שיטת הפלפול, כללי שיח וסתימת פיות (טור 317)

בס”ד

בתנופה מהטור הקודם, אמשיך לעסוק קצת בפגמים בשיח הציבורי. ברצוני לעסוק בתופעה של כללי שיח, שרבים מהם משויכים לעקרונות התקינות הפוליטית (אם כי לא כולם). אבל לפני כן אקדים דיון שיש לו גם חשיבות בפני עצמו.

בין פוניבז’ לסולובודקה

לפני שאתחיל אציין שכל התיאור שבכאן עוסק אך ורק בבני ברק המעטירה. הירושלמים (תלמידי חברון, מיר ועטרת) לא צריכים להיעלב.

בעבר, כשלימדתי בישיבה בירוחם וגם בכולל בבר אילן, נהגתי לפתוח כמעט כל שנת לימודים בתיאור השוואתי של שתי ישיבות חשובות: פוניבז’ וסלובודקה (גילוי/גינוי נאות: אני קרוב לזרם הראשון). אמרתי לתלמידיי שבתצפיותיי האנתרופולוגיות בתקופת בני ברק שלי העליתי שני הבדלים עיקריים ביניהן: 1. מספר ראשי הישיבה והר”מים שיוצאים מפוניבז’ גדול לאין שיעור יותר מאלו שיוצאים מסלובודקה. 2. שיטת הלימוד הפוניבז’אית היא אלגוריתמית וזו הסלובודקאית היא יותר אינטואיטיבית ופחות אנליטית. מטרת התיאור הזה הייתה לעמוד  על הקשר בין שני המאפיינים הללו. אבל לפני שאמשיך אליו, אדגים את משמעות הדברים.

בשנותיי בבני ברק נהגתי ללכת בחופשים ובמועדים לשמוע שיעורים שנתנו ראשי ישיבות שונים ברחבי העיר. מאד נהניתי מהשיעורים הללו, וצברתי בהם לא מעט ידע ומיומנות למדנית (זה היה עיקר לימוד הבקיאות שלי). בסוף שהותי בבני ברק עיר הקודש הגעתי למצב שבו כשהשיעור היה מתחיל הייתי אומר לכם כיצד הוא ימשיך ואפילו כיצד יסתיים: אילו מקורות הוא יביא, מה תהיה הקושיא, אילו נפ”מ יובאו, ומהי המסקנה. ואני ממש לא מגזים. ברור שלא מיד ידעתי את כל הפרטים הללו, ולפעמים זה לא היה לגמרי מדויק. אבל זהו תיאור קרוב מאד לאמת. אציין כי ראשי הישיבות הללו היו ברובם פוניבז’אים או משהו קרוב. לעומת זאת, בתקופתי בכולל חזו”א (שמשוייך יותר לאגף הסלובודקאי. בעצם זה הפוך: הסלובודקאים משוייכים לחזו”א) מצאתי תופעה הפוכה. לא ניתן היה לצפות לאן יגיע השיעור. הדובר היה מעלה אפשרויות לכאן ולכאן, לא בונה מבנה שיטתי ומאד לא אנליטי. לא הצלחתי להתחבר למחשבה הלא שיטתית ולא מסודרת שלהם שם. ראיתי אותם ממש כסוג של בעל’בתים.

השיטה האלגוריתמית של אנשי פוניבז’ נוצרה על ידי רבי שמואל (סתם ר’ שמואל הוא ר’ שמואל רוזובסקי כמובן), שחיבר את תורת שני רבותיו, ר’ חיים מבריסק ור’ שמעון שקופ, ויצר את ה”רייד” הישיבתי (כלומר את הצורה הקנונית של ניתוח הסוגיות, המקורות, ההבחנות והחילוקים שיש לומר בכל סוגיא). בהתחלה זו הייתה תורה שבעל פה שעברה לעולם דרך תלמידיו, והתורה שבכתב הייתה רק “המחברות” של ר’ יוסף רוזובסקי (אחיו, שלימד ב”אור ישראל”). לאחר זמן הופיעו ספרי שיעורים של ראשי ישיבות ור”מים, ואז זה התפשט יותר בעולם והתקבע והפך לדפוס למדני אלגוריתמי. יש לי סיפור מאלף בהקשר זה.

לאורך כל תקופת לימודיי בישיבת ‘נתיבות עולם’, למדתי אצל רב אחד, שבעצמו היה תלמיד דבוק בר’ שמואל רוזובסקי (שנפטר פחות מעשר שנים קודם לכן). שנה אחת למדנו את מסכת סוכה, ובאמצע השנה יצא לאור הספר הראשון בסדרת “שיעורי רבי שמואל” (השיעורים היומיים. להבדיל מסדרת “חידושי רבי שמואל” שכוללת את השיעורים הכלליים, שיצאה מאוחר יותר) על מסכת סוכה. כשהתחלנו לקרוא את הספר נוצר מצב  מביך למדיי. השיעורים ששמענו ממגיד השיעור שלנו היו זהים כמעט לחלוטין למה שמופיע בספר. היה ברור שהר”מ שלנו מעתיק משיעורי רבי שמואל בלי לומר דבר בשם אומרו. היססנו האם להעלות את העניין בפניו או לא, ובסוף כזקן התלמידים אזרתי אומץ וניגשתי אליו ושאלתי אותו לפשר הדבר. הוא נדהם לשמוע שיצא הספר ואז אחזה אותו שמחה גדולה. הוא אמר לי שמעולם לא למד אצל רבי שמואל מסכת סוכה. מתברר שהשיעורים שהוא עצמו בנה ונתן על המסכת היו זהים לשיעורי רבי שמואל באותן סוגיות, בלי שיש זיקה ישירה ביניהם. הוא יצר בעצמו את שיעורי רבי שמואל בלי להכיר אותם. הוא שמח לשמוע זאת שכן המבחן האמפירי הזה הוכיח לו שהוא הצליח להפנים את שיטת הלימוד (האלגוריתם) של רבו. אציין כי בעיניי חיקוי הוא לא שאיפה ולא פסגה של הצלחה אלא רק שלב מאד חשוב בדרך (ראו להלן). אבל מבחינתו זה היה אישור בלתי צפוי ללמדנותו והצלחת לימודו. אני מספר את זה כדי שתראו מה משמעותו של לימוד אלגוריתמי ועד כמה הוא מוטמע ונדבק בלומד.

נחזור כעת לשיחות הפתיחה שלי. לאחר התיאור, הייתי אומר לתלמידיי שיש קשר בין שני המאפיינים הללו: בגלל שהשיטה הפוניבז’אית היא אלגוריתמית היא מצליחה לייצר הרבה יותר למדנים ברמה טובה. חיקוי של רבי שמואל דורש הרבה עמל ולא מעט כישרון, אבל לא כל אחד צריך להיות רבי שמואל כדי להגיע לרמה למדנית גבוהה. יש לעמול קשה ולהפנים את השיטה, ואז אתה יוצא ראש ישיבה (קצת מוגזם, אבל זה הרעיון הכללי). זהו פס ייצור, בית יוצר לראשי ישיבות ולמדנים, שכולם מעוצבים בצלמו וכדמותו של רבי שמואל. לעומת זאת, הלומדים בשיטת החזו”א עושים כל אחד מסלול משלו. מי שבעצמו אינו חזו”א לא יתקדם הרבה וימשיך לדשדש בסברות הכרס שלו לכאן או לכאן (זה מה שראיתי בכולל חזו”א, והתפוצצתי). השיטתיות והאלגוריתמיות מצליחות להוציא מאנשים את המיטב ולהביא אותם לרמה למדנית קרובה למודל שאותו הם מחקים. לעומת זאת, החזו”א דרש מתלמידיו ללמוד עם שכל ישר לפי דרכם שלהם, וזה לא מרשם בדוק לגדילה בתורה אלא אם אתה עצמך כישרון יוצא דופן (ועמל במסירות גדולה) כמו החזו”א. לא בכדי מרגלא בפומי שיש שני סוגי חזונאישניקעס: אלו שעושים כל מה שמופיע בספרי חזו”א (בדרך כלל אלו התושבים החדשים יחסית ברחוב רשב”ם בואכה בית כנסת לדרמן) ואלו שעושים את מה שהם עצמם חושבים (ר’ גדליה נדל וחבורתו, תושבי רחוב רשב”ם הישנים), כמו שהחזו”א עצמו עשה.[1] אין צורך לומר שבעיניי אין ספק שהסוג השני הם החזונאישניקים האמיתיים (אני עצמי כמובן חזונאישניק מהסוג השני בכל רמ”ח ושס”ה, על אף פלצותם של בני הסוג הראשון למשמע הדברים, למשמע אוזן הלוא דאבה נפשנו).

וכעת, למסקנה הקבועה והצפויה שלי: שני הצדדים כמובן טועים. המירשם הנכון להצלחה, כפי שאמרתי לתלמידיי, הוא להתחיל בפוניבז’ ולסיים בסלובודקה. כשאתה מתחיל את לימודיך כדאי לדבוק באדם גדול ולאמץ את שיטתו. לנסות להפנים את האלגוריתמים שלו, ממש לחקות וליישם אותם שוב ושוב בכל סוגיא, זאת עד שתגיע למיומנות למדנית טובה. אבל לאחר מכן עליך לעבור מהבסיס המוצק שקנית ולבנות על גביו (ולא במקומו) את הקומה שלך. כמו שהחסידים אומרים: עליך להיות זושא ולא רבי שמואל (אפילו אם אתה אינך בעל כישרונות כמו אלו של רבי שמואל). הטעות של פוניבז’ היא שהם מתחילים נכון, אבל לא מאמינים בבניית הקומה הבאה. ואילו הטעות של סלובודקה היא שהם מתחילים ישר מקומה ב בלי לבנות אותה על בסיס מוצק ואיתן. נדמה לי שזה בניין אב לכל חידוש תורני (ובכלל). לא נכון לבנות אותו במקום הקומות הקודמות אלא על גביהן. יש חשיבות למסורת, הגם שאתם יודעים היטב שלדעתי היא אינה סוף הדרך. מסורת זה עניין דינמי. אסור שיהיה משתק אבל הוא גם בהחלט לא מיותר. ודוקו היטב.

שיטת הפלפול, הלוגיקה של אריסטו והלמדנות הישיבתית

למה הבאתי את כל זה? למעט החשיבות שיש בהקדמה הזאת כשלעצמה, היא באה להראות את יתרונותיה של החשיבה האלגוריתמית. ישנה חוברת מעניינת של דב רפל, שנקראת הוויכוח על הפלפול, ושם הוא מתאר את שיטת הפלפול שפרחה בפולין ובליטא בסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה (‘שיטת החילוקים’, שמיוחסת לר’ יעקב פולק, ר’ שלום שכנא, הר”ר העשיל ותלמידיהם). בין היתר הוא מביא שם שלבעלי השיטה הזאת היה ארגז כלים מוגדר היטב ובתוכו אוסף הבחנות וחילוקים קבועים בעלי שמות שמוכרים לכל חובבי הז’אנר. כשהיית נתקל בברייתא כלשהי בגמרא, החברותא או הר”מ שלך יכלו לומר “זה רגנשבורגר”, ולא היו צריכים להוסיף מילה. כל אחד היה מבין שיש כאן קושי מסוג מסוים (למשל שהדיוק מהרישא יוצא הפוך לדיוק מהסיפא). גם בשלב של התירוצים ניתן היה לשמוע אמירות כמו: “זה רוונסבורגר”, “אוגסבורגר”, “נירנבורגר” וכדומה. זו דרך מקוצרת לומר שהחילוק או ההבחנה הם כאלה וכאלה, בלי צורך לפרט.

זהו מבנה קבוע, אלגוריתמי, של קושיות ותירוצים, שמופיעים במקומות רבים ובסוגיות שונות ומגוונות בלי קשר לתוכן. לומדי הפלפול היו מצוידים באוסף של מונחים/עקרונות כאלה וזה חסך מהם להסביר זה לזה את הכוונה כל פעם מחדש. אבל זה לא רק אמצעי דידקטי. ארגז הכלים האלגוריתמי הזה גם סייע להם להקשות וליישב בעצמם. עכשיו כבר לא צריך לחשוב לבד על הקושיא או התירוץ, אלא לסרוק את ארגז הכלים ולבחור מתוכו את הכלל שמתאים לסיטואציה. כמובן אין בכוונתי לומר שהכל נעשה באופן אלגוריתמי ולא נדרש לכך כשרון. זה מוגזם. אבל זה בהחלט מסייע ללומד מן השורה להגיע לקושיות ותירוצים שהוא כנראה לא היה מגיע אליהם לבדו.

העניין מזכיר קצת את ההמשגה האריסטוטלית של חוקי הלוגיקה. גם שם אריסטו שם לב שבתחומי חשיבה שונים, בלי שום קשר לתכנים, יש מבנים צורניים קבועים שחוזרים על עצמם, וניתן להמשיגם ולעסוק בהם כשלעצמם. כך הוא בנה את ארגז הכלים הלוגי שלו (אוסף הסילוגיזמים), והעמיד אותו לרשות כל אדם. כעת אני יכול לרפרף בארגז הכלים הזה ולהשתמש בו בכל תחום שאמצא לנכון בלי שאצטרך (ואהיה יכול) להמציא מחדש את הגלגל. הוא הדין לגבי הלמדנות הישיבתית (בריסקאית). גם שם יש ארגז כלים די מוגדר של קושיות ותירוצים, אוסף עקרונות של אנליזה תלמודית (ואינטלקטואלית בכלל), שחוזרים על עצמם בסוגיות ובהקשרים שונים: סימן וסיבה, חפצא וגברא, קיום המצווה ומעשה המצווה, שני דינים ועוד. כעת כל לומד יכול להשתמש בכלים מהארגז הזה שעומדים מוכנים לרשותו. לא צריך להיות בעל כישרון כמו ר’ חיים בשביל לעשות זאת.

אליה וקוץ בה: ‘רואים רחוק’ או ‘רואים שקוף’?

ארגז כלים כזה נותן ללומד המשכיל והמיומן יכולת לעשות שימוש בכלים שבתוכו ולהגיע להישגים שהם מעבר למידתו (כלומר שהוא לא היה מגיע אליהם לבדו). כך יכול ננס לשבת על גבי ענקים ולומר חידושים מופלגים ומורכבים בעצמו על סוגיות שונות, גם כאלו שהוא לא למד אותן מעולם. מי שעבר את המכבש האינטנסיבי של רבי שמואל רוזובסקי יכול לומר שיעור כללי טוב מאד על כל סוגיא בש”ס בלי שהוא ראה אותה קודם לכן (בדוק ומנוסה). אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ארשת החשיבות של הלומד בפולין של המאה ה-15 אחרי שנפנף את השואל כשהוא מפטיר אחרי גוו: “הרי זה אוגסבורגר”, כשהבעת בוז וזלזול קל נסוכה על פניו (כאילו: מי לא יודע?! איך בכלל יכול להיות שיש אידיוט ששואל שאלה כה פשוטה?!). כך הוא גם בישיבה ליטאית של המאה העשרים או בישראל של המאה העשרים ואחת: “טוב, זה שני דינים”, או: “הרי זה דין בחפצא וזה בגברא”.

אלא שזוהי אליה וקוץ בה. אנשים לא מוכשרים יכולים להיראות אינטלקטואלים גדולים על ידי ציטוטים ושימוש בעקרונות ומונחים שונים. אבל זה עוד מילא, שהרי הם באמת אומרים משהו נכון (הגם שלא הם המציאו אותו). אלא שזה קורה גם כאשר הם עושים זאת בצורה לגמרי מכנית ולא מתאימה לנסיבות. לפעמים משתמשים בכללים המלומדים הללו בצורה שמעוררת גיחוך אצל מי שמבין במה מדובר. אבל התלמיד הנבוך יושב מולם נכלם ומעריץ את יודע הכל שמשתמש בארגז הכלים הזה ומתנהל בו כבתוך שלו. אותם אנשים הם אמנם ננסים שיושבים על ענקים, אבל לא תמיד הם יושבים על גבם של הענקים אלא לפעמים על מותניהם. כך שהם לא בהכרח רואים רחוק, אלא לפעמים דווקא רואים שקוף (שם, שם). בהמשך נראה שני סוגי שימוש בכללי שיח, האחד יכונה ‘רואים רחוק’ (שימוש נכון) והשני ‘רואים שקוף’ (שימוש דמגוגי שגוי, או סותם פיות).

הנה, אחרי ההקדמות הגענו כעת לנושא שלנו.

תופעות דומות בעולם הווירטואלי

בעולם האינטלקטואלי בכלל ישנה חשיבות להשכלה כללית ולהיכרות עם שיטות וצורות חשיבה שונות. גם שם היכרות עם ארגז כלים רחב יכולה לשדרג את היכולת שלך להבין, לטעון ולחדש חידושים בתחומים שונים, גם מעבר לכישרון הטבעי שלך. אני לא אומר  זאת לגנאי אלא לשבח. חלק מהכישרון של אנשים הוא ללמוד מאחרים ולהיעזר במה שכבר ידוע (לא להמציא הכל מהתחלה). כך למשל עמדתי לא פעם על כך שנהוג בין אינטלקטואלים לצטט הוגי דעות וגישות במקום לטעון טענות. כשאתה מעלה טענה אומרים לך: “זה יומיאני” או “זה קאנטיאני”, וזהו. אין צורך לפרט ולהסביר מה בכך שזה יומיאני, שכן כל משכיל אמור לדעת זאת.

אבל כמו שראינו למעלה, גם כאן ישנם אנשים שעושים בארגזי הכלים הללו שימוש מכני ולא נכון, כל זאת בלי לתת לזה להפריע לארשת החשיבות והזלזול שעל פניהם בעת שהם מנפנפים בכלל הידוע (שהשואל האידיוט לא היה מודע לו). לפעמים הם מתייגים “זה יומיאני” ולא טורחים לנמק מדוע להיות יומיאני זה לא טוב. לפעמים יומיאניות היא באמת לא טובה, אבל לא נכון שהטענה שנטענה היא אכן יומיאנית. הבעייה בתיוגים ושימוש בארגזי כלים היא הצד השני של התועלת שבהם: המכניות אמנם חוסכת את הצורך בהנמקה (‘רואים רחוק’) אבל זה גופו עלול להוביל לאמירות חסרות כיסוי, לא מדויקות ולא בדוקות (‘רואים שקוף’).

עלינו להבין כי שימוש בארגזי כלים כאלה מותנה בקיומה של קהילה שמודעת להם ובמסגרתה ניתן לעשות בהם שימוש. לך תאמר ללומד ליטאי בן זמננו ש”זה אוגסבורגר”. הוא יפתח עליך זוג עיני עגל ולא יבין מה אתה שח. ארגזי הכלים הללו הם תולדה של קהילה מוגדרת שמבינה אותם ומסכימה עליהם. בעולם הווירטואלי נוצרות כל העת קהילות על בסיס תפיסת עולם ותחומי עניין בלי שייכות גיאוגרפית, וכך נפתח פתח להיווצרות של ארגזי כלים כמעט אוניברסליים. קהילת הגולשים ברשת או צופי הטלוויזיה הן קהילות ככל קהילה אחרת, ואין פלא שגם שם מתפתחים ארגזי כלים רלוונטיים. לכן גם לא ייפלא שתמצאו שם לא מעט תופעות של “לראות שקוף”, כלומר לצטט כלל באופן מכני ולא מתאים רק כדי לסתום פה של מישהו. לפני שאגיע לארגז הכלים נשוא הדיון שלנו, אביא בקצרה כמה דוגמאות לכללי שיח כדי להבהיר את התופעה בהקשרים נוספים.

אלוהי הפערים

הביטוי אלוהי הפערים (God Of the Gaps) אמנם לא נולד בעידן הווירטואלי. הוא כבר היה בשימוש אצל המטיף הנרי דרמונד במאה התשע-עשרה. אבל לדעתי הוא דווקא מהווה דוגמה לכלל שיח מועיל ונכון. אנשים מאמינים נוטים לבסס את האמונה באלוקים על פערים בידע המדעי. אם המדע לא יודע להסביר את X כנראה יש אלוקים (הוא שעושה זאת למרות שזה לא תואם לחוקי המדע). כנגד זה מעלים האתאיסטים את הטענה שאין לבסס את האמונה באלוקים על פער בידע המדעי. זהו ‘אלוהי הפערים’.

הביטוי הזה הוא כמעט מנטרה. ברגע ששומעים ראיה לקיומו של אלוקים שמבוססת על פער או לאקונה מדעית, מיד יאמר לכם האתאיסט שזה אלוהי הפערים, ובזה הוא מסיים את הדיון באחת. לכאורה יש כאן סתימת פיות, שכן מאמינים לא מעטים באמת סבורים שלאקונות מדעיות אכן מוכיחות את קיומו. ובכל זאת, לדעתי זוהי דווקא דוגמה טובה לכלל שיח, שכן באמת טיעון כזה הוא בעייתי. ידע מדעי הוא מעצם טבעו מצטבר. הרבה ממה שיודעים היום לא ידעו לפני מאה שנה, וכן הלאה אחורה. האם אלוהים היה קיים יותר לפני מאה שנה? מה יקרה אם יהיה לנו ידע מדעי מלא בשלב כלשהו, אז אין מקום לאמונה באלוקים? לא סביר לבסס טיעון לגבי קיומו של אלוקים על ידע מדעי בזמן נתון כלשהו, שכן זהו עניין משתנה (מום עובר).

העיקרון שקובע כי אלוהי הפערים אינו טיעון לגיטימי הוא עיקרון מועיל מאד לשיח. אין טעם להסביר כל פעם מחדש כנגד כל טיעון מהטיפוס הזה מדוע טיעונים מסוג זה אינם נכונים. בדיוק בשביל זה יש לנו ארגז כלים ומושגים, ודי לנו לשלוף מארגז הכלים את העיקרון שזהו טיעון של אלוהי הפערים, רצוי עם ראשי תיבות (GOG, האוגסבורגר של האתאיסטים), כדי לסיים את הדיון. לכן סביר שארגז הכלים שלנו יכיל את הכלל הזה.

אבל עדיין שימוש בכלל הזה כנגד טיעונים מהמורכבות של העולם אינו תמיד נכון. בספרי אלוהים משחק בקוביות הסברתי שהכלל הזה רלוונטי לראיות בתוך החוקים. תופעה טבעית כלשהי שאין לה הסבר מדעי (באמצעות החוקים הקיימים) לא מהווה ראיה לקיומו של אלוקים. אבל הראיה מחוץ לחוקים (מה שכיניתי: “הראיה מן החוקים”) אינה חשופה למתקפה מכוח GOG. כשאני מבסס את קיומו של אלוהים על מבנה חוקי הטבע עצמם (ולא על תופעה לא  מוסברת במסגרתם), הטענה של אלוהי הפערים אינה רלוונטית. הסיבה לכך היא שהפער המדעי הזה כנראה לא יכול להיות מושלם לעולם. סביר מאד שאף פעם לא נצליח להסביר את כל חוקי הטבע בלי להיזקק לחוקי טבע אחרים (אם היינו מצליחים בכך, כי אז היה מתברר לנו שחוקי הטבע הם הגדרות או כללים אנליטיים-לוגיים ולא חוקי טבע שהם סינתטיים בטבעם). זו דוגמה לשימוש כושל בכלל שיח נכון (‘רואים שקוף’ במקום ‘רואים רחוק’). במקרה זה השימוש בכלל GOG נובע מטעות, או מרצון לסתום פיות באופן לא ענייני כדי לעקוף את הצורך להתמודד עם הראיה עצמה.

חוק גודווין

דוגמה נוספת לכלל שיח, והפעם כבר כן מהעידן הווירטואלי, היא חוק גודווין. מי שיצר את הכלל הזה הוא מייק גודווין בשנת 1990, והוא אומר בערך כך: ככל שדיון וירטואלי מתארך, כך הסיכוי שנגיע לדוגמה או הקבלה מהנאציזם גדל, ולבסוף הוא שואף ל-1 (ודאות מוחלטת). ה”חוק” בניסוחו הזה אינו כלל שיח אלא כלל תיאורי. בדיונים רבים אחד הצדדים משתמש בדוגמאות קיצוניות מהנאציזם, שכן זהו פתרון לכאורה קל וחזק שיכול לשכנע כמעט בכל דבר.

ברקע הכלל הזה ניצבת ההנחה שהקיצוניות של דוגמה מהנאציזם הופכת אותה בדרך כלל לבלתי רלוונטית ביחס למצבים סבירים יותר. מעבר לזה יש שמבינים כאן שברקע עומדת תפיסה שמטרת העלאת הדוגמה היא לפגוע בצד השני (על ידי השוואת עמדתו לנאציזם), או שהיא משתמשת ברגשות השליליים כלפי הנאציזם כדי לשכנע במקום בטיעונים לגופו של עניין. וכך הפך החוק התיאורי הזה לכלל שיח. כיום מקובל במחוזות שונים באינטרנט הכלל הבא (והוא הקרוי חוק גודווין): הצד בדיון שמגיע לדוגמה או הקבלה מהנאציזם הפסיד בדיון. רבים מסיימים את הדיון בשלב הזה (כמו זהבה גלאון והאונס בטור הקודם).

זהו כמובן כלל שיח כושל בעליל. דוגמאות מעצם טבען נוטות לקיצוניות. כשאתה רוצה לחדד רעיון אתה מדגים אותו על מצב קיצוני שבו ניתן להגיע להסכמה. לכן אין שום פסול בהבאת מקבילה או דוגמה מהנאציזם (או ממצב של אונס) כדי לחדד עיקרון או רעיון כלשהו. זאת כמובן כאשר ההקבלה היא רלוונטית. לדוגמה, אם אדם טוען שיש לשפוט כל אדם לשיטתו (ולא בהשוואה לקנה מידה אובייקטיבי), כי אז בהחלט רלוונטי לשאול אותו האם הוא היה אומר זאת גם לגבי הנאצים. אגב, גם הוא לא אמור להיבהל מהדוגמה והוא יכול בהחלט לענות שכן. הוא כמובן יכול גם לענות שלגבי הנאצים זה קיצוני והוא מדבר רק על מצבים נורמטיביים (כשלעצמי איני רואה את ההיגיון באמירה כזאת, אבל זו רק דוגמה). דיון כזה הוא לגמרי רלוונטי, והדוגמה מהנאצים היא טובה מאד. מי שינסה לסיים את הדיון בשליפת חוק גודווין ככלל שיח, פשוט מנסה להשתיק את הצד השני בלי להתמודד עם טענותיו. שוב, היזכרו בזהבה גלאון. זו שיטת בריחה מקובלת מאד עבור מי שאזלו טענותיו מול הדוגמה המוחצת שהובאה נגדו. במקרה כזה הוא פשוט נעלב ומכריז שהיזקקות לנאצים מסיימת את הדיון, או סותרת את כללי התקינות הפוליטית.

לכן אני הייתי מסווג את חוק גודווין ככלל שיח כושל, בניגוד ל-GOG (אלוהי הפערים). הכלל הזה בדרך כלל אינו רלוונטי ולכן מיועד לסתימת פיות במקום שאזלו הטיעונים הענייניים. זהו כלי הנשק של החלשים, או המפסידים.

ארגז סתימת הפיות הפוסטמודרני

בשיח (=הנעת השפתיים) הפוסטמודרני ישנם ביטויים וכללי שיח רבים מהטיפוס הכושל, שעיקר עניינם הוא להיראות חכם ונאור וביחד עם זה לסתום את פיו של מי שעומד מולך בלי להיזקק לטיעונים (רחמנא ליצלן). מושגים ותוויות כמו הדרה, התנשאות, נרטיב, שיח, מוחלשים, ממצאי מחקרים, או דעות של חוקרים (ע”ע ‘הומוסקסואליות אינה מחלה’), במקרים רבים אינם טיעונים ענייניים אלא כלים לסתימת פיו של הצד השני. במקום לטעון נגדך, נעלבים ומאשימים אותך בהדרה, הדתה, פטרנליזם וכדומה. רק כדי לחדד, האשמה בפרגמטיזם, למשל, היא בעיניי כלל שיח נכון ורלוונטי. טיעון שמבסס טענה על כך שהיא מועילה או מביאה לתוצאות טובות, הוא בדרך כלל טיעון פילוסופי כושל, ולכן העלאת התווית ‘פרגמטיזם’ נגדו כדי לסיים את הדיון היא טיעון ענייני לגמרי. ישנם עוד כללי שיח לא מעטים, ואדגים כאן עוד אחד מהם שנולד לא מזמן והוא פחות ידוע: הוואטאבאוטיזם.

וואטאבאוטיזם

וואטאבאוטיזם (whataboutism), הוא כלל שיח שפוסל השוואות. בדרך כלל הן נעשות כדי להצביע על צביעות או חוסר עקביות של הטוען (ולכן זה חלק ממערכת הכשלים של התייחסות לגופו של אדם, אד הומינם). נניח שראובן מאשים את שמעון בכך שהוא עושה או חושב X, ושמעון עונה לו שגם הוא עצמו (=ראובן) עושה זאת. לכאורה זה טיעון לא ענייני, שהרי גם אם ראובן פועל או חושב כך, אין זה אומר ש-X הוא מחשבה או פעולה ראויה, ולכן אין כאן הגנה על שמעון. זו התייחסות לא עניינית שבאה לסתום את פיו של המבקר כשאין לך טיעון הגנה ענייני. לדוגמה, ראובן מאשים את שמעון שהוא קמצן, ושמעון עונה לו שגם הוא עצמו קמצן. האם זה אומר ששמעון אינו קמצן? לכאורה זהו טיעון לא ענייני שרק סותם פיות. במקרה כזה ראובן אמור לענות לו זהו וואטאבאוטיזם, כלומר העלית טיעון לא ענייני מהסוג what about you?!

אבל כמובן ישנם מצבים שבהם ניתן להצדיק שימוש בטיעון כזה. למשל, אם רוצים להראות שזו תופעה סבירה ונורמטיבית שקיימת אצל הרבה בני אדם, ומדגימים זאת דרך שמעון עצמו (שגם הוא נוהג כך). לחלופין, לפעמים הדיון הוא על עצם התופעה. למשל אנשי שמאל מאשימים אנשי ימין בהתנהגות אלימה. הטענה שגם השמאל אלים אינה עניינית. אבל אם איש שמאל טוען שהימין אלים יותר מהשמאל, כאן בהחלט סביר להעלות דוגמאות של אלימות משמאל, וזה יהיה מאד ענייני. אם איש השמאל יטען שיש כאן וואטאבאוטיזם, זה יהיה שימוש לא הוגן בכלל השיח הזה, שמטרתו סתימת פיות במקום להתמודד. ברוב המקרים השימוש בכלל השיח הזה הוא בגדר ‘רואים שקוף’ ולא ‘רואים רחוק’.

מעניין לציין שישנם ביטויים לכלל הזה במישור המשפטי והתורני. הכלל המשפטי ששולל אכיפה בררנית קשור גם הוא לכאורה לוואטאבאוטיזם. המערכת המשפטית לא רואה כלגיטימי שיבואו בטענות לאדם פלוני ולא לאדם אלמוני שעושה אותו דבר (what about him?!). זה כמובן לא מוכיח שפלוני הוא בסדר (שומע, ביבי?), אבל ככלל משפטי יש בו היגיון כי הוא בא למנוע רדיפה ממניעים צדדיים. לכן הכלל המשפטי הזה לא אומר כלום לעניין המהותי של סוג הטיעון הזה ככלל שיח.

ובהקשר התורני, חז”ל ממליצים לנו “קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים” (ב”ב ס ע”ב), ולכאורה הם באים למנוע התגוננות בטענות וואטאבאוטיזם. אם אתה תהיה נקי מהפגם שבו אתה מאשים את חברך הוא לא יוכל לחמוק ממך בטענה שגם אתה כזה (אם תקשוט את עצמך תחילה, אז הוא לא יוכל לטעון כלפיך: קשוט עצמך תחילה). אך שימו לב שאין כאן אמירה שטענת התגוננות כזאת היא לגיטימית, אלא רק הצבעה על כך שבפועל לבני אדם יש נטייה (פסולה) להשתמש בה. בבואך להוכיח מישהו כדאי שתיקח בחשבון שאנשים מגינים על עצמם בטיעונים מתחמקים וסותמי פיות כמו קשוט עצמך תחילה, ולכן תתכונן בהתאם. זה לא אומר שכשמישהו תוקף אותי על דיבור לשון הרע, הטיעון שגם הוא עושה זאת הוא טיעון הגנה לגיטימי. ממש לא (למעט במשמעויות שהצגתי למעלה).

במאמר הביקורת הזה על הוואטאבאוטיזם, מעלה נוה דרומי (המכונה, לא בכדי, גדי טאוב הנשי) עוד טענה. כששמעון עונה לביקורת של ראובן בטענה “ומה איתך?!” (what about you?!), וראובן דוחה את טענתו בכך שמדובר בוואטאבאוטיזם, אזי גם אם טענת ראובן רלוונטית (במקרים שתיארתי למעלה), עדיין ראובן לא הסביר לנו מדוע באמת יש הבדל. הדוגמה שהיא מביאה, היא שכשהשמאל מגן על בג”ץ שפועל באופן שונה נגד מתנחלים ונגד אוכלוסיות אחרות, בטענה שזה וואטאבאוטיזם, ייתכן שהוא צודק. ניתן לטעון שיש לפנות מתנחלים שיושבים על קרקע פרטית, בלי קשר לשאלה מה עושים עם אחרים (ואפשר גם להתווכח, ואכ”מ). אבל בו בזמן יש לשים לב לכך שעדיין אין כאן הסבר מדוע באמת בג”ץ פועל כך.

דרומי גם עומדת שם על כך שטענת וואטאבאוטיזם עולה בדרך כלל משמאל כלפי הימין, מה שמביא אותנו בחזרה לשאלת הקשר לפי סי ולתרבות הפוסטמודרנית.

בחזרה לפי סי

למה באמת כלל שיח כמו וואטאבאוטיזם נמצא בשימוש בעיקר מצידה השמאלי של המפה הפוליטית-אידיאולוגית? ניתן לתהות באופן כללי יותר למה כל הדיון הזה קשור לפי סי? הרי כללי שיח, בשימוש ראוי ולא ראוי, היו גם הרבה קודם, וברור שעושים בהם שימוש מכל הצדדים הפוליטיים והאידיאולוגיים. ואכן, כפי שכבר כתבתי, הקשר לא ישיר ולא תמיד נכון, אבל בכל זאת לפחות דה פקטו נראה בבירור שיש קשר. ניתן לראות זאת דרך העובדה שבמסגרת הפי סי יש הרבה מאד כללי שיח סותמי פיות כאלה, הרבה יותר מהמצב ששרר לפניו. לא בכדי דרומי מציינת שכלל השיח הזה משמש בעיקר אנשי שמאל.

דומני שההסבר לזה הוא שתרבות הפי סי מתמקדת במילים במקום בעובדות (בהצבע), ונוטה להכריע ויכוחים בשימוש במילים ותיוגים במקום ברעיונות וטיעונים. במובן הזה, התופעה של כללי שיח שמטרתם סתימת פיות באצטלה נאורה ואינטלקטואלית היא בהחלט חלק מהעניין הזה. אלו שמות קוד של מושג או טענה שהם not done או can’t be said. למה? בדרך כלל פשוט מפני אין לי תשובה טובה נגדם (ע”ע ‘זהבה גלאון וליבקסקינד’ מהטור הקודם). אבל לשיטתי הפוסטמודרנית גם לא צריך תשובה. הרי אין אמת ואין צודק וטועה. מה שיש הוא מה מותר או אסור לומר, כללי הנרטיב.

כלל שיח שעולה בדיון כדי לסתום פיות הוא כלי שמשתמש בתגיות מינוחיות במקום בטיעונים, ולכן הוא  צפוי מאד במסגרת שיח שלא מאמין בטיעונים ובטענות. במובן הזה בהחלט יש כאן תופעה ששייכת לעידן הפי סי והפוסטמודרניזם, אם כי ברור שהיא הייתה קיימת גם קודם לכן. חוק גודווין לא קשור לפי סי וגם לא לרשת. הכלל הזה נכון גם לדיונים שמחוץ לרשת, ובכל זאת לא מקרה הוא שהכלל נוצר בעידן הרשת ומשמש בעיקר בתרבות הפי סי. הוא הדין לגבי וואטאבאוטיזם. אין ספק שטיעונים כאלה ימיהם כימי הדיון האנושי. ובכל זאת הכלל הזה הומשג ונכנס לשימוש שגור בעידן הפי סי. אוסף הכללים הללו מהווה ארגז כלים לאיש הפי סי המצוי, והוא עומד לרשותו כל אימת שאין לו תשובה עניינית. במצב כזה אין לו אלא לשלוף את אחד מכללי השיח ולסתום את פיו של בן השיח שלו. מי שמכיר את הז’אנר יודע שזה קורה כל הזמן, והכללים הללו נולדים בקצב שקשה מאד לעקוב אחריו (הממזרים שינו את הכללים, ושכחו לספר לי. ראו בטור הקודם).

הסתכלות על כשלים לוגיים

הזכרתי שכללי שיח סותמי פיות היו בשימוש גם בעבר, וברור שהם לא נחלתו הבלעדית של השמאל הפוסטמודרני. גם התווית ‘כופר’ או ‘אפיקורס’ בשיח הדתי משמשת לאותה מטרה (ראו בטור 74). כללים סותמי פיות מופיעים בכל מסגרת קבוצתית שרוצה לגן על עמדות שקשה להגן עליהן. במסגרת זאת, מן הראוי לציין שרבים מהכשלים מהצורה “אד _”, שמופיעים בתחילת כל ספר לוגיקה, בלי קשר לרשת האינטרנט וגם לא לפוסטמודרניות ולפי סי, גם הם כללים סותמי פיות במובן כלשהו. לא אכנס כאן בפירוט לכשלים הללו, אבל אנסה להדגים ולהסביר את טענתי בקצרה.

לפני כשלושים שנה חשבנו ביחד עם עוד חבר וידידה שלו לכתוב ספר על רטוריקה וכשלי חשיבה. התחלנו לעבוד על נושא הכשלים, וגילינו מהר מאד שרובם הגדול בכלל אינם כשלים. קחו לדוגמה את הכשל של אד הומינם (התייחסות לגופו של אדם) ובפרט כשלי פנייה לסמכות, שהם מקרה פרטי של אד הומינם. לדוגמה, ראובן אומר שאפילו איינשטיין האמין באלוקים לכן הגיוני להאמין בו. בלוגיקה מתייחסים לזה ככשל של פנייה לסמכות. איינשטיין אינו מוסמך בנושא אמונה באלוקים. אבל חשוב לזכור שאיינשטיין לכל הדעות היה איש חכם ובעל מחשבה מופשטת משובחת. הוא הצטיין בהסקת מסקנות מופשטות מהמציאות, והייתה לו אינטואיציה מטפיזית בלתי רגילה (למשל לגבי החלל והזמן). לכן בהחלט סביר לתת משקל לדעתו גם בנושא כזה. פתאום הבנו אז שממש לא נכון לראות בטיעון כזה כשל. אין הכרח שאיינשטיין צודק כמובן, אבל זו טענה בעלת משקל כלשהו. וכך ראינו גם לגבי כשלים רבים נוספים (ובין היתר בגלל זה ויתרנו בסוף על כתיבת הספר).

צריך להבין שספרי לוגיקה מגדירים כל טיעון שמסקנתו לא נובעת בהכרח מהנחותיו ככשל. אבל בדיון יומיומי דבר כזה אינו בהכרח כשל. בחיים אנחנו משתמשים גם באנלוגיות ואינדוקציות ושאר טיעונים “רכים” (שמסקנתם אינה הכרחית, אבל סבירה). במקרים אלו המסקנה אמנם אינה הכרחית אבל אין סיבה לדחות אותה כל עוד היא סבירה, או לפחות בעלת משקל. תחושתנו אז הייתה שבמקרים רבים אנשים עושים שימוש בהצבעה על הכשלים הללו גם בשיח היומיומי (כשלא מדובר בהקשר לוגי), ואז נראה שזה נעשה רק כדי לסתום פיות. כשמישהו אומר שאיינשטיין האמין באלוהים, או מישהו אחר טוען את ההיפך, שרוב האנשים בעלי השכלה אקדמית גבוהה לא מאמינים באלוהים, מיד המותקפים דוחים את הטענות הללו בתואנה של פניה לסמכות. אבל אלו טענות שבהחלט שוות התייחסות (לא בהכרח נכונות כמובן. יכולות להיות לכך סיבות נוספות). לא נכון לדחות אותן על הסף ולהכריז עליהן אוטומטית שמדובר בכשל.

יש לזכור (פירטתי והסברתי זאת בספריי, בעיקר שתי עגלות ואמת ולא יציב) שבמסגרת השיח הפוסטמודרני טיעון לא הכרחי הוא טיעון לא לגיטימי. אם יש לו הנחות (כמו לכל טיעון), או שסתם ניתן לחלוק עליו, זה עצמו מהווה טיעון נגדו שסותם עליו את הגולל. לכן החבר’ה הללו בעיקר משחקים במילים והגדרות בלי לטעון מאומה. הרי אין טיעונים שלא מבוססים על הנחות, ואין טענות שלא ניתן לחלוק עליהן (אולי למעט טענה זו עצמה).

אין ספק שיש בין הכשלים הללו גם כשלים אמיתיים, כמו פנייה לרגש או גינוי של דעה (במקום להעלות טענות נגדה), למשל: לומר על טענה בפיזיקה ש”זוהי פיזיקה יהודית”, או לומר על עובדה או נתון כלשהו ש”זוהי גזענות” וכדומה, אלו כשלים למהדרין, לא רק בלוגיקה. לכן שימוש בהם לא יכול להיחשב כסתימת פיות אלא כטיעון ענייני. זהו ה’רואים רחוק’ של הכשלים. לא תמיד שימוש בכשלים ככללי שיח הוא בגדר ‘רואים שקוף’.

הפי סי עצמו ככלל שיח

לאור מה שתיארתי כאן, ניתן בקלות לראות שסיווג טענה כלשהי כפי סי, הוא עצמו סוג של כלל שיח סותם פיות. פעם היו כאלה שכשהיית מעלה טענה לא תקינה פוליטית היו שולפים נגדך כרטיס אדום: זו טענה לא תקינה פוליטית. כיום זה כמעט לא קיים (עד כמה שאני יודע), והגלגל התהפך. כעת המונח פי סי הפך לכרטיס אדום נגד כנופיית הפי סי עצמה (אמרנו כבר בטור הקודם, מידה כנגד מידה). כשמישהו מעלה טענה לא עניינית, מאשימים אותו שזה פי סי ובכך מסיימים את הדיון. כלומר התייחסות לטענה כלשהי כפי סי עולה בעצמה ככלל סותם פיות.

לדעתי כלל השיח הזה הוא מאלה שכן נכונים ביסודם. כלומר באמת טענות פי סי הן טענות לא ענייניות ולכן כושלות, ולכן ראוי להעלות זאת כטיעון נגדן. זהו שימוש של ‘רואים רחוק’ בכלל שיח. כמובן שלעתים אפשר להעלות טענות כאלה כהתראה על חוסר נימוס ופגיעה באנשים. במקרה כזה זה לפחות לגיטימי (גם אם לא בהכרח קביל), ואז לא נכון לדחות זאת בטענה שמדובר בפי סי.

אבל כמו כל כללי השיח שראינו, גם בכלל הזה יש שימוש לא מדויק (‘רואים שקוף’). דוגמה אחת אליו נמצאת לדעתי בדבריה של חיותה בטוקבקים הראשונים אחרי הטור הקודם (ראו בתגובתי לדבריה כאן). היא טענה שיש מקום מסוים לכללי פי סי כי הם מקדמים עניינים וערכים חיוביים (מעמד הנשים והשחורים), ומעבר לזה היא טענה שיש מקום לדרישות בדבר נימוס והימנעות מפגיעה באנשים. היא הוסיפה שרק כאשר מדובר בשימוש קיצוני ומגוחך בכללי פי סי יש מקום לביקורת שלי על הז’אנר. בדבריי שם עניתי לה שדרישה לדבר ולנהוג בנימוס אינה ראויה לכינוי פי סי. כללי נימוס היו גם קודם לכן, וסביר לדרוש מאדם לנהוג בנימוס כלפי זולתו (אגב, גם זה כמובן לא אומר שהוא לא צודק). זו לא המצאה של אנשי הפי סי. כללי הנימוס הופכים לפי סי אך ורק במקום שהם קיצוניים ומגוחכים. לכן הדחייה של הפי סי באשר הוא היא אכן במקומה.

כל הרעיון במלחמה נגד הפי סי הוא שאנשים משתמשים בדרישות להתנהלות מנומסת באופן לא סביר, אבסורדי ומגוחך. הם יוצרים היעלבויות יש מאין ללא שום סיבה, או מכריזים על טיעונים שלא לגיטימי להעלות אותם (שני סוגי הפי סי שתוארו בתחילת הטור הקודם) ואז דורשים ממני להתחשב בהן, וכך מנסים לסתום את פי. בקיצור, כאשר דורשים ממני לא לומר לאדם בפרצוף שהוא שמן ומכוער זה לא כלל פי סי. זו דרישת נימוס אלמנטרית (גם אם נכון שהוא שמן ומכוער. גם כאן, כשהשימוש מוצדק, עדיין דרישת הנימוס לא אומרת מאומה לגופו של עניין). כשדורשים מאנשים לא להפלות כושים זו דרישה אלמנטרית. אבל כשדורשים לא להציג נתונים שלפיהם יש לכושים/נשים/להט”בים נחיתות או אשמה בתחום כזה או אחר, גם אם הדבר מבוסס על עובדות ונימוקים טובים, כאן ורק כאן הנימוס הופך לפי סי, וככזה ראוי לדחות אותו על הסף. זה כלל השתקה ולא כלל נימוס. כשדורשים לא להזכיר מקרה של אונס ולא להשוות אליו גם במקום שההשוואה מתבקשת, זה כלל פי סי של סתימת פיות. שומעת, זהבה?

[1] אגב, למיטיבי לכת, ניתן לחלק גם את הסוג השני לשני מינים: אלו שעושים את מה שהם עצמם חושבים כי כך החזו”א אמר לעשות, ואלו שעושים זאת כי הם מבינים שזה מה שצריך לעשות בדיוק כמו שהבין החזו”א.