מבט על הפולמוס המתחדש לגבי החילון (טור 331)

בס”ד

בשבוע שעבר שלחו לי מאמר של הרב שמואל אליהו על החילון בחינוך הדתי, בפרט בבתים דתיים ליברליים. חשבתי שמן הראוי להקדיש טור לתופעה הזאת, אבל אקדים לכך דיון תמציתי בשאלה משיקה לגבי החרדים, שכן השאלות דומות למדיי. שאלות כאלו עלו כאן לא פעם בעבר, ולכן אני רק אנסה לתמצת את עיקרי הדברים.

השוואה מול חרדים

לפני כמה ימים נשאלתי על ידי יוסי:

יוסי תוהה מדוע איני מסכים שיש יתרון לחינוך ולחברה החרדית, לפחות מבחינת קריטריון התוצאות. מבחינה זאת, יש שם פחות חילון ויותר נאמנות להלכה. הוא תולה זאת בשאלה האם אדם מן השורה הוא אכן בר הכי לקבל החלטות באופן פתוח עבור עצמו או שמא החברה צריכה לקבל החלטות עבורו. אציג כאן בקצרה כמה נקודות התייחסות שלי לדבריו.

• יוסי מניח שיש כאן עסקת חבילה: אם בשורה התחתונה זה מצליח, אז אין מקום לביקורת. אבל בעיניי כל היבט לגופו. אם אני תוקף את הציבור החרדי על משהו אין זה אומר שאין להם יתרונות אחרים. וזה שיש להם יתרונות לא אומר שאין מקום לתקוף אותם על היבטים אחרים שהם בעייתיים בעיניי.
• האם הקריטריון התוצאתי הוא אכן הקריטריון החשוב? אביא דוגמה קיצונית רק כדי לחדד את הנקודה. האם לא נכון לבקר את השואה כי היא הביאה לתקומת מדינת ישראל? העובדה שמשהו מצליח או מוביל לתוצאות מבורכות לא אומרת שאין בו חסרונות, ואולי אפילו כולו כליל החסרונות. אגב, בה במידה הביקורת של החרדים על הציונות יכולה להיות מותקפת באופן דומה: הרי זה הצליח. קמה כאן מדינה. אז מה מקום לביקורת שלהם?! בפרט כאשר המבקרים מדברים על מרידה באומות (שלוש השבועות וויואל משה דסאטמאר). יתר על כן, וכי בציבור הדתי הליברלי אין הצלחות ויתרונות? ועדיין אין לאף אחד, כולל יוסי עצמו, שום בעיה לבקר אותו, ובצדק.

כעין זה אמרתי לרועי יוזביץ בסוף הריאיון הראשון שלי עמו, שאני מבכה את העובדה שבציבור הציוני-דתי אין דמויות כמו ר”ח קנייבסקי והרב אלישיב, שמתמסרות לתורה ורק לה. הכל צריכים למרי חטיא (ראה סוף הוריות, ועוד יותר בב”ב קמה ע”ב). הביקורת שלי על החרדים היא לא על ראיית הדמויות הללו כמודל לחיקוי, אלא בעיקר על העמדתם של אישים כאלה כמנהיגי הציבור וכמקבלי החלטות עבורו. זאת מעבר לכך שבעיניי זה לא המודל היחיד, ואולי אפילו לא העיקרי, לגדלות בתורה (ראו בסוף ספרי מהלכים בין העומדים).

• יוסי מניח אפריורי שהמטרה העיקרית שלנו בחיים היא עבודת ה’, ועבורה ראוי להקריב הכל. אבל זו גופא השאלה שעומדת לדיון כאשר פותחים אותו. חשיפת האדם לכל האופציות אמורה לאפשר לו לקבל את ההחלטה הזאת עצמה (האם אכן מטרתו בחיים היא עבודת ה’ או לא, ומהי עבודת ה’ הראויה). סגירת האופציות בפניו פירושה שאני מקבל החלטות עבורו, ואז כמובן נקבל שעבודת ה’ היא הכי חשובה, כי זו באמת שיטתי, אבל לא בהכרח שיטתו שלו.
• כבר כתבתי לא פעם שאדם שבוחר יש לו מעלה לעומת אדם שלא בוחר, וזאת גם אם הבוחר בחר לא נכון (בעיניי) והלא בוחר עושה את הדבר הנכון (בעיניי). כעין זה כתב מהר”ל בנתיב התורה פט”ו, שעדיף בעיני הקב”ה מי שמכריע הלכה מדעתו ואפילו הוא טועה על פני מי שמכריע מתוך ספרים אפילו הוא צודק. הדרך לא פחות חשובה מהתוצאה, ובעצם הדרך היא שנותנת לתוצאה את עיקר משמעותה. לכן עצם ההנחה שמדובר כאן בהצלחה של החרדים מאד בעייתית בעיניי. הצלחה היא כשאנשים בוחרים (!) בטוב והראוי ולא כשהם פשוט עושים את הטוב והראוי.[1]
• בניסוח אחר, חינוך שבנוי על הסתרת הבעיות וטאטוא שלהן, ועל שמירת המחויבות הדתית באמצעים של לחץ כלכלי וחברתי קשה, יוצר פסאדה של אדם מאמין. התוצאה אינה בהכרח אדם מאמין. גם אם התוצר של החינוך הזה מלא בביטחון (ובדרך כלל הוא לא), זהו ביטחון מזויף שמבוסס על בורות. האם ניתן לכנות אדם כזה מאמין? הוא פשוט לא בדק באמת את עמדתו. אדם כזה שיפגוש בעיות אמיתיות באמונתו ייפול די מהר ובסיכוי גבוה. הדבר דומה בעיניי למי שאומר שהוא לא נכשל במירוץ באולימפיאדה כי הוא מעולם לא התחרה. האם אחד כזה הוא ספורטאי מצטיין? במובן הזה אני אפילו מפקפק בעצם הנתונים לגבי החילון. במבט הזה יש בחברה החרדית לא מעט חילונים, גם אם הולכים לבושים בכפתן וחבושים במגבעת. מעבר לזה שהחברה החרדית לא דנה בבעיות ולא מציבה אותן על השולחן, ולכן בכלל קשה לדעת את הנתונים לגבי החילון.
• בהנחה הקודמת, האם שיפור מצבו של ראובן לא מצדיק סכנה לשמעון? אם אני מניח שהבחירה להיות דתי ולקיים מצוות היא המטרה העיקרית שלי (ולא עצם הקיום), אזי החינוך הפתוח שמאפשר לאנשים לבחור, מצדיק את הסכנה שאנשים אחרים לא יבחרו וידרדרו לחיות לא נכון לא מתוך בחירה. לא סביר בעיניי להקריב את הבוחרים מחשש לטובתם ולמצבם של אלו שאינם בוחרים. מי שלא בוחר שיישא בתוצאות מעשיו.
• מעבר לזה, שמירה על הדתיות בכל מחיר, גם אם אינה נכונה, היא גישה בעייתית בעיניי. אתה יוצר אנשים מאד יראי שמים, אבל השאלה האם הם יראים את השמים הנכונים (משל הפיל של הרמב”ם). מה ערך יש לדבקות מוחלטת בדת הלא נכונה? אני כמובן מגזים, אבל כוונתי כאן רק לחדד את העיקרון. התפיסה שמעמידה את השמירה על המערכת מעל התכנים שלה היא בעייתית.
• יש עוד כמה וכמה שיקולים נוספים ביחס להשוואות הללו שהבאתי במקומות קודמים שעסקתי בשאלות הללו (ראו למשל כאן, בפרק 44 בספר השלישי בטרילוגיה שלי ועוד הרבה). בין היתר עמדתי שם על כך שלטווח הארוך ייתכנו מחירים כבדים הרבה יותר לחינוך החרדי (ההשכלה היא כולה פרי של חינוך חרדי-שמרני, כשהחניכים מאסו בתמונת העולם הדתית שהוצגה בפניהם ומרדו בה). עוד טענתי שה”הצלחות” החרדיות בנויות על גופים ואישים שלא שותפים למהלך הזה שמסייעים למערכת החרדית לשרוד במישורים הביטחוניים, כלכליים, רפואיים, משפטיים, ואפילו מחשבתיים (תשובות לתהיות תיאולוגיות של צעירים חרדים שהמערכת החרדית לא מצליחה לתת להן מענים). כלומר ההצלחות שלהם בנויות על אותם כישלונות שהם מבקרים. אם כל הציבור הדתי היה מאמץ את הדרך החרדית, אני לא יודע כמה דתיים בכלל היו היום. לכן גם הצו הקטגורי אומר שהביקורת החרדית הזאת היא מופרכת. אבל לא ארחיב כאן יותר.

ניתן לדון כמובן האם למרות החסרונות עדיף בכל זאת להיות חרדי. זה תלוי בשקלול כל ההיבטים יחד. כאן ענייני רק בהנחות המתודולוגיות העקרוניות של יוסי.

חינוך מודרני-ליברלי מול חינוך סגור ושמרני: קריאה ביקורתית של דברי הרב אליהו

כעת אני חוזר למאמרו של הרב שמואל אליהו, שעוסק בשאלות דומות בתוך הציבור הלא חרדי. גם בשאלות אלו עסקתי כבר בטור 36, שהוקדש להתמודדות עם החילון. טענתי העיקרית שם הייתה שהגישה שדוגלת בהגבהת חומות טועה ובמידה רבה היא הסיבה לכישלונות שאותם היא מנסה למנוע. כאשר אין לנו תשובות אנחנו מגביהים חומות. במקום לדון בשאלות ולברר תהיות וספיקות, אנחנו מתמקדים באספקת חום ואהבה לחניך המתלבט, כאילו האמת הצרופה ברורה ומה שנותר הוא להתגבר על היצר. ניכר שהמחנכים והרבנים לא באמת יכולים להתמודד עם הטענות לגופן. לכן בעיניי הגישה הזאת עצמה היא אחד הגורמים העיקריים לחילון ולחוסר היכולת להתמודד עמו.

כאן אשתדל להתמקד בטענותיו והנחותיו של הרב אליהו, ואטפל בהן בקצרה בשני שלבים: א. התמודדות עם הטענות שלו. ב. ביקורת על ההנחות המתודולוגיות שלו (שאומצו גם על ידי מבקריו).

א. ביקורת על טענותיו

1. הרב אליהו פותח בנתונים על החילון בחינוך הציוני-דתי. הנתונים עצמם מוצגים בצורות שונות על ידי גורמים שונים, ונראה שהם תלויי אג’נדה. ראה למשל בתגובתו של אמנון שפירא שמביא נתונים הפוכים. לכן גם הנתונים שעליהם הוא מתבסס הם בעייתיים, וממילא כמובן גם הניתוח של משמעותם אינו חד משמעי.
2. הרב אליהו דן בעיקר ביחס להצלחות והכישלונות של הציבור המודרני-ליברלי מול זה השמרני-חרד”לי. לטענתו אין צורך להיות חרדים כדי להצליח. פירוש: אפשר גם להיות חרד”לים, כלומר חרדים שאומרים הלל ביום העצמאות. בקיצור, לא ברכת ההלל היא שגורמת לחילון. טוב.
3. הרב אליהו מסביר לנו שהציבור הציוני-דתי מהווה תשתית לתיחזוקה של החילוניות. זו כמובן אמירה פתטית וחסרת שחר. גם אם יש חילון משמעותי בציבור הדתי, החילוניות לא נעלמת, ובטח לא בקצב כזה שבלי החילון הציוני-דתי הדבר היה מאיים על קיומה.
4. למעשה המצב הוא הפוך. להתרשמותי (שמגובה גם בסקרים שונים), יש בשנים האחרונות התקרבות משמעותית של החברה בישראל לדת ולמסורת, ואני מעריך שלתופעת החילון יש תפקיד משמעותי בעניין. המתחלנים נמצאים על רצף ובמובן מסוים מביאים פן של התפיסות המסורתיות והדתיות לחברה הכללית. יתר על כן, אם אתה מצפה לפתיחות מהציבור החילוני למסרים שלך, עליך לשלם בפתיחות לכיוון ההפוך. לטנגו דרושים שניים. כך נוצר רצף דתי-חילוני משני הצדדים, ואני ממש לא יודע להעריך מה משמעותו ומה היה קורה בלעדיו (האם המצב הכללי היה משתפר או מורע).
5. לפעמים מה שהרב אליהו קורא דתל”שיות אינו אלא דתיות מסוג שונה מזו שהוא מאמין בה. במובן הזה הוא עצמו (והתפיסות שהוא ועמיתיו מבטאים) אחד הגורמים לתופעת החילון.
6. הרב אליהו קורא לכולנו לא לחיות בשקר, ורואה בזה את עיקר הבעיה שמובילה לחילון. בעיניי זו דיאגנוזה מופרכת לגמרי, וממש הפוכה למציאות. הרי בו בזמן הוא ועמיתיו לדעה מתנגדים לחשוף את התלמידים ואת הציבור לאופציות מחשבתיות אחרות. הם מנסים להשתיק קולות אחרים, ובכך גורמים לציבור לחיות בשקר (כלומר באמת שהם מאמינים בה והחליטו עליה עבור כולם).

היחס לחינוך נשים הוא ביטוי חד לתופעה הזאת. החינוך השמרני מצפה מנשים לאמץ את המערכת הדתית וההלכתית ולהיות נאמנות לה בלי פשרות, בלי שניתנת להן האפשרות ללמוד את המקורות והאמונה ברמה טובה (לא שהבנים כן לומדים זאת ברמה טובה) ולגבש עמדה משלהן לגביה. זו דרישה אבסורדית לחיים בשקר.

7. במסגרת המסקנות שלו במאמר הזה עצמו, קורא הרב אליהו להשתקה גורפת יותר כדי למנוע את החילון. הוא קורא לפטר מורים ומנהלים שדוגלים בכיוונים ליברליים, לצנזר עיתונים, לא להיחשף לאינטרנט ולטלפונים החכמים, להוביל ילדים להתחתן בגיל צעיר כדי שלא תהיה להם אופציה לקבל החלטות בשלות ועצמאיות, להגביר הפרדה בתנועות הנוער, וכל זה נעשה תחת הכותרת “לא לחיות בשקר”. כשמסתכלים על זה כך, נראה שמדובר במאמר סטליניסטי ממש (ע”ע אורוול: בערות היא חכמה, בורות היא כוח וכו’). אני ממש נדהמתי למקרא הדברים.
8. להערכתי, החילון קורה, בין היתר (ולא אצל כולם כמובן), בגלל שאנשים מאסו בחיים בשקר שמציע להם הרב אליהו ובתפיסות האנכרוניסטיות והסיסמתיות שהוא מבטא. אנשים החליטו לשים את הבעיות על השולחן ולהפסיק לתת לאחרים להציג להם תמונת עולם מצונזרת ולגבש עבורם באופן פטרנליסטי תפיסות עולם דתיות.
9. הטענה שמבתים ליברליים יש נשירה גבוהה יותר היא די טריוויאלית. מי שפתוח יותר לאפשרויות אחרות יש יותר סיכוי שיאמץ אותן. האם פירוש הדבר שעליי לא להיות ליברלי כדי שילדיי יאמצו אוטומטית את התפיסות שלי (או בעצם לא את אלו שלי אלא את אלו של הרב אליהו, שאני אמור לאמץ רק כדי שהם ישרדו)? הרי זו גופא משמעותה של ליברליות. הרב אליהו בוחן את התופעות ומשווה ביניהן על בסיס הקריטריונים שלו עצמו. אין פלא שהוא יוצא הצודק והמצליח יותר (ראו להלן על הברווז והנשר).

הסתייגות

כל זה כמובן לא אומר שמדובר בשאלות של שחור-לבן. יש מקום לצמצם את החופש בגיל צעיר ולהרחיבו מאוחר יותר. לא תמיד מחנכים אנשים ותלמידים באופן האידאלי והנכון בטהרתו. בהחלט יש מקום לשיקולים חינוכיים שגורמים לסטייה כלשהי מן האמת הצרופה כדי להשיג תוצאות טובות יותר ולמנוע בעיות חינוכיות. אבל זה אפשרי כאשר הדברים נעשים במינון ראוי וסביר, ובתנאי שעם הזמן והגיל כן פותחים את מלוא האפשרויות בפני האנשים. טענתי כאן לא נוגעת למינון, אלא רק לחד צדדיות של הדיון, שמציג הנחות וקריטריוני הצלחה בביטחון כאילו זו התשתית המוסכמת לדיון. ההנחה כאילו הכל כפוף לשיקולי שרידות היא בעצמה אינה נכונה. חלק מהוויכוח צריך להתנהל על הקריטריונים הללו עצמם, וזה מביא אותי לסעיף הבא.

ב. ביקורת על התשתית של הדיון

הביקורת השנייה שלי היא עקרונית וחשובה יותר, והיא מחזירה אותי לחלקו הראשון של הטור. הביקורות שהצגתי עד כאן התמודדו עם טענותיו של הרב אליהו לגופן. אבל מה שמשותף לטענות הללו ולרוב הביקורות האחרות שקראתי על דבריו הוא אימוץ התשתית הבסיסית לדיון. יש דיון על הנתונים, האם הם נכונים והאם הם מייצגים, ויש דיונים על הדיאגנוזה (מה ראוי לעשות ומה יועיל), אבל כל הדיון מתנהל בתוך המסגרת המחשבתית שמניח הרב אליהו. גם מבקריו (למשל הרב יצחק נריה,[2] שמואל שטח ועוד) מאמצים אותה מבלי משים.

בפרק 44 של הספר השלישי בטרילוגיה שלי אני עוסק בביקורת על השמרנות הדתית. אני מביא שם סיפור שבו פתח הפסיכולוג ברוך כהנא את סקירתו על ספרי, שתי עגלות וכדור פורח:

מספרים, יום אחד קרא הברווז אל הנשר: אתה הוא זה הרואה את עצמו כמלך בעופות? בוא להתחרות עמי בשחייה ונראה מיהו הטוב ביותר! הסכים הנשר, לא עוף כמוהו יברח מעימות! אלא שהרחק לא הגיע. טפריו העזים היו חסרי אונים כנגד זרמי המים, נוצותיו נספגו כליל, ובאמצע הדרך נאלץ לנטוש בבושת פנים. אם כן בוא תתחרה בי אתה! קרא הברווז אל אחיו של הנשר שצפה במפלת אחיו. לא, תודה! השיב האח ונמלט בחזרה למרומי קנו, אי שם בפסגת אחד ההרים.

הברווז שזכה בשתי תחרויות הוגנות הוכתר רשמית למלך העופות החדש ושלט ביד רמה. איש לא העז לחלוק על דעתו בשום עניין ותחום, ואיש גם לא העז לחשוב על הביצה ללא אדונה הבלתי מעורער. אלא שלאחר זמן שב ונראה שם נשר, זוקף ראשו בגאווה. מי אתה, שאל הברווז. זה שניצחתי או זה שברח? לא זה ולא זה, השיב הנשר. אני אחיהם הצעיר. באתי להזמין אותך לתחרות, אבל הפעם לא בשחייה. באתי להציע תחרות מעוף.

דומני שבדרך כלל מספרים את זה הפוך, על ברווז שמסרב להתחרות עם הנשר באוויר ומזמין אותו להתחרות בו בבריכה, אבל העיקרון כמובן זהה.

אני רואה את עיקר הבעיה בדיון סביב דבריו של הרב אליהו בתשתית העקרונית של הדיון, שלכאורה מוסכמת על כולם. המבקרים מקבלים את הקריטריונים שלו ומתחרים איתו בבריכה השמרנית עצמה. אבל כפי שכתבתי למעלה, אני כופר בתשתית הזאת, כלומר מזמין אתו לתחרות באוויר. אני מתנגד עקרונית לסוג השיקולים שהוא העלה, גם אם הם היו נכונים ומוסכמים, ולא רואה בהם בכלל קריטריונים עיקריים להצלחה או כישלון, וזאת משתי סיבות עיקריות (שכמובן יש קשר ביניהן): 1. קולקטיביזם מופרז. 2. חוסר הרלוונטיות של שיקולי תוצאה-שרידות. כעת אפרט יותר.

1. קולקטיביזם. שיקולים כמו אלו של הרב אליהו רואים באדם הפרטי “שמן על גלגלי המהפכה”, כלומר בורג בקולקטיב. הרב אליהו מוכן להקריב את טובתו של היחיד כדי להגיע לתוצאות סטטיסטיות טובות יותר (בהנחה שאכן מגיעים אליהן כך, הנחה שאני כופר בה). הדיונים נוסח הרב אליהו לא עוסקים בטובתו של הפרט, וגם לא בדרך הדתית הנכונה, או באיך ראוי לחנך את האדם, אלא מנסים לבנות מכונה להשגת תוצאות קולקטיביות סטטיסטיות אופטימליות. הם שואלים את עצמם איזה מכניזם יעצב ויפלוט עבורנו את החניך הממוצע הכי טוב והכי אחיד, וכמובן גם הכי קונפורמי. אינדיווידואליות היא מסוכנת, כי אדם אוטונומי ואינדיווידואלי עלול להגיע למסקנות משלו שלא תמיד ימצאו חן בעינינו. לכן המסקנה העיקרית שלו היא שעלינו להגביר את הסגירה, הצנזורה והרידוד ולהתעלם מהקשיים ומהשאלות.
2. תוצאתנות-שרידותיות. מעבר לזה ששיקולים קולקטיביים הם בעייתיים בעיניי (אף שיש להם מקום מסוים. אני מדבר כאן על העיקרון ועל התשתית לדיון), שיקולי תוצאה כשלעצמם גם הם בעייתיים בעיניי, מעצם היותם כאלו, מהסיבות שנמנו למעלה. גם אם הייתי מאמין בקולקטיביזציה כמו של הרב אליהו, עדיין אני מעדיף שיקולי תוכן על פני שיקולי שרידות. גם אם אני בונה חינוך כדי להוציא תוצר ממוצע אחיד אופטימלי, עדיין התוצר הזה אינו התוצר שהרב אליהו מדבר עליו. אם כדי שהדתיות תשרוד יש לחנך לדתיות מעוותת ובעייתית, אני בכלל לא בטוח שאני מעדיף זאת על פני החינוך הנכון למרות מחיריו.

ושוב, עליי לציין שיש מקום לסוג כזה של שיקולים, בטח כשבונים מערכת גדולה כמו מערכת החינוך (השאלה האם בכלל טוב שזו תהיה מערכת גדולה, היא שאלה אחרת). אבל הצגת התמונה כאילו הקולקטיביזם והשרידות הם חזות הכל, ולשפוט באופן תוצאתני את הכיוונים הדתיים והחינוכיים השונים בדיון זהו כשל מהותי בעיניי. השיקולים שלו נראים לקוראים דתיים רבים משכנעים ואף מוחצים. אין פלא שגם רוב מבקריו אימצו את התשתית המחשבתית של הרב אליהו, והתווכחו איתו בתוכה. הם מתחרים איתו בבריכה, אבל אני מזמין אותו להתחרות באוויר.[3]

[1] הדבר אמור בעיקר כלפי החלטות דתיות. בתחום המוסר אולי יש ערך תוצאתי להועיל ולא להזיק לזולת, ולכן שם יש פחות משקל להכרעה של האדם עצמו (אם כי גם שם היא חשובה כמובן).

[2] תגובה חלשה ובעייתית ביותר. יש שם יותר הטפה ריקה מאשר התייחסות עניינית. דומני שביסוד הדברים הוא  מנסה לעמוד על הנקודה 1 כאן למעלה (דיון בפרט ולא בקולקטיב).

[3] אציין כי משהו בכיוון הזה מצאתי בתגובתו הקצרה של הרב דוד מנחם ובדבריו של הרב אלעאי עופרן (שאיני מסכים לחלק ממנה).