ספק אונטי ואפיסטמי ה: ספק פסאודו אונטי (טור 326)

בס”ד

בטורים הקודמים עמדתי על ההבחנה בין ספק אפיסטמי לספק אונטי. אחרי הקדמה מושגית ומדעית, עברתי להדגים זאת לגבי שתי סוגיות הלכתיות (ברירה וקידושין שלא מסורים לביאה). לאחר מכן עמדתי על הקשר בין שתי הסוגיות ועל משמעותו לגבי קריסה קוונטית בהלכה. בטור הקודם ראינו את סוגיית ספק פסיק רישא, וגם שם פגשנו השלכה של ההבחנה בין ספק אפיסטמי לספק אונטי. בטור הזה אמשיך את הדיון מהטור הקודם, ונראה שבסוגיית ספק פסיק רישא מופיעה קטגוריה שלישית של ספיקות: ספק פסאודו-אונטי.

קושי פילוסופי-פיזיקלי: האם יש בפיזיקה הקלסית ספק אונטי?

בטור הקודם ראינו את שיטת רעק”א, שלפיה מצב של אינו מתכוון שאינו פסיק רישא הוא רק אם ישנה עמימות אונטית. אם הספק הוא אפיסטמי, כי אז מדובר בספק איסור, ולכן באיסור דאורייתא זה יהיה אסור. כך למשל כשאדם גורר ספסל ויכול להיווצר חריץ אבל לא בהכרח, זה אינו פסיק רישא, כי כאן יש ספק אונטי (הקשיות של הקרקע מאפשרת היווצרות אבל לא מחייבת זאת). לעומת זאת, בתיבה שיש לנו ספק האם יש בתוכה זבובים, מדובר בספק אפיסטמי. המציאות כשלעצמה ברורה, ורק לנו חסר חלק מהמידע.

אלא שההבחנה הזאת מעוררת קושי עקרוני, כפי שכבר העירו כמה גולשים בטורים הקודמים. בטור הראשון בסדרה ראינו שמבחינת הידע הפיזיקלי העכשווי אין במציאות הפיזיקלית עמימות אונטית אמיתית פרט לאי הוודאות בתורת הקוונטים. אמנם בטור שלפני הקודם, שבו עסקתי בספיקות הלכתיים-משפטיים, ראינו שהיה מקום להגדיר עמימות אונטית. הסחבה לכך הייתה שה”מציאות” בה מדובר לא הייתה מציאות פיזיקלית אלא משפטית. אבל בעולם הפיזיקלי לא נראה שישנה מציאות כזאת, שכן הפיזיקה של היומיום שלנו היא דטרמיניסטית (למעט כמה תופעות בסקלה הקוונטית הקטנטנה).

הדוגמה המובהקת והמוסכמת לדין אינו מתכוון ופסיק רישא, היא דוגמת הספסל והחריץ שתוארה למעלה. בקרקע רכה כשברור מראש שייווצר חריץ זהו פסיק רישא, אבל בקרקע קשה שבה יש ספק האם ייווצר חריץ זה לא פסיק רישא. אולם בדוגמה הזאת אנחנו עוסקים בראש ובראשונה בפיזיקה ולא במשפט. הקשר בין קשיות הקרקע לבין היווצרות החריץ הוא קשר פיזיקלי, וכשעוסקים בפיזיקה של ספסלים וסוגי קרקע אנחנו כמובן מצויים בספירה של הפיזיקה הקלסית (כלומר בסקלות גדולות, של היומיום שלנו), ובמקרה כזה ברור שאין מקום לעמימות אונטית. ברור לכל בר דעת שאם היה מומחה שמכיר היטב את טיב הקרקע, את משקל הספסל, ואת חוקי הטבע הנוגעים בדבר (חוזק חומרים, לחצים מכניים וכדומה), כלומר כזה שמצוי בידו כל המידע הרלוונטי, כי אז ברור שהוא יכול היה לצפות מראש האם ייווצר חריץ או לא. וגם אם אין מומחה שיכול לעשות את החישוב הזה בפועל, עדיין ברור שזה רק חוסר במידע. השאלה האם ייווצר או לא ייווצר חריץ נקבעת בצורה חד משמעית על ידי מבנה הקרקע, צורת הגרירה ותכונות הספסל. במובן הזה, גם אם יש קושי חישובי, אנחנו עוסקים בבעיה שדומה יותר לכאוס מאשר תורת הקוונטים (ראו בטור הראשון). יש כאן לכל היותר בעיה של סיבוכיות החישוב אבל בהחלט לא עמימות במציאות עצמה.

בקיצור, בהינתן קרקע וספסל, התוצאה מוכתבת מראש באופן דטרמיניסטי (“כלפי שמיא גליא”), ולכל היותר אנחנו לא יכולים לדעת מהי. כלומר זהו ספק אפיסטמי ולא אונטי. כעת חישבו על מצב שגררתי את הספסל ונוצר חריץ. אם החריץ נוצר זה מוכיח שהקרקע הזאת מראש הייתה כזאת שאמור להיווצר בה חריץ. זוהי תוצאה של תנאי הקרקע והספסל וזהו. אין כאן שום עמימות או פער בפיזיקה עצמה. החריץ אינו תוצאה של נס, וגם לא של בחירה חופשית, אלא של היחסים בין הספסל לקרקע. אם כך, אם נוצר חריץ זה מוכיח שכבר מראש היה כאן פסיק רישא. אז איך בכלל ייתכן מצב של אינו מתכוון שאינו פסיק רישא? לכאורה נראה שלשיטת רעק”א אין בכלל אפשרות לדבר על מצב שאינו פסיק רישא: אם אדם עשה פעולה באינו מתכוון וקרתה תוצאה אסורה, זה מוכיח שבנסיבות ששררו מראש כבר היה קבוע שהתוצאה תקרה (לכל היותר, אנחנו או העושה עצמו לא ידענו מכך מראש). זהו ספק אפיסטמי לא אונטי, ולכן יש כאן ספק פסיק רישא שאסור. צריך להבין שמלאכות שבת ושאר איסורי התורה לא עוסקים בהתרחשויות בסקלה הקוונטית, ולכן ברור שהפיזיקה הרלוונטית למקרים אלו היא הפיזיקה הקלסית. ומכאן שכל הספיקות שלנו בהקשרים אלו הם ספיקות אפיסטמיים ולא עמימויות אונטיות. בקיצור, איך בכלל תיתכן עמימות אונטית, שבה יופיע דין אינו מתכוון שאינו פסיק רישא, בהקשרים ההלכתיים?

ספק פסאודו-אונטי

כאן אנחנו מגיעים לקטגוריה שלישית שנלמדת מהסוגיא הזאת. טענתי היא שלפי רעק”א ההלכה אינה נצמדת לפיזיקה האמיתית אלא לתפיסה של בני אדם (בעל’בתים) לגבי הפיזיקה. כשתשאלו בני אדם ברחוב, הם יאמרו לכם שמצב של קרקע ברמת קשיות בינונית זוהי מציאות עמומה (ספק אונטי) ולא חוסר במידע שלנו (ספק אפיסטמי). מבחינתם לא ברור האם ייווצר חריץ בקרקע או לא (תלוי איך האדם יבחר לגרור את הספסל ואיך יאחוז אותו וכו’)[1]. אני טוען שלפי רעק”א ההלכה רואה מצב כזה כעמימות אונטית. מפני שזוהי צורת ההתייחסות של האדם הסביר (הלא מומחה). גם אם עובדתית אין כאן עמימת אלא חוסר מידע, ההלכה מתייחסת למצבים כאלו כאילו היו עמומים במישור האונטי.[2] לעומת זאת, לגבי השאלה האם יש או אין זבובים בתיבה, כל אדם סביר יאמר לכם שזהו ספק אפיסטמי. הוא יסביר שאמנם אנחנו לא יודעים, אבל ברור שרק אחד משני המצבים שורר במציאות עצמה.

נמצאנו למדים שישנה קטגוריה שלישית של ספק, מעבר לספק אונטי ואפיסטמי: ספק פסאודו-אונטי. מדובר בספק שהוא אפיסטמי במהותו, אבל ההדיוטות רואים אותו כאונטי, ולכן ההלכה גם היא מתייחסת אליו כך. להלן נראה שהתייחסות כזאת מאפיינת תחומים נוספים, ולא רק את ההלכה. לפני שנעבור לשאר התחומים אדגים זאת שוב מתחום ההלכה אבל הפעם מזווית אחרת.

השלכה אפשרית: פסק מעניין של הגרש”ז לגבי תולעים

בשו”ת מנחת שלמה מהדו”ת (ח”ב-ג, סי’ סג) עוסק רש”ז באיסור אכילת תולעים. הוא מביא מהפוסקים שכאשר אדם אוכל פרי ובתוכו תולעת הוא נחשב מתעסק או אינו מתכוון,[3] ולכן לשיטה זו אין בכך איסור:

וכן גם מה שכתב השיבת ציון בסי’ כ”ח והובא גם באמרי בינה דיני בב”ח סוף סי’ ד’ בשם גאון אחד, ובדרכ”ת סי’ פ”ד אות כ”ח הובא כן מבעל בית אפרים דלגבי התולעת שאין דעתו עליו חשיב רק כמתעסק, ואע”ג דאין מתעסק בחלבים מפני שנהנה, שאני הכא שההנאה היא רק מהפרי ולא מהתולעת.

הוא מסביר שאכילת הפרי עם התולעת זה ספק פסי”ר לשעבר (שכן הספק הוא האם עכשיו יש תולעת בפרי או לא, ממש כמו שאלת הזבובים בתיבה), ולכן לכאורה זה תלוי במחלוקת הט”ז ורעק”א. לדעת הגרש”ז נראה שיש לאסור כרעק”א (נראה שהוא פוסק כמותו):

ואע”ג דהו”ל כספק פסיק רישא לשעבר דלא חשיב כאינו מתכוון, כמבואר ברעק”א יו”ד סי’ פ”ז ס”ו,

אמנם הוא דוחה זאת, וכותב:

מ”מ נראה שאם הבירור אינו יכול להיות רק ע”י טורח גדול מאד דחשיב כבדיעבד, שפיר חשיב בנד”ד כנעשה אח”כ בשעת אכילה ע”י מתעסק וכאינו מתכוון דמותר, שהרי גם גרירת מטה וכדומה יכולים גם כן לדעת מראש על ידי מומחה גדול ואפילו הכי מותר, וכיון דשרי לבעל המסעדה, הוא הדין נמי דשרי לאחריני כידוע.

לטענתו, במצב שהבדיקה האם יש תולעת בפרי היא קשה וכרוכה בטרחה מרובה, זה לא נחשב כפסי”ר לשעבר אלא כפסי”ר להבא. ראייתו היא מגרירת ספסל שע”י מומחה גדול יש מקום להכריע האם ייחרץ חריץ (כפי שתיארתי למעלה), ובכל זאת זהו מצב שנחשב ספק פסי”ר (שקיים רק בפסיק רישא לשעבר). אם הגמרא רואה את זה כמצב שאינו פסי”ר על אף שזהו ספק לשעבר, זו ראיה לכך שכשהבדיקה היא קשה (זוקקת מומחיות – כמו בקרקע, או פירוק הפרי – כמו במקרה של תולעים) זה נחשב כספק להבא שאינו פסי”ר.

על פניהם, דבריו תמוהים מאד. מה עניין טורח הבדיקה לשאלת העבר או העתיד? מדוע אם הבדיקה כרוכה בטורח זה הופך את הספק לספק לגבי העתיד? אזכיר את מה שהסברתי בתחילת הטור הקודם. הפטור של אינו מתכוון אינו קשור לחוסר אשמה אלא להיעדר עבירה. לכן העובדה שבדיקה כרוכה בטרחה לא נראית רלוונטית לעניין. אנחנו לא באים בטענה לאדם על שלא בדק. השאלה היא האם יש צורך לבדוק או לא. לכן די ברור שכוונתו לעשות הבחנה לא בין ספק על העבר או על העתיד, אלא בין ספק אפיסטמי (וזה מכונה ספק על העבר) לספק אונטי (מה שמכונה אצלו ספק על העתיד). אם הבדיקה כרוכה בטורח אזי הספק לא נחשב כספק סובייקטיבי של האדם (אפיסטמי) אלא כספק במציאות עצמה (אונטי), בדיוק כמו שראינו לגבי הקרקע והספסל.

זו בדיוק הקטגוריה שהגדרתי למעלה כספק פסאודו-אונטי. יתר על כן, הרש”ז עצמו טוען שהקריטריון תלוי בהבדל בין מומחה להדיוט. אם הבדיקה כרוכה בטורח גדול, ובוודאי אם היא כלל אינה אפשרית, רואים את הספק כספק במציאות עצמה ולא בדעת האדם. אבל הנקודה אינה הטרחה, אלא ההתייחסות של אנשים. כשהבדיקה זוקקת מומחיות או טורח, אזי מבחינת ההדיוט זה נחשב כספק במציאות עצמה.

ובכל זאת, יש הבדל בין הניסוח שאני הצעתי למה שעולה מדבריו. לטענתי, במקום שהבדיקה כרוכה בטורח גדול אבל ברור לכל הדיוט שמדובר בספק אפיסטמי, זה יהיה ספק פסיק רישא. חשבו למשל על שאלת הזבובים בתיבה. הבה נניח לצורך הדיון שהבדיקה האם יש זבובים בתיבה היא קשה מאד וזוקקת טורח גדול (למשל, קשה מאד לראות את הזבובים בחושך). לדעתי זה עדיין ספק אפיסטמי, כי כל הדיוט יאמר לכם שהמציאות כאן ברורה (רק לא ידועה). כאן אין הבדל בין מומחה להדיוט, וכולם מבינים שאו שיש זבובים בתיבה או שאין. לכן לדעתי כאן זה יהיה ספק פסיק רישא שאסור. לעומת זאת, לדעת הגרש”ז בגלל הטורח בבדיקה, נראה שמבחינתו גם במקרה כזה מדובר בספק אונטי ולהלכה מותר לסגור את התיבה.

דוגמאות נוספות להתייחסות פסאודו-אונטית

ההתייחסות לספק אפיסטמי כספק פסאודו-אונטי קיימת בתחומים נוספים, ואפילו אצל מומחים בתחומי מדע שונים, למרות ששם זה ממש לא נוגע להבחנה בין הדיוט למומחה (אלא אולי בעקיפין כפי שנראה). נתחיל בדוגמאות מחיי היומיום.

אם תשאלו אדם ברחוב לגבי הטלת קובייה, הוא יאמר לכם שמדובר באירוע אקראי, זאת על אף שאין בו שום אקראיות. הטלת קובייה או מטבע הן הדוגמאות הקנוניות אצל אנשים לקבלת תוצאה אקראית. כך כולנו עושים הגרלות. אבל כפי שראינו בטור הראשון בסדרה, הטלת קובייה היא מקרה מובהק של ספק מחמת חוסר במידע ולא עמימות אונטית. אם יהיו בידי כל הנתונים הרלוונטיים (משקל וצורת הקובייה, אופן הזריקה, צפיפות האוויר, הרוחות וכדומה), אוכל לומר לכם מראש מה תהיה התוצאה. בטור הראשון הבאתי את הקובייה או המטבע כדוגמאות לספקות אפיסטמיים עם קושי חישובי (כמו בכאוס). שם מדובר בחוסר מידע ולא בעמימות במציאות עצמה, ובכל זאת, כשנשאל אנשים נקבל תשובות שמדובר באירוע אקראי, כלומר בספק אונטי (מציאות עמומה ולא קבועה מחמת עצמה). הרי לכם התייחסות פסאודו-אונטית לא בהקשר הלכתי.

כך הוא גם לגבי תוצאות של קרב או מלחמה, ואפילו לגבי הכרעה של שופט במקרה שבא לפניו. כל אלו הם מקרים שהחישוב הוא מסובך וקשה מאד לדעת בוודאות את התוצאה, ולכן אנשים מתייחסים אליהם כאילו הייתה כאן עמימות במציאות עצמה. אבל כמובן שבפועל הדבר אינו כן. מדובר בהכרעות או תהליכים שיש ביסודם מכניזמים דטרמיניסטיים קבועים וחד משמעיים, והמציאות עצמה אינה עמומה בשום מובן.

גרירת ספסל דומה להטלת קובייה או תוצאה של מלחמה, מה שההדיוטות רואים כמציאות עמומה, למרות שהמומחים יודעים שבפיזיקה של חיי היומיום שלנו לא יכולה להיות עמימות שהיא באמת אונטית. כל אלו הן התייחסויות פסאודו-אונטיות, וניתן כעת לראות שהן מופיעות לא רק בתחום ההלכה. סביר מאד שתחום משפטי שבא להסדיר את חיינו ואת היחסים בחברה, יושתת על הראיה הבעל’בתית ולא על ראייה של מומחה, מדען, או פילוסוף, ואני טוען שכך קורה גם בהלכה. אבל כעת נראה שהתייחסות פסאודו-אונטית מופיעה גם אצל אנשי מדע.

ספק פסאודו-אונטי בהקשרים מדעיים

את הכאוס כבר פגשנו. הבאתי שם דוגמה של פיסת נייר שמוטלת מקומה שנייה לקרקע. אנחנו נוטים לראות את מיקומה הסופי כתוצאה של תהליך אקראי, למרות שמדובר בתהליך דטרמיניסטי לגמרי. גם פיזיקאים רבים יאמרו לכם כמשיחים לפי תומם שמדובר כאן בתהליך אקראי. לפעמים הם לא מודעים לכך (כמו דוין פרמר, שדבריו הובאו בטור הראשון), וגם אם הם מודעים לפעמים כך הם מעדיפים לראות את הדברים לצורך נוחיות הטיפול המתמטי. בהקשר של הכאוס, נוח ונכון לראות את המצב כאילו הייתה בו אקראיות, ולדבר בשפה של הסתברות וסטטיסטיקה (התפלגויות וסיכויים). אלו הכלים הנכונים לטפל בתחום הזה. הטעות של פרמר לא הייתה בתחום המדעי. כהנחה מתודולוגית, האמירה שמדובר באקראיות בתוך הפיזיקה היא נכונה. הטעות שלו הייתה כשהוא העתיק את ההנחה הזאת ממעמדה כהנחה מתודולוגית והפך אותה לטענה על העולם. האקראיות של המצב הזה נגרמת בעיקר בגלל הרוח שמסיטה את פיסת הנייר, ורוח היא תופעה פיזיקלית (אקלימית). כך הוא לגבי תופעות אקלימיות בכלל. בגלל הסיבוכיות שלהן, נוטים לדבר עליהן כאילו היו אלו תופעות אקראיות, למרות שמדובר במכניקה קלסית שבאופן עקרוני אין בה שום דבר אקראי. במקרים אלו גם מומחים נוהגים להתייחס למצבים כאלה כאילו הייתה בהם עמימות אונטית ואקראיות, למרות היותם דטרמיניסטיים לחלוטין.

ניטול דוגמה נוספת מתחום האבולוציה. אנשי האבולוציה מסבירים את התפתחות החיים ובעלי החיים בדרך הבאה: במבנה גנטי (שרשרת חלבונית) של יצור נתון, קורים שינויים שונים שיוצרים גרסאות מעט שונות של המבנה הגנטי שלו. כל גרסה כזאת היא יצור שונה, וכל אלו נאבקים ביניהם וגם מול אילוצים חיצוניים, ולבסוף הגרסה הכשירה ביותר מביניהם שורדת ומעבירה את תכונותיה לצאצאיה בדור הבא. ביולוגים וחוקרי אבולוציה מניחים שיש בתהליך האבולוציוני רכיבים אקראיים (בלי זה, האבולוציה לא הייתה נתפסת כאלטרנטיבה להיפותזת הבריאה. ראו להלן). מדובר בעיקר בהיווצרות המוטציות ובאילוצים החיצוניים שגורמים לברירה הטבעית. שינויים במבנה של שרשרת חלבונית הם משהו שלא ניתן לצפייה מראש, שכן הם תלויים במשתנים רבים שנחשבים אקראיים (טמפרטורה, כוחות שונים, כימיה ועוד). אך במשקפיים פיזיקליים זו לא הסתכלות מדויקת. מדובר בסקלות שכנראה אינן רלוונטיות לתורת הקוונטים (בעלי חיים, ואפילו שרשראות חלבון, הם יצורים גדולים בהרבה מהסקלה שבה אמורה להופיע עמימות קוונטית). לכן סביר יותר שמדובר במכניזמים דטרמיניסטיים מורכבים (כמו כאוס) ולא במשהו עם אקראיות של ממש. ובכל זאת, ההסתכלות המקובלת אצל אנשי מדע היא שמדובר בעניין אקראי. זוהי גישה שמקילה על הטיפול המתמטי והמדעי בתופעות הללו, ולכן מקובל להתייחס אליהן כתהליכים אקראיים. ושוב, זוהי הנחה מתודולוגית נכונה ופורייה, וכך ראוי להתייחס לתהליך האבולוציוני. כשאין לנו דרך אפקטיבית לחשב את התוצאה, ההסתברות היא הכלי הנכון לטפל במצב. אבל זה כמובן לא אומר שמדובר במשהו אקראי באמת. שוב, זוהי הנחה מתודולוגית ולא טענה על העולם.

הכשל האונטולוגי: דוגמאות מדעיות ודוגמאות מהחיים

על מה מתנהל הוויכוח התיאולוגי סביב האבולוציה?[4] יסודו במה שקאנט כינה “הראיה הפיזיקו-תיאולוגית”. מאמינים לא מעטים מבססים את האמונה באלוקים על טיעון שהעולם שלנו מורכב/תכליתי, ודבר כזה לא יכול להיווצר במקרה (ללא יד מכוונת). היד המכוונת היא ידו של האלוקים. כנגדם טוענים אתאיסטים רבים שהאבולוציה מציגה מכניזם אקראי, כלומר כזה שמתנהל ללא יד מכוונת, שמצליח לייצר יישים מורכבים. טיעון זה מייתר לכאורה את הצורך בקיומה של יד מכוונת כדי להסביר את המורכבות של החיים.

הטיעון הזה מבוסס על ההנחה שהתהליך האבולוציוני הוא ביסודו אקראי (לא דורש יד מכוונת). אך כפי שהסברנו לעיל,[5] זה כנראה לא המצב. מדובר בסקלות גדולות מדיי מבחינת תורת הקוונטים, ולכן לא סביר שיש שם אקראיות אמיתית. התהליך האבולוציוני הוא תהליך דטרמיניסטי לחלוטין. מדוע, אם כן, משתמשים בכלים הסתברותיים וסטטיסטיים בחקר האבולוציה? מדוע ההסברים שניתנים במסגרתה הם לעולם בעלי אופי סטטיסטי? מפני שמדובר בתהליך מורכב (כמו בהטלת קובייה או השלכת פיסת נייר מקומה גבוהה). הזכרתי כבר שכלים הסתברותיים מיועדים לשימוש דווקא במקרים של היעדר מידע. עמימות אונטית משתמשת בלוגיקה עמומה ולא בהכרח בהסתברות.

השימוש בכלים הסתברותיים נערך כאילו יש כאן עמימות אונטית (אקראיות), למרות שלא זה המצב האמיתי. זוהי דוגמה לעוצמתה של ההנחה הפסאודו-אונטית, ולתועלת ולשימושיות שלה. מאידך, גם כאן צריך להיזהר לא לשכוח שבעצם מדובר באפיסטמולוגיה. העובדה שהאריה הזדמן למקום וטרף את הקוף וכך הכחיד את כל האוכלוסייה מסוגו שיכולה לצאת ממנו (ויצר ברירה טבעית) אין בה שום דבר אקראי באמת. האריה הגיע בגלל סיבה כלשהי שגרמה לכך, וכך גם טריפתו של הקוף האומלל. גם היווצרותו של הקוף מסוג זה ומהסוגים האחרים היא תהליך דטרמיניסטי. השימוש בכלים הסתברותיים נובע מכך שהמידע שבידינו על המציאות לא שלם. מועיל מאד מבחינתנו לטפל בזה בכלים הסתברותיים.

אבל הפירכא מן האבולוציה על הראיה הפיזיקו-תיאולוגית מניחה שמדובר כאן באקראיות אמיתית, ומתעלמת מכך שזו רק הנחה שימושית של פסאודו-עמימות. בדיוק כמו שראינו בדבריו של דוין פרמר על כך שהכאוס יכול להסביר את הרצון החופשי שלנו. גם הם משקפים תפיסה שהאקראיות אינה רק הנחה מתודולוגית פורייה אלא טענה על העולם. אלו שתי דוגמאות למה שניתן לכנות הכשל האונטולוגי. כאשר דנים האם יש כאן אקראיות אמיתית (עמימות אונטית) אסור להשתמש באופן לא זהיר בהנחות מתודולוגיות של תחומי מדע שונים. אל לנו לשכוח שזו לא באמת אונטולוגיה אלא אפיסטמולוגיה במסווה, כלומר פסאודו-אונטולוגיה. ההתייחסות למצבים פסאודו-אונטיים כמצבים אונטיים ממש, היא כשל. כאמור, בהקשר מדעי זו רק הנחה מתודולוגית, אבל מי שלוקח את זה אל מעבר למתודולוגיה נכשל בכשל האונטולוגי.

גם בחיי היומיום, פעמים רבות אומרים שזכייתו של פלוני בהגרלה (מפעל הפיס, או הטלת מטבע, או קוביות), מעידה שיש לו “מזל”, או שניצחונו של פלוני במלחמה הוא תוצאה של מזל. אלו אמירות לא מדויקות (כלומר שוב כשל אונטולוגי). בסיטואציות הללו אין שום דבר אקראי, ולכן לא מדובר במזל. המצב הפיזיקלי גרם לכך שהתוצאה הזאת תתקבל. ההסתכלות ההסתברותית-אקראית היא רק הסתכלות מועילה (כדי לומר שהמצב מסובך) אבל לא תיאור נכון של המציאות כשלעצמה.

[1] כל זה כמובן לגמרי נכון גם פיזיקלית. אלא שבהינתן צורת הגרירה והאחיזה של האדם היווצרות החריץ קבועה מראש. אבל אנשים לא מודעים לזה.

[2] ייתכן בהחלט שחכמים בדורות קדומים (וגם בימינו) חשבו גם בעצמם שבאמת המציאות אינה קבועה. כלומר לא נכון להסיק מכאן שההלכה נקבעת לפי דעת ההדיוט, אלא שחכמים פשוט טעו. כבר כתבתי כמה פעמים בעבר שחכמים תפסו שיש פערים בהתנהלות הטבעית, כלומר שתיתכן מעורבות אלוהית בלי נס. ההבנה שאין חיה כזאת היא מודרנית. מכאן שייתכן גם לבטל לגמרי את פטור אינו מתכוון (או את דין פסיק רישא). כאן לא אכנס לאפשרות הזאת.

[3] יש בדבריו ערבוב בין מתעסק לאינו מתכוון. זו תופעה נפוצה, וכבר ראינו זאת גם בטור הקודם. יש דמיון רב בין שתי הקטגוריות הללו ואין פלא שגם השימוש במונחים אינו חד. אבל מעצם ההיזקקות לפסיק רישא ברור שכוונתו היא לאינו מתכוון ולא למתעסק.

[4] ראה על כך בספרי, אלוהים משחק בקוביות.

[5] ראה שם בעמ’ 114.