ב, כמוני, ואפילו אדם שמתנגד לעמדה הדתית-הלכתית שהוצגה על ידי הנתבעים בבית המשפט, שלפיה יש איסור הלכתי ביצירת השלט (לא לגמרי ברור לדעתי), חייב להיות מוכן להקשיב לטיעונים ענייניים, ולהכיר בזכותו של האחר להחזיק בעמדה שונה (גם אם לדעתו היא שגויה). בפרט אם אתה דוגל בתפיסת עולם ליברלית, כמו שטוענים אלו התומכים בפסה”ד הבעייתי הזה. במקרה זה, גם אם אתה מצדד בזכויות הלהט”בים, ייתכן מצב שיש טיעונים טובים נגד העניין ובמצבים מסוימים נכון ליישם אותם (זהו הסוג הראשון של ההטיות, שנדון בסעיף הקודם).

בקיצור, אי אפשר לומר שכל מי שמביע עמדה ערכית וטוען לטובתה הוא מוטה מעצם עמדתו. אפילו אם עמדתו מתאימה לתפיסותיו האפריוריות (דתי שמתנגד לפסק הדין, או ליברל שמצדד בו), עדיין חשוב לבדוק את הדברים והטיעונים לגופם. בלי זה, כל ויכוח ערכי מתרוקן מתוכן, שכן בהגדרה כולו אינו אלא אוסף של הטיות. כאמור, לדעתי, דווקא כליברל שתומך בזכויות ובשוויון ללהט”בים כמו גם בזכות כל אדם לנהוג לפי מצפונו וערכיו, פסק הדין הזה בלתי סביר בעליל. יראה הקורא וישפוט את הטיעונים לגופם וייווכח מי כאן צודק ומי מוטה.

[1] שאלה מעניינת היא איזה תפקיד משחקת הפרדת הדת מהמדינה, שכידוע נהוגה בחוק האמריקאי. לכאורה במערכת משפטית כזאת לא אמורים להכיר בזכויות דתיות ולהגן עליהן. אבל נדמה לי שההיפך הוא הנכון. כשיש הפרדת דת ממדינה פירוש הדבר שהזכות לחופש דת ופולחן שמורה לכל אדם, ודווקא בגלל זה ראוי לשמור עליה יותר ולא לתת למחוקק להתערב בה.