על חרדים וזמרים (טור 309)
בס”ד
בסוף השבוע שעבר שלחו לי כתבה ב-YNET שמסקרת הפגנה שנערכה בתל אביב כהזדהות עם עובדי תעשיית המוזיקה. הוא עורר בי כמה הרהורים, בעיקר לאור הטורים שכתבתי על התנהגות החרדים בקורונה (290, 292 ו-305). חשבתי לעצמי שזה בהחלט שווה טור משלים קצר ותמציתי. אז הרי לכם הפוגה קלה מהלחץ הלמדני של הטורים האחרונים.
הכתבה מתארת הופעה של כמה זמרים ידועים שמטרתה לכנס אנשים להפגנת הזדהות עם עובדי תעשיית המוזיקה בישראל. בתקופת הקורונה לא היו הופעות של זמרים, ולכן גם הזמרים וגם עובדי כוחות העזר שלהם נותרו ללא עבודה וללא פרנסה. לכן התכנסו שם כמה אלפי אנשים, לכאורה (או לא) כדי לתמוך בעובדי התעשייה.
הכתבה מתארת גם את הזלזול של הנוכחים בהוראות משרד הבריאות והמשטרה, אי שמירת מרחקים, מסכות וכו’. מה שמזכיר למדיי אירועים דומים של חרדים (תפילות, לוויות, לימוד בישיבות, הפגנות וכדומה), שאני בטוח שבעקבותיהם לפחות חלק מהנוכחים שם חשו תחושות קשות כלפי החרדים. זה משעשע במיוחד מפני שיש קווי דמיון לא מבוטלים בין שתי האוכלוסיות הללו. אז הרי לכם שמונה כאלה (בטח יש עוד):
א. בשני המקרים מדובר בציבור שמונהג על ידי אנשים כריזמטיים. לטובת הצד החרדי נאמר שהמנהיגות שם בהחלט נבררת דרך יכולות אינטלקטואליות, אבל מבחינת הקשר להכרת המציאות אין להכחיש שיש יתרון מה לזמרים של התל אביבים. כאן קשה לי להחליט את מי הייתי מעדיף.
ב. בשני ההקשרים המנהיגות מטיפה לצאן מרעיתה סיסמאות ריקות מתוכן, אם כי שוב הכף נוטה כאן בבירור לטובת החרדים. הזמרים מספרים לנו שתרבות (וכמובן בעיקר ההופעות שלהם) היא צורך קיומי, ושבלעדיה לא נהיה קיימים כאן, בדיוק כמו שהמנהיגות החרדית מספרת לנו שבלי לימוד התורה של החרדים, שעליהם כל העולם עומד, לא נהיה קיימים כאן.
כך למשל מספק לנו יוני פיינגולד, יו”ר איגוד האמרגנים, את חוות דעתו המקצועית והבלתי תלויה:
יוני פיינגולד, יו”ר איגוד האמרגנים, הדגיש את הצורך הבהול בחזרה לפעילות: “בלי האמנים לא קיימת תרבות במדינת ישראל. אנשים פועלים פה מתוך תחושת שליחות וחדוות עשייה. עכשיו כשהיד צריכה להיות מושטת לעזרה, ההנהגה מגמגמת, מהססת, משאירה תעשייה שלמה בעלטה גמורה. אנשים צריכים להתפרנס ומזל שיש פה אנשים שלוקחים אחריות על עצמם. המדינה צריכה למלא תפקיד. אנחנו אמורים לקבל תמיכה מירושלים ומהמדינה, כמו במדינה מתוקנת. תרבות זה מזון לנפש, זה החוסן הלאומי. חייבים לתת מענה לכל העוסקים שנמצאים עכשיו במצוקה כי בלי תרבות אין עתיד“.
חולדאי כראש עיריית תל אביב לא יכול להרשות לעצמו לעמוד בצד. גם הוא מחרה מחזיק:
“אני קורא מפה לממשלת ישראל – אל תשכחו את התרבות. אני פונה לשר התרבות החדש, אתגר רציני עומד בפניך. בואו נשלב ידיים, הזמן קצר והמלאכה מרובה. זה חיוני לקיומה של חברה דמוקרטית וחופשית“.
אין צורך לומר שגם בזה אני רואה יתרון משמעותי לצד החרדי, שכן התורה היא באמת בסיס משמעותי לקיומנו ולשרידותנו, בעוד שהזמרים, עם כל הכבוד להם, אינם אלא ממלאי שעות פנאי חביבים. אז שיפסיקו לעשות רעש יותר מהגובה שלהם. הזמירות הפתטיות שלהם ושל חבריהם על התרבות כצורך קיומי מעוררות בי גיחוך כל פעם מחדש. כך גם לגבי שחקני תיאטרון או שחקני ספורט. כל אחד מסביר לנו שבלעדיו, בלי הופעות של זמרים או בלי הצגות, העולם לא היה קיים, ושהוא צורך קיומי עבור כולנו, וזאת גם אם אנחנו עצמנו, בורים שכמונו, לא ממש מבינים זאת. לכן חייבים לממן אותם ולתחזק אותם, וכמובן שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
בואו נמשיך.
ג. מתברר שבשני ההקשרים תחושת הצורך הקיומי מצדיקה מעבר ברגל גסה על הוראות המשטרה ומשרד הבריאות. מי יכול לעמוד בפני צורך קיומי: אלו להתפלל במניין וללמוד תורה, והללו לשמוע את שלום חנוך ואביב גפן. לכן הללו וגם הללו מרשים לעצמם לרמוס ברגל גסה את ההוראות. כמו שאומרת לנו סתיו: “אי אפשר לצפות מאנשים לשמוע מוזיקה ולא לרקוד או להתקרב”. ממש הגיוני, לא? מעניין מה דעתה של סתיו על ציפייה מאנשים להתפלל בבית או לא ללוות את קרוביהם וחבריהם לבית עולמם? כפי שכבר אמרתי, גם בהיבט הזה ההשוואה נוטה קשות לטובת החרדים. שלא לדבר על כך שאצל החרדים אני מתרשם שלפחות אחרי ההתפכחות השמירה בהחלט קפדנית, מה שלא ממש נראה באותה הפגנה תל אביבית.
הלאה.
ד. בשני המקרים ישנו ניצול ציני של הסלביות למטרות אינטרסנטיות שונות. אצל החרדים משתמשים בהילה של גדולי הדור כדי לקדם אג’נדות ערכיות וכוחניות (וגם לפעמים מטרות ראויות), וכך גם אצל הזמרים, שם משתמשים בידוענים כדי לגייס אנשים למטרה שרירותית כלשהי. לא הבנתי מדוע לעובדי תעשיית המוזיקה מגיעה התייחסות שונה משאר עובדי המשק המובטלים ואלו שבחל”ת (האוכלוסיות המוחל”תות)?! קשה לא להיזכר בזמרים שהגיעו כדי לגייס את המוני בני הנוער בעצרת הידועה בכיכר מלכי העירייה (שבה נרצח רבין). שם, כמו בהרבה הקשרים אחרים, זמרים ושחקנים מסבירים לנו מה ראוי ולא ראוי לעשות מבחינה אתית ופוליטית, משל היו אלה אנשי ועדת האתיקה מטעם הקב”ה. גם בעניין הזה הכף נוטה לכיוון החרדי. רבנים לפחות אמונים על הכרעות אתיות והלכתיות, הן במיומנות והן בסמכות (לפחות ביחס לצאן מרעיתם), מה שאיני מצליח להבין אצל זמרים ושחקנים. מילא מועצת גדולי התורה של מרצ, בהנהגת עמוס עוז (לא יודע אם היום היא עוד קיימת), ניתן היה לומר שמדובר באנשים בעלי מעמד אתי כלשהו (לפחות בעיני צאן מרעיתם). אבל למה יכולת ווקלית או בימתית מכשירה אנשים במישור האתי והפוליטי-בטחוני? מוזר.
ה. בשני המקרים יש פנייה דמגוגית נגד השטנים המאיימים עלינו הקבוצה הנרדפת. הציונים והצבא (המדינע, אצל ר’ חיים קנייבסקי ונכדו) או מירי רגב והממשלה (אצל הזמרים). הצורך והאינטרס מקבלים דחיפה רצינית כשהם מוצגים כעמידה איתנה נגד כוחות החושך. האנטי כריסט שישמיד את העולם לולא אנחנו העומדים בפרץ בגבורה.
ו. בשני המקרים המנהיגות משתמשת באמירות פתטיות שפונות לרגש ומלטפות את צאן מרעיתם, במקום בנימוקים הגיוניים. התגלותם של גדולי הדור לעיני כל ישראל מכניסה את צאן מרעיתם לאקסטזה, ובדיוק כך עושות גם מילותיהם המלטפות של זמרי ישראל לצאן מרעיתם שלהם (“כמה מרגש לראות אתכם כאן”, “מרגש לראות את האלפים שהגיעו לפה. הייתה תקופה מאוד מוזרה ופסיכית, אבל באנו לכאן כדי לתמוך בחברינו ובצוותים הנפלאים שללא הם לא יודע איפה כולנו היינו”, נאום אביב גפן. גם בלי להיות שם אני בטוח שנאמר שם לא פעם המשפט התל אביבי בן האלמוות: “זה ממש לא מובן מאליו”). אין פלא שמתרגשים, הרי האנשים ארזו את עצמם למרות רצונם ועיסוקיהם ובאו לשמוע הופעה של מיטב זמרי ישראל. אז לא תעריכו אותם?!
ז. בשני המקרים מנצלים את רצונו של הציבור להתחכך במאורי הדור ולשמוע את פניניהם כדי לייצר מראית עין של הפגנה. כך למשל אומרים שניים מהמפגינים הזועמים: “לא מצאנו מה לעשות אז באנו לפארק עם עוד חברים. את הבירות הבאנו מחנות פה ליד, ולסיכום זה ערב מצויין”. טוב, שההוראות מקילות קצת עם מפגינים. בכל זאת, קצת כבוד לדמוקרטיה. אנשים באים לשמוע הופעה, ומסבירים להם שמאד מעריכים את מאמציהם לבוא להפגנה למען תעשיית המוזיקה. כיכר מלכי העירייה בהפגנת השלום של רבין, כבר אמרנו?
ח. בשני המקרים יש חמימות טבעית בהשתייכות להמון המונוכרומטי שאופף אותך. אנשים צריכים תחושת שייכות, ולכן חמים ונעים להם להצטופף בתוך קבוצה שנראית וחושבת כמוהם, ובפרט כשמסבירים להם שהם מצילים את העולם. גם לשמוע הופעה וגם לעשות בזה מעשה צופי של מסירות נפש. מה רע?! אז למה לשמור על הוראות אנכרוניסטיות של משרד הבריאות והמשטרה?! אז מה אם המארגנים התחייבו ואפילו סומנו המקומות לעמידה במרחקים הנדרשים? בכל זאת, הדמוקרטיה שלנו בסכנה.
אין בדבריי אלו כדי לומר מאומה על הוראות משרד הבריאות, האם ראוי או לא ראוי לשמוע להן, והאם הן הגיוניות או לא. כמו כן, אין להסיק מכאן מאומה לגבי חיבתי לזמר עברי כזה או אחר (אני מאד מחבב כמה מהם) או לגבי יחסי לסרטים והצגות (כנ”ל). כמו כן אין להסיק מכאן שאני חוזר בי ולו ממילה מתוך מה שכתבתי על החרדים בטורים הנ”ל.
כאן אני עוסק רק בהשוואה מדעית בין שני הקשרים, שבאה לתמוך בתזה התלמודית הידועה: “סדנא דארעא חד הוא”. מי שרוצה להמשיך את זה לדוקטורט, הנה יש לכם כבר כותרת והצעת מחקר. מדעי החרטא קוראים לכם.
