על הקנאות, או: הפוסל במומו (טור 330)

בס”ד

בעקבות הטור הקודם והריאיון בעניינו עם רועי יוזביץ, חשבתי שוב על עניין הרגש הדתי (או היעדרו). אזכיר שבין היתר טענתי שם כי העלבון של הציבור הדתי מהתכנית מעורר בי תחושה של חוסר אותנטיות. העלבון הזה מתעורר אחרי ארבע עונות של התכנית, והוא מלווה בלא מעט טיעונים חסרי שחר (שמזכירים את תגובותיהם הנעלבות של המוסלמים כשמתבדחים על חשבונם ועל חשבון נביאם זצ”ל). אין פלא שמתעורר בי רושם שהעניין מהונדס על ידי פעילים ומנהיגים שונים שמלבים אותו. פתאום כל הציבור הדתי נזכר שהתכנית פוגעת בקודשיו ומעליבה אותו ויוצא בהמוניו לרחובות למחות ולהפגין.

אמרתי שם שלהבנתי יש לא מעט אנשים שלא באמת נעלבים ונפגעים. להיפך, הם צופים בתכנית ולעתים אולי גם צוחקים ממנה, אבל מיד אחר כך מתעוררות בהם תחושות שהדבר משקף יראת שמים פגומה אצלם (הרי שואלים אותם: כיצד היית מגיב אם היו עושים זאת לאימא שלך?). לכן הם מצטרפים למחאה בתקווה שאחרי המעשים יימשכו הלבבות. וראה זה פלא, כעת באמת מתעוררות בהם תחושות עלבון ופגיעה אמיתיות. גם הם עצמם פתאום משתכנעים שיש כאן פגיעה בהם ובקודשי האומה (הסדר לפי הא”ב).

צר לי, אבל אני לא קונה. אני עצמי ממש לא נעלב ולא נפגע מהתכנית הזאת (אם כי לא מאד נהנה מהקטעים המעטים שראיתי, וגם כמעט לא צוחק), ובכל זאת מסרב לקבל את הדיאגנוזה שיראת השמים שלי פגומה (זה אולי נכון כשלעצמו, אבל זו לא האינדיקציה לכך). בעקבות זאת, חשבתי על תופעה פסיכולוגית-חברתית שנראית לי קשורה לעניין, הנטייה לפסול במומינו, וברצוני לדון בה כאן. אני מקדים ומבקש סליחה ממעלתכם על החריגה לכיוון כשל אד-פסיכולוגיקום, שבדרך כלל לא אהוב עליי. אשוב לנקודה זו בסוף.

על מקורה של הקנאות: הפוסל במומו

בטור 90 הזכרתי את ספריו של חיים גראדה, צמח אטלס ומלחמת היצר, שבהם הוא מעמיד זו מול זו את הדמויות של ראש הישיבה הנובהרדוקאית הצעיר והסוער, צמח אטלס, ומולו את בעל המחזה אברהם (שכידוע הוא שם ספרותי לחזון איש), השקול והמתון. כדי להבין את הסיפור צריך להכיר את הרקע לדברים. תנועת ההשכלה פגעה בצעירים רבים שנטשו את אמונתם ואת מחויבותם הדתית. הסבא מנובהרדוק שרצה להתמודד עם התופעה הזאת שלח את בחוריו להקים ישיבות לנוער צעיר בכפרים. ראש ישיבה כזה היה בחור צעיר כבן עשרים, שאסף סביבו ילדים ונערים צעירים, ולימד וחינך אותם לאמונה ומחויבות תורנית. נובהרדוק נתנה לחניכיה חינוך מאד פרוע ולא קונוונציונלי, שהעמיד בראש את הכנות והיושר, וחינך לזלזול בדעת בני אדם כדי לא לתת להם השפעה על החלטותינו. כשבחור צעיר שקיבל חינוך כזה נעשה ראש ישיבה שאחראי על חינוכם וחייהם של ילדים ונוער, אין פלא שיכולים להתרחש דברים קיצוניים ובעייתיים.

צמח אטלס דנן, היה בחור צעיר מתלמידי הסבא מנובהרדוק שהקים ישיבה כזאת בכפר וולקניק. הוא מתואר בספר כאדם שאכול בספיקות באמונה וביצרים קשים. הדרך שלו להתמודד איתם היא לחנך את תלמידיו בצורה קיצונית וסוערת ולא להתפשר עם שום הרהור כפירה או ספק, ועם שום יצר. הוא יוצא לג’יהאד על כל בצבוץ של ספק וכל הרהור אסור. על רקע זה הוא זורק מישיבתו את חיימק’ה (זהו המחבר, חיים גראדה), שנקלע בעקבות כך לבקתתו של בעל המחזה אברהם שנפש באותו כפר. המחזה אברהם, לפי תיאורו, הוא האנטי תזה של צמח אטלס. לעומת הסערה של צמח אטלס, המחזה אברהם הוא אדם הרמוני, שקול ומיושב בדעתו. הוא מוכן לשמוע כל שאלה וכל דעה, ומתמודד עמן ביישוב הדעת ובשלווה. התיאור של החזון איש בספרו של גראדה (שלאחר מכן נטש את מחויבותו הדתית ואת העולם הדתי) הוא ספר מוסר מרשים ביותר בעיניי, הרבה יותר מספרי ההגיוגרפיה שקראתי על החזון אי”ש.

אגב, מי שמכיר את איגרתו של החזו”א בשבח הקיצוניות (ראו אותה בהמשך), יכול להתרשם אחרת. אבל באיגרות אחרות שלו הוא מספר שאין דרכו להיכנס לוויכוחים כי בדרך כלל הם לא  מועילים, אלא מדיניותו היא לתת לכל אחד לעשות מה שהוא חושב. לכן ייתכן שגם את דבריו לגבי הקיצוניות יש לקרוא בהתאם. אולי הוא מדבר על השקפותיו של האדם ולא על התנהגותו. ואכן, החזו”א היה בעל השקפות קיצוניות מאד, אבל התנהלותו הייתה מתונה ושקולה וממש לא לוהטת. דבריי כאן אמורים על ההתנהלות במישור הפסיכולוגי והמעשי ולא על ההשקפה במישור האינטלקטואלי.

מאז קריאת הספרים הללו מלווה אותי התחושה שהתנהגות קיצונית או אובססיבית של אדם בתחום מסוים בדרך כלל משקפת מלחמה שלו עם עצמו בתחום הזה. יתר על כן, להבנתי המלחמות של אדם מתנהלות ברוב המקרים בעיקר עם עצמו, אלא שהוא משליך אותן על זולתו. הדרך שלו להתמודד עם דברים שמציקים לו ומטרידים אותו בתוכו פנימה, בפרט כאשר הוא חש חוסר אונים מולם, היא להילחם בתופעות הללו כשהן מופיעות אצל אחרים. זהו גוון מסוים של תופעת הפוסל במומו. לפעמים הוא מאבחן אצל אחרים את הבעיות שקיימות אצלו למרות שאינן קיימות אצלם (זה מה שקרוי בפסיכולוגיה ‘השלכה’), אבל גם אם הן קיימות אצלם הוא מתייחס לכך בקנאות ובקיצוניות רבה מדיי. אנשים ששלמים עם עצמם ועם דרכם מתנהלים בדרך כלל בשלווה. הם יכולים להיות קיצוניים בתפיסת עולמם (וכאמור, החזו”א בהחלט היה כזה), אבל יחסם לבריות ולדעות אחרות הוא שליו, ענייני ולא סוער. אדם שאכול בספיקות ינהל מלחמת חורמה נגד כופרים (“לא תתורו אחרי לבבכם”). וכך גם אדם שמוטרד מהרהורים ויצרים מיניים, ינהל מלחמות ויקבע סטנדרטים קיצוניים בנושאים של צניעות (“ואחרי עיניכם”).

רק הבוקר הייתה לי שיחה מעניינת לגבי אישה שמביעה אמונה מוחלטת בעקרונות החרדיים ונוהגת באדיקות על פיהם, ואמרתי לקרובת משפחתה שאני לא בטוח שההצהרות הנחרצות הללו לא משקפות קושי פנימי שהיא חשה בו לגבי אותם עקרונות עצמם. דווקא הצהרות נחרצות מדיי בדבר נאמנות מוחלטת לדעת גדולי הדור ולאידאולוגיה המוחלטת שהיא כמובן האמת הצרופה, לעתים משקפות ספיקות וחוסר אמון בעקרונות הללו עצמם. אדם חש דיסוננס בין האידאולוגיה שבמודעות שלו הוא באמת משוכנע לגביה, לבין תובנות ואינטואיציות פנימיות שמקננות בו שאומרות לו (לעתים לא במודע) את ההיפך. הדרך שלו היא לדבוק ביתר שאת וביתר נחרצות באידאולוגיה, ואולי גם לרדוף את אלו שמורדים נגדה או סתם חושבים אחרת (כולל כמובן גם את הקול הפנימי שלו שחושב או מהרהר אחרת). במקרים רבים הקיצוניות היא מלחמה של אדם נגד עצמו.

זו תחושתי כשאני רואה אדם או חברה שמייחסת חשיבות רבה מדיי לערך או נורמה כלשהי ומנהלת לגביהם מלחמות קיצוניות ואובססיביות. להערכתי זה בדרך כלל מעיד על כך שיש אצלם מלחמה פנימית בנושא הזה, ובפרט כשאין להם תשובות טובות לבעיות שהוא מעורר. כך למשל הקצנה של החברה החרדית בנושאי צניעות ומלחמות בתופעות חדשות שונות (תקשורת ואינטרנט), לא נובעות מרצון להשליט את תפיסותיהם וערכיהם על האחרים, אלא ממצוקה פנימית, כשהם רואים שהתופעות הללו חודרות למחנה החרדי פנימה. זעקות השבר, ההפגנות והמלחמות הקיצוניות ביותר מתעוררות כאשר תופעה כלשהי מאיימת עליהם ובוודאי כשהיא חודרת אליהם פנימה. להערכתי, החרדים בדרך כלל נלחמים עם עצמם, גם כשהם מפגינים כלפי חוץ.

דוגמה: היחס למסורת

דומני שכבר כתבתי כאן בעבר על הנטייה של בית בריסק ושל תלמידי הרב קוק לנופף בדגל המסורת. שתי הקבוצות הללו מרבות לדבר על המסורת ועל חשיבותה, ומגנות את אלו  שלדעתם סוטים ממנה. לא פעם שומעים מאנשי שתי הקבוצות הללו ביקורת על אנשים וקבוצות שלא נוהגים לפי המסורת המקובלת מדורי דורות, וגם אמירות על כך שר’ חיים או הרב קוק הם הם ממשיכי המסורת האותנטיים. וכל הרואה יצחק למו, כמובן. אין לך שתי דמויות בעידן המודרני שהיו רחוקות מהמסורת שקיבלו יותר משני אלו. הרב קוק בהשקפתו ור’ חיים בדרך לימודו (וגם פסיקתו, עד כמה שהייתה).

זכור לי ספר זיכרון לרב רענן שנרצח בחברון, שבמסגרת המדור של כתבים מדורות קדמונים (כמקובל בספרות הז’אנר), הביאו מאמרים של הרב חרל”פ, הרב צבי יהודה, והמוקדם ביותר היה הרב קוק. מבחינתם משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב קוק, וזה מסרה לרבנים חרל”פ וצבי יהודה, שמסרוה לרב טאו (הם אמרו שלושה דברים: הוו עומדין ב’התקוה’ ומרקדין לפני הרמטכ”ל ומכבדים כיסאה של מלכות ישראל ראשית צמיחת גאולתנו…). בעיניי התופעה הזאת אינה אלא מקרה פרטי של מה שאני מתאר כאן. אלו שסוטים בצורה הכי חזקה מהמסורת ומוטרדים מכך, מגבשים עצמם תפיסה הזויה כאילו החריגה שייסדה את התנועה שאותה הם ממשיכים היא היא המסורת מסיני. דגל המסורת מתנופף בפיהם ובלבבם ביד רמה, דווקא בגלל שבין שיטתם לבין המסורת יש מרחק כקורת בית הבד.

האם יש סתירה?

אם כן, לכאורה בניגוד לתפיסה הרווחת שלפיה אמוציונליות וקנאות בתחום מסוים מביעה איכפתיות וקשר עמוק לערך ולתחום הנדון, לפעמים אלו דווקא ביטויים לפגמים וקשיים בקשר שהאדם או הקבוצה חשים לאותו ערך או תחום, ולמצוקות שאיתן מתמודד אותו גוף (אדם או קבוצה) קנאי בתוכו פנימה. אמנם בטור הנ”ל הערתי שאין בהכרח סתירה בין שתי הפרשנויות. טלו כדוגמה את צמח אטלס שנלחם מלחמת חורמה נגד אלו שתרים אחרי לבבם ואחרי עיניהם, ותליתי זאת בכך שבתוכו פנימה מפעפעים יצרים בתחומים הללו. אבל מדוע זה כל כך מפריע לו? למה זה מוליד אצלו קיצוניות כזאת? מסתבר שהדבר נובע מאיכפתיות אמיתית בנושאים הללו. הוא באמת מוטרד מאד מההרהורים והיצרים המיניים ומהרהורי הכפירה שבתוכו, וזה מה שמביא אותו לנהל את מלחמותיו. כלומר, בסופו של דבר המלחמות הללו כן מעידות על איכפתיות שלו לצניעות ולאמונה תמימה, ודווקא האיכפתיות הזאת היא שמעוררת את התגובות המעוותות והקיצוניות שאנחנו פוגשים.

אם אשוב להפגנות בנושא ‘היהודים באים’, ייתכן שגם שם התופעה מורכבת יותר. מחד, אנשים שנפגעים ומוחים בצורה אמוציונלית וחריפה חשודים בעיניי על כך שאצלם פנימה ישנן תחושות דומות, כלומר שהביקורות שעולות מהתכנית פוגעות בנימים כלשהם בתוכם ומטרידות גם אותם ואין להם תשובות טובות אליהן. מאידך, זה שהם מטפלים בתחושות הללו בדרך של יציאה להפגנה ומחאות אמוציונליות, מעידה על כך שבאמת אכפת להם מכל זה.

אפילו האדישות שתיארתי למעלה שלדעתי קיימת אצל חלק מהאנשים (ולכן לקח להם כמה שנים עד שיצאו להפגין) היא דוגמה לכך. אנשים שצפו בקטעים כאלה ולא חשו עלבון או פגיעה, פתאום התעוררו שאולי הדבר מעיד על חוסר ביראת שמים. אם כך, היציאה להפגין מעידה על כך שהאדישות מפריעה להם ושיראת השמים שלהם חשובה להם. הם מבטאים אותה בדרך בעייתית ומעלים טיעונים מוזרים ולא רלוונטיים, אבל בכל זאת יש כאן ביטוי אמיתי לאכפתיות.

מה זה אומר על אלו שלא מוחים ולא מפגינים?

את אלו שלא מצטרפים למחאות הללו (כמוני), ניתן לפרש באחת משתי צורות: או שהם אנשים מאוזנים (כמו המחזה אברהם, בספריו של גראדה) שמבינים שהתופעה הזאת לא חייבת להפריע להם, ולכן מגיבים אליה בצורה עניינית. או שאמנם גם הם חושבים שהאדישות כלפי התכנית משקפת חוסר ביראת השמים שלהם, אבל זה גופו לא מספיק מפריע להם כדי לצאת להפגין. כלומר אכן חסרה להם יראת שמים, ויש בהם חוסר אכפתיות כלפי החוסר הזה עצמו.

המסקנה היא שבאופן כלשהו, הפוך על הפוך, אלו שיוצאים להפגין, למרות העיוות והשטות שבדבר, כנראה ניחנו ביראת שמים, או לפחות באיכפתיות כלפי חסרונה ופגמים בה. לעומת זאת, לגבי אלו שלא יוצאים למחות ולהפגין תיתכנה שתי הפרשנויות שתיארתי. כאמור, זו אינה הצדקה להפגנות. את טיעוניי נגדן כבר פירטתי בטור הקודם. זו רק הלצת יושר על המשתתפים וסיוג של הדיאגנוזה שעשיתי להם כאן למעלה.

כמה דוגמאות

כעת רצוני להביא כמה דוגמאות שפגשתי לאורך השנים לתופעה הזאת, אם כי זה כמובן רחוק מלהיות סטטיסטיקה שיטתית ומובהקת. ראשית, מדובר במספר קטן של מקרים (מחקר איכותני, עאלק). יתר על כן, כל אחת מהדוגמאות ניתנת לפרשנויות שונות (כך שאפילו במסגרת האיכותנית אני לא בטוח שיש כאן טענה של ממש). בקיצור, לולא הייתי מאמין מראש שהתופעה הזאת נכונה, אני לא חושב שהייתי משתכנע מהדוגמאות הללו. אבל אחרי שהגעתי לתובנה הזאת יש מקום לפרש אותן בהתאם לה. בכל מקרה, הן מעניינות כשלעצמן.

צבי ענבל, ממקימי ארגון ‘ערכים’ להחזרה בתשובה ומראשי דובריו ופעיליו, היה בעברו מראשי הליגה נגד כפייה דתית. איני מכיר אותו מקרוב, אבל אין לשלול את האפשרות שבעת שהיה  פעיל נגד הכפייה הדתית הדבר נבע מנקודה פנימית בתוכו שלחשה לו שאולי יש בעסק הזה משהו (ייתכן שהיום הוא לא יכחיש זאת). המאבק שלו נגד הדתיים יכול היה להוות ביטוי למאבק שלו נגד נקודה פנימית בתוכו שלחשה לו (אולי שלא במודע) שיש צדק כלשהו בדוסיות המעצבנת הזאת (“הנקודה היהודית שלו”?!). לא בכדי אומרים שהאדישות היא תופעה קשה ומנוכרת יותר מאשר ה’אנטי’.

אולי, בהפוך על הפוך, זהו ההסבר לפחות לחלק מהתופעה הידועה שבעלי תשובה נעשים לעתים קיצוניים יותר מדתיים או חרדים מבית. לפעמים, בעיקר בתחילת הדרך, זה סתם חוסר פרופורציה או התלהבות של טירונים, ולפעמים זו אידאולוגיות יתר (מי שקיצוני ימשיך להיות קיצוני בכל כיוון שהוא בוחר). אבל ייתכן שיש בזה גם מלחמה הפוכה נגד ספיקות שעדיין מקננים בהם. מן המפורסמות הוא שההתלהבות הזאת מתמתנת עם הזמן, ואותם בעלי תשובה חוזרים למרכז, והם או צאצאיהם אפילו מבטאים לא מעט חוסר נחת מההשקפה ומהחברה החרדית. השערתי היא שגם אלו שלא מרשים לעצמם לבטא ספיקות וקשיים כאלה, מוציאים זאת לפעמים בצורה של התלהבות וקיצוניות יתר.

גם אלו שאינם בעלי תשובה ופועלים נחרצות נגד החילוניות או אפילו בניסיונות להחזיר בתשובה את כלל ישראל, או סתם את חבריהם ובני משפחתם, הדבר יכול לנבוע ממקום של קשיים ומצוקות בתוכם פנימה. אני זוכר שהמשגיח של הישיבה שלמדתי בה (‘נתיבות עולם’, ישיבה ליטאית לבעלי תשובה בבני ברק), אמר לנו פעם שהמיסיונריות של בעלי תשובה, בפרט במקרים הקיצוניים שלה, נובעת במקרים רבים מחוסר ביטחון ומרצון לקבל לגיטימציה והכרה (זו מלחמה עם הספיקות שמקננים בתוכם פנימה). מי שיש לו ביטחון בדרכו יכול לחיות בשלום ובשלווה ולהכיל גם כאלה שלא מסכימים איתו.

לפני כשלוש שנים קראתי על ארתור וגנר, פעיל גרמני של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, מפלגת ימין קיצוני שפועלת נגד המוסלמים, שהתאסלם בעצמו. לכאורה גם זו דוגמה לאדם שפעל באופן קיצוני נגד השקפה ואחר כך אימץ אותה. זה מעורר את האפשרות שכבר בעת שפעל נגדם הדבר נבע מתחושה שיש בזה משהו, ושהאלטרנטיבה שלו לא נותנת לו מענה של ממש. אמנם אני מסייג עוד יותר את הפרשנות הזאת, מפני שגם לאחר התאסלמותו הוא נותר חבר באותה מפלגה שקוראת בין היתר לאסור בניית מסגדים ולעטות בורקות ברשות הרבים. לכן ייתכן שפעילותו מלכתחילה לא הייתה אנטי מוסלמית אלא נבעה מתפיסה לגבי מקומה של הדת ברשות הרבים. גם המפלגה עצמה הודיעה שהוא נותר חבר בה ודתו היא עניינו האישי של כל חבר שבוחר אמונה כרצונו. יפה.

תופעה דומה קרתה לפני כשבע שנים לצ’ונאד סגדי, פעיל של הימין הקיצוני ההונגרי. הוא היה פעיל במפלגת יוביק (בין היתר הוא היה סגן נשיא שלה, וחבר בפרלמנט האירופי מטעמה), מפלגה בעלת סממנים אנטישמיים חזקים. הפעילות כללה הכחשת שואה וכל המסתעף. בשלב כלשהו הברנש גילה שסבתו יהודייה (המשפחה לא רצתה שהוא יידע מזה), ובין היתר גילה שאכן הייתה שואה. הבחור לקח את עצמו, התגייר, חזר בתשובה ולבסוף אף פתח בהליכי עלייה לארץ (ראו גם כאן. כנראה, בסופו של דבר הם לא יצאו אל הפועל). הוא נעשה פעיל פרו ישראלי ומסבירן של ישראל בעולם.[1] אגב, תגובת המפלגה במקרה הזה, שונה משמעותית מעמיתתה הגרמנית (אם כי הם ניסו להצניע זאת).

גם התופעה הזאת מעניינת והניתוח שלה אינו חד משמעי. האם פעילותו נגד היהדות והיהודים נבעה מרגש פנימי שמחבר אותו אליהם (שוב “הנקודה היהודית”)? לא יודע. אבל מעבר לזה, אני לא בטוח שחזרתו בתשובה מעידה על יושר וראויה להערכה. כל עוד לא ידע שהוא עצמו יהודי הוא הכחיש את השואה והתבטא באופן אנטישמי. אחרי שגילה שהוא עצמו יהודי, שוב לא יכול היה להמשיך ולחיות בשקר שליווה אותו עד כה. האם זו חזרה בתשובה אותנטית או פשוט שינוי כיוון של האינטרס, כלומר נגיעה בדבר לכיוון שונה. הייתי מצפה מאדם ישר שלא יכחיש את השואה בלי קשר לשאלה מה אומרת סבתא שלו ובלי קשר לשאלה מי היא ומי הוא. בסך הכל מדובר בשאלות של עובדה.

כמה הערות על הקיצוניות בכלל ועל החזו”א בפרט

תיארתי את הקיצוניות כתופעה שלפעמים נובעת מספיקות וקשיים פנימיים, כלומר מדיסוננס בין השקפת העולם והאידאולוגיה לבין התחושות הפנימיות. זה כשלעצמו אינו טיעון נגד קיצוניות כמובן. אדם שסובל מספיקות אבל חושב שאכן יש להילחם על עמדותיו ונגד אלו שאוחזים בעמדות אחרות – יכול ואולי צריך להיות קיצוני, גם אם זה מפרנס תחושות ומוטיבציות אחרות בתוכו. יתר על כן, למעלה טענתי שגם אם אני צודק עדיין הקיצוניות מצביעה על קשר לערכים ולאידאולוגיה המדוברת (אחרת לא היו נוצרים הדיסוננס והתסכול שמובילים לקיצוניות). אני רק אומר שאל לנו להתרשם אוטומטית מדביקותו של הקיצוני ומאי דביקותו של המתון.

בהזדמנות זאת אעיר כמה הערות נוספות על הקיצוניות. הזכרתי למעלה את איגרתו הידועה של החזו”א, ואביא אותה כאן:

ייתכן שדבריו כאן אמורים רק לגבי התנהגותו של האדם עם עצמו ולגבי גיבוש השקפת עולמו. הוא לא מדבר כאן על החובה להילחם עם אחרים, שכן כפי שהזכרתי למעלה יש לו איגרת אחרת שבה הוא אומר שאין דרכו לעסוק בכך.[2] אבל מעבר לזה, בהחלט אפשרי שהקיצוניות אכן מעידה על קשר ומחויבות לנושא, שכן כפי שהסברתי למעלה בלי זה לא היה נוצר הדיסוננס שמוביל למלחמות ולהתנהגות הקיצונית. ושלישית, אין בהכרח משהו רע בחינוך לקיצוניות. יש הרואים בדבקות באמת שלך משהו קיצוני. דבריי כאן פונים לקיצוני עצמו, שיבחן האם הוא קיצוני בגלל שהוא מאמין בזה או שזו דרכו להילחם עם ספיקותיו ותהיותיו הפנימיים. אגב, ראו במאמרו של בני בראון כאן, הערה מאד מעניינת לגבי ספיקות באמונה, או לפחות בדרך החרדית, שהיו גם לחזו”א עצמו (ראו גם אצל אטקס כאן דיון על היותו פרגמטיסט גמיש או שמרן מחמיר). זה יכול להאיר באור מעניין ושונה את דבריו על הקיצוניות.

אבל עליי להוסיף שעצם ההנחה שאמת דורשת קיצוניות אינה כה פשוטה. ראשית, ישנו הערך של סובלנות שמבוסס על הערך של מתן אוטונומיה לכל אחד לנהוג על פי דרכו (ראו פירוט כאן). בניסוח חזק יותר אומר שספק רב אם יש ערך בכפיית התנהגות על אדם שלא מאמין בה (איני מדבר על מניעת פגיעה בזולת כמובן). ברוב המקרים המטרה היא פעולה מתוך הזדהות ולא רק פעולה נכונה (התוצאה). מי שדוגל בערך הזה, סבור שאין טעם לכפות ולהילחם אלא לכל היותר לשכנע. אגב, גם ניסיונות שכנוע אובססיביים מדיי יכולים להצביע על קשיים פנימיים (ע”ע דברי המשגיח ב’נתיבות עולם’). שנית, ישנם ערכים של שלום וחוסר אלימות, וגם הם מכתיבים התנהגות מתונה יותר כלפי טועים.

אקנח בכך שאין בדבריי אלו שום טענה נגד המחאות (טענותיי כלפיהן בוטאו בטור הקודם). אחרי שהגעתי למסקנה שהמחאות אין בהן ממש, מטבע הדברים אני תוהה מדוע בכל זאת אנשים חשים צורך להשתתף בהן. מטבע הדברים יכולה לעלות כאן האפשרות שהם חולקים על דעתי (לא סביר. בכל זאת, לא כל האנשים טיפשים J), או שמא הם מונעים ממניעים פסיכולוגיים אפלים כפי שהצעתי כאן. אבל שימוש בטיעון הזה במסגרת הדיון הענייני הוא כשל של אד-פסיכולוגיקום שאני מאד משתדל לא ליפול ברשתו.

ועוד הערה על OCD[3]

לפני שנים, ידיד שלי שהוא פסיכולוג דתי שעוסק בתופעות של אובססיביות, מה שמכונה הפרעה טורדנית כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder), נהג להפנות אליי מטופלים שלו, שהתקשו בקושיות שונות על ההלכה והאמונה. אדם אובססיבי לא יכול לחיות עם קושיות מפני שהוא שואף לשלימות והרמטיות. מדובר בטיפוסים עקשניים, שבדרך כלל גם אם אתה מציע להם תשובות טובות (לא שבהכרח תשובותיי היו כאלה), הם יחזרו אליך שוב ושוב בספיקות ותהיות שמא יש אפשרויות אחרות.[4] תוך כדי הדיונים הללו, שוחחתי איתו ושאלתי אותו מתי הוא מגדיר אובססיביות כהפרעה נפשית שדורשת טיפול, ומתי לדעתו מדובר בחיפוש רציני אחרי אמת. כך גם ניתן לדון לגבי החמרה הלכתית. יש מחמירים הלכתיים שדרכם נובעת מיראת שמים גדולה ורצון לא להיכשל בעבירות, אבל יש גם מחמירים גדולים לא פחות, שמקור דרכם הוא לקות פסיכולוגית, כלומר הפרעת אובססיביות. בקיצור, שאלתי אותו מניין הוא יודע שהבריסקער רב (הגרי”ז) היה ירא שמים ולא סתם אדם שלוקה ב-OCD? הוא ענה לי שלמיטב ידיעתו אין דרך להבחין בין התופעות הללו, והקריטריון שלו הוא מעשי טהור: כאשר ההתנהלות הזאת מפריעה לאדם הוא זקוק לטיפול.

תשובתו זו מותירה כמובן את התהיות הללו על מכונן. הבאתי את זה כאן מפני שהתהייה הזאת דומה מאד לתהייה שעולה מדבריי בטור הזה. גם ביחס לקיצוניות ניתן לשאול מתי היא נובעת מרדיפת אמת ואמונה צרופה ומתי היא נובעת מהתמודדות עם קשיים פסיכולוגיים פנימיים (להתרשמותי ברוב המקרים יש שילוב בתמהילים שונים בין שני אלו). אבל את זה כבר אשאיר לקורא הנבון.

[1] אגב, ההתפעלות מכך שהוא נעשה מאמין בארץ ישראל השלימה ומתנגד לפלסטינאים, נובעת מחוסר הבנה. הימין הקיצוני באירופה הוא אמנם אנטי יהודי, אבל לא פחות מכך אנטי מוסלמי. איני שולל את האפשרות שגם בפאזה הקודמת שלו הוא היה תומך בישראל נגד הפלסטינאים. דווקא השמאל האירופי נוטה חזק לאנטישמיות (הכוונה לשמים היהודים כמובן) ביחד עם פרו מוסלמיות. לא בכדי ידידינו בעולם הם בדרך כלל המפלגות שנוטות לימין, ואילו המפלגות שנוטות לשמאל בדרך כלל מתנגדות לישראל ותומכות בפלסטינאים.

[2] אמנם ייתכן ששם כוונתו רק לוויכוחים בתוך העולם הדתי, ואמירתו נובעת מתפיסה של “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” בתוך העולם ההלכתי. אבל אין ללמוד משם הנחייה לגבי חובת הוויכוח והפולמוס עם העולם החיצוני וההשקפות הזרות ליהדות הנאמנה.

[3] ראו כאן, ובלינק שמובא שם על ידי מרן בעל הלינקזעצער לדבריי באשכול אחר.

[4] יכול אדם לתהות מדוע בכלל להתייחס לשאלות של אנשים כאלה, אם הן נובעות ממקור פסיכולוגי ולא פילוסופי. תשובתי היא שלעולם עלינו לדון בשאלות לגופן, כל עוד השאלה עניינית. מקורותיה הפסיכולוגיים אינם מענייני. אני מניח שגם להשקפותיי שלי ניתן למצוא מניעים ומוטיבציות במישור הפסיכולוגי, והתמקדות בהם היא הכשל של אד-פסיכולוגיקום (כעין הערבוב בין ‘הקשר הגילוי’ ל’הקשר הצידוק’ בפילוסופיה של המדע).

באופן דומה כתבתי לא פעם על התייחסות לשאלות באמונה. מחנכים ורבנים רגילים לומר שאל לנו להתייחס עניינית לשאלות כאלה כי זה נותן להן מקום. והרי ברור שהן באות ממצוקות, חסכים רגשיים, יצרים וכדומה, ולכן צריך רק לתת חום ואהבה. לדבריהם אלו בעצם ‘תשובות’ (שאדם נותן לעצמו כדי לצאת בשאלה) ולא ‘שאלות’ של ממש. לא אחזור כאן שוב על תחושת המיאוס והבוז שאני חש כלפי אלו שנוקטים בגישה כזאת, ורק אומר שגם הם לוקים באד-פסיכולוגיקום.