הרהורים על השיח בעקבות הריאיון עם יאיר שלג (טור 310)

בס”ד

הריאיון עמי שהתפרסם בשבת האחרונה במוסף שבת של מקור ראשון, עורר לא מעט תגובות. אקדים שריאיון עיתונאי, מקיף ככל שיהיה, בפרט כשהוא עוסק במסה של הרבה רעיונות מורכבים וסוקר אותם מלמעלה, לא יכול להיות מדויק. מבחינתי עיקר מטרתו הייתה להפנות את תשומת הלב לטיעונים שבטרילוגיה ולעורר דיון, ובכך הצלחתי. פחות חשבתי להעלות את הטיעונים עצמם, כי כתבה עיתונאית אינה הבמה המתאימה לכך.

אני משער שמה שאמרתי אכן ייצג נאמנה את תפיסת העולם שלי (אם כי ייתכן שנפלו גם בדבריי אי דיוקים במהלך השיחה). אמנם במה שנכתב בעיתון היו כמה וכמה אי דיוקים, בחלקם מהותיים. הערתי על כמה מהם (ממש לא על כולם) בהערות שהתפרסמו כאן באתר. לצערי, בעיתון לא רצו לפרסם אותן, כי הנוהג אצלם הוא שהמרואיין אינו מגיב לריאיון. אז העליתי אותן לאתר, ומעבר לזה אני מבהיר כמה מהנקודות ביתר פירוט כאן.

אחת המסקנות שלי היא שלא נכון לפרסם ריאיון כזה בלי אישור מוקדם שלי לתוכן הדברים. לדעתי בדרך כלל יש בעיה אתית במעבר של המרואיין על הריאיון שמתפרסם עמו, אבל כשמדובר בהשקפות ובפרט בסוגיות עדינות ומורכבות, נראה שבכל זאת הדבר נחוץ ואין בו פסול. אבל זהו חלב שנשפך. מה שאעשה כעת הוא להגיב לכמה נקודות ודרכן להבהיר באופן כללי יותר את ההתייחסות הראויה לדברים. איני רואה טעם להתווכח על כל הנקודות שעלו, שהרי עשיתי זאת בעבר בפירוט רב באתר, בטרילוגיה ועוד (חבל שרוב ככל המגיבים לא טרחו לקרוא).

אני אקדים כאן התייחסות כללית לביקורות הללו דרך כמה דוגמאות לסוגיות שבמחלוקת, ולאחר מכן אטול שתי תגובות לדבריי ואתייחס אליהן ביתר פירוט. בטור הבא אמשיך ואתמקד בשאלת הרגש והחוויה שעמדה במוקד רבות מן הביקורות על דבריי.

התגובות לריאיון

ניתן לחלק את התגובות לשני סוגים עיקריים:

• יש כאלו שבעקבות הדברים מחפשים את הטרילוגיה כדי להבין טוב יותר את מה שכתוב/נאמר שם. זו באמת הייתה מטרתי.
• אלו שלא טורחים לבדוק את הנימוקים ואת הטיעונים עצמם, ומעדיפים לקחת משפט כזה או אחר שנכתב בריאיון ולפתוח דיון אינטרנטי מקיף לגביו שבמסגרתו המשתתפים מסיקים מסקנות הרות גורל לחיי האומה, או מביעים עמדה נחרצת על היותי פושע ישראל בגופו. כך, למשל, היו שהסבירו שאני בכלל דאיסט. אחרים הודיעו חגיגית שאני לא מבין בפסיכולוגיה. היו שטענו כי אני מסלף מקורות (החזון איש והרב קוק). אבל אין להכחיש שהפקתי גם רווחים. למשל, נודע לי שאני יהיר, ובנוסף גם נכה רגשי ורוחני (אוטיסט רציונלי). היו גם מחמאות (מבחינתי) בכך שסיווגו אותי כלייבוביץ החדש (על אף שאיני מסכים לרוב דבריו) או שראו במשנתי עמדה רציונלית מדיי וכדומה. אז תודה לכולם על הטיפים והדיאגנוזות בגרוש שקיבלתי חינם אין כסף.

איני אומר שכל מי שאינו מסכים למשהו בריאיון חייב לקנות את הטרילוגיה ולקרוא (אם כי רצוי מאד). אני כן טוען שאם רוצים לגבש עמדה ברצינות כדאי לעשות זאת, או לפחות לעלעל באתר. בכל אופן, כדאי להיות מודע לזה שהיטפלות למשפט כזה או אחר שמופיע בריאיון הכתוב אינה בסיס מספיק כדי להתווכח עמו ולהסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת. הריאיון נערך על רקע הטרילוגיה שבה הדברים מפורטים היטב, השקפותיי ברוב ככל הנושאים הללו מופיעות לכל מתעניין גם באתר באופן מנומק ומבוסס היטב.

אלא שכאמור רוב ככל המגיבים לא עשו זאת. ולכן התגובות (מהסוג השני) ברובן לוקות לדעתי באחד משני סוגים של בעיות: אי הבנה של דבריי (לעתים בצדק, בגלל הצגה לא מדויקת שלהם בריאיון), או שהן מעלות וממחזרות טיעונים שקיבלו מענה מפורט בדבריי באתר ובספרים. לא מצאתי בכל אלו טיעון חדש שדורש ממני התייחסות שלא ניתנה כבר.

רק אקדים ואעיר על צורת הדיון. יש מבקרים שמצביעים על כך שעמדתי אינה העמדה המקובלת במסורת שלנו, ואולי גם מביאים לכך מקור כזה או אחר. יש בכך חוסר הבנה עקרוני, שכן כפי שפירטתי בטרילוגיה בהרחבה רבה, טענתי היא שלמסורת אין מעמד בשאלות כגון זו. לכן לפחות כאן אין בכוונתי להתייחס בכלל למקורות.

נפנה כעת לכמה דוגמאות.

דוגמה א: הוויכוח על המוסר

דוגמה אחת לדיון כזה היא המחלוקת שתוארה בריאיון מפי בין החזון איש לראי”ה קוק לגבי המוסר. חגי משגב כותב על כך את הדברים הבאים:

אני מניח שהראיון עם הרב מיכי (קישור למטה) עוד ידוסקס פה מכל מיני כיוונים. הרבה דברים בראיון הזה עוררו אצלי התנגדויות, ואני מניח שחלקם לפחות גם נועדו לזה. כאן אתמקד בפרט אחד:

הרב מיכי טוען שבשאלת המוסר הטבעי הוא איננו אוחז לא בדעת הרב קוק ולא בדעת החזון איש; לא בדעת הרב קוק שהמוסר הטבעי נטוע בנפש האדם ממקור עליון והוא הבסיס לעבודת ה’, ולא בדעת החזו”א שהוא איננו פרמטר כלל אלא יש להתייחס לחושן משפט כאל ספר המוסר האולטימטיבי, אלא טוען שזה עוד אחד מהציווים בתורה (“ועשית הישר והטוב”), ובכל מקום יש לשקלל אותו מול ציוויים אחרים.

למעשה הלא אין באמת נפק”מ בין הגישות. לא זכור לי מקום שבו החזו”א התיר דברים נגד המוסר שהראי”ה אסר, וגם כמדומה שהרב מיכי לא יחלוק שם.

אבל מה שכן בולט במחלוקת שני גדולי העולם האלה, שניכר בדבריהם המתח בין היסוד האנושי ליסוד האלוהי. כל אחד פתר את זה בניסוח משלו, אבל כל מי שקרא יותר משלש שורות אצל החזו”א יודע כמה רגש משוקע גם בדברי ההלכה שלו, כמה הוא מדבר מליבו (ולפעמים אף בונה על זה הלכה). שניהם היו אנשים שנקרעו בין הרגש לשכל, בין המוסר הטבעי להלכה הפשוטה, וכל אחד הכריע בדרכו. הם הכירו בתנועת הנפש, וחלקו ביניהם מה כיוונה הנכון, האם מלמטה למעלה או מלמעלה למטה.

אבל מה שמשתקף אצל הרב מיכי, זו אדישות. פשוט לא אכפת לו. לפחות ככה נראות ההתבטאויות שלו, ולא רק בנושא הזה. אינני יודע אם זה נובע מזלזול בנפש האדם, בסערותיה, או סוג של “ולבי חלל בקרבי”. לא יודע. לא התחברתי.

הוא תוהה האם יש באמת הבדל מעשי בין שתי הגישות, ובעצם טוען שאין.

אקדים ואומר שלא אמרתי שהמוסר אינו יסוד בעבודת השם, אלא שאין תלות בינו לבין ההלכה. להיפך, בטרילוגיה (וגם בראיון!) אני טוען בהרחבה שאין מוסר בלי אמונה באלוהים, ובוודאי שאלוהים דורש מאיתנו להיות מוסריים. אכן זו לא דרישה מאיתנו כיהודים אלא דרישה מכל אדם (בני נוח). טענתי היא שהמוסר הוא אוניברסלי במהותו, ולכן איני רואה בו ‘יהדות’ במובן המושגי (ראו להלן בסעיף זה ובדוגמה הבאה).

בריאיון אמרתי שהחזון איש מייצג את העמדה שמכפיפה את המוסר להלכה, ויש שמבינים בדבריו (למרות שאני לא מסכים לכך) שאין מוסר אלא רק הלכה. כך משתמע בדבריו בתחילת קונטרס אמונה וביטחון, למרות שבשיעוריי על מוסר והלכה הראיתי בבירור שהדבר אינו כן. אצל הראי”ה ניתן לראות גישה הפוכה, שכל ההלכה היא ביטוי לעקרונות מוסר. הוא כותב זאת עשרות פעמים, ולמרות שאיני מומחה לדבריו אני מתרשם שזו אכן הייתה עמדתו. בכל אופן, בדבריי ליאיר שלג אמרתי שאלו אינן בהכרח עמדותיהם של שני האישים הללו. הצגתי את שתי העמדות וייחסתי אותן לשני האישים באופן כזה רק כדי לתת מסגרת שתחדד את תפיסתי שעומדת בניגוד לשניהם. לא הייתה בדבריי טענה לגבי הראי”ה ולא לגבי החזון איש.

מטרתי הייתה לומר שאיני מקבל את שתי הגישות. בעיניי המוסר קיים והוא בלתי תלוי בהלכה. אני חושב ששני האישים הללו, גם אם נתעלם מהכותרות שנתתי לגישתם, באמת לא היו מקבלים את עמדתי, בדיוק כמו שרוב מי שאני מדבר איתו לא מקבל אותה (פרט לאלו שמשתכנעים מטיעוניי). הדברים מפורטים בתחילת הספר השלישי של הטרילוגיה שלי (ודומני שגם שם אני מסביר שהשיוך של העמדה הזאת לחזון איש אינו מדויק).

בניגוד למסקנתו של משגב, אין בדבריי שום רמז לכך שמישהו משניהם לא היה רגיש למוסר. עסקתי בתפיסות תיאולוגיות ומטא הלכתיות ולא בתיאור של התנהלות מעשית. לחזון איש מיוחס הביטוי “החלק החמישי של השולחן ערוך”, שלפחות בחלקו עוסק ביחס להלכות לא מוסריות בעליל (פס  נישט). אבל מעבר לזה, בהחלט יש לוויכוח הזה גם השלכות מעשיות, ואפילו לא מעט כאלה. השאלה האם נפרש את ההלכה באופן שמתאים למוסר (כמו בדוגמת המלמדים שמובאת אצל החזון איש שם)? האם בהכרח ובכל מקרה ההלכה גוברת על המוסר? לטענתי לא. ההשלכות של הוויכוח הזה יבואו לידי ביטויים שונים במצבי התנגשות בין הלכה למוסר, והדברים מתפרטים היטב בספר השלישי של הטרילוגיה.

מעבר לזה, משגב מניח זהות בין מוסר לרגש, ולכן מזכיר את הרגשות שפורצות מדבריו של החזון איש בכמה הקשרים. משום מה, הוא רואה בכך ראיה לטענתו שהייתה לחזון איש רגישות מוסרית. כפי שכבר כתבתי כאן, לא טענתי וגם איני חושב שלא הייתה לו. אבל חשוב לשים לב שרגשנות אין לה ולא כלום עם מוסר. אתה יכול להיות מוסרי מאד בלי לבטא רגשות, או להיות רגשן גדול בלי קשר למוסר. בדבר אחד יצטרך כל קורא של הריאיון להודות: לא טענתי שלחזון איש לא היה רגש או שהוא לא ייחס חשיבות לרגש (אם כי לדעתי הטענה השנייה קרובה לאמת). אז מדוע הטיעון הזה רלוונטי לדיון?

לגבי משפט הסיום שעוסק באדישות שלי, גם אותו לא זכיתי להבין. אם כוונתו לדבר על יחסי לרגש, אזי אין כאן מקומו (כבר עסקתי בזה, ועוד אעסוק בכך בטור הבא). אם כוונתו ליחסי למוסר, אז אני מוחה. בעיניי המוסר הוא יסוד מוסד מחייב, גם במישור הדתי. הדברים באו לידי ביטוי גם בריאיון הזה עצמו (למשל בדבריי על ההומוסקסואליות. ראו להלן בדוגמה השלישית).

אין בכוונתי להיכנס יותר לדיון, שכן מטרתי היא רק להדגים כיצד נבנה דיון תיאולוגי שלם על משפט שהוצא מהקשרו וכמה הנחות לא מבוססות. גם בטוקבקים אחרי הפוסט של משגב יש לא מעט טעויות דומות, שלאחת מהן אתייחס בהמשך.

דוגמה ב: היהדות היא רק הלכה

הכותרת שניתנה למאמר של שלג היא אמירה שלי שלפיה יהדות היא רק הלכה. אכן נכון, כאן לא נפל שיבוש. זו באמת עמדתי. כנגד זה עלו טענות שונות. היו שחשבו שאיני רואה חשיבות לכל מה שמעבר להלכה. למשל, הרב שרלו בתגובה לפוסט של חגי משגב, כותב:

מבין הנקודות שהעסיקו אותי בדבריו הוא המשפט שהיהדות מתמצית בהלכה בלבד. לא בגלל העובדה שאלו דברים לא נכונים כלל, אלא בעיקר בשל ההתעלמות שההלכה עצמה היא גיבוש סופי של תפישות עולם, עמדות מוסריות פרשניות (גם לדבריו), הקשרים אחרים וכדו’. לאמור: הטיעון הזה מופרך לחלוטין, לא בגלל שאלות של עמדות כאלה או אחרות, אלא בשל העובדה שהמושג “הלכה” כולל בתוכו הרבה הרבה ממה שאינו אלגוריתם הלכתי.

לא אתייחס כאן לזיהוי שעושה הרב שרלו בין הלכה לאלגוריתמיות. על כך כבר נתתי כמה סדרות של שיעורים, והדברים מפורטים בספר השלישי שלי (שהרב שרלו קרא את כולו). אינני פוזיטיביסט, ולכן גם בעיניי ההלכה אינה אלגוריתמית. מה לזה ולשאלה האם יש ביהדות משהו מעבר להלכה? גם הלכה לא אלגוריתמית היא דיסציפלינה, והשאלה האם יש ביהדות משהו מעבר לה היא שאלה שעומדת לעצמה. אחרי שסילקתי את השאלה המדומה, כעת אעבור לעסוק בשאלה הנכונה.

עמדתי היא שהמוסר מאד חשוב. עוד אני טוען שזהו חלק מהותי מרצון ה’ מאיתנו (יתר על כן, בשיחה הרביעית בספר המצוי הראשון הסברתי שבלי אלוקים אין מוסר עקבי ותקף)[1]. טענתי הרלוונטית היחידה לדיון הוא אך ורק זו: המוסר אינו יהדות. לא שהוא לא חשוב ולא שהוא לא רצון ה’, ואולי אפילו לא הניתוק בינו לבין ההלכה (שבזה אני באמת מאמין, אבל זו שאלה אחרת). טענתי היא שהמוסר הוא אוניברסלי מעצם הגדרתו, ולכן איני מקבל את המושג “מוסר יהודי” (כמו שאיני מקבל את המושג “מחשבת ישראל”). יש מוסר נכון ולא נכון, כמו שיש מחשבה נכונה או לא. השאלה מבטן מי יצאו הפנינים (=מה הייתה דתה או לאומיותה של אמו של ההוגה) ממש אינה חשובה.

גם את הדברים הללו הסברתי כבר לעייפה בעשרות מקומות, ולא אשוב לזה כאן. רק אזכיר את מה ששאלתי כמה וכמה פעמים ולא קיבלתי לו מענה מספק: האם יש דוגמה לעיקרון שהוא חלק מה”מוסר היהודי”, שסותר את המוסר האוניברסלי? האם יש אדם אחד שלמד משהו מהתורה ובגללו שינה את השקפתו המוסרית? לטענתי אין. זה הכל. כל הלקחים המוסריים שיחצוב הרב שרלו מתוך ההלכה ויראה לנו שהם עומדים ביסודה, יתקבלו על ידינו כי מראש חשבנו שזה מה שהמוסר מחייב. ואם לא נזדהה עמם – פשוט לא  נקבל אותם. הבאתי כמה וכמה דוגמאות, למי שבכלל צריך כאלה, לעניין הזה. לכן השאלה האם ביסוד ההלכה יש שיקולי מוסר והשאלה האם מוסר הוא יהדות הן שאלות שונות, בלי קשר לתשובה שתתנו לשתיהן.

אסכם את הדברים כך. גם אם ביסוד ההלכה יש עקרונות מחשבתיים ומוסריים (לפעמים אולי כן), זה לא אומר שיש מוסר יהודי או מחשבה יהודית, כלומר שהמוסר הוא ‘יהדות’. ראשית, להערכתי ברוב המקרים ביסוד ההלכה לא עומדת בהכרח תפיסה מוסרית. וגם אם כן, לא מדובר בעיקרון פרטיקולרי אלא בעיקרון מוסרי אוניברסלי (שרבים מבאי עולם יסכימו לו. ראו בפסקה הבאה על ההיבט הלוגי של הגדרות). עובדה היא שאם יש אדם שדוגל בעיקרון מוסרי או מחשבתי X, הוא לא ישנה זאת מתוך עיונו בהלכה או במקרא. כתבתי בטרילוגיה שבעבר הייתה כנראה השפעה לתנ”ך על המוסר, אבל בימינו זה פשוט לא קיים. הראיתי לא פעם שהתנ”ך אינו אלא קרדום לנעוץ בו את התפיסות שקיימות אצל כל לומד כבר מראש (ציונות או לא, סוציאליזם או לא, קפיטליזם או לא, הריגת גוים או לא, סגולת ישראל או לא). שלא לדבר על ספרות המחשבה כמובן.

גם לגבי עקרונות מחשבתיים אני אומר דברים דומים. יש ערך למחשבה, אבל היא  נבחנת דרך השאלה האם היא נכונה או לא, ולא דרך השאלה האם היא יהודית או לא. בפסחים סד מובאת סוגיא שכל עניינה לפי הרמב”ם ובנו הוא ללמד אותנו לקבל את האמת ממי שאמרה. בפרק השישי משמונה פרקים הרמב”ם לומד גישה ערכית מחכמי האומות ומעמת אותה מול הגישה של חז”ל. אז באיזה מובן עקרונות כאלה הם “יהדות”? הם נכונים או לא נכונים. זהו. מה שנכון מחייב את כל באי עולם ולא משנה אם המקור הוא גוי אפיקורוס ורשע, ומה שלא נכון לא אמור להתקבל גם אם אמר  אותו צדיק יסוד עולם. הארכתי בזה בטרילוגיה, אבל משום מה אנשים לא קראו או לא מבינים את טענותיי אלו.

אסיים את הסעיף הזה בהערה לוגית קצרה. כבר אריסטו לימד אותנו שהגדרה של מושג צריכה להיות מורכבת מסוגו ומינו. למשל, האדם הוא חי (=סוג) מדבר (=מאפיין ייחודי של מין מבין המינים השונים שבסוג הזה). לכן להגדיר מושג דרך מאפיינים שלא ייחודיים לו זוהי טעות לוגית. מסיבה זו אי אפשר להגדיר אדם דרך העובדה שיש לו לב, למרות שזה נכון. אי אפשר להגדיר יהודי או יהדות דרך עקרונות מוסר, שכן אלו משותפים לה עם רבים מאד מבאי העולם ?(אין חיה כזאת “מוסר יהודי”). כך גם לגבי הרוב הגדול של העקרונות שנדונים בתחום הריק הקרוי “מחשבת ישראל”. לכן כשאני אומר שהמוסר אינו יהדות איני אומר שיהודי לא מחויב למוסר, וגם לא שהמוסר אינו מרכיב חשוב בציפיות של הקב”ה מכל יהודי. מה שאני טוען שהציפייה החשובה הזאת מופנית לכל אדם, ולא רק ליהודים.

דוגמה ג: הומוסקסואליות

גם ביחס לזה נפלו כמה שיבושים בריאיון הכתוב, אם כי לא חמורים (נקודה 10 בהערותיי). הובאו שם שני מכניזמים פרשניים שיכולים להביא לסיוג של האיסור ההלכתי, אבל לא הוזכר שאיני חושב שאפשר לפסוק למעשה כמו אף אחד מהם. זו לכל היותר הצעה שיש לשקול אותה. מעבר לזה, הנימוק הראשון (שההומוסקסואליות נאסרה כחלק מתפיסתה כמנהג עובדי עבודה זרה) הוא מופרך בעיניי. למיטב זיכרוני, זה הוזכר בשיחה עם יאיר שלג כדוגמה למכניזם שהציעו אחרים רק כדי להדגים למה אני מתכוון בפרשנויות מסייגות לאיסור.

אגב, אני נוטה לראות כך גם הסברים דומים שהציע הרמב”ם במו”נ (וגם בהל’ עבודה זרה) למצוות רבות. הוא ראה חלק ניכר מההלכה (גם דברים שעל פניהם רחוקים הרבה יותר מהפרשנות הזאת) כדרכים למלחמה בעבודה זרה. בעיניי אלו הסברים מופרכים לא פחות. כך שאני יכול לומר על ההצעה הפרשנית הזאת שני דברים: 1. אין בפרשנות הזאת שום דבר מיוחד או חריג, ובוודאי לא בלתי לגיטימי. זה הולך בעקבות גישתו העקרונית של הרמב”ם. 2. בעיניי הפרשנות הזאת כשלעצמה נראית מופרכת, בין אם היא באה מפיו של הרמב”ם או מפיו של כל אחד אחר. בקיצור, לדעתי היא לגיטימית אך מופרכת.

מתוך כך ניתן גם להבין את תשובתי לטענות הכלליות יותר, כאילו שבצורה פרשנית כזאת אני יכול לרוקן את ההלכה מתוכן. כל דבר אפשר לפרש בצורות שמותירות אותו לא רלוונטי. אבל אני לא מתכוון למשחק שמציבים את המטרה מראש ומגייסים פרשנויות מגמתיות כדי להגיע אליה. יש הצעות פרשנות סבירות ויש שלא. הפחד ממדרונות חלקלקים אינו שיקול פרשני. פרשנות צריכה להיבחן לגופה, ואחר כך אפשר לחשוב האם ראוי לא להשתמש בה בגלל חששות שונים. פרשנויות כאלה, ואף מרחיקות לכת יותר, נעשו על ידי חכמים לכל אורך הדורות. אין לי שום פחד מפרשנויות שונות, אבל זה לא אומר שכולן לגיטימיות, או שכל מי שמעלה פרשנות כלשהי יכול לשנות את ההלכה בגללה. זה לא משחק בכאילו, אלא דיון פרשני על המגרש ההלכתי. אני לא מתכוון להעלות פרשנויות רק כדי להגיע לתוצאה הלכתית רצויה. זה חוסר יושר בעיניי. אני מתכוון שאם יש פרשנות סבירה ניתן להתחשב בה גם אם המסקנה היא שינוי בהלכה הקיימת. שום דבר בדבריי אלו לא שונה מהותית ממה שנעשה עד היום. בספר השלישי בטרילוגיה הקדשתי את החלק השישי לתורת השינוי ההלכתי, והדברים מפורטים שם, וספציפית לגבי ההומוסקסואליות יש לקראת סוף הספר פרק מיוחד.

דוגמה ד: דאיזם

אצל כמה מגיבים עלו טענות על כך שאני דאיסט. אמנם היה שיבוש בריאיון ביחס להגדרתי את הדאיזם (מוצג שם כאילו אני מזהה אותו עם פנתאיזם, ולא היא), והדבר מופיע בהערותיי (סעיף 5). אבל הזיהוי של השקפתי עם דאיזם הוא בעייתי בלי קשר לזה.

ניתן להגדיר דאיזם בכמה צורות. מקובל להגדירו כתפיסה של אלוהים פילוסופי (להבדיל מתאיזם שמאמין באלוהים דתי, מצווה). יש שמגדירים אותו כאמונה באלוהים שאינו מעורב בעולם. אני בהחלט לא דאיסט בשני המובנים: מבחינתי אלוהים הוא מצווה ולא רק בורא והולך. יסוד שיטתי ההלכתית הוא מרכזיותו של הציווי (ראו להלן בדוגמה ה). ומעבר לזה אלוהים גם מעוניין במה שאנחנו עושים (ואולי גם גומל על כך בעולם הבא. איני יודע).

ניתן כמובן להתפלפל האם הגדרה כזאת היא דאיזם או לא, אבל זו סמנטיקה לא מעניינת. בסך הכל אני מדבר על אלוהים דתי שעם הדורות מפסיק להיות מעורב בעולם. מי שבוחר להגדיר זאת כדאיזם שיהיה לו לבריאות. הכותרות והתיוגים מעולם לא דיברו אליי. מה שחשוב הוא הטיעונים בעד ונגד. כאלו לא מצאתי בדברי מבקריי.

אין צורך לציין שהראיות הפילוסופיות לקיומו של אלוהים שעסקתי בהן אינן מעידות בשום צורה על דאיזם, אחרת גם הרמב”ם ובעל חובות הלבבות היו דאיסטים. מבחינתי, כפי שמתואר בהרחבה בספרי המצוי הראשון, הראיות הפילוסופיות הן תשתית חזקה לאמונה התאיסטית. אמנם ה”דאיזם” הזה הוא רק השלב הראשון, ולכן לזהות אותו עם מכלול האמונה זו טעות כשלעצמה ובוודאי טעות בהבנת עמדתי. על גביו יש לבנות את התאיזם, ולכן מוקדש כל הספר הראשון בטרילוגיה שלי.

דוגמה ה: ציווי מול מסורת

בנקודה זו נפל שיבוש של ממש בריאיון. תפיסתי מוצגת שם כמחויבות הלכתית מתוך נאמנות למסורת, לעומת המחויבות כהיענות לציווי. יש כאלה שמאד נהנו מההגדרה הזאת ואחרים התקוממו כנגדה, אבל צר לאכזב את אלו כמו גם את אלו: זוהי פשוט תמונת מראה מושלמת של תפיסתי האמיתית. נפלה כאן טעות חמורה בתיאור עמדתי. אצטט את מה שכתבתי בהערותיי לריאיון (נקודות 8-9):

בניגוד למה שנכתב בריאיון, אני מקיים מצוות בגלל הציווי, ורק בגללו. לא זו אף זו, זהו עיקר משנתי המטא הלכתית. מה שאמרתי בריאיון הוא כנראה שהתוקף של הפרשנות של חכמי הדורות (פרטי ההלכות) אינו בגלל שהיא באה מציווי בסיני, אלא בגלל שזו הפרשנות שהתקבלה. לשון אחר: מחויבות לפרט הלכתי כלשהו אינה דורשת אותנטיות (כלומר שמקורו יהיה בסיני, ואפילו לא שהקב”ה באמת התכוון אליו. במקרים רבים להערכתי זה לא המצב).

כהשלמה לנקודה הקודמת: אני לא מקיים מצוות בגלל הרצון להיות נאמן למסורת. אין לי שום רצון כזה. בעיניי המסורת לא נותנת תוקף לשום דבר, ולי אישית גם אין שום חיבה אליה וגם לא אמון רב בה. אני נאמן למסורת (ההלכתית) כי לדעתי זה מה שהקב”ה מצפה לו מאיתנו, כלומר בגלל הציווי. כשהוא נתן לנו את התורה הוא השאיר הרבה מקום לפרשנות, ואף הסמיך את החכמים לעשות אותה (“לא תסור”). לכן אני מחויב לפרשנותם (של החכמים/מוסדות המוסמכים, לא של כולם), למרות שהם לא בהכרח צודקים. מה שנוצר על ידי חכמים אחרים (בתר תלמודיים) מבחינתי הוא מקור השראה לכל היותר ולא מקור סמכות. ולבסוף, מה שהעם נוהג אינו אלא מנהג, והמעמד שלו מבוסס על החיוב ההלכתי להיצמד למנהגים (לא הייתי מעלה בדעתי לעשות זאת בלי החיוב ההלכתי). לכן בבסיס התוקף לכל הקטגוריות ההלכתיות עומד הציווי ולא המסורת (המסורת רק מעבירה אלינו את הציווי. אין לה מעמד נורמטיבי משל עצמה).

בהקשר זה אציין כי לדעתי מסורתיות (קיום מצוות בגלל נאמנות למסורת) היא חסרת ערך. ניתן לחלק את המסורתיים לשני סוגים: א. אדם שמאמין באלוקים ובציווי אבל מקיים רק מה שבא לו (או מה שמחבר אותו לאבותיו, או מה שיש לו סנטימנטים אליו). מסורתי כזה הוא בעיניי פושע גדול יותר מאתאיסט, כי הוא מאמין ולא מקיים. ב. אדם שמקיים סתם כדי להזדהות בלי שהוא מאמין (באלוהים ובציווי מסיני). “מסורתי” מהטיפוס הזה הוא פשוט אתאיסט רגיל (עם פולקלור דתי. כמו טקסי הבאת ביכורים בקיבוצים החילוניים).

הדברים מבוארים במקומות רבים כאן באתר וגם בשלושת כרכי הטרילוגיה כמובן.

כעת אעבור לדיון בשתיים מהתגובות.

תגובה ראשונה: דבריו של יהודה יפרח

יהודה יפרח הוא כותב אינטליגנטי בדרך כלל, ולכן קצת הפתיעה אותי התייחסותו השטחית והסיסמתית לדבריי. אביא כאן את דבריו במלואם עם הערות שלי:

-האוטיזם הרציונלי –

מה שמטריד בראיון שערך יאיר שלג עם הרב ד”ר מיכאל אברהם (קישור בתגובה) אלו לא הדעות שלו.

הוא מאמין באלוהים דאיסטי המבוסס על ההוכחות של עמנואל קנט.

על שאלת הדאיזם שלי כבר דיברתי. אין שום בדל קשר להוכחות של קאנט כמובן.

לדעתו יש הסתברות כלשהי שמעמד הר סיני אכן התקיים, אבל הוא לא בטוח.

האם לדעתו של יפרח זה כן בטוח? יש אפשרות לאדם לדעת משהו בוודאות? הוא באמת כל כך נאיבי לחשוב שהמסורת על מעמד הר סיני היא מוחלטת וחפה מספיקות? קשה לי לקבל שאדם אינטליגנטי ומודע שעשה דוקטורט בפילוסופיה חושב כך. טענתי היא שאין דבר בעולם שהוא ודאי, כולל האמונה. אבל אני מוסיף שזה דווקא מבסס את האמונה ולא מחליש אותה. אנשים רבים מאד הגיעו אליי עם התחושה שאם אין להם ביטחון מלא הם לא מאמינים, ואני אומר להם שוב ושוב שהספק מלווה כל אדם. ועדיין אנחנו אמורים לקבל החלטות באופן המיטבי ולפעול על פיהן. מי שמנחם את עצמו בכך שהאמונה היא וודאית, גם דובר שקרים וגם מזיק. ומי שמצפה לוודאות כדי לפעול לא ישיג אותה לעולם (אלא אם ייכנע לשטיפת המוח הרווחת של דברים שהם “מעל השכל” וכו’).

וכדרכו בקודש, הוא מתקשה לצלוח ראיון שלם בלי אצבע בעין: “חסידות לא מדברת אליי, בעיניי זה שטויות. אני מקיים מצוות כי יהודי צריך לקיים מצוות. אין לי חוויות דתיות, ורליגיוזיות רחוקה ממני מרחק שמיים וארץ” וכו’ וכו‘.

אם מישהו חושב שהאצבע הזאת מכוונת לעינו, זהו כמובן עניינו שלו. אני מתאר את תפיסת עולמי ולא את זו של יפרח. אני בטוח שהוא ייטיב לעשות זאת ממני. האם בכוונתו לטעון שיש לי חוויות דתיות ואני מסתיר אותן כדי לדחוף אצבע לעין של מישהו? מוזר. בכל אופן, למרות טיעוניו לא הצלחתי להשתכנע שלמרות הרגשתי בעצם יש לי חוויות רליגיוזיות.

האמת, משעמם לחלוטין אבל גם לגיטימי לחלוטין. הוא לא הנבוך הראשון שלא מרגיש ולא יודע, ואולי אפילו מגיע לו קרדיט על המאמץ לקיים מצוות למרות שהוא חי בחלל פנוי באמת.

לגבי השעמום, זו באמת טענה לא רלוונטית. כל אחד ותחומי העניין שלו. ובכל זאת, אאחוז בשיפולי גלימתו של יפרח וארשה לעצמי להטיל בכך ספק מה. מדוע עניין כה משעמם, כל כך לא מחדש וכה נפוץ,  זוכה לתגובה כה אמוציונלית ולוקה בכל כך הרבה כשלים כמו שלו? אני חושד שבכל זאת דבריי קצת עניינו אותו ואולי גם עוד כמה קוראים. אבל כאמור זו הערה לא ממש חשובה, אלא כאינדיקציה לדמגוגיה בה הוא נוקט. במקום להתמודד עם הדברים עדיף להציגם כשעמום בנאלי ורווח.

אם תהיתם למה הוא מגיב לדעות משעממות ושגרתיות כמו אלו שלי, אז הנה הגענו לסיבה:

מה שמטריד בו ובשכמותו, זו הוודאות השחצנית ששום דבר לא סודק אותה.

(כותב יפרח בוודאות שחצנית ששום דבר לא סודק אותה…)

הוא לא חווה חוויות מיסטיות אז מבחינתו העולם המיסטי לא קיים. הוא אפילו לא מנסה לקחת בחשבון את האופציה הרחוקה שאולי, רק אולי, מדובר במגבלה חושית-רוחנית שלו עצמו, שלא לומר נכות.

שאולי אין הבדל בין הרב אברהם לבין עיוור שלא ראה צבע כתום אבל מתעקש לטעון בלהט שאין צבעים בעולם. שאולי העובדה שהוא לא חווה מצבי תודעה רחבים לא אומרת שהם לא קיימים.

אנשים חכמים באמת, גם אם לא בורכו בחוש מיסטי מפותח, לא מסתובבים בעולם עם רמה כזו של ודאות יהירה. הם יודעים שהעולם מלא סוד, ומלא קסם, וגם אחרי שראית ופגשת ולמדת וחקרת, אתה עדיין לא יודע כלום.

איך אומר הזוהר החכם?

כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹאֵל אָדָם וּמְפַשְׁפֵּשׁ לְהִסְתַּכֵּל וְלָדַעַת מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה עַד סוֹף כָּל הַדְּרָגוֹת, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ לְשָׁם – “מָה“? מַה יָּדַעְתָּ? מַה הִסְתַּכַּלְתָּ? מַה פִּשְׁפַּשְׁתָּ? הֲרֵי הַכֹּל נִסְתָּר כְּבָרִאשׁוֹנָה.

אפתח בהערה על הקטע המביך הזה. אם יפרח היה טורח לקרוא את כתביי היה נוכח לדעת שבאמת אין צבעים בעולם. צבע, כתום או אחר, מצוי רק בהכרה האנושית פנימה. זהו תרגום שעושה מערכת החישה שלנו (העין והעיבוד המוחי של המידע שבא ממנה) לגלים אלקטרומגנטיים באורכי גל שונים שפוגעים ברשתית שלנו. במציאות עצמה כנראה יש רק גלים כאלה ולא צבעים.

וכעת לעצם העניין. אודה (ואבוש?), אני אכן לא חווה חוויות מיסטיות. לא אמרתי, ואני גם לא חושב, שלאנשים אחרים שמדווחים על כך אין חוויות מיסטיות. אני לא חושד בהם שהם משקרים. יתר על כן, גם לא אמרתי שהעולם המיסטי לא קיים (רמז: אני חושב שהוא כן קיים במובן מסוים, שאם לא כן מה ראו הנביאים? והיכן נמצא הקב”ה? ובמה עוסקת הקבלה[2]). אתם יודעים מה? אני אפילו לא אמרתי שלא מדובר במגבלה תפיסתית (חושית-רוחנית?) שלי. אולי כן. ייתכן שיפרח חווה בכל לילה עליית נשמה שבה הוא מסתובב לו בהיכלות העליונים שמעל האצילות וחוזה בשכינה וכינופיא דילה, ורק אנוכי הליטווק המוגבל לא מצליח להתלוות אליו לספירות עליונות אלו.

לאור ההבהרות הללו אני תוהה: היכן ראה יפרח בדבריי ודאות שחצנית ששום דבר לא סודק אותה? האם בכוונתו לטעון שאני כן חווה חוויות מיסטיות? האם הוא טוען שאל לי להיות משוכנע שאין לי חוויות כאלה? אני מזכיר שוב שלגבי אחרים לא הכחשתי מעולם את קיומן של חוויות כאלו. למען האמת, אני מתחיל לחוש כאן בריח של ודאות שחצנית ששום דבר לא סודק אותה, אבל לאו דווקא מצדי.

אוסיף כאן את מה שלא כתבתי שם, וכעת מי שירצה יוכל לבקר אותי על כך. אני אמנם מפקפק באמינותן של חוויות כאלה. יש לא מעט שרלטנים או סתם אנשים תמימים שחווים כל מיני דברים וחושבים שהם פוגשים עולמות מיסטיים שונים. אני לא בטוח שכל חוויה כזאת משקפת מפגש אותנטי עם משהו שקיים אי שם בחוץ. אבל כמובן שאיני יכול לשלול את עצם קיומן של החוויות הללו, ואפילו לא לשלול קטגורית את משמעותן (כלומר את הטענה שבאמת פוגשים שם משהו). לאנשים שונים יש חוויות שונות וקטונתי מלקבוע מי חווה משהו אמין ומי לא. אגב, יש חוויות של עובדי עבודה זרה ופגאנים שונים, ויש חוויות שחווים עם צמחי הלוצינטיביים. האם לדעת יפרח כל חוויה כזאת בהכרח משקפת ממד מיסטי של המציאות? או שמא לפחות לפעמים מדובר בהזיות נפשיות שונות שאין להן עוגן במציאות? כאמור, בניגוד ליפרח אני לא מדבר בוודאות שחצנית שלא ניתן לסודקה, ולכן אני אומר שאיני יודע. לא יודע אם יש או אין חוויות, מה שאני כן טוען נוגע אך ורק למעמדן של החוויות הללו.

אז מה כן טענתי? מעבר לתיאורים וטענות על אמונתי שלי, שקשה לי לראות כיצד יפרח מוצא לעצמו הצדקה שחצנית לחלוק עליהם, טענתי אך ורק טענה רלוונטית אחת, שאותה הוא כלל לא מביא בדבריו: שבעיניי החוויה והרגש, גם אם קיימים, אינם חשובים ולא מהותיים לאמונה הדתית. בעיניי אמונה היא טענת עובדה, והקשר עם הקב”ה הוא בעיקר בקיום מצוותיו והליכה בדרכיו, ולא בדבקות מיסטית עמו (גם אם יש משהו כזה). הא ותו לא.

לסיום, אני לא לגמרי בטוח בטענה הזאת, ואני מזמין את כל מי שרוצה לסדוק אותה. אבל לשם כך יש להעלות טיעונים ולא להסתפק בהצהרות משמיצות, מוטעות ומטעות, שחצניות וריקות מתוכן. צר לי אם עדיין לא השתכנעתי למרות טיעוניו ה”מוחצים” של יפרח, שמשום מה נראים לי כאילו הם נאמרים בוודאות שחצנית ששום דבר לא יכול לסדוק אותה.

בטור הבא אנסה להסביר ביתר פירוט את יחסי לרגש ולחוויה. אם יפרח רוצה, הוא מוזמן לקרוא את הטיעונים שלי (בינתיים יצא עליהם קצפו למרות שהוא כלל לא פגש אותם), ולנסות לסדוק אותם. שיהיה לכולנו בהצלחה…

תגובה שנייה: עקיבא צוקרמן

אסיים בהתייחסות לתגובה של יהודי בשם עקיבא צוקרמן שנשלחה אליי. בניגוד לדבריו של יפרח, מצאתי שם טענות ענייניות שמשקפות תחושות רווחות ביחס לדבריי, ולכן חשבתי שבהחלט שווה להעיר עליהן קצת:

לפני כמה שנים הזמר עקיבא תורג’מן לקח אותי טרמפ. דיברנו, ואיכשהו הגענו לויכוח עם טונים גבוהים על אמונה. אני אמרתי- אין לי שום בעיה לשאול את כל השאלות הכי קשות. יש או אין. אם אני אגלה שאין א-לקים, אני עוזב את הסיפור הדתי. עקיבא אמר- אי אפשר להאמין ככה. זה כמו שאתה לא תלך מרצונך לבדיקת DNA עם אמא ואבא שלך. בשביל להאמין צריך להתמסר, לאהוב. כשמתעסקים כל הזמן עם ספק, שאלות והוכחות זה בלתי אפשרי, הרגש נהרס ואתה בכל מקרה תשאר בחוץ.

מאיפה היה לי הבטחון לומר שאין לי בעיה לשאול שאלות קשות? נראה לי שזה רק בגלל שכבר קראתי קצת ספרים של הרב מיכאל אברהם. אבל הראיון האחרון עם הרב מיכי מוכיח שעקיבא צדק. הטרגדיה של הרב מיכי היא עצב נבו. הוא מביא אותנו עד שערי ארץ האמונה, אבל הוא כבר לא מסוגל להכנס, הוא שבוי של הטלת ספק בלתי פוסקת.

הרב מיכי הוא פילוסוף. הכתיבה שלו לא קלה לצליחה, בלשון המעטה, דורשת ריכוז ומאמץ, אבל זה שווה את זה. לגמרי. אתה קורא את הקשיים של קאנט ויוּם (ופה חשוב להדגיש- אני בניגוד אליו לא פילוסוף) שבעצם אומרים שאין שום הוכחה מלאה ורציונלית לקיומם של חוקי הטבע, ומרגיש פתאום סחרחורת כזו, קצת כמו של כאב ראש ממושך. אתה קורא את התיאור שלו לקושי להגדיר מהו מוסר, ונבהל- איך לא חשבתי על זה עד היום. ואז פתאום לרגע הוא הולך עם האתיאזם והמטריאליזם עד הסוף. בואו נניח שאין מוסר, אין רוחניות, אין שום דבר “מעבר” בעולם שלנו, יש רק חומר, מולקולות, פרוטונים ואלקטרונים. ואז הוא כאילו לוקח אותך לגבעה שמשקיפה על כל הסיפור הזה מלמעלה. אתה הולך בעליה, ובאיזשהו רגע בקעת הספק מלמטה נחשפת, מוארת, ואתה פשוט רואה את זה בעיניים. וואו, כמה זה מופרך להיות אתאיסט. פתאום זה כל כך בהיר שיש מוסר, ויש רוחניות. הוא מלמד אותך שהלוגיקה לא עובדת, היא לא מוכיחה כלום, גם לא בעולם המדע. הכלי הבסיסי להבין את העולם הוא דווקא העיניים. מה שאנחנו רואים ומרגישים. אבל לא רק מה שאנחנו רואים דרך עיני הבשר שלנו, אלא גם מה שאנחנו רואים דרך השכל. כן כן, השכל הוא לא רק כלי של חשיבה והיסקים לוגיים והגיוניים, שיש להם תפקיד משני בסיפור הזה, השכל מייצר תחושות, יש לו אינטואיציה. זה כלי אמיתי, חזק מאוד, ועליו מבוסס גם כל עולם המדע, המוסר והאמונה.

בתור דתי מלווה אותך תמיד תחושת נחיתות נסתרת. בסוף בסוף אנחנו פרימיטיביים, מאמינים בישויות רוחניות שאין להם שום הוכחה. קול שקט מאוד, טורדני, לוחש מידי פעם באוזן- אולי זה סתם, אולי אין כלום, אולי כל האמונה הזו היא דמיון? הרב מיכי הפך את התפיסה שלי. בזכות “שתי עגלות וכדור פורח”, בזכות “אלהים משחק בקוביות”, “מדעי החופש” ו”אמת ו(לא) יציב”, בזכות הספרים הנפלאים שלו האמונה בא-לקים הפכה להרבה יותר ברורה. מנוסחת בצורה רצינית מאוד, בחשיבה חדה, מתמודדת עם כל השאלות. לא בצורה מתנצלת, ובלי אפולוגטיקה, אלא ממקום מאוד בטוח שמסביר בשקט, לא צריך לצעוק ולשכנע. התפיסה שלי התהפכה, עכשיו אני מסתכל על חילוניות בלי אלהים, ואומר לעצמי- איך אפשר להאמין בזה? כמה זה מופרך ומנותק מהמציאות, כמה אפשר להיות עיוור.

אז נכון שזה אינטואיציה עלולה לתעתע. אי אפשר ולא צריך להתנתק מהחשיבה הרציונלית, מהצורך בהוכחות. צריך לוגיקה, צריך ביקורתיות, בסדר. אבל אחרי כל הדרך שהרב מיכי עבר איתנו, אחרי שהתחלנו להרגיש בטחון חמים באמונה, ברוחניות, בהתגלות הא-לקית, בעוצמה שבתורה ומצוות, הוא בעצמו נשאר בחוץ. לא מסוגל להכנס פנימה. איזה עצב נבו.

ראשית, אני לא עוסק כל הזמן בספיקות. אני חי באופן מפוכח, כלומר לא מוכר לעצמי לוקשים שהאמונה היא וודאית ושאר הבלים נוסח יהודה יפרח. יתר על כן, העיסוק שלי בספיקות נובע בעיקר משאלות של אנשים רבים שפונים אליי עם התחושות הללו (נדמה לי שצוקרמן עצמו מתאר סוג כזה של היזקקות שלו עצמו בעבר). התעלמות מהן לא תעזור לאף אחד ולא תהפוך אותו למאמין גדול ואמיתי יותר.

להערכתי אני בהחלט נכנס וגם מנסה להכניס אנשים בשערי הארץ המובטחת. השאלה היא מהי אותה ארץ מובטחת? אם אנשים מחפשים אמונה כנחמה שמרפא בכנפיה, חוויה או רגש כזה או אחר, אז אכן אני לא הכתובת לכך. אגב, אני לא חושב שמי שמאמין בחשיבותם של כל אלו, העובדה שאמונתו מבוססת יותר צריכה להפריע  לו להמשיך ולחוות ולהרגיש כל מה שירצה. פשוט אני לא מספק את הסחורה הזאת. וכי אני אמור לתת שירות לכולם בכל נושא?!

אמנם יש בדבריו טענה, שיש בה משהו, שהדרך שלי אפילו מפריעה לפיתוח הרגשות והחוויות הללו (ולא רק אדישה אליהן). על כך אומר שגם אם זה נכון, עדיין איני רואה מדוע זו לא כניסה לארץ המובטחת של האמונה. לפחות הארץ המובטחת לפי הבנתי. לשיטתי, אמונה אין פירושה חוויות ורגשות. אמונה היא ידיעה שיש אלוקים ושמצוותיו מחייבות אותנו. לשם אני מנסה להוביל את הקורא של הטרילוגיה שלי, על ידי מתן תשובות והתייחסות מכבדת לשאלות. לא כמקובל במחוזותינו להמליץ למורה לחבק את התלמיד ולהעניק לו חום ואהבה (כדי לחמוק מהצורך לענות לו), או להורות לו לקפוץ לחלל הפנוי, להכחיש  את ספקותיו, להתבצר בקפיצת האמונה של האבסורד ולקרוא פעמיים קוקוריקו תוך רגש התאחדות מיסטית עם האלוקות שימלא את כל יישותו. זו לא הארץ המובטחת שלי, ואליה מעולם לא חשבתי להכניס מישהו. לצערי, את השירות הזה איני נותן. אני יכול להמליץ על בדיקה של סמי הזיה, יוגה, או פרקטיקות מזרחיות אחרות, אבל באמת זה לא השטח שלי.

אני יודע שבדור ה-Z (אם אני עוד עוקב) זה לא אופנתי. הדור הזה רוצה להשתמש בכל לטובת תחושותיו הקיומיות במקרה הטוב, או סתם ליצירת התרגשויות וחוויות במקרה הפחות טוב. אבל לצערי זו לא אמונה, וזו לא הארץ המובטחת שלי. אמונה היא מטרה ולא אינסטרומנט שמשרת משהו אחר. אמונה היא קודם כל מחויבות, ולא אמצעי לסיפוק צרכים, חיוניים ונעלים ככל שיהיו. אבל לאחר מכן אומר שלדעתי אמונה כן נותנת פשר לאדם ולעולם, כמו גם קונטקסט לדון בדברים, חוויה אינטלקטואלית (ולא בהכרח אמוציונלית), בסיס למוסר ולאפיסטמולוגיה שלנו ועוד. משום מה, כל זה לא נראה לאנשים הארץ המובטחת, אבל בעיניי זו ממש היא, במלוא הדרה. ובכל זאת, לדעתי כל אלו הם בונוס, ואינם תנאי למחויבות הדתית וגם לא מטרתה (אין לה מטרה. היא המטרה היסודית והאחרונה).

בעניין הזה אני אכן צועד בעקבות לייבוביץ, כפי שרבים מאשימים אותי. אלא שבניגוד אליו (הוא תמיד לוקח עיקרון נכון צעד אחד רחוק מדיי) אני חושב שלאמונה ולמחויבות הדתית יש פשר ויש תועלות. אבל כפי שכתבתי אלו לא המטרה ולא ההצדקה למחויבות הדתית. ההצדקה היא מפני שזה נכון וזה מה שאנחנו חייבים לעשות.

הפסקה הבאה של צוקרמן, שבה הוא מתאר לאן הבאתי אותו, ממלאת אותי אושר (כן, גם לי יש תחושות), ולכן לא אמנע מלהעתיק אותה שוב:

בתור דתי מלווה אותך תמיד תחושת נחיתות נסתרת. בסוף בסוף אנחנו פרימיטיביים, מאמינים בישויות רוחניות שאין להם שום הוכחה. קול שקט מאוד, טורדני, לוחש מידי פעם באוזן- אולי זה סתם, אולי אין כלום, אולי כל האמונה הזו היא דמיון? הרב מיכי הפך את התפיסה שלי. בזכות “שתי עגלות וכדור פורח”, בזכות “אלהים משחק בקוביות”, “מדעי החופש” ו”אמת ו(לא) יציב”, בזכות הספרים הנפלאים שלו האמונה בא-לקים הפכה להרבה יותר ברורה. מנוסחת בצורה רצינית מאוד, בחשיבה חדה, מתמודדת עם כל השאלות. לא בצורה מתנצלת, ובלי אפולוגטיקה, אלא ממקום מאוד בטוח שמסביר בשקט, לא צריך לצעוק ולשכנע. התפיסה שלי התהפכה, עכשיו אני מסתכל על חילוניות בלי אלהים, ואומר לעצמי- איך אפשר להאמין בזה? כמה זה מופרך ומנותק מהמציאות, כמה אפשר להיות עיוור.

הבחור נמצא בלב ליבה של הארץ המובטחת, וכמה חבל שהוא פשוט לא מודע לזה ומחפש את לחמו במחוזות קיומיים ואחרים.

מה שמוזר הוא שהסיבה מדוע זה לא מספק אותו, זו שמתוארת בפסקת הסיום, גם אותה הוא שאב ממני. ואני מעתיק שוב:

אז נכון שזה אינטואיציה עלולה לתעתע. אי אפשר ולא צריך להתנתק מהחשיבה הרציונלית, מהצורך בהוכחות. צריך לוגיקה, צריך ביקורתיות, בסדר. אבל אחרי כל הדרך שהרב מיכי עבר איתנו, אחרי שהתחלנו להרגיש בטחון חמים באמונה, ברוחניות, בהתגלות הא-לקית, בעוצמה שבתורה ומצוות, הוא בעצמו נשאר בחוץ. לא מסוגל להכנס פנימה. איזה עצב נבו.

הרי בפסקה הקודמת בדבריו (שהבאתי למעלה) הוא מתאר שאני זה שכתב על אינטואיציה ומשמעותה ופקחתי כך את עיניו. אז איך אפשר להאשים אותי בדבקות מוגזמת בלוגיקה ובביקורתיות ובהתעלמות מהאינטואיציה?! כמעט כל כתביי מוקדשים לומר את ההיפך: שרציונליות אינה התעלמות מאינטואיציות. להיפך, האינטואיציה היא הבסיס לכל חשיבה רציונלית. הוא עצמו כתב זאת למעלה.

כאמור, אני יודע שאלו תחושות אותנטיות אצל רבים ואני לא מזלזל בהן, אבל ממש איני מצליח להבין אותן. כאמור, הבאתי אנשים לארץ המובטחת, אבל ככל הנראה לא הצלחתי לשכנע אותם שהם אכן נמצאים שם. אסיים במאמר המשוררת רחל: “איש ונבו לו על ארץ רבה…”.

[1] אם כי ברור שיש אנשים שנוהגים באופן מוסרי גם בלי אמונה.

[2] שבטעות בריאיון נכתב שגם היא לא מדברת אליי. ולא היא.