מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ג. רגשיות רגועה (טור 313)

בס”ד

בטור הקודם עמדתי על הבעייתיות שבהתנהלות מתוך אקסטזה דתית. אבל אקסטזה אינה שם נרדף לרגש, ומטרתי כאמור לדון במעמדו של רגש בכלל.[1] כאן ארצה לבחון את ההתנהלות הרגשית עצמה, גם במצבים “רגועים”. מכאן והלאה ארצה לטעון שתי טענות: 1. בטור הנוכחי אטען שגם במצבים כאלה שימוש לא נכון ברגש עלול להוביל לתוצאות בעייתיות.[2] טור זה יסיים את הדיון בבעייתיות של השימוש ברגש. 2. בטור הבא אתייחס לשאלת הערך בעצם קיומם של רגשות.

קבלת החלטות רגשית

כשלימדתי בישיבת ההסדר בירוחם באו אליי תלמידים לא פעם ושאלו אותי לגבי שידוך. ההתלבטות הייתה האם ללכת אחרי השכל או אחרי הלב. הלב אמר להם משהו אחד והשכל משהו אחר, והשאלה הייתה כיצד להכריע. מקובל לחשוב שזה תלוי באדם, האם הוא טיפוס רגשי או שכלי. אבל לדעתי זו טעות. כפי שעניתי להם, לדעתי תמיד יש להכריע עם השכל, שכן זה הכלי הנכון לקבל החלטות. הרגש יכול לתת מידע ונתונים שיש לשקלל אותם, אבל הכלי המשקלל והמכריע הוא השכל. אם יש כימיה טובה עם הבחורה זה נתון חשוב שיש לקחת אותו בחשבון. אבל לא נכון שההחלטה עצמה תתקבל בלב. הלב מטה אותנו לכיוונים שונים באופן לא מבוקר, ולכן לא נכון למסור בידו את המושכות.

אם לבי נוטה לבחורה כלשהי אבל אני יודע שיש לה תכונות או תפיסות בעייתיות (לפחות מבחינתי), תהיה זו טעות למסור את ההחלטה ללב. אין זה אומר בהכרח שיש להעדיף את התכונות והתפיסות על הקשר הנפשי. גם את זה איני אומר. טענתי היא שהשכל הוא זה שאמור לשקלל את השיקולים השונים ולהגיע למסקנה כזו או אחרת. אינני טוען כאן מאומה לגבי תוכן ההחלטה, אלא רק לגבי אופן קבלתה.

אדגיש שאיני עוסק כאן באמוציונליות סוערת ולוהטת כמו שתיארתי בטור הקודם. כאן אני מדבר על רגש שיכול גם להיות מינורי. רצוני לטעון כאן שבניגוד למה שניתן אולי לומר על דבריי בטור הקודם, הבעיה אינה רק הסערה הרגשית שמאפילה על השיקול השכלי-הגיוני, אלא עצם מסירת ההחלטה לרגש היא מוקד הבעיה.

על רגש ואינטואיציה

מניסיוני, אחד הדברים שמאד מפריעים לנהל דיון כזה הוא בלבול מושגי שיוצר בלבול תפיסתי. אנשים חשים שלפעמים בדרך אינטואיטיבית ולא מושכלת מגיעים להחלטות טובות יותר. לכן חשוב להבחין כאן בין רגש לאינטואיציה.

חשבו על בעיה מתמטית מסובכת שאתם יושבים עליה כבר חודשים, שוברים את הראש ולא מצליחים לפתור אותה. מגיע משה, שהוא איש מבריק וגאון מתמטי, ואומר לכם: “אה, מיד רואים שהפתרון הוא y=sin(3x²+4). לתדהמתכם אתם מציבים את הפתרון ונוכחים לראות שאכן זהו. הברנש המתסכל הזה שוב צדק. אתם שואלים את משה: “תגיד, איך ידעת את זה? עשית מהר את החישוב? באיזו דרך?”, והלה עונה בשלווה אולימפית: “בכלל לא. היה לי רגש ברור שזהו הפתרון”.

האם באמת מדובר כאן ברגש? בלי להיכנס לענייני מינוח וסמנטיקה, אומר שהמונח רגש בהקשר זה אינו מוצלח. הוא מבלבל מאד. כשאני חש רגש כלשהו כלפי פלוני, למשל אהבה עזה, ומישהו אחר ממש לא חש כך כלפיו, האם יש לנו ויכוח? ממש לא. אני בנוי באופן מסוים ולכן אני אוהב את פלוני, והלה בנוי אחרת ולכן אינו חש אהבה כלפיו. אהבה היא רגש, אמוציה, וככזו היא לא טוענת מאומה על העולם. כשאני אומר שאני אוהב את מישהו כוונתי לדווח על מצב רגשי-נפשי שלי, הא ותו לא. למישהו אחר יש רגש או מצב נפשי אחר. אז מה? האם יש כאן ויכוח? לא נראה לי. לא נכון לשפוט דיווח כזה במונחי אמת או שקר, נכון או לא נכון. זהו מצבי הנפשי-רגשי וזהו. לעומת זאת, הפתרון שהציע משה הגאון בהחלט נמדד במונחי אמת ושקר. אחרי ההצבה במשוואה אני יכול לגלות שהוא צדק (כפי שאכן קרה) או שלא. כלומר הטענה “הפתרון של המשוואה הוא y=sin(3x²+4)” היא טענה, והיא יכולה להיות אמיתית או שקרית. לכן המונח רגש לגביה אינו מוצלח. זה מכניס אותה לקטגוריה האמוציונלית שעניינה אינו בטענות, כלומר לא באמת או בשקר.

טענות כמו זו של משה שנשפטות במונחי אמת או שקר, מקורן באינטואיציה ולא ברגש. אינטואיציה היא כושר שכלי למהדרין, אלא שבגלל שהוא לא נסמך על חשיבה רקורסיבית והנמקה לוגית מפורשת, אנשים נוטים לכנות אותו “רגש”. בספריי הרחבתי רבות בעניין האינטואיציה, משמעותה וחשיבותה, ובין היתר הראיתי שהתחושה כאילו יש שני מסלולי חשיבה, אינטואיציה ולוגיקה, היא טעות. גם טיעון לוגי מבוסס על הנחות שמקורן בדרך כלל באינטואיציה. אין לנו דרך לעקוף את הכושר החשוב אך המתעתע הזה. הלוגיקה לעולם מגיעה אחריו (באמצעותה מסיקים מסקנות מההנחות שהגענו אליהן אינטואיטיבית).

אבל לענייננו כאן מה שחשוב לי הוא רק לטעון שמסקנות שמתקבלות באינטואיציה אינן מסקנות רגשיות. המינוח הזה מבלבל, ועדיף לוותר עליו. אלו מסקנות שמתקבלות בשכל. דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, כתב ספר רב מכר, לחשוב מהר, לחשוב לאט, ובו הוא מראה את עדיפותה של האינטואיציה ושל קבלת החלטות לא מודעת (זה לא בדיוק אותו דבר) על פני קבלת החלטות מודעת ומנומקת. זו הבחנה שבתוך השכל, ולא בין רגש לשכל.

יהיו כאלה שיטענו שמה שכיניתי קבלת החלטות ברגש הוא בעצם שימוש באינטואיציה. אותו בחור שרצה לבחור בת זוג לפי הלב, בעצם התכוון לאינטואיציה ולא לאמוציה. טענה זו בעצם מנסה להכחיש את עצם קיומה של קבלת החלטות רגשית. לכך איני מסכים. בהחלט ישנם אנשים שנותנים ללב להוביל אותם ולקבל החלטות, וזה אינו שימוש באינטואיציה אלא שמיטת המושכות מהשכל ללב. נגד זה דיברתי למעלה. בהחלטה שכלית, אחרי שמשקללים את הרגשות ואת השיקולים ההגיוניים והאחרים, מקבלים החלטה מושכלת, או מתוך שיקול מנוסח ומפורש או באמצעות האינטואיציה. אבל צריך לקבל החלטה ולא להיגרר אחרי רגשות.

בקיצור, קבלת החלטה אינטואיטיבית והליכה אחר הרגש זה ממש לא אותו דבר. לא תמיד קל לאבחן מתי מדובר בזה ומתי בזה, אבל זו כבר שאלה אחרת. לב יודע מרת נפשו. ביחס לעצמנו יש לנו אפשרות לנסות ולאבחן זאת (כמובן, גם זה לא בוודאות מלאה). באינטרמצו החסידי הראשון בספרי אנוש כחציר, הצעתי פירוש לפרק ט בספר התניא שמבהיר את ההבחנה הזאת בצורה יפה. אביא כאן את עיקרי הדברים.

פרק ט: נפש בהמית ואלוקית

פרק ט בספר התניא מהווה כנראה פירוש ל’שער קליפת נגה’ שבספר עץ חיים, לאר”י. אני אעסוק בהמשך בעיקר בחלק הראשון של הפרק, אבל אתחיל בציטוט מלא שלו להתרשמותכם:

והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם. וכתיב: ‘כי הדם הוא הנפש’. ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן. כמו שהדם מקורו בלב, ומהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה להמוח שבראש.

אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים, וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם, וכמו שכתוב: ‘לב חכם לימינו’. והיא אהבת ה’ כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת ה’ והדר גאונו, כאשר עיני החכם אשר בראשו במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא, ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית, כמבואר במקום אחר. וכן שאר מידות קדושות שבלב הן מחב”ד שבמוחין.

אך הנה כתיב: ‘ולאום מלאום יאמץ’, כי הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות, האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו. שהאלוקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו, וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי, ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג’ לבושיה הנ”ל שיתלבשו כולם באברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם, ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום.

דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב”ד שבנפש האלוקית שהיא חכמת ה’ ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה’ בלבו, ואהבת ה’ כאש בוערת בלבו כרשפי שלהבת, להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין-סוף ברוך הוא בכל לב ונפש. ומאד מעומקא דליבא שבחלל הימני שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לסיטרא אחרא, יסוד מים הרעים שבה, שהיא התאווה שמקליפת נוגה, לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה’. כמו שכתוב: ‘בכל לבבך’ – בשני יצריך. והיינו שיעלה ויבוא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש. והיא הנקראת ‘אהבה בתענוגים’, להתענג על ה’ מעין עולם הבא. והעונג הוא במוח, חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה’ וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו. והוא בחינת המים, וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלוקית המהפכת לטוב את בחינת מים שבנפש הבהמית, שמהם באו תאוות תענוגי עולם הזה מתחילה, וכמו שכתוב בעץ חיים שער ג פרק ג בשם הזוהר שהרע נהפך להיות טוב גמור, כמו יצר הטוב ממש, בהסיר הבגדים הצואים ממנו שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם.

וכן שאר כל המידות שבלב, שהן ענפי היראה והאהבה, יהיו לה’ לבדו. וכל כוח דיבור שבפה והמחשבה במוח יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדיבור של נפש האלוקית לבדה, שהן מחשבת ה’ ותורתו להיות שיחתו כל היום לא פסיק פומיה מגירסא. וכוח המעשיי שבידיו ושאר רמ”ח אבריו יהיה במעשה המצוות לבד שהוא לבוש השלישי של נפש האלוקית. אף נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש.   

בעל התניא עוסק במאבק של האדם עם יצריו, ובבחירתו בטוב או ברע, ודרך אלו – בתמונת הנפש שלו. תמונה זו נפרסת בפנינו בשלוש מערכות, זו למעלה מזו:

מערכה ראשונה: בדרך כלל מקובל לתאר את המאבק בין טוב לרע בנפש האדם, כמאבק בין יצר טוב ליצר רע. היצרים מייצגים כאן את הממד הרגשי של האדם. ניתן לתאר את המאבק בצורתו זו כמאבק בין ימין (היצר הטוב) לשמאל (היצר הרע).

אולם, כפי שעולה מעצם המינוח, גם היצר הטוב הוא יצר. בנוסף לכך, אם אכן שני היצרים הם הנאבקים ביניהם, מיהו האדם שנתון בתווך? האם לו עצמו אין מה לומר בעניין? טענתי היא ששני היצרים הם פריפריה של האדם, ולא האדם עצמו (הדברים פורטו יותר במודל הטופוגרפי בספרי מדעי החופש, ובמאמר כאן באתר). אם כן, הכרעותיו של האדם לא יכולות להתקבל על ידי היצרים. אלו מהווים את הסביבה שבתוכה האדם פועל, אבל הם אינם האדם עצמו.

מערכה שנייה: מתוך השיקולים הללו, בעל התניא מציע תיאור שונה בתכלית למאבק בנפש האדם: מאבק בין נפש אלוקית לנפש חיונית-בהמית. במקום תיאור של מאבק בין שני צדדים (שני היצרים), יש כאן תיאור של מאבק בין הגבוה לנמוך. כפי שנראה להלן, הנפש הבהמית אינה בהכרח רעה, אלא בעיקר נמוכה. והנפש האלוהית מאופיינת בכך שהיא גבוהה ולאו דווקא בכך שהיא טובה (זו תוצאה נלווית). השיפוט של האדם, טוב או רע, נגזר מן המקום שהנפש הבהמית תופסת בנפשו, כלומר היחס בין שתי הנפשות הללו. המאבק היסודי שבתוכנו אינו בין רגש טוב לרגש רע, אלא בין הממד הרגשי הנמוך לממד השכלי הגבוה. כל אחת משתי הנפשות יכולה עקרונית להוביל להתנהגות טובה או רעה. השאלה היא האם אנחנו בוחרים בין טוב לרע או נגררים לטוב או לרע. במערכה השנייה סובבנו את הציר שתואר בראשונה: במקום מאבק בין טוב (ימין) לרע (שמאל), המאבק הוא בין המעלה (נפש אלוקית) למטה (נפש בהמית).

אבל גם זו לא כל התמונה. לכאורה זהו מאבק בין השכל לרגש, כלומר בין חכמה לטיפשות. אולם זהו תיאור פשטני, ולא מדויק. כל אדם פועל בשני המישורים הללו גם יחד. גם אנשי הרגש מפעילים את השכל שלהם, וגם אנשי השכל מפעילים את הרגש שלהם. השאלה היא מה מצוי בנקודת השורש? מהיכן יונקת כל המערכת את כוחה (מי שולט בעיר)? האם זהו הרגש, או השכל?

מערכה שלישית: כפי שבעל התניא מסביר, שתי הנפשות הללו נלחמות זו עם זו ‘על כל הקופה’, כשני מלכים הנלחמים על השלטון בכל העיר. כל אחד מהם רוצה שליטה מלאה (שכל האיברים, כלומר חלקי הנפש, יסורו למרותו). אין מקום לחלוקה כלשהי ביניהם, אלא האחד צריך לשלוט בשני. יש ללב וגם לשכל מקום בתפקוד, אולם לא ייתכן ששניהם יהיו בשלטון. על כך כבר אמרו חכמים במדרש (אם כי, שם הדבר נאמר בקונוטציה שלילית): “אין שני מלכים משמשים בכתר אחד”. אם כן, זה גם לא מאבק בין המעלה למטה כפשוטו. בכל אחת משתי הנפשות יש מעלה (שכל) ויש מטה (רגש, יצר).

אז על מה בכל זאת המאבק? מיהן שתי הנפשות הללו (האלוקית והבהמית)? בעצם, מיהו בכלל האדם עצמו, זה שהמאבק מתנהל בתוכו? ומה הקשר בין המאבק הזה לבין מושגי הטוב והרע המקובלים בתיאורים הסטנדרטיים? רמז ראשון לפענוח התעלומה מצוי במינוח. הנפש הבהמית קרויה גם נפש ‘חיונית’. הסיבה לכך היא שהחיוניות (החיות) שלנו מצויה דווקא בנפש הבהמית. הכוונה כאן היא כנראה לדברים שאותם אנו מרגישים בלב (המטפורי, זה שמבטא את הרגש). רגש הוא דבר חי, והוא מעורר אותנו הרבה יותר מאשר השכל, או הרצון, שמנותקים מן החיות שלנו, זו שמשותפת לנו עם כל בעלי החיים. הנפש האלוקית היא כנראה ביטוי לשכל ולרצון, שהם ייחודיים לנו מכל שאר היצורים. אבל בגלל גובהם הם קצת מנותקים מן החיות הטבעית והפשוטה שלנו. אינדיקציה לכך היא שכאשר ישנם ערכים/רצונות שאדם מזדהה עמם בליבו וברגשותיו, הוא מוצא בתוכו אנרגיות אדירות כדי לפעול למענם ועל פיהם. אולם ערכים שהוא מאמין בהם באופן שכלי, המנותק מהזדהות רגשית, בדרך כלל ימומשו בקושי ובחוסר חשק. לכן הנפש הבהמית, אשר קשורה לרגש, קרויה גם ‘הנפש החיונית’. היא אשר נותנת לאדם את החיוניות.

אם זו פרשנות נכונה, אזי המאבק כאן הוא מאבק בין חיים של יצר ורגש, לבין חיים של שכל. הרגש הוא חי, חזק ומושך, והשכל הוא גבוה, ולכן חלש ומנותק. אדם אינו פועל בעוצמה רבה למען רעיונות שהוא משוכנע שהם נכונים, כל עוד לא הפנים זאת גם ברמה הרגשית. אם כן, לכאורה המאבק הוא מי ישלוט בכל התמונה: הרגש והיצר, או השכל.

התמונה שעולה במערכה השלישית היא אפילו לא מאבק בין מעלה ומטה כפשוטם. זהו מאבק בין מערכת שלימה של שכל + רגש (מעלה ומטה) שמונעת על ידי הרגש (הלמטה), ומערכת זו קרויה ‘נפש בהמית’, לבין מערכת שלימה אחרת של שכל + רגש (מעלה ומטה) שמונעת על ידי השכל (המעלה), וזה מה שקרוי ‘נפש אלוקית’. ניתן לומר שהמאבק כאן הוא בשאלה האם לבחור (=ללכת אחרי הנפש האלוקית), או להיגרר (לפעול על פי ההנחיות, או הדחפים והלחצים, של היצר והרגש). לכן משכנה היסודי (השורש) של הנפש האלוקית הוא במוח, כלומר בשכל וברצון (החלקים הגבוהים של האדם), ומשכנה היסודי של הנפש הבהמית (שורשה) הוא בלב, שהוא מלא דם (“כי הדם הוא הנפש”, משם החיות ותחושת החיות של האדם).

הסבר נוסף של המערכה השלישית

לכאורה, בעל התניא מציע לנו תיאור של מאבק בין שכל לרגש, או בין חכמה לאינסטינקטים (בהמיות), במקום התיאור הסטנדרטי שמדבר על מאבק בין טוב לרע. אולם זו תמונה חלקית מאד, שיותר קרובה לתמונה שהוצגה במערכה השנייה מתוך שלוש. הנפש הבהמית אינה בהכרח משהו רע (שאם לא כן התיאור של בעל התניא היה חופף לתיאור הסטנדרטי). רואים זאת גם מהזכרת המושג ‘קליפת נגה’ שמופיע בתחילת הפרק כמקום משכנה של הנפש הבהמית. בקבלה ישנן ארבע קליפות, ששלוש מהן רעות בתכלית. קליפת נגה היא הקליפה הרביעית, ובניגוד לשלוש הראשונות יש בה טוב מעורב עם רע. הרגשות והיצרים, שמקורם בקליפה זו, אינם דברים רעים כשלעצמם. יש לנו יצרים לכל הכיוונים. יש לנו נטייה להיטיב כי זה נעים לנו רגשית ונפשית. אבל היצר הטוב גם הוא יצר, ואסור לנו ללכת גם אחריו. כפי שהסברתי למעלה, החלטות יש לקבל בשכל ולא ברגש, לא ביצר הרע אבל גם לא ביצר הטוב. היצרים לכל היותר מעבירים נתונים רלוונטיים לשכל שמקבל את ההחלטה. זו התנהלות של נפש אלוקית, שבה החלקים הגבוהים, השכל והרצון, מתגברים על החלקים הנמוכים והחזקים יותר (הבהמיים), משתמשים בהם ומכוונים אותם. ושוב, יש להתגבר גם על היצר הטוב ולא רק על היצר הרע. שום יצר לא אמור לקבל החלטות. בהתנהלות של נפש בהמית, המצב הפוך: הרגש משתמש בשכל ומוביל אותו.

בתמונה הזאת, מעמדו של האדם לא נקבע בהכרח לפי השאלה האם הוא עושה טוב או רע. אדם שמטבעו עושה טוב אינו אדם טוב במובן האתי-מוסרי. הוא אדם שנעים לחיות לידו. אבל אדם מוסרי הוא אדם שנוהג פי כללי המוסר כי כך הוא החליט (ולא כי כך הוא בנוי בטבעו). הוא כמובן יכול לנטות לטוב אבל לא זה מה שקובע את מעמדו. מעמדו של האדם נקבע לפי תוצאות המאבק דלעיל. אם הנפש האלוקית תשלוט בכל האדם, כלומר האדם יהיה רגשי יותר (והרגש ישלוט בשכל), או שמא הנפש האלוקית היא אשר תשלוט בכל, ותכפוף למרותה גם את הנפש הבהמית (השכל שולט על הרגש). במצב כזה הנפש הבהמית, ובעצם נכון יותר לומר הרגש והיצרים, יהוו חלק בלתי נפרד, ואף חיוני, מהמכלול הטוב שלנו. זהו ייעודם המקורי, לולא היינו נותנים להם להשתלט על המכלול (בהתנהלות של נפש בהמית).

לכן בעל התניא מסביר שהנפשות הללו יוצאות ממקום משכנן (השכל או הלב) ומתפשטות לשאר חלקי הנפש (ללב ולשכל בהתאמה). הנפש הבהמית אינה סטטית. היא אינה נותרת שם, אלא מנסה לעלות משם אל המוח (התאוות והיצרים, שפועלים כמו הדם הממשי-ביולוגי, משתמשים בשכל למטרותיהם). הנפש האלוקית שואפת לתהליך הפוך. משכנה הבסיסי הוא במוח, אולם גם היא בעלת שאיפות ‘אימפריאליסטיות’. היא רוצה להתפשט אל הלב (לחלל הימני, שאין בו דם – כלומר יצר ורגש [=תחושות חיות] חזקים מדי – ולכן לשם היא יכולה להיכנס). הרגש החזק הוא האקסטזה של יצר העבודה זרה שתואר בטורים הקודמים. זהו הדם שרותח בלב ונותן תחושת חיות. הנפש האלוקית צריכה להתגבר על היצר החזק הזה, לכבוש אותו ולתעל אותו. שימו לב, כוונתי כאן לכבישת שני היצרים, הרע והטוב.

בעל התניא כותב בתחילת הפרק שהנפש הבהמית (הכוללת יצרים, תאוות ורגשות) “עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן”. כלומר, הרגש, היצרים והתאוות לובשים לבוש שכלי. במערכה השלישית אנחנו מגיעים לפריסה של תמונת הנפש במלואה. המאבק הוא בין הנפש הבהמית שמונעת על ידי הרגש, אבל משום היא מנסה לכבוש גם את השכל, כלומר לקבל את ההחלטות במקומו. והנפש האלוקית מתנגדת ורוצה לקבל החלטות בעצמה באופן אוטונומי ומושכל. לכן אין כאן מאבק בין חכמה לטיפשות אלא בין שכליות לרגשיות. גם אנשי הרגש מפעילים את השכל שלהם, וחלקם יכולים להיות חכמים מאד. בה במידה, גם אנשי השכל מפעילים את הרגש שלהם. ישנם חכמים שהרגש שולט בהתנהגותם, וישנם טיפשים שהשכל שולט בהתנהגותם. השאלה החשובה היא מה מצוי בנקודת השורש. מהיכן יונקת כל המערכת את כוחה (מי שולט בעיר)? מי מקבל את ההחלטות ומחזיק במושכות שלנו: האם זהו הרגש (ואז ההתנהלות היא של נפש בהמית), או השכל (ואז ההתנהלות היא של נפש אלוקית)?

באינטרמצו הנ”ל הבהרתי והדגמתי יותר את שתי דרכי ההתנהלות הללו (בעיקר דרך דיונים באתיקה פילוסופית), והראיתי כיצד אנשים חכמים שמפעילים את השכל עושים זאת לפעמים בשירותו של הלב (הדם שעולה למוח להתחכם ולהרהר בו), ולמרות הכסות האינטלקטואלית וחריפות השכל, הרגש הוא שמקבל אצלם את ההחלטות. בנוסף, כמו שתיארתי כאן למעלה, גם שם הבחנתי בין אנשים שהרגש מוליך אותם לבין אנשים אינטואיטיביים שהשכל מוליך אותם (חשוב לחדד: במפה הזאת, המצפון המוסרי אינו רגש אלא חלק מהאינטואיציה).

מן התיאור הזה עולה שיש באדם מאבק בין הפסיכולוגיה שלו (יצרים ורגשות, לטוב ולרע), לבין רצונו הבוחר (השכל והרצון). המצב ה’טוב’ הוא כשהרגש כפוף לשכל (שאז האדם בוחר ולא נגרר), והמצב ה’רע’ הוא כשהשכל כפוף לרגש (שאז האדם נגרר ולא בוחר). שתי הנפשות אינן רעות או טובות במהות. מעמדו הרוחני של האדם נקבע לפי מצבים שונים של יחס בין שתיהן. במליצה רווחת, שמבוססת על השיוך הקבלי של הנשמה למוח ושל הרוח ללב ושל התאוות לכבד, נוהגים לומר כך: כשהשכל מוביל בראש, יש כאן מל”ך (מוח, לב, כבד), אולם כשהלב מוביל בראש יש כאן למ”ך.

העולם שלנו

בטור הקודם ראינו שהתנהגות אמוציונלית אינה רק נחלת העבר ה’פרימיטיבי’, אלא ממשיכה ללוות חברות אנושיות עד ימינו אלה. התבוננות נוספת מעלה שלמעשה בעידן שלנו המרכיב האמוציונלי בהתנהגות ובתרבות של כולנו דווקא הופך דומיננטי יותר. העולם שלנו מונע יותר ויותר על ידי הנפש הבהמית-חיונית. כאמור, אין כאן אמירה על טיפשות, או חוסר אינטליגנציה, אלא טענה על עמדה פילוסופית. באינטרמצו הנ”ל הראיתי שיש לנטייה הזאת ביטויים באספקטים רבים ומגוונים של העולם בן זמננו.

דב סדן, חוקר ספרות ידוע מהאוניברסיטה העברית, אמר פעם שהמהפכן העולמי הבא יהיה כנראה אורתופד יהודי. למה יהודי, זה ברור. אבל למה אורתופד? הוא הסביר שהמהפכן היהודי הראשון בעולם היה אברהם אבינו (או משה רבנו) שלימד אותנו להשתמש בראש (“שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”). המהפכן היהודי הבא היה ישוע מנצרת, שלימד שהלב הוא שצריך להימצא במוקד. המהפכן היהודי השלישי היה מרקס, שתלה את עיקר העניין בכרס (הפרנסה, הכלכלה), והמהפכן היהודי הרביעי היה כמובן פרויד, שנעץ אותנו מתחת לחגורה (ארוס ותנטוס). עד עכשיו ירדנו מהראש ללב, משם לבטן ואז לאיברי הרבייה. לאן עוד אפשר לרדת? כנראה לכפות הרגליים. לכן המהפכן הבא יהיה אורתופד יהודי.

מעבר לבדיחות, יש כאן טענה אמיתית לדעתי. זהו תיאור אירוני של תהליך הידרדרות של העולם, אשר נוטש את השכל ומתייאש ממנו. עובר ללב (הרגש והחוויה), ומשם לאינטרס (הקפיטל), ולבסוף (?) ליצרים, כמו מין, כבוד וכדומה. כיום הייאוש מהשכל הוא כה גדול שהחוויה והרגש תופסים כמעט את כל המרקע. זה מופיע אצלנו בכמה וכמה הקשרים. ברמה הפילוסופית ישנו היום ייאוש מאד עמוק מהשכל. בקרב רבים שוררת הרגשה שאין כל דרך להגיע למסקנות ברורות בשום תחום משמעותי (מדיניות, ביטחון, סוגיות פילוסופיות, אמונה דתית, אמנות וכו’), ועל כן הכל פועל באופן אמוציונלי, וזה נעשה אידיאולוגיה. דברים נבחנים בעיקר על פי המדד עד כמה הם ‘מרגשים’ (החל מיצירות אמנות, המשך במכוניות, וכלה בתכניות חיסכון בבנק). ההחלטה האם לקיים מצוות, ואלו מצוות לקיים, מתקבלת גם היא פעמים רבות בצורה אמוציונלית ואקזיסטנציאלית (האם אני מתחבר, ואולי גם מועיל, ולא האם זה נכון או מחייב). בהקשר האמוני יש לכך כמובן גם כיסוי אידיאולוגי, שהרי מדובר ב’אמונה’ ולא במשהו רציונלי.

גם ההחלטה האם להצביע בעד פוליטיקאי פלוני או אלמוני (נכון יותר: יש המון ‘פלונים’ אולם לצערי מעט מאד מהם ‘אלמונים’), נעשית משיקולים של נאמנות שבטית, או אמוציות אחרות. מי שמגדיר עצמו ‘לאומי’, תמיד יהיה בעד מדיניות של יד חזקה, מלחמה, או תגובה צבאית מיידית, ומי שמגדיר את עצמו ‘איש שמאל’, תמיד יתנגד לה. מי שראה פעם פעולה צבאית, צודקת וחכמה ככל שתהיה, ש’שלום עכשיו’ תמכה בה, שיקום. לחילופין, מי שראה אי פעם פעולה צבאית, אינפנטילית ושלומיאלית ככל שתהיה – והיו לנו ב”ה הרבה כאלה – שהליכוד והמפד”ל התנגדו לה, שירים גבוה את ידו. יותר גבוה, לא רואים!

אני נזכר כעת בתכנית ריאליטי מוזיקלית בטלוויזיה שבה אחד השופטים אמר למתמודד כלשהו משפט שהלך בערך כך: “הראש שלי אומר לא, אבל הלב אומר לי שכן”. צפיתי בתכנית עם ילדיי, ומיד תהיתי לעצמי בקול: “נו, ומה ההחלטה בסוף?” החבר’ה מסביב כמובן פרצו מיד בצחוק רועם (וגם אני אמרתי זאת כבדיחה). היה ברור לכולנו שמשמעות אמירתו היא שהתשובה חיובית. אם השכל אומר לא והלב אומר שכן – ברור שהתשובה היא כן. אבל למה זה כך? לכאורה הוא מתאר כאן קונפליקט. מדוע אם אמרת שהלב אומר X אז ברור שזו גם ההחלטה שלך? פשוט מאד, כי הלב קובע, וזה גם ברור לכולם. אין צורך להוסיף מילה, יען כי כולם מבינים מהי ההחלטה.

גם את המוסר רבים מאיתנו נועצים ברגש ובלב, ולכן דיונים בנושאים אתיים הם טעונים והעמדות באות בעיקר מהבטן. מי שמעלה טיעון הגיוני מותקף על ניכור וקור ועל התכחשות למוסר (שכמובן נמצא רק בלב). באטמוספירה כזאת קשה להעלות טיעון ענייני, כאשר מולך מתנהלת שטיפת מוח אינטנסיבית ופנאטית (שבראשה כמובן התקינות הפוליטית). רוצים כמה דוגמאות? בבקשה, הרי לכם כמה ממש מהזמן האחרון. הנה זהבה גלאון בדיון אינטלקטואלי וענייני עם קלמן ליבסקינד. רוצים משהו לא מישראל? אין בעיה. הנה לכם היישר מהניו יורק טיימס. ולקינוח, עוד דוגמה ממש מהזמן האחרון על הפגנות השחורים בארה”ב.

על רגשיות ואמונה דתית

אני לא יכול להימנע מדיון בדוגמה מובהקת לעניין (שהבאתי באותו אינטרמצו). לפני כמה שנים התפרסם בעיתונות מקרה שאירע בבני-ברק. אישה הלכה לטבול במקווה, וביציאה היא נאנסה על ידי מישהו. מכיוון שבעלה הוא כהן הדין מחייב אותם במצב כזה להתגרש, וכך הפוסקים הורו להם לעשות. במקרה האמור, בני הזוג קיימו בית טוב ומאושר, וכמובן שהגירושין היו מכה קשה עבורם, וזאת עוד בנוסף לטראומת האונס שעברה האישה. מאליו מובן שאף אחד משניהם לא היה מעוניין בזה. כשנודע הדבר, התעורר רעש גדול בציבור ובתקשורת. איך יתכן שמחייבים שני בני זוג שאוהבים זה את זה, ורוצים להישאר נשואים, ובפרט שיש להם ילדים שזקוקים מאוד להוריהם, להתגרש בעל כרחם? יותר מכך, הציבור זעם שהרי לאף אחד לא באמת איכפת שהם יישארו נשואים. כולם יהיו מאושרים מכך (פרט לפוסקים, הוסיפו כמה לשונות מרושעות). למי איכפת להשאיר אותם כזוג נשוי?! למי זה מפריע?

לכאורה ישנו כאן ויכוח בין דת למוסר. הנחות יסוד שונות, אשר מובילות למסקנות שונות. אולם הטיעון העיקרי שנשמע באותו ויכוח היה: “איפה הלב שלהם?”, או: “האם אין להם לב?!”. כלומר, אנשים חשו שיש כאן עוול מוסרי, ומי שפסק כך אין רגש אנושי בלבו. ההתייחסות לדיון לא הייתה כאל ויכוח ערכי ואידיאולוגי. לא האשימו את הפוסקים ואת ההלכה בטיפשות או טעות, אלא ברוע ורשעות, וליתר דיוק: בהיעדר רגש. אמרתי לכמה אנשים ששוחחו איתי על כך שיש להם אי הבנה חמורה. אין ספק שליבם של הפוסקים (הווירטואליים, במקרה זה, שכן לימים הוא התברר כברווז עיתונאי) עשוי בשר ודם, כמו ליבו של כל אדם, ואולי אף יותר מכך. כמו כן, ברור שלב הבשר הזה כואב להם מאד, כמו ליבו של כל אחד אשר שמע על המקרה, ואולי עוד יותר מכל אחד אחר. אולם אותם פוסקים נוהגים על פי הכרעה שכלית-נורמטיבית, ולא על פי הלב. זהו שורשה העיקרי של אי ההבנה.

ההלכה שמורה לנו לנהוג באופן כזה, כנראה סוברת שהערך של שמירה על קדושת הכהונה, עולה על הערך שבשמירה על שלמות הבית (דומה שקשה לחשוד בהלכה ששמירת הבית לא חשובה לה. בדרך כלל הטענות הן לכיוון ההפוך, על מידת הקושי שמעמידים דיינים בפני בני זוג שרוצים להתגרש). גם מי שלא מקבל את סולם הערכים הזה, צריך להתרכז בנימוקים ובוויכוח על הערכים עצמם, ולפחות להבין שיש כאן ויכוח בין עמדות, ולא עימות של צדיקים נגד רשעים. לפעמים נראה שאת הנקודה הפשוטה הזו כמעט אף אחד אינו מבין.

העובדה שרוב ככל הציבור פנה לליבם של הפוסקים מורה שלכולם ברור שכל אדם אמור לקבל את הכרעותיו המוסריות-ערכיות על פי תחושת הלב, ולא על פי השכל. זהו פוסטולט שאף אחד אפילו לא מוצא לנכון לנמק אותו. הוא מובן מאליו. לעומת זאת, אנשי ההלכה רגילים להשליט את שכלם על ליבם, וכך ראוי שיהיה. הלב נותן נתונים ומידע רלוונטי, אבל בסוף ההחלטה מתקבלת בראש ובהיגיון. על פי מה שנכון (לדעתי) ולא על פי הרגש.

כפי שהסברתי בטור הראשון (311), אנשים חושבים שדתיות קשורה לרגש וחילוניות היא רציונלית יותר. זו התפיסה שמניח קאנט לגבי אמונה דתית ודתיות, שכפי שהסברתי יסודה בנצרות והמשכה בחסידות שדרכה היא חדרה עמוק גם למחוזותינו. אבל זו אינה אלא בדיחה. כמובן שמדובר בהכללות, אבל לפחות כהכללה, המצב הוא פשוט הפוך. יש ביהדות ההלכה ממד חזק של רציונליזם, לעתים קיצוני מאד, עד שנראה לפעמים שהיא מנותקת לגמרי מהרגש שבלב. להערכתי, חלק ניכר מאי ההבנות של הציבור החילוני את עולם ההלכה קשורות לנקודה זו. הציבור הרחב אינו יכול לקלוט התנהגות רציונליסטית, ובפרט כאשר הרגש מתנגד לה. הניגוד הזה הוא ביטוי חריף לעימות בין הנפש הבהמית-חיונית לבין הנפש האלוקית. הוא אשר אמרנו: העולם החילוני הוא רגשי ביסודו, והעולם הדתי הוא הרבה פחות רגשי. הוא עדיין לא מיואש מאמיתות אובייקטיביות ומהשכל. באינטרמצו הנ”ל עמדתי גם על אופיו של הוויכוח הפוליטי שלנו, שממוקד במידה רבה במישור האמוציונלי.

הדוגמאות הללו, כמו רבות אחרות, מבטאות נטייה רגשית שמאפיינת מאד את העולם שלנו. בעולם שלנו מעטים מתעניינים בשאלה האם יצירה אמנותית כלשהי הייתה ‘חכמה’, או ‘עמוקה’ (במובן האינטלקטואלי, לא הרגשי), שכן ‘כל אחד והעומק שלו’, או ‘החכמה שלו’. בעולם פוסטמודרני אין חכמה אובייקטיבית. ברור, אמנם, שאין גם רגש אובייקטיבי, אך בתחום הרגש, הסובייקטיביות והרלטיביזם הם לגיטימיים. זהו בדיוק מה שבני העולם של ימינו מחפשים, וזה כנראה סוד קסמו של הרגש (בנוסף לחיוניות שאותה תיארתי למעלה בדיון על הנפש הבהמית).

אני חושב שזוהי התשתית לתפיסה הרווחת כל כך בימינו שרואה ברגש אלמנט מרכזי בנפש, וכאמור אחרי שהתופעה הזאת נכנסה גם אלינו בדורות האחרונים, ישנה תחושה שהרגש צריך לתפוס מקום מרכזי גם באמונה הדתית.

סיכום

עד כאן לא עסקתי בשאלת ערכו של הרגש אלא בדרך הנכונה לקבל החלטות, ובבעייתיות שבמסירת ההחלטות לרגש. בטור הקודם ראינו את הבעיה ברגש הסוער ובאקסטזה הדתית, וכאן הרחבתי זאת לרגשות בכלל. אבל זו רק שאלה אינסטרומנטלית. טענתי שהרגש הוא אמצעי לא מוצלח ולא מתאים לקבל החלטות. בהמשך ארצה לעמוד על שאלת ערכם של רגשות כשלעצמם (בלי קשר לקבלת החלטות), ובכלל זאת גם לדון במצוות שפונות לרגש, ולבסוף לחזור לשאלות שהצבתי בסוף הטור הראשון (ותחילת השני).

[1] כאן המקום להריע בתשואות חן חן לכל המגיבים שהעמידו אותי על הנקודה העדינה והנעלמה הזאת, למרות שכתבתי אותה להדיא בדבריי ושהיא גם מובנת מאליה. אדון אותם לכף זכות, כנראה שעשו כן רק מחשש ל”בל תשקצו”.

[2] הדברים מפורטים יותר בספרי אנוש כחציר, באינטרמצו החסידי הראשון (עמ’ 205 והלאה).