האם יש מעורבות אלוקית בעולם? (טור 298)

בס”ד

הטור הזה נכתב כהמשך לטור הקודם שעסק בלוגיקה של הסיבתיות. משום מה למרות שהסברתי חזור והסבר שאני עוסק רק בשאלה הלוגית של הסיבתיות ומהותה (תנאי הכרחי ומספיק וסיבתיות כפולה), חזרו הקוראים (כולל הרב רט) שוב ושוב לשאלה התיאולוגית (שכתבתי לגביה שבה איני עוסק), ובנוסף הניחו כל מיני הנחות שאינן נכונות לגבי עמדתי, וגם חזרו על דברים שכבר נדונו כאן לעייפה. ובכל זאת, הערבוב החוזר ונשנה הזה אומר לי שהדברים טעונים הסבר נוסף. לכן אני מבקש מחילה ממעלתכם אם תהיינה כאן חזרות על דברים שכבר כתבתי לא פעם. אני מבטיחכם נאמנה שכמו בעבר גם בתגובות לטור הזה תהיינה בעיקר חזרות על דברים שכבר נדונו (ושרובם נענו בטור זה עצמו). בדוק ומנוסה. תוכלו לראות בטור הזה תשובה לכמה וכמה שאלות שעלו בעקבות הטור הקודם (שלאחרונות שביניהן כבר בכלל לא עניתי).

בטור ההוא עסקתי בלוגיקה של היחס הסיבתי, ואילו כאן אעסוק בזווית האחרת, התיאולוגית (מעורבות ספורדית), ובכך אני מקווה להשלים סוף סוף את התמונה (אם כי, לאור ניסיון העבר, אני בטוח שלא את הוויכוחים). כאמור, הנושא הזה נדון כאן לעייפה, בטורים 280–1, 243 ועוד הרבה (ובעיקר בספר השני בטרילוגיה שלי). ובכל זאת חשתי שעליי להשלים את התמונה ששורטטה בטור הקודם.

לכן החלטתי לאזור כגבר חלציי ולהיכנס למדמנה הזאת. אבל מכיוון שזהו גם עניינו של היום (העצמאות), שמבוסס אצל רבים על תפיסות של מעורבות אלוהית בהיסטוריה. אפתח ואסיים את הטור בעניינו של היום (בגדר דבר תורה לפני ההרצאה). ולבסוף, עקב העומס אני מבקש מחילה שלא ערכתי את הדברים עד הסוף.

אמירת הלל ביום העצמאות

אתחיל משאלה שעלתה בוואטסאפ, שם נשאלתי האם יש לומר הלל ביום העצמאות. שאלה נדושה וחבוטה ולא ממש חשובה, למרות שנכתב עליה הרבה יותר ממה שמגיע לה, ובכל זאת אפתח בהבעת עמדה קצרה שלי לגביה. אני לא אזקק למקורות ודיונים, שלדעתי די מיותרים בעניין זה. אני חושב שהדיונים ההלכתיים הללו נעשים רק כדי להכניס את העניין למסגרת ההלכתית. יש אנשים שחשים נוח יותר כך לראות ביום הזה חג דתי בעל משמעות הלכתית, משום מה. אז יהי רצון שאצא בזה ידי חובת “הלכות חג בחג”, ואכוון גם להוציא את הקוראים.

מקור החובה לומר הלל ביום העצמאות הוא הגמרא בפסחים קיז ע”א שעוסקת בשירת הים ופסוקי ההלל בתהלים:

אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

בהמשך העמוד מופיעה שוב אותה מימרא עצמה כחלק ממחלוקת תנאים לגבי מקור פסוקי תהלים הנ”ל. נראה בבירור שיש כאן אמירה הלכתית כללית, שלפיה יש תקנת נביאים לומר הלל על כל צרה שניוושע ממנה (אגב, לא מוזכר כאן נס).

ואכן מכאן הסיקו כמה וכמה פוסקים בימינו (אני כמובן לא מתייחס כאן לעמדות ופסיקות של הרבנות הראשית. גם אם במקרה עמדו פעם בראשה תלמידי חכמים אמיתיים, אין להם שום מעמד מעבר להיותם פקידי ממשלה מטעה”מ) שיש לומר הלל על הקמת המדינה והניצחון במלחמת השחרור (ולאחר מכן גם על שאר המלחמות). נכון שהדבר לא מובא בפירוש בפוסקים (רמב”ם ושו”ע), וצ”ע מדוע. אבל נראה פשוט שדי בגמרא הזאת לפחות כדי להתיר אמירת הלל, וכנראה גם כדי לחייב. איני נכנס כאן לשאלה האם זה מדאורייתא או מדרבנן (מפשט הגמרא כאן עולה שזו תקנת נביאים. אם כי אפשר לומר שהם תיקנו את הנוסח מפסוקי התהילים, אבל החובה היא  מדאורייתא, כעין מה שקורה במצוות תפילה לרמב”ם).[1]

על מה הוויכוח: שאלת הברכה

ובכל זאת הרבה פוסקים (רוב החרדים) טוענים שאין לומר הלל. אחרים, גם מבין אלו שמחייבים אמירת הלל, טוענים שאין לברך. שורש שתי הטענות הללו הוא ספיקות שונים לגבי אמירת ההלל הזה, ובהם אגע כעת. בפניני הלכה מסכם אותם בקצירת האומר בחמש נקודות (דומני שהמקור הוא בשו”ת של הרב עובדיה, שפסק לומר בלי ברכה):

א) לפי דעת החיד”א על פי כמה ראשונים, הלל עם ברכה אפשר לומר רק כאשר נעשה נס לכל ישראל, ובארץ ישראל ביום העצמאות היו רק מקצת ישראל. ב) יש להודות רק על הצלה שלימה, ועדיין אנחנו מאוימים על ידי אויבינו מסביב. ג) מפני המצב הרוחני של ראשי המדינה ורבים מאזרחיה. ד) מפני שיש לחוש לדעה הסוברת שאין לומר הלל אלא כאשר נעשה נס גלוי כדוגמת נס פך השמן, ובהקמת המדינה הנס היה טבעי. ה) יש ספק אם יום ההודאה צריך להיקבע דווקא ביום העצמאות או ביום סיום מלחמת השחרור או ביום החלטת האו”ם על הקמת המדינה שהוא י”ז בכסלו (כ”ט בנובמבר).

אתייחס בקצרה לכל הנקודות.

א) זו הנקודה היחידה מהחמש שיש לה בסיס הלכתי כלשהו. תוס’ כותב שרק גאולה של כלל הציבור מצדיקה הלל בברכה (ואכן פורים שנחגג בקהילות שונות לזכר גאולות כלשהן, מה שמכונה בספרות ההלכה פורים שני, לא לווה באמירת הלל ככל הידוע לי). אבל הפלפולים האם הישועה דידן נעשתה לכלל ישראל או רק לחלקם היא פורמליזם מגוחך. כבר רבים עמדו על כך שהעם שיושב בארץ הוא כלל ישראל בהרבה מקומות ומקורות הלכתיים, אבל לדעתי אין צורך להנמקה כזאת. אם זה לא מהלך בעל משמעות לכלל ישראל איני יודע מה כן. בכל אופן, פורים וחנוכה בטח לא.

ב) לפי הטענה המוזרה הזאת, הלל יכול להיאמר רק בימי המשיח אחרי שנבנה המקדש. ישנה כמובן שאלה מתי מסתיימת הישועה, אבל ברור שלחכות עד הסוף זו איוולת. וכבר העירו מההלל בחנוכה שנאמר כאשר זמן קצר אחריו איבדנו את עצמאותנו. הדברים כנראה רמוזים ברמב”ם (“וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה”. זה לא היה קרוב אפילו למאתיים שנה כמובן, ובטח לא מלכות במובנה העצמאי).

ג) זו בכלל טענה מגוחכת, הן מסברא והן מקרא. מסברא, וכי בגלל שאנחנו לא בסדר אין עלינו חובה לשבח ולהודות לקב”ה על ישועתנו? משל למה הדבר דומה? לילד שמקבל מתנה מחברו ולא מודה לו כי הוא עצמו זרק אותה לפח. ישנה כאן הנחה מובלעת, כאילו החילונים זה לא אנחנו (הם מהצד של הצוררים, לא מהיהודים), אבל גם אם זה היה נכון, זה לא פוטר אותנו מהלל והודאה. וכי אם אחיו, חברו, או אפילו אויבו זרק את המתנה לפח, או שהיא סתם נשרפה, האם זה פוטר אותו מהודאה עליה? זה מסברא. ומ’קרא’, הביאו כבר את התקדים של הלל בחנוכה כאשר השלטון החשמונאי הסתאב וירד לתהומות מוסריים ויהודיים עמוקים מאד, וזה לא מפריע לנו לומר הלל בברכה שמונה ימים. הדברים כנראה רמוזים בדברי הרמב”ם בריש הל’ חנוכה (“והעמידו מלך מן הכהנים”).

ד) אם יש ספק אם הלל נאמר רק על נס גלוי, לא ברור לי מדוע אומרים הלל בפורים (הגמרא אומרת “קריאתה זו הלילה”. יתר על כן, גם ההסברים בגמרא שם למה לא אומרים הלל ממש, אף אחד מהם לא מעלה את הטענה הזאת). לשיטתי, לא צריך אפילו שזה יהיה נס נסתר, וראו להלן.

בשולי דבריי אעיר שמוזר בעיניי כי אלו שתולים כל אירוע בנס אלוהי גלוי, כמו למשל מספר הנפגעים בטילים מעיראק או מעזה (כשלעצמי, איני רואה בזה אפילו אירוע חריג. סתם סטטיסטיקה), שיבת ישראל לארצו היא בעיניהם מדרך הטבע (או סיטרא אחרא) ולכן אין לומר עליה הלל. לשיטתי כל אלו הם כנראה מדרך הטבע, אבל הסתירה הזאת בשיטת הדוגלים במעורבות אלוהית מוזרה מאד בעיניי.

ה) אכן ספק ‘חמור’. הרי נקבע איזשהו יום כפי דעת אנשי הזמן ובו משבחים ומודים. וכי הזמן גורם? מה אכפת אם קובעים את זה בתאריך זה או אחר?

אגב, הטענה שכאשר האירועים הם טבעיים לא מדובר במעשה ידיו של הקב”ה לא עולה כלל. ההבחנה היא רק בין נס נסתר לגלוי, אבל כולם מסכימים שהכל מעשה ידיו. ראו על כך להלן.

יש עוד כמה אספקטים שהועלו בהקשר זה, אבל המדגם המייצג הזה יכול ללמדכם שהדיונים הללו ריקים ומיותרים, ובוודאי לא תלויים בשום מקורות. מדובר בסברות כרס לכאן או לכאן, כשהשכל הישר אומר בבירור את דברו. בסופו של דבר כולנו מבינים שעמדה בשאלה זו היא עניין לתפיסת עולם ואידיאולוגיה ולא לבירורי הלכה (אגב, זה לגיטימי לגמרי כשלעצמו, רק ראוי לשים זאת ביושר על השולחן).

שתי הערות לשיטתי

לפני שנעזוב את יום העצמאות וההלל, שתי הערות מקדימות לשיטתי. ראשית, אן צורך להניח שיש משמעות מטפיזית להקמת המדינה כדי לומר הלל. גם ארוחת בוקר אין לה משמעות מטפיזית ואני מודה לקב”ה בברכת המזון, שלא לדבר על “אשר יצר” אחרי עשיית צרכים. העובדה שהיינו בצרות וניצלנו או שמצבנו מאד השתפר מספיקה כדי לומר הלל. תפיסה חילונית של המדינה ומשמעותה לא סותרת חובה לומר הלל על הקמתה. גם אם המדינה היא סתם צורך ואינטרס שלי, ולא אתחלתא דגאולה, או שאר מושגים עמומים שבין כה וכה אף אחד לא ממש מבין אותם, די בזה כדי להודות לקב”ה על הקמתה.

שנית, אין צורך להניח שהקמת המדינה הייתה נס מעשה ידיו הישיר של הקב”ה כדי לומר הלל. ראשית, מפני שבברייתא שמובאת בפסחים לא מוכר נס אלא גאולה. השאלה האם הגאולה היא מעשה ידיו של הקב”ה היא שאלה תיאולוגית אחרת ואין לה קשר הכרחי לכאן. ניתן כמובן לתהות מה יש להודות ולשבח את הקב”ה על משהו שלא הוא עשה. יש לציין שאמירת הלל אינה בהכרח הודאה אלא גם שבח (הבריסקרים יאמרו לכם: הלל מדין שירה). אבל גם כך וגם כך ניתן כמובן לתהות מה יש להודות או לשבח את הקב”ה על מה שלא עשה.

על כך אומר את מה שכתבתי על הודאות בתפילה בכלל. לבקשות אמנם אין מקום אם מניחים (כמוני) שהקב”ה אינו מעורב בעולם. אבל להודאות יש מעמד אחר. טענתי היא שחובה עלינו להודות לקב”ה על בריאת העולם ובריאתנו שלנו, על מה שהוא נטע בו כדי שנוכל להסתדר ולחיות כאן (“כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל”. הוא נתן לנו את הכוח, ובאמצעותו אנחנו עושים את החיל). הרגעים שבהם הכי מתבקש פסיכולוגית לעשות זאת הם הרגעים שבהם אנחנו נושעים או נגאלים. זוהי התרוממות רוח שמובילה אותנו באופן טבעי להודיה ושבח. לכן גם אם אין כאן מעורבות אלוהית, לא גלויה ולא נסתרת, עדיין אלו הרגעים שההלכה קבעה אותם להודאה על מעשיו של הקב”ה בבריאת העולם.

שיטתי לגבי מעורבות של אלוקים בעולם

כעת הגענו לעיקרו של הטור. כזכור, אני טוען שככלל הקב”ה אינו מעורב בעולם. טענתי אינה שהוא לא יכול להיות מעורב אלא שלפחות בדורות האחרונים הוא החליט לא להתערב. כתבתי לא פעם שייתכנו מעורבויות ספורדיות בנקודות מאד מסוימות במקום ובזמן. לא ניתן לשלול זאת על הסף, אבל איני רואה אינדיקציה כלשהי לקיומן של נקודות כאלה. לכן הגם שאיני שולל זאת, חובת הראיה מבחינתי היא על מי שטוען שהן ישנן. דבר אחד ברור, גם אם הקב”ה עקרונית מעורב מדי פעם, כדי לתלות אירוע מסוים, גם אם הוא נראה חריג (אלא אם מדובר במשהו שחורג בעליל מחוקי הטבע ובוודאי אם הוא נצפה מראש), ביד ה’ דרושה ראיה. כעין זה הבחנתי בטור הקודם בין הסיבה כתנאי מספיק ביחס לקבוצת אירועים אבל הוא תמיד תנאי הכרחי ומספיק ביחס לאירוע מסוים.

התפיסה הדתית המקובלת היא שהקב”ה כן מעורב בעולם, למהדרין תמיד, ואחרים סבורים זאת רק לגבי מקרים מסוימים. אבל גם התפיסה השנייה, שלכאורה מאד דומה למה שתיארתי, שונה ממה שאני טוען. לתפיסתי ההנחה היא שהוא לא מעורב עד שיוכח בבירור אחרת (וזה פשוט לא קורה). להנחתם אירוע לא סביר הוא כנראה מעשה ידיו, וכשהם לא נזהרים הם אומרים זאת על כל דבר (כמו נפילת התפוח על ניוטון). ברגעים של חוסר זהירות (נפוצים מאד) מסבירים לנו שאמנם הכל בידיו אבל הוא לא עובד אצלנו, ולכן אי אפשר להבין למה פלוני מת או סובל, ולמה הייתה שואה וכדומה. ההנחה היא שהכל מעשה ידיו. משום מה לא שמעתי מישהו אומר שמיתתו של פלוני או שואה אלמונית היא מאותם אירועים שאינם מעשה ידיו של הקב”ה. למעלה, בחלק הקודם של הטור, הערתי על המחלוקת האם אומרים הלל על נס שאינו גלוי (אלא כדרך הטבע). הבאתי שם שלא ראיתי מעודי מישהו שטוען שלא אומרים הלל כי זה לא נס בכלל אלא אירוע טבעי. הטענה היא רק שזה נס נסתר ועליו לא אומרים הלל (למה לא?). כלומר יש הנחה פשוטה אצל כולם שהכל מעשה ידיו של הקב”ה, וכל השאלה האם זה גלוי או נסתר.

הטענה שהוא מעורב רק לעתים, עולה רק כשאני מציב שאלות קשות על תפיסת ההשגחה המקובלת, והמחזיקים בגישה של המעורבות נזקקים להגן על עמדתם. תוכלו לראות זאת בטוקבקים שאחרי הטור הקודם. כמה מהמגיבים (כולל הרב רט) מתחילים במגננה המקובלת שלא הכל מעשה ידי הקב”ה, ואז עוברים לטענה הגורפת יותר שאין סתירה בין האמירה שהדברים בידיו לאמירה שהם מתרחשים לפי חוקי הטבע.[2] אם אין סתירה, אז למה לא להניח שהכל בידיו? זו תמונה מאד טיפוסית לדיון אפולוגטי מקובל במחוזותינו. כשמתגוננים מעלים טענות מן הגורן ומן היקב, גם אם הן סותרות זו את זו.

עוד הבהרה לפני שאכנס לטיעונים. אם מישהו יטען שהקב”ה הוא שמפעיל את חוקי הטבע (מעבר לכך שברור כי הוא זה שברא אותם), על כך אין ויכוח. הטענה בה אני עוסק כאן היא רק הטענה שלפעמים יש מעורבות אלוהית שחורגת מהחוקים. זה מה שקרוי נס.

ההנמקות

כרגע אני מתעלם לצורך הדיון מתוכן הכתובים במקרא ומחז”ל. בהמשך אגיע לזה.

נקודת המוצא לתפיסתי היא חוקי הטבע, שלצורך הפשטות אתייחס אליהם כחוקי הפיזיקה. טענה א שלי היא הדטרמיניזם שלהם: ככל הידוע לנו כיום חוקי הפיזיקה הם דטרמיניסטיים. משמעות הדבר היא שבהינתן מצב מסוים בעולם, החוקים קובעים באופן חד ערכי את כיוון ההתקדמות הלאה, כלומר את המצב הבא. הפיזיקה לא מאפשרת התקדמות ממצב נתון מסוים לשני מצבים שונים. אמנם בתורת הקוונטים מדברים על אינדטרמיניזם, אבל זה לא רלוונטי לדיון שלנו משתי סיבות עיקריות: א. זה קורה רק בסקלות קטנות מאד (לא רלוונטי לסקלות הגדולות של חיי היומיום, שבהן אנחנו עוסקים כאן). ב. גם אם היה כאן אינדטרמיניזם, יש התפלגות מסוימת של תוצאות שקובעת תורת הקוונטים שקובעת סטטיסטית את התוצאה הבאה. התערבות אלוהית מטה את הכף וגם היא מהווה חריגה מחוקי הטבע (גם חוקי הקוונטים הם חוקי טבע).

הנקודה החשובה הבאה היא טענה ב: כל מעורבות אלוהית היא  נס. אין דבר כזה מעורבות בתוך הטבע. מעורבות אלוהית פירושה שהיינו במצב A שבלי התערבות אלוהית חוקי הטבע היו לוקחים אותנו למצב B (למשל מחלה שלוקחת אותנו למוות). מעורבות אלוהית גורמת לתוצאה C להתרחש, כלומר זו חריגה מחוקי הטבע. מעורבות במסגרת הטבע היא בלבול מושגי. אין חיה כזאת. זה כמובן קשר לדיון בטור הקודם לגבי סיבתיות כפולה (לא ייתכן שיש סיבה תיאולוגית וסיבה טבעית גם יחד לאותו אירוע).

לכן שאלת המעורבות האלוהית היא לעולם שאלה של שינוי הטבע. ממה שראינו עד כאן עולה שאם יש מעורבות אלוהית משמעותה היא פעולה נגד חוקי הטבע.

הנקודה הבאה, טענה ג, היא שחוקי הטבע הם כלליים והם כפי שאנחנו מכירים אותם. אמנם נכון שראינו את חוקי הטבע רק בדוגמאות מסוימות (הניסויים שעל פיהם קבענו את החוק), אבל ההנחה המקובלת על הכל היא שחוקי הטבע נכונים לכל המצבים (כל עוד לא הוכח אחרת), גם למצבים שלא צפינו בהם. זו משמעותה של הכללה מדעית, שהיא כידוע נשמת אפו של מדע. זה לא אומר שההכללה נכונה בוודאות כמובן, אבל זה המיטב שבידינו וכך יש להניח עד שלא יוכח אחרת. כך לדוגמה הגענו למסקנה שיש חוק גרביטציה מתוך ניסויים שעשינו כאן על הארץ, אף אחד לא מעלה בדעתו שהחוק לא נכון על הירח או בחלל, או בכל ראש חודש רביעי בשנה היוליאנית. אף אחד גם לא מעלה בדעתו שהחוק לא נכון לסוג אחר של חלקיקים (כל עוד הם בעלי מסה). זה אמנם ייתכן, אבל ההכללה המדעית לא נתפסת אצלנו כספקולציה. זו ברירת המחדל, ומי שרוצה לטעון שיש מצב שבו לא זה מה שקורה צריך להביא ראיה חזקה לדבריו. לכן הטענה שהחוקים הם הכללה של דוגמאות היא אמנם נכונה, אבל תיאורטית בלבד. ההנחה של כל אדם רציונלי היא שהחוקים נכונים.

מתוך כך עולה הנחת ברירת המחדל, טענה ד: כדי לטעון שאירוע כלשהו לא היה לפי החוקים (אלא הוא פרי מעורבות אלוהית) יש להביא ראיות חזקות. בלי זה לא נקבל טענה כזאת.

כעת אביא הסתייגות מסוימת, טענה ה: גם אם מישהו מקבל עקרונית את האפשרות של מעורבות אלוהית (כאמור, גם אני לא שולל זאת), זו טענה כללית בלבד. כלומר הטענה היא שייתכן שיש אירועים בעולם שמתחוללים על ידי הקב”ה (וכמובן הם סותרים את חוקי הטבע). לעומת זאת, הטענה שאירוע מסוים היה מעשה ידי הקב”ה דורשת ראיה חזקה לגבי אותו אירוע. אי אפשר לומר שהתפוח נפל לניוטון על הראש בגלל הקב”ה ולא לפי חוקי הטבע, רק בגלל שהיה פעם נס קריעת ים סוף, או בגלל שיש תופעות כאלה או אחרות שאיננו מבינים אותן.[3]

ניתן כמובן לטעון שבתמונה הזאת כמעט לא ניתן להיווכח במעורבות אלוהית, שהרי תמיד נמצא הסבר כלשהו, וגם אם לא – נניח שיש הסבר שעדיין איננו מבינים אותו. זה כמובן נכון, אז מה? אכן זו התוצאה של מה שטענתי עד כאן. אמנם יש מצבים שבהם גם אני אודה שהאירוע המסוים הוא תוצאה של מעורבות אלוהית, וזאת כאשר נשברים חוקי טבע ידועים מול עיניי (בפרט אם יש לנו הודעה מראש שכך יקרה).

ומכאן בסיבוב קל לטענה ו: אם לשום אירוע שראינו אין צורך ואין בסיס להניח הסבר תיאולוגי (כלומר לטעון שהוא פרי מעורבות אלוהית), אזי גם התזה הכללית שבאופן עקרוני יש מעורבויות כאלה מדי פעם נחלשת מאד. היא אמנם אפשרית אבל לא סביר לקבל אותה. אין לכך שום בסיס ולכן אין סיבה לסטות מהתיאור הטבעי המקובל.

בקיצור, חוקי הטבע עובדים כל אימת שאנחנו בוחנים זאת. אין שום סיבה בעולם להניח שיש מצבים שבהם לא הבחנו מעולם ששם חוקי הטבע לא עובדים. אפשר כמובן תמיד לטעון שהקב”ה מתחבא, וכל אימת שאנחנו מסתכלים הוא לא מתערב. בה במידה יכולנו לומר שיש שדים שמשחקים כדורגל ברחוב העיר מול אליצור עולם הפיות כל הזמן, אלא שכל אימת שאנחנו מסתכלים הם מתחבאים ונעלמים. אלו טענות קנקני תה שוודאי יעלו כאן לרוב בטוקבקים. זה טוב בתור תירוץ אם הייתי משתכנע שאכן הקב”ה מעורב והייתי חייב למצוא דרך, ולו דחוקה, ליישב זאת עם המציאות (ראו טור 243). אבל מכיוון שאיני רואה שום סיבה להניח זאת, אין סיבה להידחק לתמונות הזויות כגון זו.

מה אנשים חושבים?

מהתיאור הזה עולה כי כשנצפה באירוע של נפילת תפוח על ניוטון, כולנו נסביר זאת כאירוע טבעי ולא כיד ה’. גם אם עקרונית מקבלים אפשרות של מעורבות אלוהית, אין שום סיבה בעולם להניח אותה לגבי האירוע הזה. וכך גם לגבי כל אירוע אחר שאינו נס בעליל (כמו קריעת ים סוף, בריאת העולם, או הסנה שאיננו אוכל). וכפי שהראיתי אל נכון בטור הקודם, אם ההסבר לכך הוא טבעי (גרביטציה) אזי אין אפשרות לשרבב את הקב”ה לעניין. גם אם נסוגים אחורה לסיבות הפיזיקליות שחוללו את האירוע, עדיין יהיה צורך לטעון למעורבות אלוהית וללא סיבה טובה לא נכון ולא סביר לעשות זאת.

אבל זו לא רק מסקנה מהתמונה התיאורטית ששרטטתי עד כאן. כך גם מניחים רוב האנשים ההגיוניים, כולל המאמינים הגדולים ביותר. אף אחד מהם לא מעלה בדעתו לומר על אירוע רגיל שמתרחש מולו שאין לו הסבר טבעי. להיפך, אם לא נמצא הסבר טבעי לא נפסיק לחפש ונתלה זאת ביד ה’. אנחנו נמשיך לחפש עד שנמצא את ההסבר הטבעי. אף אחד מהמאמינים לא נמנע משימוש בתרופה או פרוצדורה רפואית שנבדקה במחקר רפואי, למרות שאף חוקר בעולם (ויהא המאמין הגדול ביותר) לא מעלה בדעתו לנטרל את השפעת התפילות והצידקות של קבוצת המדגם והביקורת. אקמול לעולם מוריד את החום, בלי קשר נראה לעין לתפילה בבוקר או למצווה זו או אחרת, ואם זה לא קורה אנחנו הולכים לרופא ולא לרב.

שימו לב שכאן גם אם היינו מאמצים את האפולוגטיקה הנ”ל, שלפיה הקב”ה מתחבא מאיתנו כל פעם שאנחנו בודקים (תזת משחק הכדורגל של השדים), זה לא יועיל. הרי כאן אנחנו מדברים על סטטיסטיקה, ושם ודאי יש השפעות של המעורבות הנסתרת שלו. יתר על כן, גם אם במחקר הוא לא התערב כי בדקנו אותו, אי אפשר לסמוך על המחקר הזה ולקחת את התרופה, שהרי מי יימר שאצלנו זה יפעל. אצלנו הוא כן יתערב. בקיצור, אם אנחנו מתעלמים מהמרכיב הזה במציאות אות הוא שפשוט איננו מאמינים בו.

ברמת ההצהרות כמובן כולם מאמינים גדולים, אבל הפרקטיקה שלהם מעידה כאלף עדים על מה שהם באמת חושבים. המשגיחים כמובן יאשימו אותם בכניעה לשגרה (“מלומדה”), אבל האמת היא שזה באמת מה שהם חושבים. המשגיחים הם אלו שנכנעים לסיסמאות כשה”שיגרה” היא היא האמת.

בקיצור, טענתי היא שאין שום סיבה להתכחש למוחש. העולם מתנהל על פי חוקי הטבע, והקב”ה אינו מעורב בו. כך עולה מתמונת העולם המדעית וכך גם כולנו חושבים (למעט הצהרות אמונה נלהבות מדי פעם). הבעיה שלנו היא עיקרי האמונה שלכאורה מחייבים אותנו להצהיר אחרת ממה שאנחנו באמת חושבים. אז כעת אגע קצת בהם.

ומה עם המסורת והמקורות?

מבחינתי מה שחשוב הוא מה שכתוב במקרא. הקב”ה כנראה יודע מה קורה בעולם ומה מדיניותו. על כך אין לי שום ויכוח כמובן. אבל דברי חז”ל וגדולי הדורות, עם כל הכבוד, לא ממש חשובים כאן. הידע שלהם על העולם שאוב מניסיונם ומפרשנות למקרא, ולכן אין להם ערך מוסף של ממש עליי ועליכם. יתר על כן, לנו יש יתרון בידע המדעי שלנו. יש לא מעט טעויות בתלמוד בנושאים אלה, וזו אינדיקציה מצוינת לכך שלא היה לחכמי התלמוד מקור ידע עילאי כלשהו מעבר לניסיון ולחשיבה שלהם וכמובן פרשנות המקרא. תיתכן כמובן גם מסורת שמגיע בעל פה מסיני, אבל כדי לקבוע שמשהו ניתן בסיני דרושות ראיות (ראו רמב”ם בשורש השני שאומר זאת אפילו על הלכות. כל עוד לא ידוע לנו משהו אחר, ההנחה היא שההלכות נוצרו על ידי בני אדם ולא התקבלו במסורת מסיני. קביעה שהלכה כלשהי התקבלה מסיני זוקקת אמירה מפורשת של חז”ל)[4].

חז”ל עצמם טעו לא מעט, ולדעתי גם בנושא של נסים במסגרת הטבע. כך, למשל, הסברתי בטור 280 את סוגיית תפילה לשעבר. שם רואים באופן ברור טעות של חכמים בהבנת הטבע, ומכאן ניתן להסיק שאין לייחס להם ידע עילאי, ומה שהם אומרים מסברתם לא אמור לחייב אותי (סמכות יש רק בהקשר ההלכתי).

באשר למקרא, טענתי היא שהמעורבות האלוהית שמתוארת בו כנראה הייתה בתקופות קדומות. משם והלאה יש שינוי מדיניות ברור. רואים זאת ביחס לנסים גלויים וביחס לנבואה ועוד. ראו שם ליתר פירוט. בטורים 280 ו-243 הסברתי מדוע הצעה זו אינה פרשנות דחוקה למקרא, אלא פרשנות מתבקשת לאור הנתונים שהצגתי כאן למעלה. לכן גם המקרא אינו מכריע בעניין זה, בוודאי כאשר מול זה עומדים שיקולים כבדים כמו אלו שהצגתי למעלה.

מסקנות

בקשות בתפילה. אקדים שאם הייתי משתכנע לגמרי שברמה העקרונית אין שום מעורבות הייתי מבטל את הבקשות בתפילה גם בלי סמכות (סנהדרין), שכן אין שום משמעות וערך לתפילה שלא מלווה במחשבה וכוונה. גם אם זה היה מחייב הלכתית, עדיין אין באפשרותי לקיים את ההלכה הזאת (הבאתי בהקשר זה פעם את הגמרא ביומא סט ע”ב לגבי ביטול תפילות עקב שינוי נסיבות. הגמרא שם אומרת: “מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו”. כוונתם לומר שהקב”ה שחותמו אמת שונא שקרים, בבחינת “דובר שקרים לא יכון”). אבל כפי שכתבתי למעלה, אין לי אינדיקציה ברורה לכך שאין כלל מעורבות אלוהית. תמיד ישנה אפשרות של מעורבות ספורדית שלא ניתן לשלול אותה, לכן השכנוע לא מספיק כדי שלא אומר את הבקשות בתפילה. מה שצריך הוא לומר זאת רק על מקרים נואשים (כשאין פתרון טבעי) ולאנשים שזקוקים לכך, יהיו איפה שיהיו. לגבי ההודאות כבר כתבתי בקצרה למעלה.

הסברים למיתה וצרות של בני אדם. מכיון שלגבי כל אירוע ספציפי אין שום אינדיקציה למעורבות אלוהית, אין מקום לשאול שאלות מדוע הקב”ה עשה זאת, וגם לא לענות שאין לנו הסבר. זה לא שאין לנו הסבר אלא לא צריך הסבר, יען כי לא הקב”ה עשה זאת. כדי לדרוש הסברים, צריך קודם אינדיקציה כלשהי לכך שהקב”ה הוא שעשה את הדבר ולא חוקי הטבע. אמנם הקב”ה לא התערב ומנע את הדבר (כמו בשואה), וזו שאלה קשה. לא אכנס אליה כאן, שכן היא לא קשורה לדיון. לשיטת אלו הסוברים שהקב”ה מעורב ומחולל את כל הדברים השאלה עוד קשה הרבה יותר (אגב, הצעתי תשובה גם לשאלה זו בכמה מקומות כאן באתר).

פרשנות לאירועים היסטוריים. גם לגבי אירועים חריגים כמו שיבת ציון המודרנית אין אינדיקציה למעורבות אלוהית. אמנם כאן היו נבואות מראש שכך יקרה, אבל גם הן לא מהוות שיקול מכריע. ראשית מפני שגם אם הן לא היו מתקיימות לא היינו זורקים את התנ”ך. תמיד היינו מוצאים תירוצים. נבואה שלא מעמידה את עצמה למבחן הפרכה היא ראיה חלשה ליכולותיו של הנביא והמנבא. שנית, המקרא יכול היה לנבא שכך יקרה מתוך היכרות עם העם שלנו והתורה והתרבות שקיבלנו. ייתכן בהחלט שאלו שגרמו לנו לשוב לארץ. יתר על כן, הרי כך גם מסבירים זאת אלו שלא מאמינים במקרא ובאלוהים, כלומר גם לזה יש הסברים טבעיים סבירים. אם כן, אין לנו אינדיקציה למעורבות אלוהית גם בעניינים אלו.

בחזרה ליום העצמאות

מהסיבות שפירטתי כאן, טענתי היא שגם לגבי שיבת ציון המודרנית והניצחון במלחמת השחרור אין אינדיקציה ברורה למעורבות אלוקית. ייתכן שהוא היה מעורב, אבל כל עוד אין אינדיקציה ברורה לכך אין סיבה להניח זאת. לא נראה שהיה כאן נס גלוי וגם לא נס נסתר. מאידך, דבריי בחלק הראשון עומדים בעינם. אין שום צורך בנס, לא גלוי ולא נסתר, כדי לומר הלל. בה במידה גם אין צורך להחזיק בתפיסה מטפיזית של אתחלתא דגאולה או כגון דא, כדי לומר זאת. זו פשוט שבח והודאה על מה שקרה לנו בעולם שהקב”ה ברא ובכוחות הפיזיים, התרבותיים והרוחניים, שהוא נתן לנו לעשות חיל.

[1] ומכאן גם תשובה לטענה המוזרה (דומני של הרמב”ן בהשגות לשורש הראשון) כאילו זה שההלל נאמר בפסוקי תהלים מוכיח שזו לא חובה דאורייתא. זו טענה מוזרה מאד. ראו ויכוח הפוך בין הרמב”ם לרמב”ן באותו מקום לגבי שיטת בה”ג שחנוכה ופורים נכללים במניין המצוות.

[2] טיפול ישר וחכם במקורות בסוגיא זו, ניתן למצוא במאמרו של הרב שמואל אריאל, “האם כל אירוע מכוון משמים?”. מומלץ מאד (כמו כל שאר מאמריו וחיבוריו). אבל גם הוא לא עוסק בניתוח הלוגי והפיזיקלי של הסוגיא, אלא רק בהצבת המקורות והגישות השונות זו מול זו. במובן הזה, מאמרו חסר בעיניי.

[3] כעין זה חילקתי בטור הקודם בין סיבה כתנאי מספיק ברמה התיאורטית העקרונית (ייתכנו כמה סיבות לשריפתו של בול עץ) לבין הטענה שלשריפה של בול עץ מסוים היו כמה סיבות. הראיתי שם שהשנייה לא אפשרית והראשונה כן.

[4] וגם היא לא תמיד מספיקה. הראשונים כבר עמדו על כך שדרכם של חכמי התלמוד לפעמים לומר על משהו שהוא הלכה למשה מסיני רק כדי לחזק אותו.