מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ב. דתיות ורגש מתפרץ (טור 312)
בס”ד
בטור הקודם (311) התחלתי לעסוק בביקורות על תפיסתי לגבי הרליגיוזיות, או בעצם היעדרה. הטענות היו שאני מתנכר למישורי החוויה והרגש הדתי על אף חשיבותם. טענתי להגנתי שאני מודה בעובדות וכופר באשמה. ניסחתי שם את ארבע הטענות הבאות:
- א. הרגש והחוויה הדתית אינם בהכרח ביטוי למפגש ממשי עם הבורא. ב. גם אם היה כאן מפגש – אין בו בהכרח ערך.
- א. אם אין כאן מפגש, אני מסכים שייתכן שמדובר בביטוי רגשי סובייקטיבי של אמונה בקב”ה. ב. אך גם בביטוי כזה לא בהכרח יש ערך.
- גם אם יש במשהו משני אלו (המפגש והביטוי הסובייקטיבי) ערך, זו ודאי לא התשתית ולא מרכיב יסודי של האמונה ועבודת ה’. לכל היותר ניתן להתייחס לזה כדרך אפשרית של אמונה או עבודת ה’, על גבי קומת האמונה הקוגניטיבית והמחויבות הדתית שהן המישור היסודי והמחייב של עבודת ה’.
- ואפילו אם לכל אלו היה ערך כביר (וכאמור, לדעתי אין להם), התיאולוגיה שלי לא מנסה לסייע לאנשים להגיע להארות וחוויות מהסוג הזה. האם זה פוסל את הדרך אותה אני מציע/מתאר? אחרי המסד הרציונלי שאני מציע, יכול כל אחד לקחת את הדברים ולבנות עליהם בניין שלם של חוויות ורגשות כרצונו וכהבנתו. חזרתי וכתבתי שאת השירות הזה אנחנו לא מספקים אפילו בתוספת תשלום, אבל הדרך פתוחה בפני כל אחד שחפץ בכך.
בטור הזה אפתח בהתייחסויות מקראיות לרגש דתי.[1] בכוונתי לעסוק כאן בהתפרצויות וסערות רגשיות ולא במעמדו של הרגש בכלל. לזה אגיע בהמשך. לסדרת השאלות שהוצבו כאן אחזור בסוף הסדרה.
שתי פרשיות
אפתח באירוע נדיר במחוזותינו, שבו הפוסק האולטימטיבי, האחד ואין בלתו, זכה ממני למחמאה נדירה על הודעתו הבאה:
כל העניין של החווייה וההתרגשות הדתית ומשמעותה מתואר יפה ובקצרה:
{טו} וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: {טז} וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת: {יז} וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: {יח} וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: {יט} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו) מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
מצד אחד משה יורד עם לוחות כתובים. ומצד שני אלו עסוקים בחוויות דתיות. יהושע בתמימותו וחוסר ניסיונו חושב שמדובר בקולות מלחמה, קורה שם משהו, יש דביקות, ומשה מסביר לו את המצב לאשורו.
יש כאן ביטוי לבעייתיות של רגש דתי עז. אמונה שמטרתה סיפוק של צורך רגשי היא בעייתית. אם וכאשר הסיפוק הדרוש לא מגיע, זונחים אותה ומחפשים תחליפים. כמובן שאי אפשר להסיק מכאן שהרגש הדתי פסול או חסר ערך מצד עצמו, אבל הפרשייה הזאת בהחלט מצביעה על הבעייתיות באמונה ועבודת ה’ על בסיס רגשי. בינתיים אנחנו עוד לא עוסקים ברגש עצמו, אלא בסכנות שנשקפות מראייתו כערך היסודי ומהפעלה לא שקולה שלו.
בהודעה מאוחרת יותר, הפוסק שליט”א הוסיף את המשפט הבא בלשון הפנינים שלו (ואני חוסך לכם את הפתיח שלו, האופייני במתינותו), שנוגע כבר לערכו של הרגש עצמו (נושא שיידון בטורי ההמשך):
לגבי המטרה שאתה מדבר עליה, אומר הנביא שהיא:
הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה:
חסד משפט וצדקה אין עניינם נענוע חזק בזמן התפילה ולא כוונות בשמות קדושים ולא עצימת עיניים חזקה.
גם אם אתנסח בשפה עדינה יותר (גם לי זה קורה לפעמים), אם מישהו חושב שניתן ללמוד משהו מהתנ”ך אז נדמה לי שיש לו כאן חומר למחשבה לגבי מה שנדרש מאיתנו.
ניתן להוסיף כאן עוד מקור שמחדד את הבעייתיות הזאת, והפעם ממש מפרשת השבוע שלנו (שלח לך). אחרי חטא המרגלים העם נושא את קולו בבכי ונענש. לאחר מכן, הוא מבין את מצבו העגום, ומסיק מסקנות (סוף פרק יד):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד: וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶם: וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה:
לכאורה העם מנסה לעשות תשובה ולתקן את אשר עיווה. רק כעת הם ננזפו על ההססנות והפקפוקים שגילו מול הציווי לכבוש את הארץ, וכעת הם מכפרים על כך בהעזה ומסירות נפש לאותו דבר עצמו. אז למה משה מנסה לעצור אותם? ולמה הם נכשלים? ואפילו אם הם טעו בנקודה כלשהי, מדוע מגיע להם עונש כה חמור? למה מכים וכותתים אותם (עד החרמה)?
למיטב הבנתי, הלקח הוא שהתלהבות ורגש עז אינם הבסיס הנכון לעבוד את ה’ ולקבל החלטות בעבודת ה’ ובכלל. ניתן אפילו לראות כאן קו שממשיך את חטא המרגלים. גם שם הם הונעו מהפחד, אחרי שראו את בני הענק ואת המתים הרבים (“ארץ אוכלת יושביה”). בגלל הפחד הם נרתעים ולא מוכנים לשעות לשיקול ההגיוני שהקב”ה עמם ומתעלמים מהניסים שנעשו להם עד עתה. גם שם זו הייתה התנהלות רגשית שמאפילה על השיקול ההגיוני. מה שקורה אצל המעפילים הוא בדיוק אותו דבר, רק לכיוון ההפוך: הרגש העז לוקח אותם לעלות, ושוב נגד השיקול ההגיוני הקר. הכיוון השתנה אבל עדיין הרגש מוביל את העם בדרכו. ייתכן שזו גם הסיבה לכך שמשה מראש ניסה לעצור אותם. הוא רואה שההתנהלות שלהם היא רגשית ולא הגיונית, והוא מנסה ללמד אותם שעבודת ה’ צריכה להיעשות משיקול דעת ושכל קר ולא מתוך התלהבויות רגשיות. אבל הם לא שועים לדבריו, ולכן ממשיכים להיכשל. קודם העם נכשל בהתלהבות דעבודה זרה וכעת הם נכשלים בהתלהבות ומסירות נפש דקדושה. זו אולי הסיבה שהם נענשים בצורה כה חמורה.
העם חשב שרגש הגבורה הוא תיקון לרגש הפחד, בעוד שמה שנדרש מהם היה הפעלת השכל כתיקון לפעילות רגשנית בכלל. אם כנים דבריי, כי אז למדנו מכאן שלא רגש הפחדנות מגונה ולא רגש הגבורה משובח. המסקנה היא שאל לנו לפעול מתוך רגשות, יהיו איזה שיהיו. החלטות, גם בעבודת ה’, ואולי בעיקר בה, צריכות להתקבל בשכל ולא בלב. ושוב, אין זה אומר בהכרח שאין ערך לרגש, אלא שהחלטות יש לקבל בשכל.
פרשת אחרי-מות
אעבור כעת לפרשה מקראית אחרת.[2] פרשת אחרי-מות מתארת בפירוט רב את עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול. אבל כשקוראים אותה בתשומת לב מגלים שהיא לא מוצגת בצורה כזאת (ויקרא תחילת פרק טז):
וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: […]
הפרשה ממשיכה לתאר את כל עבודת היום, אבל בפתיח אין כל רמז לכך שמדובר בעבודת יום הכיפורים. רק בסוף הפרשה אנחנו מצווים (מפסוק כט והלאה):
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק תִּטְהָרוּ: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
כאן כבר מופיע יום הכיפורים, כולל ענייני התענית, איסור המלאכה וכו’. עד השלב הזה עבודת הקרבנות כולה הייתה מוצגת כפרוצדורה עצמאית באופן בלתי תלוי לחלוטין ביום הכיפורים. ואכן הגר”א כותב שהעבודה הזאת היא פרוצדורת הכניסה אל הקודש, בלי קשר ליום כיפור. לטענתו, לפחות במדבר יכול היה הכהן הגדול להיכנס אל הקודש כשרצה בכך, כל עוד הוא עושה זאת בדרך המתוארת כאן.[3]
לאור זאת ניתן אולי להבין את הפתיח לפרשה. טענתי היא שהפרשה הזאת באה ללמד אותנו את הלקח מפרשת נדב ואביהו. בתחילת פרק י התורה מתארת את חטאם:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְקֹוָק עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק: וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק: הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְקֹוָק: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:
מתוך הפסוקים עצמם לא ברור במה הם חטאו. לא בכדי חז”ל במדרש מחפשים את הסיבה למותם, ומציעים כמה וכמה אפשרויות (שאף אחת מהן לא ממש משכנעת). מפשט הפסוקים כאן עולה שמותם נבע מכניסה לא ראויה אל הקודש. הייתה שם אקסטזה של דבקות בקב”ה, שהביאה לשבירת כמה כללים, וזה כנראה מה שמתואר בפסוקים כ”אש זרה”, תהא אשר תהא משמעותו של הביטוי הזה. העונש החמור לא היה בהכרח בגלל הכללים שנשברו (כנראה מכוונה טובה) אלא בגלל הסיבה לשבירתם: הרגש הלוהט שהיווה הבסיס לאופן קבלת ההחלטות ועבודת ה’ של נדב ואביהו. על כך אומר הכתוב “בקרובי אקדש”. הם היו קרובים לקב”ה, אבל קרבה רגשית. הקב”ה לא רוצה את הקרבה הזאת, או לפחות מלמד אותנו על הסכנות שכרוכות בה. הוא רוצה שנפעל על פי הכללים שקיבלנו.
לכן בהמשך הפסוקים התורה מסבירה באריכות שיש לשמור במדויק על הכללים כדי לא להיפגע. גם אלעזר ואיתמר נתבעים כאן על פגיעה בהלכות הקרבנות, כאשר כל הזמן ברקע יש את החשש ממיתה דומה לנדב ואביהו (“ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו”). מה שימנע את זה הוא שמירת הכללים ונטרול הרגש. לא בכדי בני אהרון מוזהרים בפרשה הזאת על שתיית יין ושיכר לפני כניסה אל הקודש. צריך לשמור על מיקוד ושכל ער ופעיל, ולא לטשטש אותו עם שום דבר אחר. הדתיות אינה אמורה להתבטא באקסטזה רגשית.
כעת ניתן אולי להבין את פתיחת פרשת עבודת יום הכיפורים שהובאה למעלה:
וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ…
אם הכהנים לא רוצים למות כמו נדב ואביהו, עליהם להיכנס אל הקודש בזהירות ובאופן מפוכח. ממוקדים בכללים ובהלכה, בלי רגשנות ורגשות לוהטים. עבודת יום הכיפורים היא עבודת הכניסה אל הקודש, שכל כולה אלטרנטיבה שקולה וקרה לכניסה הרגשית הלוהטת של נדב ואביהו. לאור זאת, ייתכן שהפרטים והחוקים של עבודת יוה”כ אינם חשובים לעצמם. הם כלי לסובלימציה של האמוציות, וזה מה שמאפשר את הכניסה אל הקודש.
קרבנות בכלל הם עניין שעלול להוביל לאקסטזה דתית, ולכן דווקא שם דרושה זהירות ופיכחון יתר. לא בכדי עבודה זרה תמיד לוותה בהקרבת קרבנות לאליל ובאקסטזה רגשית ורוחנית. הדם של הקרבנות מוליך באופן טבעי לאקסטזה דתית (וכנראה שהיא גם מאפשרת לנו להתחבר למעמד קשה כל כך שבו נטבחים בעלי חיים והכל מלא דם וגניחות של סבל). אלא שהאקסטזה הזאת עשויה להאפיל על השכל וההיגיון. כך ניתן לכבות את הבקרה ההגיונית ולהגיע לפלוח לאליל עץ ואבן. אם עבודה זרה מבוססת על השלטת הרגש והאקסטזה הדתית על החשיבה וההיגיון, הרי שעבודת ה’ אמורה להתבסס על חשיבה מבוקרת, כלומר על השכל וההיגיון.
יישוב סתירה ידועה ברמב”ם
אולי בזה תתבאר הסתירה הידועה בין דברי הרמב”ם בסוף הלכות מעילה לבין מה שהוא כותב במורה הנבוכים. בסוף הלכות מעילה (שהוא גם סוף ספר עבודה) הוא כותב:
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה’ פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה’ ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול, הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח, וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם שהיו משיבין על החקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
בסוף דבריו כאן הוא כותב שהלכות הקרבנות כולן בגדר חוקים שאין טעמם ידוע, אבל עליהם העולם עומד. לעומת זאת, בספר מורה הנבוכים ח”ג פמ”ו הוא מאריך להסביר את כל פרטי הלכות הקרבנות והעבודה, ומסביר שמטרתן של הלכות אלו היא התמודדות עם עבודה זרה, כמו שהתורה עצמה אומרת (ויקרא יז, ז): “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים”. מעניין שהאבן עזרא (שמובא גם ברמב”ן על תחילת פרשת אחרי-מות) מסב את הפסוק הזה להיות מפתח לסודו של השעיר לעזאזל ועבודת יום הכיפורים.
מעבר לסתירה בין ההסבר כאן, שלפיו הקרבנות מיועדים להוציא מעבודה זרה, לבין דברי הרמב”ם בסוף הלכות מעילה, שרואה את ההלכות הללו כגזירות הכתוב, לא ברור מדוע הלכות הקרבנות בכלל מהוות התמודדות עם עבודה זרה? כיצד הציוויים הללו, שלכאורה מהווים כניעה ליצר העבודה זרה ומתן אפשרות לפורקן שלו (קתרזיס), מסייעים לנו להימנע מעבודה זרה? האם זה בבחינת if you can’t beat them join them?
אני חושב שבמובן מסוים כן. יש בתוכנו יצר כזה, רצון לדבקות במה שלמעלה מאיתנו. הדרך להגיע לדבקות הזאת נתפסת אצל אנשים כנטרול השכל וכניסה לאקסטזה דתית שמלווה בהקרבת קרבנות (ראו לעיל). כנגד זה התורה אומרת לנו שעלינו להקריב קרבנות אבל כל התהליך הזה מטרתו סובלימציה של אותו יצר, ובקרה על הדבקות הדתית. במקום זה ניתנות לנו פרוצדורות מאד מפורטות שדורשות מיקוד גדול בפרטים, וסכנת מוות למי שסוטה מהם. זה לוקח את היצר הרגשי שטמון בנו ומתעל אותו לציות שכלי למערכת הלכתית מפורטת וקפדנית. כך ניצלים מעבודה זרה, ולכן אולי כותב הרמב”ם שעל זה עומד העולם. לפי הצעתי, עבודת הקרבנות היא סוג של מדיטציה יהודית, שעניינה מיקוד שכלי, שמושג על ידי לימוד הלכתי מעמיק ויישומו באמצעות התנהלות לפי הכללים המפורטים ופרשנותם ההלכתית. זאת במקום החוויה והרגש של העבודה זרה. בעצם נדמה לי שזוהי קאטה ולא מדיטציה.
לפני שנים רבות ראיתי סרט על מסיבות טרנס, ואחריו הרצאה מעניינת של ד”ר יואב בן דב ז”ל (איש מעניין להפליא, לצערי נפטר בגיל צעיר). הוא הסביר שמדובר באקסטזה עמוקה וארוכה מאד (אנשים רוקדים לפעמים יומיים רצופים), וזה כמעט תמיד מלווה בהשמעת מנטרות אליליות שכוללות שמות של אלילים הודיים (וישנה, שיווה) ואחרים. מתברר שיצר העבודה זרה שהוכחד על ידי אנשי כנסת הגדולה לא נעלם אלא נדחק עמוק אל מתחת למעטפת התרבותית שלנו. אנשים מודרניים בעלי משפחות שעוסקים במקצועות חופשיים מקפצים להם במסיבות הללו ופורקים את יצרי העבודה זרה שלהם מחביון העומק המודחק החוצה. עניינן של מסיבות כאלו הוא רגש מתפרץ, אקסטזה ופריקת כבלי ההיגיון והשכל. כל זה בדרך כלל הולך ביחד. התרבות שלנו עוטפת את היצרים והנטיות הללו אבל לא באמת מעלימה אותם. אין פלא שהרמב”ם כותב שהלכות עבודה וקרבנות קצת משלימות עם הנטיות הללו בכדי לתעל ולווסת אותן.
במאמרי כאן הסברתי את משמעות עבודת יום הכיפורים באופן דומה. טענתי שם שכל המהלך של כפרת שעיר המשתלח מיועד לעורר אותנו מהדמיונות החווייתיים שלנו ולהחזיר אותנו אל השיקול ההגיוני, וזאת כדי שלא נזבח עוד לשעירים. גם מהזווית שם ניתן לראות שלפרטי הפרוצדורה של ההקרבה כנראה אין מטרה מצד עצמם, ועניינם הוא בעיקר שתהיה מערכת שיטתית ומסועפת שמחייבת אותנו למעשה, כפי שטענתי כאן למעלה.[4]
סיכום
עד כאן עסקתי בהיבט אחד של עניין הרגש, והוא ההתפרצות והסערה הרגשית והבעיות שמתלוות אליה. אבל זה יכול להיות מוסכם על רבים. בהמשך אנסה להרחיב את היריעה בשני כיוונים: 1. האם הדברים נכונים גם לרגש רגוע (שאינו מתפרץ בסערה)? האם גם שם צפויות סכנות דומות? לשון אחר, האם הבעיה היא הסערה או עצם הרגשיות. 2. היחס הנכון אל הרגש כשלעצמו, מעבר לסכנות שצפויות מקבלת החלטות רגשית. על כך בטורים הבאים.
[1] אולי יש כאן חריג שבו ניתן ללמוד משהו חדש מהמקרא. אני כבר מנבא שבטוקבקים לטור הזה תראו שמי שלא מסכים לתפיסתי לא השתכנע גם מהמקורות שמובאים כאן, ואני בהחלט מסכם שאולי גם אני משתמש במקורות הללו כאילוסטרציה לתפיסה שקיימת אצלי אפריורי. בקיצור, אני מנחש שגם הדיון הזה יחזק את תפיסתי שאף אחד לא לומד מאומה מהתנ”ך, ורק בשביל זה כבר היה שווה להביא את המקורות המקראיים הללו. בקיצור, הדוגמאות הללו הן בבחינת win-win: אם תשתכנעו – הצלחתי (להראות שהרגש לא חשוב), ואם לא – אז שוב הצלחתי (להראות שהתנ”ך לא מלמד כלום). אבל גם לכם זה win-win, שכן אם אצליח לשכנע אתכם אז הראיתם לי שניתן ללמוד משהו מהתנ”ך, ואם לא אז הראיתם לי שהרגש כן חשוב (או לפחות שאין ראיה שלא).
[2] הדברים כאן לקוחים משיעור שנתתי בשבת פ’ אחרי-מות במניין הקורונה שלנו בבניין.
[3] לכאורה עולה מכאן שגם כשעושים זאת ביום כיפור המטרה אינה הכפרה אלא הכניסה אל הקודש. התענית והשביתה ממלאכה הם חלק מתהליך הכניסה אל הקודש (הגיבוי שנותן העם לכהן הגדול), והכפרה היא רק תוצאה של המפגש עם הקב”ה בתוך קודש הקדשים (הצירוף של השעיר הפנימי והשעיר לעזאזל. ראו כאן הסבר מפורט יותר).
[4] במאמר אחר, עמדתי על הכלל “בעינן שנה עליו הכתוב לעכב”. זהו כלל שנאמר רק לגבי פסוקים שעוסקים בקדשים, ולפיו כל עוד התורה לא חזרה שוב על הציווי (או רמזה בדרך אחרת, כמו בביטוי “חוקת עולם”, או “חוקה”) הוא לא מעכב. הסברתי שם שהפרטים ההלכתיים בנושא הקדשים לא חשובים מצד עצמם, ולכן האבות שהקריבו קרבנות גם אם לא עשו זאת לפי הפרוצדורה ההלכתית שהוגדרה בסיני, יצאו גם הם ידי חובה. התורה שניתנה בסיני באה לתעל את הליך ההקרבה ולא לכונן אותו מעיקרו.
