תגובות חרדיות במפנה הקורונה (טור 305)

בס”ד

תגובות חרדיות במפנה הקורונה

ראשית, דיווח על ההתפתחויות. בטור 290 ביקרתי באופן חריף את החברה החרדית והתנהלותה, בפרט לאור התופעות שהתגלו בתקופת הקורונה. הביקורת שלי זכתה למתקפות קשות לא רק בטוקבקים כאן באתר, אלא גם בעיתון הארץ,[1] במקור ראשון ועוד. לשיא הגיע ארגון שמכנה עצמו “בצלמו” (של מי? אני נעלב בשם הקב”ה, שמואשם כאן במשתמע בחוסר אינטליגנציה קיצוני), ששלחו מכתב דרישה ליועמ”ש וליחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות (כנראה יש דבר כזה), לחקור אותי על הסתה לאנטישמיות, אלימות וגזענות. כפי שתוכלו לראות, המכתב הנ”ל הוא אוסף מפואר של דברי הבל עם טיעונים על גבול הפיגור, שמתובלים גם בקורט שקרים (לתפארת מדינת ישראל). אבל ניתן להבין זאת, עמך ישראל צריכים פרנסה ורייטינג (ובעיקר הצדקה לקיומם), ולא כולנו גמרנו בהצטיינות גן טרום חובה. אז שיהיה לכולם בהצלחה.

וכעת לפרקים הבאים. ביקורתי כמובן לא הייתה יחידה. היא הצטרפה לביקורות רבות, גם בעיתונות ובתקשורת במדינות הים, מה שמראה שיש כאן כשל מהותי של התנהלות חרדית ולא מקרה בעלמא של חברה חרדית מקרית במקום מסוים. בטור הנ”ל הבאתי את מאמרו של הרב פרקש שנוקט בביקורת עצמית חריפה, אמיצה וישרה כלפי ההתייחסות החרדית לקורונה, אם כי לדעתי הוא לא שם את האצבע על מכלול תופעות העומק שאני הצבעתי עליהן. ההבדל בינינו הוא שכפי שהסברתי בטור הנ”ל לדעתי המשבר שנוצר בקורונה קשור למהות החרדיות וליסודות המחשבתיים והתפיסתיים שלה, ולא רק לכשלים מקריים. מעניין שמאמרו של הרב פרקש נכתב כתגובה ביקורתית למאמר של הרב פפר, שנראה כמו מאמר סנגוריה על ההתנהלות החרדית (למרות שהוא כותב שאינו כזה). באופן אירוני, דווקא הרב פפר שם את האצבע על כך שההתנהלות הזאת אינה כשל מקרי אלא משהו שמהותי לחרדיות כשלעצמה. הוא אמנם מציג זאת כהסבר ולא כביקורת, אבל מכלל דבריו עולה שהמשבר קשור לחרדיות כשהיא לעצמה (כלומר שזו לא תופעה מקרית). לכן מבין שניהם אני נוטה להסכים דווקא עם הרב פפר למרות שהוא לכאורה פחות ביקורתי כלפי החרדים.

ברור שכעת עוד מוקדם להסיק מסקנות, וכבר אז כתבתי שאני מקווה (אם כי לא בטוח) שהתופעות והביקורת יביאו לשינוי כלשהו בהתייחסות החרדית לעולם, למנהיגות ואף למקורות ההלכה. אבל זה כמובן יצטרך להיבחן לאורך שנים ארוכות, ואני מניח שגם ממרחק של זמן ארוך יהיה קשה להסיק מסקנות האם משבר הקורונה גרם לשינוי כלשהו. בכל זאת, במפנה תופעת הקורונה (אני מקווה), חשבתי שכדאי לנסות כעת ולבחון כיצד מגיבים החרדים עצמם. ברצוני להצביע על כמה קווים ראשוניים לתהליך הפקת הלקחים בחברה החרדית וליחס הראוי אליו.

תגובות ראשונות: אליהו לוי

הזכרתי שהייתה ביקורת על דבריי גם בעיתון מקור ראשון. כוונתי הייתה למאמר של אליהו לוי (עורך כתב העת צריך עיון, שבו התפרסמו שני המאמרים של הרבנים פפר ופרקש), שהתפרסם במוסף שבת מתאריך 11.4 (פרשת שמיני). המאמר שלו נראה כמו ביקורת עצמית אמיצה של אדם חרדי על החברה שאליה הוא שייך. כאמור, בתוך דבריו הוא הכניס ביקורת על דבריי, אבל כאן אני רוצה להתמקד בטיבה של הביקורת העצמית שלו, יען כי ניתן לראות בה דגם ראשוני להפקת לקחים אפשרית (צפויה?) בחברה החרדית. בשבת שלאחר מכן פרסמתי שם תגובה לדבריו שעסקה בעיקר בהיבט הכללי (ופחות בביקורתו עליי שרק שיקפה זאת). כאן אביא גרסה מפורטת יותר (שם היה עליי לקצר קצת). לפני שקוראים, אני ממליץ לקרוא את מאמרו של לוי ולהתרשם בעצמכם.

אליהו לוי מציג את דבריו כביקורת על החברה החרדית, כשהוא ממקד את הביקורת בהיבריס ושכרון הכוח הפוליטי שלה. בתוך דבריו הוא מבקר את המבקרים (בעלי המשטמה והמסיתים, כתיאורו) שמתייחסים לחברה הזאת בפטרונות ומאשימים אותה בחולאים שאין בה, ובכך מקלקלים ומגביהים את החומות בין החברות במקום לבנות גשר ביניהן. בין היתר, הוא הביא קטע מדברים שכתבתי בשני טורים באתר שלי (290–291) שהוקדשו להתנהלות החרדית בתקופת הקורונה, ובהם טענתי שהתנהלות זו היא ביטוי לאוסף של לא מעט כשלים אינהרנטיים ויסודיים ביותר בדרך מחשבתה ובהתנהלותה של החברה החרדית בכלל. בין היתר, אמרתי שם שהתנהלות כזאת מביאה אותי להבין כיצד פרצו פוגרומים ביהודים (ואני לגמרי עומד מאחורי אמירתי זו).[2] בטור הבא הסברתי באורך, למי שמתקשה בהבנת הנקרא, את ההבדל בין להבין לבין להצדיק, וגם בין משטמה ושנאה לבין כעס. זה כמובן לא  מפריע לדוברים חרדים בכל מיני מקומות לומר שקראתי לעריכת פוגרומים בחרדים ולהוסיף שאני גם שטוף שנאה קמאית אליהם. בעיניי יש כל כך הרבה כשלים במאמרו של לוי, וביקורתו עליי היא רק ביטוי להם. כאן אנסה לשרטט כמה מהקווים העיקריים.

אפתח בכך שכותרת הטור הראשון שלי (290, שממנו הוא ציטט) עסקה בחשיבותה של הביקורתיות (בפרט העצמית), ועיקר ההאשמה שלי כלפי החברה החרדית הייתה חוסר היכולת וחוסר המוכנות שלה לביקורת עצמית. כוונתי הייתה לביקורת עומק, על כמה מעיקרי האמונה וההשקפה שלהם. דומני כי המאמר של לוי, שמתיימר להציג ביקורת עצמית, הוא ביטוי מזהיר לכך. במקום לעמוד על שורשי הכשלים, שכפי שהראיתי נעוצים בחשיבה ובעקרונות הכי יסודיים של ההשקפה החרדית, הוא מעדיף להתעלם מכל זה ולהציג תמונה ורודה להפליא שכל כולה מצג שווא, ולהתמקד ב… היבריס הפוליטי. משל זו הייתה הבעיה העיקרית, ובמשתמע – היחידה. מאמרו הוא כתב הגנה נלהב על החרדיות והתנהלותה, במסווה דקיק של ביקורתיות עצמית. מי שקורא את דבריו חש כי הוא חי בפלנטה אחרת לגמרי. מה שהוא מתאר אלו לא החרדים שאני מכיר. נוח לו להתעלם ולהכחיש את העובדה שמדובר בחברה נחשלת כלכלית והשכלתית, שנישאת על כפיו של הסובב תוך שהיא מזלזלת בו ומתנשאת עליו בלי הפוגה ובלי כיסוי. הוא כמובן לא מתייחס ליללות האופייניות של קוזק נגזל שמלוות את ההתנהלות החרדית הנלוזה הנ”ל, שפורטות באופן ציני ומניפולטיבי על נימים עדינות של משטמה ואנטישמיות (לב מי לא נקרע כשהוא רואה כיצד רודפים יהודי שנראה כמו סבא שלו?! על זה הם בונים). לוי גם מתעלם מהעובדה שהחלטות מתקבלות שם בצורה שערורייתית וקלת דעת על ידי גורמים שלא מבינים מימינם ושמאלם וניזונים ממידע מגמתי ולא מקצועי. הוא גם מעדיף להתעלם מכך שהמערכת החינוכית והאחרת שם ממש לא מתנהלת באופן מופתי כפי שהוא מתאר, ושהחברה החרדית כבר מזמן לא הייתה קיימת לולא היינו כולנו נושאים אותם על כפיים (כלכלית, ביטחונית, רפואית, חינוכית וטיפולית, משפטית ועוד) בסובלנות בלתי נתפסת בעיניי.

בין היתר, הזכרתי בדבריי שם בטור את ההלצה הידועה שנהגו לספר על ניקסון: מהי האינדיקציה לכך שניקסון משקר? כשהוא מניע את השפתיים. כלל יהא נקוט בידכם: דוברים חרדיים הם לעולם סניגורים (אני משתמש כאן בביטוי עדין להפליא). גם כשהם מציגים ביקורת לכאורה על החברה שלהם, בעצם עיקר עניינם הוא סניגוריה. ה”ביקורת” שהם מציגים (הרי לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ) בדרך כלל באה לאפשר להם הגנה, או למצער חוסר ביקורת עצמית, על דרכי החשיבה וההתנהלות היסודיות שלהם. להזכירכם, במקרה של הקורונה הכשלים הללו כנראה עלו בחיי אדם והביאו לחילול השם נורא בכל העולם (כולל עיתונות זרה), שבכל חברה מתוקנת היה צריך להביא להתפטרות מיידית של המנהיגות שהביאה לכך. על פי אמות מידה תורניות וסתם שכל ישר, היה ראוי לה לאותה מנהיגות שתגלה למקום רחוק ותעשה תשובה ושלא נראה אותה יותר, אבל שם במחוזות החרדיים אותה מנהיגות עצמה ממשיכה לחלק הוראות (בשלב הבא הן היו דווקא מחמירות להפליא, מעבר למשרד הבריאות). ראו גם כאן בהמשך פרשנויות של הרב אדלשטיין לאירועים.

את כל זה לוי תולה בהיבריס פוליטי. הא ותו לא. הוא אף מגדיל להציג זאת כביקורת עצמית אמיצה וישרה של חרדי על קהילתו. אגב, האם מאמרו התפרסם ביתד נאמן או המודיע? (מתי פעם אחרונה התפרסמו שם ביקורות על המנהיגות החרדית?). למה ביקורת כה אמיצה מתפרסמת במקור ראשון? אולי בגלל שאפילו דברים כה אנמיים, אפולוגטיים ולא ישרים, כמו אלו שלו, לא יכולים להתפרסם באותם מעוזי הביקורתיות והחשיבה הישרה כפי שהוא עצמו מתאר. מצג השווא הזה מזכיר לי את אותו מועמד לעבודה ששואלים אותו על מגרעותיו, והוא עונה (אחרי מחשבה מעמיקה והיסוס קל): אולי אני פרפקציוניסט מדיי. הדוברים החרדיים שמופיעים בבמות הכלליות נוהגים לנצל את חוסר הידע של הציבור וחוסר ההיכרות עם העולם החרדי, ולכן יכולים למכור לו לוקשים על התנהלות מופתית, על השקפת עולם נאורה, מעמיקה וביקורתית, או על מיעוטים קיצוניים שלא מייצגים את הכלל שוחר החוק והסדר. המאמר של לוי הוא דוגמה מובהקת נוספת לתופעה העצובה הזאת.

ישנה נטייה טבעית (בעיקר אצל אנשי שמאל, שמתגייסים בעת האחרונה במרץ להגנת החרדים) לתמוך באנדר דוג. בעיניהם האנדר דוג (מזרחיים, פלסטינים, או חרדים) תמיד צודק. אז זהו שלא. האנדר דוג לא תמיד צודק. יותר מכך, האנדר דוג הרבה פעמים אשם בעצמו במצבו (לפחות באשם תורם), וככזה חשוב מאד שיפנים שעליו לשאת בתוצאות ולשלם את המחיר. אחרי שהוא יביע בקול את הבנתו לכך ויעשה תשובה, או אז ראוי יהיה לסייע ככל יכולתנו ולתמוך בו. אבל לא לפני כן. אם נמשיך לתמוך באנדר דוג מעצם היותו כזה, אזי להערכתי הגשר עם החרדים ייבנה על יסודות איתנים בערך כמו השלום שמחוללים אנשי השמאל שלנו עם הפלסטינים. כמו שאמרו רבותינו: מי שמרחם על האנדר דוג, סופו שינציח את מצבו (שם, שם).

אפשר וראוי כמובן להציג ולשבח את הגמ”חים ואת ההתנדבות, את החסד, המסירות לתורה, ההסתפקות במועט וכל הצדדים הטובים האחרים של החרדים. אבל לא לתת לאלו לטייח את בעיות העומק. כעת הזמן לעסוק בבעיות ולא במעלות. כפי שכתבתי בטור 291 וגם אמרתי בראיונות שבעל פה, דבריי נכתבו ונכתבים מתוך אמפתיה עמוקה לתורה הליטאית ולעולם שלה, שאני חש במידה רבה חלק ממנה. דווקא בגלל זה אני כל כך כועס (ולא שונא), ודווקא בגלל זה ראיתי לעצמי חובה לקיים: את אשר יאהב… יוכיח.

עד כאן דברים שכתבתי על מאמרו של אליהו לוי.

ההסבר של הרב אדלשטיין

המשך לאותו סוג ביקורת ניתן לראות בדברים שנשא הרב גרשון אדלשטיין, שפורסמו בעיתונות וברשת (וגם בעולם), וגם שם התחושה הייתה שסוף סוף יש כאן ביקורת עצמית אמיצה. לכאורה משב רוח מרענן בשיח החרדי המקובל. אז בואו נבדוק קצת גם את “הביקורת העצמית” הזאת. ושוב, לפני שקוראים את ההמשך, אני ממליץ לשמוע או לקרוא את הדיווח על דבריו ולהתרשם בעצמכם.

הרב אדלשטיין שואל:

יש פה דבר שצריך להבין אותו. פה בארץ, החרדים שנפטרו ביחס לכלל הציבור, זה אחוז הרבה יותר מכל ציבור. גם בחוץ לארץ, החרדים שנפטרו זה אחוז גבוה יותר מכל ציבור. ומה זאת אומרת?

הייתם מצפים שהוא יענה את התשובה המתבקשת: כי הם לא נשמעו להוראות, כי הם חיים בעוני וצפיפות וללא אמצעי מידע והתמודדות עם מצבים כאלה, כי אין להם אמון בשלטונות, ולא פחות מכך מפני שיש להם מנהיגות לא אינטליגנטית (שכוללת אותו עצמו). אבל הרב אדלשטיין הציג כאן שאלה עצומה. “דבר שצריך להבין אותו”, לאו כל מוחא סביל דא. אף אחד לא יכול להעלות בדעתו תשובה אפשרית לשאלה הזאת. כעת אתם כבר בשלים לשמוע את תשובתו. אז אולי תתפלאו, אבל לא, הוא לא תולה את זה בסיבות הטבעיות והמתבקשות הנ”ל (מנהיגות לא אחראית ולא נבונה, עוני, צפיפות, היעדר אמצעי מידע ותקשורת וכדומה). והרי תשובתו כפי שהיא מצוטטת בכתבה שם:

החזון איש אומר כך. כתוב בחזון איש: היום, אלו שעדיין לא חזרו בתשובה הם שוגגים, הם תינוקות שנשבו, הם לא אשמים, הם לא קיבלו חינוך, הם לא אשמים, הם שוגגים. החטא שלהם זה חטא שוגג. אבל חרדים, חרדי שיש לו חטא הוא לא שוגג.

לאחר מכן הוא חוזר ומחדד את הנקודה (כי באמת לא כל אחד יכול לתפוס את העומק, ואז אנחנו עלולים ח”ו להישאר בצ”ע)[3]:

חטאים של מי שאינו חרדי הם שוגג, אבל חרדי שיש לו חטא הוא לא שוגג. זה העניין. לכן, בציבור שיש חטא, ‘מידת הדין’ פוגעת יותר בחרדים, זו הסיבה.

אם כן, הוא תולה את הפגיעה בחרדים בכך שאצלם החטאים הם במזיד ולא בשוגג. אז יש לנו הסבר. מיום שחרב הבית ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אשרינו מה טוב חלקנו וברוך שמסר את צאנו לרועים.

במה לא אעסוק כאן

לא אכנס כאן שוב לסוגיא המייגעת והמתסכלת של הביטחון וההשתדלות, אותה המצאה משונה שכל רב חרדי (וגם לא חרדי) חוזר עליה בדבקות כאילו הייתה כאן אמת אלוקית. כדאי לראות על כך בטור 279 שהוקדש כולו לעניין המוזר הזה של ההשתדלות ולהתייחסות הכפולה אליו.[4] מעניין להביא כאן הלצה ששמעתי פעם בשם רב חרדי ידוע, שאברך כלשהו שנגנבה לו המכונית שאל אותו במה הוא חטא ומה עליו לתקן. אותו רב ענה לו: בהקפדת יתר על נעילת דלת המכונית. כעת נחשו מי היה אותו רב? רבי חיים קנייבסקי. לא פחות. אגב, למה ברור לכולנו שזוהי הלצה, ולא דברים רציניים לגמרי? הרי זו באמת התשובה הנכונה. זה עצמו כבר אומר דרשני. אבל ענייננו כאן הוא בביקורת עצמית בעקבות הקורונה.[5]

עוד משהו שלא אעסוק בו, אבל בכל זאת אני לא יכול להתאפק מהערה קצרה עליו, הוא הלוגיקה המופלאה של הדברים. יש לו ראיה ניצחת לדברי החזו”א, אחרת איך תסבירו שנדבקו ומתו יותר חרדים מאחרים? קושיא שאין עליה תשובה. טוב שהרב אדלשטיין עדכן אותנו לגבי החזו”א. גם הדידקטיקה מאד מרשימה. אתה מתחיל בקושיא עצומה שכולנו עומדים נפעמים איך לא חשבנו עליה בעצמנו, ונרעשים מה בכלל יכולה להיות התשובה אליה. ואז מגיע הגילוי שרק חרדים חוטאים במזיד, ואנו מברכים ברוך שבחר בהם ובמשנתם, או שחלק מחכמתו ליראיו (וי”ג: ברוך משנה הבריות). ואני לתומי סברתי שאם יש תשובה פשוטה ומתבקשת, אזי גם אם משום מה אתה לא רוצה לקבל אותה אלא מתעקש על תשובה עקומה ולא הגיונית, בדבר אחד גם אתה צריך להודות: אינך יכול להביא ראיה לשיטתך מקושיא כזאת. ובטח לא לפתוח בה את דבריך כאילו היה כאן איזה אתגר אינטלקטואלי לשומעים. עזבו את תפיסת העולם המשונה הזאת שלצערי רווחת מאד. לפחות לגבי הלוגיקה והלמדנות, מראש ישיבת פוניבז’ הייתי מצפה לקצת יותר.

אז במה כן אעסוק?

אבל עזבו גם את הלוגיקה. אני תוהה לעצמי, מה על דתיים שאינם חרדים? ומה על ראשי ישיבות לא חרדיים שגם הם כנראה לא שוגגים גמורים (בכל זאת, גם הם למדו משהו, בשעה שאינה מן היום ולא מן הלילה)? הרב אדלשטיין, כנראה מתוך היכרות מעמיקה, מניח שראשי הישיבות של המיזרוחניקעס הם שוגגים גמורים (עמארצים ושטופי מוח. גרועים מהחילוניים). אז אין פלא שמיזרוחניקים לא נפגעו כמו חרדים, שהרי גם הם שוגגים. הרי לכם הוכחה שיש לחזור בתשובה לחרדיות (ואז למות כחוטא במזיד). אגב, מישהו חשב אולי לבדוק אמפירית את התשובה המבריקה הזאת? האם אין שום אוכלוסייה בעולם שיש בה יותר מתים/נדבקים מהחרדים? האם הרב אדלשטיין בדק, או שהוא גילה זאת בדילוגי אותיות בתורה? יתר על כן, לכאורה הייתי מצפה שאחוז המתים יהיה גבוה ככל שמדובר בת”ח גדולים יותר. חרדים יותר ממיזרוחניקעס (שהם כידוע כולם עמארצים, אבל בכל זאת פחות מהחילונים), מיזרוחניקעס יותר מחילונים, ראשי ישיבה יותר מר”מים, ר”מים יותר מאברכים, אברכים יותר מבעלבתים. ודאי תהיתם למה הנשים, כידוע, נפגעו פחות מגברים? כעת הכל ברור. אסור להן ללמוד תורה, ולכן כולן שוגגות. אמנם צ”ע אם בין החילונים נשים נפגעו פחות מגברים (הרי שם כולם עמארצים). ומה התוצאות לגבי נשים מיזרוחניקיות מול גברים חילונים? צ”ע לעת עתה. אמנם יש ליישב כמעט הכל בשופי, שהרי הגדול מחברו גם חוטא פחות ממנו, וכמעט הכל א”ש היטב.

אני באמת משתאה מול המראה הגדול הזה. הסנה בוער באש ואיננו אוכל. הזאת האינטליגנציה של המנהיגות החרדית הליטאית? כך נראה שיקול הדעת של “גדול הדור” שכולם כמהים למוצא פיו, ואף מפרסמים את דברי האיוולת שלו תחת כל עץ רענן כאילו יש כאן מתן תורה חדש? להזכירכם, מדובר בראש ישיבה מרכזית מאד, אחת החשובות, הגדולות והמרכזיות בעולם. הזהו האיש שכולם צריכים לסור למרותו ולקבל את החלטותיו ולא לסור מכל אשר יורה? בטור 290 שנכתב בזמן הקורונה ביקרתי אותו ואת הרב קנייבסקי על החלטותיהם, ואת הציבור הליטאי על כך שהוא הולך אחרי מנהיגים שאין להם כלים לקבל החלטות כאלה. כעת אני כבר לא מדבר על כלים לקבל החלטות ועל השכלה רלוונטית, אלא על לוגיקה בסיסית. איך בכלל אפשר לשמוע שיעור כללי מאדם כזה? אני נזכר בטור הקודם, שם הבאתי את דברי ר”ש שקופ בהקדמה, על ההערכה האפריורית שיש לרחוש לרב שלומדים ממנו, אחרת לא נוכל לקבל ממנו שום דבר חדש. ואולי בפוניבז’ מדלגים על ההקדמה ומתחילים משער א?…

האם יש כאן ביקורת עצמית?

לכאורה, על אף כל דבריי עד כה, דבר אחד אי אפשר לקחת מהרב אדלשטיין: הוא העלה כאן ביקורת עצמית אמיצה. אולי הלוגיקה לא משהו, וההתאמה לעובדות ולשכל הישר עוד פחות, הדידקטיקה על הפנים, וזה שאת כל הכשלים הללו הוא הצליח להכניס בשני משפטים. אבל לפחות בדבר אחד עליכם להודות: יש בדבריו אומץ ויושר אינטלקטואלי, לא? אז זהו, שגם את זה לא ממש מצאתי שם.

בדיוק כמו שתיארתי למעלה לגבי אליהו לוי, גם כאן אנחנו רואים סניגוריה חרדית במסווה דקיק של ביקורת. אם הוא היה מבקר את הדוגמות החרדיות שהובילו לתוצאה הזאת (בין היתר הדוגמה של הביטחון וההשתדלות ושתורה מגנא ומצלא, ציות למנהיגות לא ראויה וכו’), אכן הייתה כאן ביקורת אמיצה. אבל מה שהוא עושה הוא בדיוק ההיפך. כדי להוציא מליבם של צדוקים ומיזרוחניקין, שיכולים ח”ו להסית את ליבם של ישראל (=החרדים) נגד אבותיהם שבשמים ובארץ (=הרבנים אדלשטיין וקנייבסקי) ולהטיל ספק בדוגמות החרדיות, מקדים הרב אדלשטיין תרופה למכה ומסביר שכל המכות הללו באו עלינו בגלל שלא היינו מספיק… חרדים.

אתה שמעת את זה, ששון? (גששים שם, שם.) הדרך להתמודד עם פגעי הקורונה ולמנוע את הישנותם היא להיות עוד יותר חרדים. כלומר לא רק להתחזק בקיום מצוות, שהרי זה לא מאפיין רק חרדים, אלא להתחזק בחרדיות עצמה. וזו “הביקורת העצמית האמיצה” של הרב אדלשטיין (יש לי חיסרון: אני קצת פרפקציוניסט). בדיוק כמו אצל אליהו לוי, “המבקרים האמיצים” שלנו נטפלים לעניין שולי או סתם טיעון הזוי, כאילו יש כאן הפקת לקחים מהאירועים ומהמשבר ותוצאותיו, וכך בדיוק הם מצילים את הליבה החרדית מביקורת. כך אף אחד לא יעלה על דעתו חס וחלילה לפקפק ולתהות האם המלך אינו עירום. שמא הדרך החרדית שבאה לידי ביטוי בכל ההסברים האינפנטיליים הללו, לא רק שלא מציעה פשר לאירועים ולתוצאותיהם, אלא היא עצמה חלק חשוב מהסיבה שגרמה להם.

דברי הרב אדלשטיין נראים לכאורה נועזים ומקוריים, עם ביקורת עצמית ולקיחת אחריות, אבל הסאב טקסט הוא בדיוק הפוך: הגנה בחירוף נפש על הקונספציה שהוא עצמו אחראי לכשלים שהיא הביאה. בל יהין איש לחשוב שיש משהו שתלוי בטבע, במציאות ובמדע, בהשכלה, במצב כלכלי, במידע חופשי ובביקורתיות, בהליכה עצמאית ולא כעדר אחרי רועים סומים. לא ולא. הכל תלוי אך ורק במצוות ושמירת אורח החיים החרדי. המכונית שלך נגנבה כי ביטלת תורה ולא כי לא נעלת את הדלת. החולים נדבקים ומתים לא כי יש וירוס ולא כי הם לא נשמרו ממנו בהוראת “גדולי הדור”, אלא דווקא מפני שלא שמעתם בקול גדולי הדור. והמציאות? אל תבלבלו אותנו עם עובדות. והכי גרוע, שאף אחד לא יעיז חס ושלום להסיק מסקנות לגבי עצם הדוגמות החרדיות, כי אז באמת תבוא עלינו קורונה נוראית.

וזה הלקח שמפיק הרב אדלשטיין מהקורונה (במקום לגלות למקום רחוק ולשתוק אחרי כל הפשלות שעשה). זה לא אחד הלקחים. זו לא הערת שוליים. זה מוצג כמסה שהוא נושא בפני קהל מרעיתו ובה הוא מציג את הלקח העיקרי. אז מי אמר שאין הפקת לקחים ואין ביקורתיות? אליהו לוי, אתה עוד על הקו?…

אז מה על המבקר החיצוני לעשות לעת הזאת?

אם “הביקורת העצמית האמיצה” של המנהיגות החרדית בעקבות האירועים, שכוללים להזכירכם תחלואה ומוות של אנשים וחילול השם יקומי בגלל פשלות אישיות שלהם, היא להישמע ביתר שאת למנהיגות הכושלת הזאת עצמה, קצת קשה לצפות לנפלאות ולשינויים שיבואו על החברה החרדית בעקבות המשבר הזה. איינשטיין (החילוני והעמארץ, בזבוז של כישרון) כבר אמר שרק שוטה חושב שאם הוא ימשיך לנסות שוב ושוב את אותו דבר שנכשל בו הוא עשוי להצליח.

אבל אולי התשועה תבוא מלמטה ולא מלמעלה (שהרי זה גופו חלק מהבעיה, שההוראות יורדות מלמעלה). שבירת האמון והמשמעת החרדית במנהיגות הרבנית והעסקנית שלו תהיה לקח נפלא ומתבקש מהמשבר, והשאלה האם הציבור החרדי הרחב, העם שבשדות, יהיה מספיק חכם ואמיץ כדי להסיק את המסקנות המתבקשות ולשלוח את המנהיגות שלו למקום הראוי לה.

בהקשר זה ראיתי עניין ללנקק למאמר נוסף, הפעם של גיל סלוביק, מחבר לא חרדי בעליל, שכותב כיצד עלינו להתייחס לחרדים בעקבות המשבר. סלוביק אופטימי. הוא טוען שהציבור החרדי אינו טיפש ועלינו לתת לו להסיק את המסקנות שלו בעצמו. לא נכון להתנפל עליו בשעה קשה זו, כי זה רק יביא להתקפדות והסתגרות וימנע את השינוי המיוחל. הוא טוען שהמשבר הפיזי ועוד יותר ההשקפתי שהחרדיות עוברת, כנראה יביא את התוצאות גם בלי עזרתנו האדיבה, שרק עלולה להפריע לכך. רבים טענו זאת גם כנגד דבריי בטור הנ”ל (שהחריפות דווקא מונעת את הפקת הלקחים). כפי שכתבתי שם, אני חושב אחרת. לדעתי ככל שהביקורת תהיה יותר חזקה ובלתי מתפשרת, ככל שנפסיק להשלים עם ההתנהלות השערורייתית הזאת ולהחזיק אותה על כפינו, ככל שנפסיק להיות כמו שמאלן שדוגל תמיד בצדקתו של האנדר דוג (ולכן לא מגיע לתוצאות), כך יש יותר סיכוי שהביקורת הזאת תמצא הד בליבותיהם של העם שבשדות, גם אם לא בליבם של הפוליטרוקים ו”גדולי הדור” למיניהם.

מילות סיום

קטונתי מלחזות את העתיד. אני חושב שכבר כיום בכל זאת נשמעים כמה קולות שפויים ומתונים יותר שקוראים לביקורת עצמית אמיתית. כרגע מדובר בשוליים, והממסד דואג לכך שזה גם יישאר כך, אבל טיבם של שוליים שהם זוחלים אט אט למרכז. צריך לזכור שהמסקנות המתבקשות אינן רק לשפר את החרדיות אלא במובן מסוים לחסל אותה, או לפחות חלק מהותי מתוכה. אם יסיקו את המסקנות המתבקשות, החרדיות כבר לא תהיה חרדית במובן שהייתה בעבר. לא קל להסיק מסקנות כאלה, ואין פלא שזה נתקל בהתנגדות ולוקח זמן. ברור שככל שהביקורת תגבר הקולות השמרניים (הקונטרה-רבולוציונריים) יגברו והמאבק ייהפך אלים וקיצוני יותר.[6] אבל זה טיבן של מהפיכות. כפי שאני חוזר ואומר לידידיי החרדים שמתלוננים על המצב (תמיד  בחדרי חדרים מאימת הדין), אין מהפיכות חינם. הקומוניסטים שילמו בחייהם על הרעיונות שרצו לקדם. כך גם החלוצים שקידמו את הציונות, או הרפובליקנים בספרד שהגנו על חירותם. אי אפשר לעשות מהפיכות בלי מוכנות לשלם מחיר. לא תמיד יהיו אחרים שיעשו עבורכם את העבודה (תוך כדי שאתם תפגינו נגדם ותגדירו אותם כאנטישמים).

לסיום, אני לא יכול להתאפק מהצגת כמה אנקדוטות שנשלחו אליי על ידי ידידי נדב שנרב. נדב, חן חן על שזיכית אותנו בתורה מופלאה זו.

נספח: שו”ת של ר”ח קנייבסקי על מחשבים ופלאפון

מדובר בספר הנכבד עלי שיח של הרב וינר, ובו תשובות מהרב חיים קנייבסקי. מעניין במיוחד לפתוח בשאלה ותשובה לגבי מחשב האם הוא מוקצה:

פלא פלאים. אותו צדיק לא יודע צורת מחשב מרוב התמקדותו בתורה. אני באמת מלא הערכה, אבל למה הוא האיש ששואלים אותו שאלות הלכתיות בנושאים אלו. אם הוא לא מכיר אז שלא יישאל ושלא יענה. לדעתי גם בתחומים אחרים לא ראוי לשאול אדם שכל כך מנותק מהוויות העולם.

טוב, אבל על כך יש תירוץ נפלא של הרב וינר עורך הספר שליט”א שכתב את המסה הבאה כהקדמה לפני תשובה מ:

נמצאנו למדים שאולי בעצם הרב כן יודע מהו מחשב, ורק רוצה לחנך אותנו. ואולי לא?… אבל בוודאי די לנו בהשערה הזאת כדי שנוכל להמשיך ולהריץ אליו שאלות בנושאים אלו (שהרי אולי הוא כן יודע על מה מדובר, ואם לא הוא ודאי יכול להוציא את התשובה הנכונה בדילוגי אותיות ברמב”ם).

טוב, אבל מה תאמרו כעת על שאלה מג? היא עוסקת במעמדו של הפלורסנט:

האם גם פלורסנטים הוא בעצם מכיר ורק רוצה לחנך אותנו לא לעסוק בהם? אני מתחיל לחשוש שעוד מעט יפסלו את הפלורסנטים וייצא ליין של פלורסנט כשר לחרדים (בלי אינטרנט ובלי סמס-ים).

ולולא דמיסתפינא הווה אמינא שלגבי פלורסנט לא נאמר תירוצו של הרב וינר (שהרב רוצה לחנך אותנו לא לעסוק בפלורסנטים), והמסקנה היא שהרב באמת לא יודע מהו פלורסנט. ואז אני תוהה האם אין מעליו מנורות? אולי הוא בכלל לומד לאור הנר? (ראו בהקדמת הטור, שם הוא כותב שבעולם הבא יהיה לכל אחד נר וגמרא, אבל לא פלורסנט חס ושלום). ואני תוהה לעצמי הזהו האיש ששואלים אותו שאלות והוא מורה הלכות לגבי התנהלות של המונים בעולם שלנו? היהודי לא יודע מהו פלורסנט (ואולי גם מהו מחשב)!!!

כפי שאתם מכירים אותי, למקרא הדברים לא יכולתי להתאפק, וזאת אשר כתבתי:

אני מחכה למי שיוציא לאור את כל כתביי ותשובותיי (יש מתנדבים בקהל?).[7] מעניין מה הוא יכתוב בהקדמה לחקירה הזאת.

[1] כבר עמדתי על הקואליציה הבלתי קדושה של שמאלנים עם חרדים ועוד צדקנים שונים שיוצאים להגנת החרדים מפני הביקורות החריפות (ראו להלן).

[2] אפרופו פוגרומים, נדמה לי שמי שמתקרב לפוגרומים שנעשים בחברה הישראלית הוא לא דווקא החילונים שפורעים בחרדים, ודי לחכימא.

[3] אני מזכיר לכם את הערת הראב”ד על הרמב”ם בפ”ה מהל’ תשובה ה”ה שהובאה בטורים הקודמים שלא ראוי להעלות שאלה שאין עליה תשובה, ואם כבר עלתה עדיף להציע לה ולו תשובה חלשה. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

[4] בטור הנ”ל הצבעתי על כך שהרב שטיינמן עצמו (כמו רבים מעמיתיו) מודע לכך שזו לא תזה שניתן באמת לקבל אותה, אבל הוא כבול למנטרות ולדוגמות המקובלות ולא יכול לומר בגלוי (ואולי גם לעצמו, בבחינת “ליבא לפומא לא גליא”) את דעתו עליהן. הסיפור של הרב קנייבסקי שמוזכר כאן מיד בהמשך על נעילת דלת המכונית הוא דוגמה נוספת לעניין הזה.

[5] שאלתו של תם כאן נוגעת בעיקר בנושאים הללו, אבל כאמור הם כבר נדושו אצלי עד זוב דם.

[6] אנשים חושבים שהאלימות החרדית במאה שערים ובבית שמש היא תגובת נגד לחילוניות, לחסר צניעות וכו’. בעיניי זו שטות. חרדים נלחמים רק עם כוחות מבפנים. החוץ לא ממש מעניין אותם, אלא עד כמה שהוא מאיים להיכנס אל הקודש פנימה. אגב, המלחמה נעשית קיצונית ובוטה יותר כאשר הקולות המורדים מתחילים להישמע בפנים ולא בגלל הקצנה של כוחות הנגד מבחוץ.

אגב, גם המלחמה המוזרה וההיסטרית של החרדים באינטרנט ובסמארטפונים עיקרה לדעתי אינו חוסר הצניעות, אלא היחשפות לדעות וטיעונים ופתיחות לביקורת שמביאה עמה הרשת. עם יצר הרע חרדים יודעים להסתדר. הם חברה פרגמטית למדיי (הרבה יתר מהחרד”לים). מה שמפריע להם הוא שבירת ההגמוניה של המנהיגות הרבנית-עסקנית ומוקדי הכוח המסורתיים, ובעצם שבירת המבנה top-down שכל כך אופייני ומהותי לחברה החרדית. לדעתי, האיום המרכזי שהמנהיגות החרדית רואה באינטרנט הוא הביזור, ולא שום דבר אחר. אם הדבר תלוי בהם, אזי את האתר שלי יחסמו שם הרבה לפני אתרי פורנו.

[7] אמנם הן מופיעות כמעט כולן במחשב, אבל המחשב כמאן דליתא (ובוודאי מה שנמצא ברשת האינטערנט, לא שערום אבותינו) ולכן בעינן להוציאם לחושך עלי ספר, כדרכם הקדושה שיסדו לנו אבותינו ורבותינו הק’ נ”ע.