‘הדילמה החברתית’: מבט על רשתות חברתיות (טור 335)

בס”ד

אתמול (ג) ראיתי את הסרט ‘הדילמה החברתית’, שעוסק ברשתות חברתיות ובהשפעתן על חיינו. הסרט בנוי מראיונות עם אנשים מרכזיים בתעשיית הרשתות החברתיות (פייסבוק, גוגל, טוויטר וכדומה), שמדברים על כך שכמה אנשים בעמק הסיליקון מהנדסים את החברה שלנו וכשהדבר עולה ברצונם הם מניעים מיליארדי אנשים לפעולה כאילו היו מריונטות על לוח. ‘האח הגדול’ של אורוול כבר כאן. במקביל יש שם מעקב אחרי כמה צעירים ספציפיים שמהונדסים על ידי שלושה אנשי הייטק מרחוק (מעמק הסיליקון) שמעלים לפניהם מידע ופניות שונות וכך גורמים להם לעשות ולפעול בדיוק באופן ובזמן שהם מחליטים עבורם.

דומני שהמרואיינים בסרט הם בעיקר כאלה שפרשו מעולם הרשתות וכיום פעילים ביצירת טכנולוגיה הומנית ומצפונית יותר, וככל שהבנתי חלקם פרשו על רקע הבעיות המוסריות והחברתיות שמתוארות בסרט. הסרט הוא להיט גדול בימים האחרונים, וקיבלתי עליו לא מעט המלצות כחובת צפייה. אכן מצאתי אותו מעורר למחשבה ואפילו מפחיד. אבל לדעתי יש בו גם לא מעט כשלים, וכפי שאנסה להראות כאן במידה מסוימת הוא מנסה לעשות לנו בדיוק את מה שהוא מתריע מפניו.

תכתובת ראשונית

העניין שלי בסרט החל במייל שקיבלתי מגיל לפני כמה ימים:

לא ראיתי שכתבת על העניין אבל יש עכשיו הזדמנות: ההתמכרות ההמונית לרשתות החברתיות ולסמארטפון באה לידי ביטוי נוקב בסרט חדש שעלה לנטפליקס ובו ראיונות עם מפתחי הפייסבוק\טווויטר ועוד ועוד. זה סרט מפחיד – והוא ממחיש יפה את העניין של הפייק ניוז, בעיית היעדר קנה מידה לאמת, ואת ההרס שזה יביא ומביא לדמוקרטיה ולאנושיות בכלל. לא אכביר במילים, יש כמה וכמה הרצאות על כך בטד, וגם בעברית מיכה גודמן כותב על כך כעת ספר והוא סיפק שתי הרצאות יוטיוב מעולות. מיד אצטרף כמה לינקים.

אני חושב שיש מקום נכבד להרחיב על כך מנקודת מבט פילוסופית, אנושית ויהודית. יש בכך צו דחוף למדיי שכן לפי טענות רבים אנחנו בני הדור האחרון שמודע לקיום אחר, כזה שאינו מנוטר תמידית על ידי אינטליגנציה מלאכותית. (סליחה על הדרמטיות לא היה לי זמן לקצר 🙂 )

כאן הופיע אצלו לינק להרצאה של מיכה גודמן שאני מביא לטובת הקוראים באתר (אציין שלא שמעתי אותה).

על כך עניתי לו:

אחשוב ואבדוק. על פניו נראה לי דרמטי והיסטרי מדיי. התרגלנו להרבה שינויים וכנראה נתרגל ונתמודד גם עם זה.

הוא כתב לי:

בכל מקרה כדאי שתצפה.

אני מקווה שאתה צודק. כאב צעיר אני מאד מוטרד מהילדות של הילדים שלי שעלולה להיות רווית מסכים והשפעות שאין לי שום שליטה בהן ולא אמורות להיות בטווח תודעתם וכו’. ואכמל. 

לגבי הטענה שנתמודד עם זה הם מתייחסים לכך שזה שונה הפעם כי ההשתנות של כח החישוב ושל הטכנולוגיה הזו גדלה בקצב אסקפוננציאלי – וזה דבר שאיתו האבולוציה של המוח האנושי לא יכולה לעמוד בו וכו’ וכו’.

סיימתי את התכתובת במענה קצר שלי (שקדם לצפייה בסרט):

כאב מבוגר יותר, אני יכול לומר לך שילדים עוברים הרבה ניסיונות, והם אף פעם לא בשליטתנו (וטוב שכך). לכל דור יש את הניסיונות שלו (אקספוננציאליים או לא. הוא תמיד בטוח שמעולם לא היו כאלה), ובמוקדם או במאוחר הוא מפתח את הנוגדנים הראויים. לעתים זה לוקח זמן ויש שלבי ביניים מטרידים, אבל בסוף יהיו כלים להתמודד. אתרים שמנסים להציג חשיבה שיטתית ושפויה, ובעיקר ביקורתית מול שטף המידע, הבורות והפייק, הם חלק מאותם כלים/נוגדנים. לכן צריך להיזהר לא להיות קונטרול פריק ולשחרר. ילדים ואנשים צריכים להיות בעידן שבו הם חיים. להתמודד, ולא לפחד ולא להימלט ממנו. לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

צריך לזכור שהעידן ללא אינטרנט וללא מסכים סבל (ועדיין סובל, בקבוצות שלא נחשפות לאותם כלים) מבעיות לא פחות קשות. סגירות בפני דעות וטיעונים, חוסר יכולת לבקר מה שמספרים לך, שליטה על צינורות הכוח והמידע וצנזורות וכדומה. ביזור בעיניי הוא בד”כ טוב, עד שיוכח אחרת. תמיד יש חסרונות וכששמים עליהם פוקוס זה נראה אפוקליפטי, בפרט אם טורחים להציג זאת כך. על כך כבר אמר החכם מכל אדם: “אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה…”. וואלה, צודק.

היום, אחרי הצפייה, אני חייב לומר שהסרט מטריד למדיי, אבל עמדתי הבסיסית נותרה בעינה. תחושתי הייתה שבמובן מסוים הסרט מנסה לעשות לצופים את מה שהוא עצמו מזהיר מפניו, כלומר להניע אותם לפעולה על בסיס האג’נדה ומצגי המידע והטיעונים של היוצרים והמרואיינים, שהם לכאורה בני סמכא ולכן הצופה מקבל את עמדתם והערכותיהם כקביעה אובייקטיבית. אני משער די בביטחון שהמרואיינים היו בעצמם שותפים לפרוייקט של הסרט (אין לי מידע קונקרטי, ובטח לא עד כמה. אבל אני משוכנע שיש מעורבות כלשהי). צריך לזכור שהאנשים שמופיעים בסרט באו מהעולם של הנדסה חברתית שמפניו הם מתריעים, כלומר זו עיקר מיומנותם. כעת הם משתמשים בה לצד השני, ועדיין מדובר על ניסיון להנדס תודעה חברתית קולקטיבית. אני חושב שכל צופה ביקורתי יכול לראות שלא מדובר כאן בעיתונאות או פובליציסטיקה אובייקטיבית, אלא באג’נדה שמועברת על ידי אנשים מיומנים (בעלי כוונות טובות להערכתי).

כאן ברצוני להרחיב מעט את הדברים. אך על רקע פנייתו של גיל, אקדים ואומר שלדעתי אין לכל זה וליהדות מאומה. זו שאלה אוניברסלית כלל אנושית, ואיני חושב שליהדות יש משהו מיוחד לומר לגביה, יותר מאשר לכל גוי אתאיסט. השאלה ביסודה שייכת למוסר ולשיקולי שכל ישר, ובעניין הזה אין ליהדות אמירה ייחודית (או אמירה בכלל).

האמירות העיקריות

אסכם כאן כמה מהנקודות העיקריות שעולות בסרט (יש שם לא מעט אמירות וטיעונים בעייתיים, בפרט של המומחים האקדמיים שמרואיינים שם, אבל כדי להקל לא אכנס לכל זה בפירוט כאן).

ראשית, האח הגדול שולט בכל מחשבותינו, במידע שמובא אלינו בהצעות שאנחנו מקבלים, ודרך אלו גם במעשינו ועמדותינו. שנית, הייתה שם אמירה חכמה מאד שבכל מקום שאינך משלם על השירות אתה אינך הלקוח אלא המוצר. אדם לא משלם על שימוש בפייסבוק, בטוויטר, או בגוגל, וזה מפני שהוא עצמו המוצר שהם מוכרים. בניגוד למה שחושבים אנשים, הפלטפורמות הללו לא מיועדות עבורנו. אנחנו לא הלקוחות שלהם, אלא המוצר שהם מוכרים. הלקוחות שלהם הם המפרסמים שמממנים את השירות הזה. לכן השירות שנקבל אינו מעוצב על ידי האינטרס שלנו (אם כי כן על ידי רצונותינו, שהרי המטרה היא למשוך את תשומת הלב שלנו), אלא על ידי האינטרס של המפרסמים, ובעצם של בעלי ומנהלי הפלטפורמה עצמה (שרוצים למקסם את הרווחים שלהם).

כדי להבין איך זה עובד, עלינו לדעת שמה שרוצים כל אלו הוא בעיקר שני דברים: למקסם את זמן המסך שלנו בפלטפורמה שהם מנהלים/מציעים, ולמקסם את ההצלחה השיווקית (שהפרסומות יהיו אפקטיביות). שני האינטרסים הללו קובעים את כל ההתנהלות מול כל אחד מאיתנו. כך כל אדם מקבל מידע סלקטיבי שמתאים לטעמו ולהיסטוריה שלו כפי שנלמדו על ידי האלגוריתם, וכמובן שזור ומובנה בזה גם סוג וצורת הפרסומות וסוג המוצרים שיפעלו עליו בצורה הכי אפקטיבית. הוא  מקבל את זה כתבלין על גבי המידע שהוא מחפש, לפני ואחרי ובתוך. לפעמים המידע קובע את הפרסומת ולעתים להיפך. בניגוד למה שרבים מאיתנו חושבים, המידע שמופיע בפנינו אינו דף בית אחיד של גוגל (הצעירים שמכירים וחיים את זה מגחכים על זקן כמוני שמתחדשים לו דברים פשוטים). לא כולנו רואים את אותו מידע. גם אם נחפש בדיוק אותו דבר, לא נקבל אותן תשובות. התשובות מותאמות לנו, וכמובן הכל בנוי בפריזמה של האינטרס השיווקי של המפרסמים ומנהלי הפלטפורמה, כפי שהאלגוריתם שליט”א מחליט.

הסרט מספר לנו שאותה כת של מנהלי ויוצרי רשתות בעמק הסיליקון והמפרסמים שמשתמשים בהם, לומדים בסטנפורד בתכנית מיוחדת אצל פסיכולוגים “יודעי כל”, שמלמדים אותם כיצד לשחק בנו ולתמרן אותנו כרצונם. זה מוצג שם כאילו הפסיכולוגיה הזאת היא אוסף עובדות וטכניקות מוצקות שמי שמצויד בהן שולט באנשים ודרכם בעולם. אתה מקבל שם כלים שבאמצעותם ניתן לעשות באנשים מה שאתה רוצה, וכל העולם סביבך מאבד אוטומטית כל צלם אנוש ויכולת החלטה עצמאית. אני חייב לומר שהאמון שלי בפסיכולוגיה בכלל הוא  מוגבל מאד, ולכן את הקטע הזה אני לא לגמרי קונה (ראו בהמשך על חשיבותו של ההיבט הסטטיסטי של הסוגיא). עם כל הכבוד לטכניקות שיווקיות ולפסיכולוגיה, הן לגמרי אוברייטד בעיניי. ברור שיש להם כוח ויכולת להשפיע, אבל הסרט מציג את זה כאילו שיש כאן איזה תכנות דטרמיניסטי של כל אחד מאיתנו ושל ההמון בכלל. את זה ממש לא קניתי.

חשוב לציין שמנהלי ויוצרי הרשתות הללו אינם מוצגים שם כרשעים, והם כנראה באמת לא כאלה. להיפך, רובם מונעים מכוונות טובות וכמובן גם מרצון לגיטימי להרוויח. כידוע, הם אפילו עושים ומשקיעים הון עתק בפעולות אלטרואיסטיות, ולהערכתי חלק ניכר מזה נעשה מכוונות טובות. המוצרים שלהם במקורם נועדו להיטיב לכולנו, ובאמת מאפשרים הרבה מאד טוב. הסרט לא מתעלם מהתועלת העצומה שיש ברשתות החברתיות. תיאום השתלות, מידע לציבור, קבוצות טרמפים, החלפת דעות, ארגוני צדקה ופילנטרופיה, מידע עיוני ומסחרי זמין, בידור ברמות שונות, קשרים חברתיים, תחומי עניין ועוד ועוד תועלות עצומות שהרשתות הללו מניבות לנו ולא במקרה. לזה הן מיועדות, שכן התועלת הזאת היא שמושכת אותנו אליהן וזה הרי האינטרס שלהן. אלא שבאמצעות כל זה היוצרים והיזמים רוצים להרוויח. אבל זה לגיטימי לגמרי. אז איפה בכל זאת העסק נכשל? זה הכל בגלל גיבור הסרט, הלוא הוא מורנו האלגוריתם.

מרגע שיצרו את האלגוריתם, כלומר את הדמון המופשט שמניע את כולנו, הוא משתחרר מהבקבוק ונעשה ברנש עצמאי. הגולם קם על יוצריו ועל כולנו, ומנהל אותם ואותנו כאחד. כך, למשל, יוצרי כפתור ה’לייק’ של פייסבוק (מדהים עד כמה הדבר הקטנטן והנאיבי לכאורה הזה כנראה דרש צוות פיתוח גדול של אנשים מאד מוכשרים, ונראה שהוא היה פרויקט טכנולוגי אדיר וחדשני) חשבו שהם מביאים לעולם מכשיר להבעת אמפתיה, להחלפת דעות וליצירת קשרים חברתיים אפקטיביים יותר (וכמובן גם רווח עבורם, אבל כאמור זה לגיטימי לגמרי). אבל בסוף נוצר מכשיר “מפלצתי” שגורם לנו לזייף ולשקר או לצעירים לעשות ניתוחים פלסטיים כדי להיראות טוב יותר ולקבל יותר לייקים ועוקבים, וכשזה לא קורה אזי יש תגובות קשות. במקרים לא מעטים הדבר גורם לאנשים לדיכאון ואף להתאבדויות (על רקע מיעוט הלייקים). בשלב זה, למרות הכוונות הטובות, הלייק מנהל הרבה מחיינו ולאו דווקא לטובה. האלגוריתם החליף את יוצריו, והכוונות המקוריות אבדו בתהום הנשייה. בעוצמות טכנולוגיות וכמויות אנשים שכאלה, קשה מאד לנבא מה האלגוריתם שלנו יניב, ומה בדיוק תהיינה כל התוצאות הישירות והעקיפות של הכוונה הטובה שלנו.

התוצאות

ואכן, ישנן כמה תוצאות בעייתיות למצב שבו הרשתות והאלגוריתמים שולטים בכולנו. ראשית, הדיכאונות וההתאבדויות, וכמובן התסכולים שעומדים בבסיסם. הרשת יוצרת עבור רבים מאיתנו מודלים לא אמיתיים של יופי וחכמה, וכך יוצרת קינאה ותחרות לא הגיוניות. הרשת מביאה לחשיפה של המרחב הפרטי לעין כל, ולפגיעה אנושה בקשרים האנושיים הבלתי אמצעיים (כולם נמצאים מול המסך במקום לדבר ולהיפגש, ואצל ילדים במקום לשחק). היא יוצרת שיימינג פרוע ומביאה למלאכותיות בחיים ובהתבטאויות שלנו, לזיוף ושקרים (כדי להיראות טוב ומרשים), לרמאויות ונוכלויות שונות, לפשעים זמינים מאד ובקני מידה אדירים שלא נודעו בעבר, והעיקר (שלפי יוצרי הסרט עומד בבסיס הכל) לאבדן קני המידה שלנו לאמת. זוהי תופעת ה”פייק” המדוברת כל כך (אגב, גם היא מדוברת בעיקר ברשתות, אבל אין דרך לדעת האם הדיבור על פייק אינו פייק בעצמו. ערבך ערבא צריך).

כבר כאן אומר שאני לא מסכים שאבדן קני המידה לאמת ולעובדות זהו שורש הכל, אבל אני כן מסכים שזו אחת הבעיות העיקריות של תקופתנו. אגב, זה התחיל עוד לפני עידן הרשתות. הפוסטמודרניות בנתה פלטפורמה מחשבתית ותרבותית שמצמיחה ביתר שאת את התופעות הללו שכן היא לא מכירה עקרונית בהבחנה בין אמת לשקר ובין עובדה לפייק. על הקרקע הזאת קל מאד לרשתות החברתיות להצמיח את הכאוס שנוצר כיום. שני המכניזמים הללו, הטכנולוגי והתרבותי-הגותי, מזינים זה את זה, ומגבירים מאד את האפקטים המוכרים שהיו כאן גם קודם לכן.

חשוב להבין שדווקא בגלל הצפת המידע אין מנוס מהתייחסות סלקטיבית אליו. אי אפשר לקרוא הכל ולצרוך הכל ולהאמין לכל. הדברים גם סותרים זה את זה. לכן אדם חייב לסנן את המידע ולגבש עמדות ביחס אליו. אלא שמי שעושה את הסלקציה עבורנו הוא בדרך כלל האלגוריתם שליט”א, ולא תמיד אנחנו עצמנו. יתר על כן, רובנו לא מודעים לכך שאנחנו ניזונים ממידע סלקטיבי, כי הוא מוצג בפנינו כאילו היה כאן דיווח עיתונאי אובייקטיבי ואחיד לכולם. יש תמונות ותיעוד וטיעונים מוחצים, וציטוטים (אמיתיים או לא), ומה יכול להיות יותר ודאי ממראה עיניים?! כך אנשים מאבדים את היכולת לגבש עמדה עצמאית. האלגוריתם מסייע לנו לסנן את המידע ובוחר במקומנו מה המידע שנחשף בפנינו.

כך יוצא שכל אחד חי בבועה שתמיד מותאמת לעמדותיו, לחברה ולתרבות שלו ומחזקת אותן בתהליך מטורף של משוב חיובי. במונחים של הנדסה, משוב חיובי הוא מכניזם של חיזוק עצמי שחוזר שוב ושוב ומביא בסוף להתפוצצות. כך אם מדובר באדם שמחפש קונספירציות ונוטה להאמין להן, יוצעו לו תמיד אתרי קונספירציה (יש בסרט הדגמות משעשעות לגבי כדור הארץ השטוח, ומרכז שמפיץ דעות קיצוניות וחשדות לקונספירציה). עם הזמן אותו אדם נעשה יותר ויותר משוכנע שכל מה שסביבו הוא קונספירציה (פרט למידע שהוא עצמו מקבל אודות קונספירציות). לך תסביר לו שזו עצמה קונספירציה של האלגוריתם שעושה עליו מניפולציות. כמובן שיש בעולם קונספירציות, וברור שחשוב מאד להיות מודעים להן ולהיות ביקורתי וחשדן כלפי מידע וטענות שמוצגים בפניי, אבל המשוב החיובי יוצר מצב שבו כל מה שלא מתאים להנחות האפריוריות שלנו נתפס אצלנו כקונספירציה. האדם מאבד את החשדנות הבריאה והקונסטרוקטיבית והופך להיות קונספירטור אובססיבי שלא מסוגל להאמין לשום דבר. אי אפשר לדבר איתו ובוודאי לא לשנות את דעתו. הוא נעשה יותר ויותר משוכנע שהרי כל המידע שמוצג בפניו תומך בעמדתו, ואם מתחמק משהו שלא מתאים הוא מוצג כקונספירציה מגמתית. הצודק האולטימטיבי נמצא אצל כל אחד מאיתנו ואין עם מי לדבר.

אם האלגוריתם מזהה שמדובר באדם בעל תפיסת עולם ימנית, הוא יקבל אך ורק כתבות, מידע, או דעות (וגם תיאוריות קונספירציה), שמשדרות על הגל הזה. הוא ישמע להנאתו  איך בית המשפט מתנכל לאנ”ש ותמיד בעד הערבים, איך השמאלנים רשעים ובוגדים, וגם טיפשים כמובן וכדומה. כך גם אם הוא שמאלן, הוא ישמע איך ביבי ובנט שוב השתלחו במערכת משפט על לא עוול בכפה, ולמה המתנחלים רוצחים ושורפים את כל הערבים וגונבים את קרקעותיהם בסיוע הממשלה. במצב כזה, אפילו אם כל פרט מידע שהאדם מקבל היה אמיתי (והוא לא), הסלקטיביות כשלעצמה גורמת לנו להחזיק בצורה נחרצת ולא קשובה בעמדות מוטות ולא מאוזנות. כך יוצא שהעולם מחולק בעיני כל אחד מאיתנו לצדיקים ורשעים, לעמדות בעלות צדק מוחלט מול עמדות מטופשות וחסרות שחר, מה שמתאים לכל העובדות והנימוקים ומה שמנוגד לכולם. אין צורך לומר שהרשימה היא כמובן קבועה ולא בת שינוי. אין שום טיעון סביר או עובדה שתומכים בתפיסה שמאלית אם אתה ימני, או להיפך. עליך רק להסתכל בגוגל ולראות שאני צודק, הרי העולם כולו נגדנו/בעדנו.

אנחנו רואים שהאלגוריתם קובע את המידע, הדעות, החוויות, הפרסומות וכל מה שמוצג בפנינו לפי טעמנו. אם כן, עולה הטענה שבעצם בבסיס כן עומדים אני ועמדותיי שלי. הרי אני זה שבוחר את הכיוון, ימין או שמאל, קונספירציה או לא, ולא האלגוריתם. זה כמובן נכון עקרונית, אבל היכולת לשנות עמדה וטעם כמעט לא קיימת במצב כזה. האלגוריתם מקבע אותי על עמדתי הראשונית וגורם לה להתחזק באופן מלאכותי ולא אמיתי, ולא להיות קשוב לשום טיעון או עובדה נגדיים.

חשבו לרגע על המצב סביבנו. אף אחד לא מוכן להשתכנע שביבי פושע, אם הוא מתומכיו, או שיש לו גם תכונות טובות ומטרות חיוביות, אם הוא ממתנגדיו. ביבי הוא קרבן אולטימטיבי או רשע אולטימטיבי ומוחלט. כל העובדות והטיעונים מצביעים לאותו כיוון, אבל הכיוון הזה כמובן תלוי בשאלה מי אתה ומה האתר שאתה קורא. הימין והרפובליקנים לא מאמינים בהתחממות הגלובלית כי הם ניזונים ממידע סלקטיבי שמכוון לכיוון שלהם. אבל גם השמאל לא מוכן לשמוע טיעוני נגד שמצביעים על כך שהתחזיות הללו ספקולטיביות ומגמתיות ולא מאד מבוססות. כ לאחד מזלזל בטיעוני הנגד, שהרי הוא משוכנע שכל העובדות מצביעות על כך שהוא צודק. כך הוא לגבי כל אספקט של חיינו. כל אחד מאיתנו לכאורה פתוח לעולם כולו אבל בעצם סגור בבועה. מדובר בבועה של טעם, בועה של אידאולוגיה ומילייה חברתי, בועה של אופנה וצריכה ועוד, וכל בועה כזאת היא קבועה, מוצקה ולא ניתנת לשינוי. יתר על כן, בגלל האלגוריתם יש קשר בין הבועות. השמאל מאמין בעובדות מדעיות לגבי נטיות מיניות ובשינויי אקלים והימין והדתיים לא. למה? ככה. זו תמיד קונספירציה של שמאלנים, או טיפשות של ימניים מנותקים. הבועה/ות הללו נוגעות לכל מישורי חיינו. החל מהצריכה שלנו, המשך במידע שאנחנו מקבלים (שתמיד  מחזק את עמדותינו), בטעמנו לגבי יופי ואמנות, במודלים לחיקוי, בעמדות ודעות פוליטיות, בערכים ועוד. כך נקבעות עמדותינו לגבי תופעות הלהט”ב והכפייה הדתית או החילונית. כל אחד מתבצר בבועה שמתודלקת על ידי מידע סלקטיבי, ונעשית יותר ויותר בלתי חדירה.

למרבה התסכול, במצב כזה השיח הופך להיות בלתי אפשרי. אי אפשר לפרסם מידע שלילי על מערכת המשפט אצל אנשי שמאל, ולא מידע חיובי עליה בין אנשי ימין. כל פריט מידע או טיעון לכאן או לכאן מלווה במיליוני תיאוריות קונספירציה, ולמה יש המון עובדות שמוכיחות אותו או את ההיפך באותות ובמופתים. אי אפשר לשכנע ולהשתכנע, כי העובדות כבר ממש לא משחקות תפקיד. יש תחושה שאתה מדבר עם הקיר.

כך כשאתה רואה מי חתום על הטור או הכתבה או התגובה, אתה כבר יודע בדיוק כל מה שיופיע בה. יש מעט מאד הפתעות בשיח של ימינו. כמעט אין התייחסות עניינית, והכל לפי האג’נדה. שוב, כי העובדות אינן (הן פייק), ומה שנותר הוא רק האג’נדה. רק אספר שחשבתי להדגים זאת דרך ההתייחסויות השונות והכל כך צפויות למאמרו של קלמן ליבסקינד שמציע, באופן מנומק להפליא כדרכו, לוותר לביבי בתנאי שיפרוש. אין צורך לומר שליבסקינד חוטף מימין ומשמאל, בלי שום התייחסות לטענותיו (אמור לי מי הכותב ואומר לך מה כתוב שם), אבל החלטתי שזה ממש מיותר. פשוט היכנסו באופן מקרי לגמרי לרשת. אין טור או תגובה שלא לוקה בזה, ורובן באופן מאד חמור ומהותי. מרוב דעות וטורים השיח לגמרי התאדה.

קשה מאד כיום להבחין בין פייק למידע אמיתי, מה שמאפשר למניפולטורים ואינטרסנטים לשחק בנו ובחברה שבה אנחנו חיים. האלגוריתם, לעתים בעזרת מניפולטורים כאלה שיודעים לעשות בו שימוש, מחולל מהפיכות ומאבקים חברתיים במדינות שונות. אלו מונעים על ידי ביטחון גדול של ההמון הזועם בצדקת הדרך (וברשעותו של המנגנון המניפולטיבי deep state), וכל זה יכול להיות בנוי על מניפולציה ופייק גמור. בעניין הזה נופלים אנשים מאד אינטליגנטיים וגם כאלה שמודעים היטב לתפקידן של הרשתות החברתיות (המרואיינים שם מתארים איך הם עצמם, כמי שהיו שותפים ליצירתו של האלגוריתם ומבינים אותו היטב, נופלים בזה שוב ושוב). כך האלגוריתם, עם או בלי המניפולטורים שמשתמשים בו, משפיע גם על תוצאות של בחירות במדינות זרות ועל גורלנו הפוליטי.

במובן הזה, הסרט הצליח להגדיר עבורי תחושות שמלוות אותי בצורה מאד חזקה בשנים האחרונות. מזה זמן אני חש תסכול וחוסר אונים מול מה שמתרחש סביבי. השיח הלך לאיבוד. העובדות הפסיקו לשחק תפקיד כי תמיד יש עובדות נגדיות, חשדות וקונספירציות (שחלקן מוצדקות), ופרשנויות שונות (שחלקן ממש מטומטמות אבל מוצגות בנחרצות ועל ידי “מומחים” יודעי כל שרק מפיצים אג’נדה), ובעצם אתה לעולם לא יכול לדעת מי צודק ומי טועה. מהו מידע אמין ומה לא. שלא לדבר על יכולות ניתוח ועצמאות מחשבתית שכבר לא קיימות. אנשים מעלים טיעונים מטופשים לחלוטין בביטחון מוחלט, שהרי כל העובדות מצביעות על זה. וחוצמזה, הגאון או המומחה הזה או ההוא אמר כך בפירוש. למה הוא גאון ומומחה? כי הוא אומר את האמת – כלומר חושב כמוני. האם הגאוניות שלו רלוונטית לדיון? בטוח שכן. למה? ככה, כי הוא דוקטור. זה קצת מזכיר לי טיעונים חרדיים בנוסח: הרי כל גדולי הדור חושבים//אומרים כך וכך, שגם הם מאפיינים אנשים שגדלים בבועה. כעת כולנו חרדים.

אתם יודעים מה? לכו תדעו האם כל מה שכתבתי כאן אינו חלק מקונספירציה שהופעלה עליי (באמצעות הסרט הזה עצמו) נגד הרשתות החברתיות. אולי כל המידע הזה שגוי ומישהו החליט להלעיט אותי בו ובפרשנויות ובהערכות המאיימות שמתלוות אליו?! ואולי אני מפעיל כעת קונספירציה עליכם…

טוב, עד כאן תיאור לא מאד שיטתי של המצב והבעיות שמציפות אותנו. כולנו מכירים את זה, אבל חשוב להניח את הדברים על השולחן לדיון ולנסות להגדיר ולהבין אותם.

בין תכנות אישי להנדסת המונים

ברקע הסרט נמצאים באופן מאד ברור כמה תקדימים לז’אנר הזה. הסרטים הבולטים הם המופע של טרומן ומטריקס (שעריכת הסרט רומזת אליהם בצורה די חד משמעית), אבל לא פחות מכך הספר שהיה כנראה הראשון בז’אנר: 1984, של ג’וררג’ אורוול. כוונתי כאן בעיקר למושג המפחיד שהוא יצר שם, ‘האח הגדול’. זהו האדם או היישות ששולטת בכל אחד (כמו הבמאי של טרומן) ומתכנתת אותו מרחוק כרצונו. התיאור והשיח בסרט מובילים אותנו בצורה ברוטלית לכיוונים ההם, וכך גם מנגנים יוצרי הסרט על נימים עדינות שמוטמעות בכולנו (כפי שאמרתי, הם מתמחים בהנדסה חברתית. למדו מהטובים ביותר). לכן טענתי למעלה שהסרט הזה, למרות כוונותיו הטובות ולמרות שיש צדק מה בדברים, עושה עלינו מניפולציה כלשהי, מאותו סוג שהוא מדבר עליו. אחד הביטויים העיקריים לעניין הזה הוא הערבוב בין האישי לסטטיסטי, כפי שאסביר כעת.

לכל אורכו, הסרט מלווה בסצינות אישיות שעוקבות אחרי כמה צעירים והוריהם, שמנסים להתמודד ללא הצלחה עם ההתמכרות למסכים וההשפעה שלהם עליהם. מרחוק בבור סודי ומלא מחשבים ומסכים בעמק הסיליקון ניצבים שלושה “רשעים” צעירים אשכנזים (wasps) ששולטים בכל מה שהמסכים מראים לאותם צעירים. כשאחד מהם מגיב באופן שלא  מספק אותם הם שולחים למסך שלו מרחוק פנייה מחבר או חברה, או ידיעה על כך שהאקסית שלו יוצאת עם מישהו אחר, ותוך כדי כך כמובן גם פרסומות שונות, וכך הם מניעים אותו לפעול ולהגיב ולצרוך לפי מה שעולה ברצונם. אם זה לא הולך, האמצעי הבא שיפעילו בוודאי יעשה את העבודה. הצעירים הללו מוצגים בסרט כזומבים שמונעים על ידי הקבוצה הקטנה ששולטת בכל מחשבותיהם ומעשיהם, כמו בובות בתיאטרון.

התחושה שמקבלים מצפייה בסרט היא של שליטה מוחלטת ודטרמיניסטית של האח הגדול בכל אחד מאיתנו. אבל לדעתי התמה הזאת שמלווה את הסרט לכל אורכו משקפת את אחד הכשלים העיקריים בטיעון שלו. השליטה שבה מדובר במקרה של רשתות חברתיות היא סטטיסטית. אף אחד לא יכול לתכנת אותי ולא להחליט במקומי. האלגוריתם יכול להשפיע עליי, או בעצם על קבוצת ההתייחסות שלי, אך זו השפעה סטטיסטית ולא דטרמיניסטית. הוא לא מתערב לי בראש, בניגוד למה שמנסים למכור לנו, אלא מנסה לעצב סביבה שתניע אותי לפעול ולחשוב באופנים מסוימים. זה הבדל חשוב מאד, כפי שאסביר עוד מעט.

קודם רק אעיר שאצל אורוול זה מורכב יותר. הוא אמנם מדבר על הממסד הקומוניסטי, ושם הייתה שליטה על ההמון דרך תעמולה מתמדת וסגירת אפיקי מידע, אבל שם היה גם דיכוי של היחיד (דרך שירותים חשאיים מפלצתיים, איומים והלשנות וכו’). לכן השימוש במושגים אורווליאניים בסרט, גם אם באופן לא מפורש, יש בו משום הצגה לא הוגנת של הבעיה והשפעה לא הוגנת על הצופה. גם במטריקס וטרומן דובר על שליטה באדם מסוים ולא רק בעניין סטטיסטי, ולכן זה לא דומה למה שקורה כאן. הנדסה חברתית אינה דומה לשליטה מרחוק באדם יחיד, ולא נכון ולא ישר לערבב בין שניהם. ההשוואה הזאת היא מניפולציה שעושים יוצרי הסרט.

כמה פעמים בעבר הדגמתי את התופעה הזאת דרך מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בפ”ו מהלכות תשובה. הרמב”ם שם בה”ה מקשה:

והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, הרי גזר על ישראל לעבוד כו”ם ולמה נפרע מהן.

מדוע מענישים את המצרים או את העם שעובד עבודה זרה אם הקב”ה גזר והכתיב מראש שזה מה שיקרה.

הרמב”ם עונה על כך:

לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו”ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם.

הוא מבחין כאן בין גזירה אלוהית על הציבור בכללותו לבין התנהגותו של היחיד. גם אם יש גזירה על כלל הציבור, זוהי גזירה במובן סטטיסטי, ולכן זה לא בהכרח פוגע בחופש של היחיד לבחור כהבנתו וכרצונו. כל יחיד פועל כהבנתו ולפי החלטתו, למרות שההתפלגות הציבורית מוכתבת מראש.

הראב”ד שם משיג עליו בתקיפות רבה:

א”א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות, יאמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי חלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך,

אם אתה קובע מראש מה תהיה הסטטיסטיקה, בזאת גם הגבלת את היחיד. נניח שיש אלף מצרים ו-999 מהם בחרו בטוב (לא לשעבד את ישראל). האם לאחרון שנותר יש חופש לבחור? הראב”ד טוען שכל קביעה סטטיסטית מגבילה גם את היחיד.

אני חושב שהראב”ד לא צודק. מדובר על השפעה ולא על קביעה. ברור שיש לא מעט דברים שמשפיעים על החלטותינו, האם פירוש הדבר שאין לנו בחירה? זה שאומרים משהו על ההתנהגות של הציבור, האם זה אומר שהתנהגותו של היחיד מוכתבת באופן דטרמיניסטי? בהחלט לא.

אבל לענייננו, הטענה עוד יותר חלשה. הראב”ד צודק שאם 999 מצרים יבחרו בטוב לאחרון לא תהיה בחירה (אחרת הקב”ה טועה). הקב”ה יגרום לו לבחור ברע כדי שתתקיים גזירתו. אבל בנדון דידן גם טענתו זו של הראב”ד אינה רלוונטית. הרי בקביעה אלוהית הסטטיסטיקה קבועה מראש, והאנשים הפרטיים יתנהגו כך שתתממש הקביעה הסטטיסטית (כי הקב”ה אינו טועה, והוא כנראה גם קבע את התוצאה הסטטיסטית מראש). אבל בהנדסה חברתית שמתוארת בסרט דנן, המצב הוא הפוך. אין קביעה שנכונה מראש. התוצאה הסטטיסטית (למשל ש-900 מתוך 1000 אנשים יקנו נעליים מתוצרת X) אינה נתון קבוע מראש אלא פועל יוצא של ההחלטות של האנשים הפרטיים. לכן כאן אין מגבלה על החופש של אף אחד. כל אחד יכול להחליט כיצד להתייחס למידע ולפרסומות שמובאות בפניו, והסך הכל נותן תוצאה סטטיסטית כלשהי. כאן אפילו אם 999 אנשים יבחרו לא לקנות אין שום הכרח שהאחרון יקנה. דה פקטו בסוף הסטטיסטיקה עובדת, אבל זו אינה תוצאה של תכתיב דטרמיניסטי.[1] לראות בזה תכנות של בני אדם זו דמגוגיה ומניפולציה.

נכון שהרשתות והמידע המגמתי שהן מציגות לנו משפיעים על ההחלטות וצורת החשיבה שלנו, אבל מה לא משפיע עלינו? וכי מידע אחר לא משפיע? האם הנסיבות והסביבה שלנו אינם משפיעים? בלי הרשתות כל החלטה שלנו היא נקייה? האם החינוך שלנו לא משפיע? האם החברה לא משפיעה? האם כל אלו בידינו? אמנם ברשתות יש השפעה יותר חזקה והיא פועלת על אוכלוסיות יותר גדולות, אבל מהותית זה אותו עניין. החופש של אדם הוא להחליט באופן אוטונומי כיצד לנהוג במסגרת המגבלות והנסיבות הנתונות. עצם קיומן של נסיבות אינו סותר את החופש של האדם להחליט. איני אומר שהכל טוב ושהרשתות נוהגות כראוי ואין בעיה. יתר על כן, לפעמים הכמות הופכת לאיכות, כלומר השפעה סטטיסטית נעשית בעייתית כשהיא אינטנסיבית ורחבה מדיי. כאן אני רק טוען שההצגה כאילו מדובר ב’אח הגדול’ של אורוול ובתכנות דטרמיניסטי של התודעה והחשיבה השלנו זו הצגה מוטה ומוגזמת מאד של המצב.

אגב, חלק ניכר מהראיות שמובאות לתזת ה’אח הגדול’ לגבי הרשתות החברתיות נתלות בדיוק של הניבויים הסטטיסטיים. מי שמכוון את השוק יכול לומר לכם שהפעלת כלי מסוים תביא לעלייה של 8% בצריכה של מוצר כלשהו, או בהצבעה לדמוקרטים או הרפובליקנים. הדיוק הזה משרה אווירה של שליטה דטרמיניסטית בגורלנו ובמחשבותינו, כלומר את תחושת ‘האח הגדול’. אך זוהי טעות שנובעת מאי הבנה סטטיסטית. בהגדרה, ככל שהאוכלוסייה שנדגמת גדולה יותר כך התוצאות מתקרבות יותר לניבוי של החישוב הסטטיסטי (התוחלת). אם תטילו מטבע 10 פעמים, כמעט אין סיכוי שתקבלו תוצאה מתאימה לתוחלת (5 פעמים על עץ ו-5 על פלי). אבל אם תטילו אותה מיליון פעמים, תתקרבו מאד לתוצאה של 50% לכל צד. זהו “חוק המספרים הגדולים” בסטטיסטיקה. מכיוון שרשתות חברתיות בימינו פועלות על מיליארדי בני אדם, אין פלא שהניבויים שניתן לתת לגבי התוצאות של פעולתן מדויקים יותר ממה שהיה בעבר. אבל זה לא מעיד בשום צורה על רמת תכנות הרמטית ודטרמיניסטית יותר.

אחזור ואומר שהתעמולה הזאת נעשית כנראה מחשש אמיתי ומכוונות טובות, ויש ממש בטענותיהם של הדוברים בסרט. אבל התיאור המוגזם שמשתמשים בו הוא עדיין לא ישר. לדעתי הוא נובע מתפיסותיהם של המרואיינים, שרואים באדם בורג סטטיסטי בתוך ההמון המתוכנת. במובן הזה נותרה אצלם אותה תפיסה שכנראה אומצה כשעבדו מצדו השני של המתרס, כלומר ברשתות החברתיות עצמן. התפיסה הזאת כעת פועלת כבומרנג לכיוון ההפוך, אבל עדיין מדובר באותה תפיסה דטרמיניסטית מקוממת. כפי שהזכרתי, גם היכולות והמתודות של יוצרי הסרט כנראה נשאבו משם.

האם באמת מדובר בבעיות חדשות?

חשבו רגע מה היה המצב לפני הרשתות החברתיות. הרי קוראי “הארץ” היו בועה סגורה שלא הכירה בקיומן של דעות אחרות בדיוק כמו קוראי “מקור ראשון”. השיח בין שתי הקבוצות הללו כמעט לא התקיים ולא יכול היה להתקיים. אני זוכר כשיצא ספרי שתי עגלות, הייתי משוכנע שהוא יגיע לשכבות רחבות של הציבור, שכן איזה צעיר לא מתעניין בשאלות של אמת ווודאות. הספר אינו ספר דתי בשום מובן, והייתי מצפה שהתפוצה שלו תהיה בלתי תלויה בקבוצות החברתיות והאידאולוגיות. כמובן התבדיתי. הספר נקרא כמעט אך ורק בשטיבל. החיים בבועות אידאולוגיות לא הומצאו בעידן הרשתות החברתיות. להיפך, הרשתות פותחות אפשרויות רבות ומגוונות לפרוץ את גבולות השטיבלים (הבועות), אף שרבים לא עושים בזה שימוש. בסופו של דבר, גם בעבר וגם היום העניין תלוי באדם. מי שמחפש התמודדות והיכרות עם דעות אחרות יעשה זאת, אלא שרוב האנשים מעדיפים להתבצר בבועה שלהם ולהישאר צודקים וקונפורמיים עם סביבתם. זהו טבע אנושי ולא תוצר של הרשתות החברתיות.
נכון שכיום הכל מתעצם עשרת מונים. גם האפשרות להיפתח וגם הבועתיות. מעבר לזה, כיום גם התחושה שאני מכיר הכל ויודע הכל ואף אחד לא יחדש לי היא הרבה יותר חזקה, מה שמחזק מאד את הביטחון העצמי בצדק האבסולוטי של הבועה שלי. אבל כאמור גם האפשרות של אנשים חושבים, פתוחים ופחות קונפורמיים להיפתח, גדלה עשרת מונים.

אמנם שטף המידע באמת יצר בעיה בעוצמה אחרת לגמרי של אבדן קני המידה לאמת. כפי שתיארתי למעלה, כיום כל אחד יכול להתבצר בעמדתו ביתר קלות, כי לעולם הוא ימצא נתונים ותיאוריות קונספירציה שיסבירו לו שהוא צודק והעובדות והטיעונים המנוגדים הם פוזיציה ומניפולציה. במובן הזה יש תחושה, כפי שתיארתי למעלה, שבאמת קשה יותר לנהל שיח. פעם לא היו שומעים אותי בכלל. כיום שומעים אותי אבל בדרך כלל לא מקשיבים ולא מוכנים לשקול. מה שקורה היום הוא שגם אם אתה פוגש מישהו בעל עמדה מנוגדת (והסיכוי לזה עלה מאד בעידן הרשתות), הסיכוי לשכנע אותו וליצור אצלו קשה אולי קטן יותר.

ובכל זאת, נדמה לי שבעידן הקודם, זה של העיתונות המודפסת והמשודרת, היו אותם עיוותים בדיוק. גם אז רוב בני האדם היו קונפורמיים ולא חושבים, ומעט היו אלו שהיו מוכנים להקשיב ולשקול עמדות ועובדות אחרות. אבל אז היו הרבה פחות אפשרויות לתקן ולהתגבר על הכשלים הללו, והרשתות דווקא מאפשרות לעשות זאת ביתר קלות.

החששות והצפי לעתיד: מה עלינו לעשות

מהתיאורים עד כאן תוכלו להבין שאני לא מזלזל בבעיות ובאזהרות. מצב השיח כיום די מתסכל מבחינתי, ואבדן קני המידה לאמת עובדתית ולטיעונים הגיוניים מאד מטריד ומדאיג. אבל אם זוכרים את מצב השיח בעבר מבינים שהוא לא היה טוב יותר. התסכול נובע גם מזה שכיום יש אפשרות לנהל שיח ולהיחשף לעובדות, טיעונים וקבוצות, שלא הייתי יכול לפגוש בעבר. ולכן כשזה לא קורה, או לא קורה מספיק, זה כמובן יוצר תסכול גדול.

כפי שכתבתי לגיל (ראו למעלה), אני לא נכנס לפאניקה מהתופעות הללו, אם כי הן בהחלט מדאיגות אותי. עברנו את פרעה, ואני בטוח שנעבור גם את זה. האנושות התמודדה עם לא מעט קשיים ויכלה  להם, ואיני רואה מדוע לא נוכל להתמודד עם המציאות הזאת, שמכילה בתוכה לא רק את הבעיות אלא גם את הכלים רבי העוצמה ביותר לפתור אותן. האבולוציה מלמדת אותנו שהאנושות עוברת אדפטציה, והכושר שלנו לשרוד משברים מסוגים שונים הוא גבוה בהרבה ממה שאנחנו מבינים. אני לא מאד זקן, אבל בהחלט זכורות לי כמה וכמה תחנות בחיי שהייתי בייאוש גמור מהכיוון שאליו המציאות הולכת. היה ברור לי לא פעם שהימין נכחד, והיה ברור לי לא פעם שהדת נכחדת. כך גם לגבי התורניות מול החיפוף ועוד ועוד. התבגרתי והבנתי שמה שרואים בזמן אמיתי לא אומר הרבה על מה שיקרה עוד כמה שנים (הקצב בימינו רק הולך וגובר, ולכן טווח הניבוי שלנו לעתיד הולך ומתקצר). מניסיוני, העידן שלנו אינו שעתם היפה של נביאי הזעם, גם אם יש אצלנו לא מעט כאלה. אני דווקא מאד אופטימי (אם כי גם זה עצמו סוג של ניבוי, וכך יש להתייחס אליו).

אעיר כי בסרט עצמו יש התייחסות לטענה הזאת. הם מסבירים שכיום ההתקדמות וקצב השינוי הם אקספוננציאליים, ולכן האדפטציה האבולוציונית לא תוכל להדביק את הקצב הזה ולהתמודד איתו. כדוגמה הם מביאים את הנתון שהמכונית הגבירה את מהירותה פי שניים בכמה עשרות השנים האחרונות, אבל כוח החישוב שלנו גדל באותה תקופה פי מיליונים. אני לא קונה את הדמגוגיה הזאת מהרבה סיבות. ראשית, כוח החישוב אינו פרופורציוני לכוח לעשות מניפולציה (הקשר אינו ליניארי). שנית, כוח החישוב הזה עובד גם לטובתנו ולא רק נגדנו. הוא לא רק הכלי שיוצר את הבעיות אלא גם הכלי שבעזרתו נתגבר עליהן (ראו בהמשך). יש עוד כמה טעמים לכך שהדוגמה הזאת היא מניפולציה, אבל די לי בשני אלו. כבר עמדתי לא פעם בעבר על השימוש המניפולטיבי שאנשים עושים כיום במספרים, וזו דוגמה מצוינת לכך.

הפתרון לדעתי הוא בהחלט לא לסגור רשתות, ואפילו לא בהכרח להגביר את הרגולציה עליהן (אם כי זה בהחלט רצוי לפעמים). בדיוק כפי שאני לא מאמין בפתרונות חרדיים של סגירת החברה והצעירים מפני רעיונות ואוכלוסיות אחרות. זה גם מרחיק אותנו מהאמת, ולפחות לטווח הארוך זה גם פחות עובד.  אני בנאיביותי חושב שהפתרון לבעיות שעליהן מצביע הסרט הוא לא מלמעלה אלא מלמטה. במקום רגולציה והטלת מגבלות מלמעלה, חשוב יותר לחנך את הציבור לחשיבה ביקורתית ולהיחשף לכמה ערוצי מידע (ודווקא בעידן הרשתות אין שום בעיה לעשות זאת). עלינו לפתח אצל אנשים ביקורתיות ויכולת ניתוח, וכמובן גם יכולות של איתור ועיבוד נתונים רלוונטיים. אם מחנכים את האדם לא להשתעבד לאותם ערוצים לאותם מנגנוני הנדסה חברתית, זה יכול לפתוח בפנינו אופציות שלא היו לנו קודם לכן. אם אדם לומד איך להתייחס לשטף המידע, העובדות, העמדות והטיעונים, ולגבש עמדה משלו באופן ביקורתי, אזי השטף הזה הוא בעיקר לברכה. אני גם חושב שזה קורה ויקרה עוד יותר. האבולוציה והאדפטציה עושות את שלהן, ואנחנו רק באמצע התהליך.

האלטרנטיבה ששררה עד לפני כמה שנים (ועד היום במינונים הולכים ופוחתים) היא משטרים רודניים ששולטים בערוצי מידע בודדים ועושים עלינו מניפולציות הרבה יותר חזקות מאלו שמתוארות בסרט, אלא שאז לא הייתה לנו שום יכולת להתגבר על כך. ראו מה קורה בעולם החרדי ובמדינות עם משטרים טוטליטריים. ראו עד כמה הם מנסים להילחם ברשתות החברתיות ובאינטרנט, וזאת בגלל מה שאלו עשו להם. החרדים, למשל, נוהגים למקד את המבט בנזקים של הרשת ובמלחמה טוטלית בה, אבל כתבתי לא פעם שלדעתי הדבר נובע דווקא מהיתרונות שלה. הם חוששים הרבה יותר מהחשיבה הביקורתית ומאובדן השליטה על ערוצי המידע, מאשר מהאיסורים של פורנוגרפיה, אלימות ולשון הרע. אלא שאת זה פחות נוח לומר כמובן, ולכן התואנות הן כמובן הפורנוגרפיה והאיסורים ההלכתיים. האמת היא שהמלחמה הזאת יסודה בחשש מפני פתיחת שוק הדעות. זו בדיוק האינדיקציה לערך העצום של הרשתות החברתיות וליכולתן להילחם בכל טוטליטריות מחשבתית.

הדוגמה הכי מובהקת לכך היא “האביב הערבי”, שהתעורר בזכות הרשתות החברתיות ובסיוען. אמנם רבים כיום מבכים את מה שיצא ממנו בסוף, אבל גם כאן לא הייתי מבכה זאת מוקדם מדיי. אנחנו עוד בתוך התהליך, והכיוונים יכולים להשתנות. בכל אופן, אני לא חושב שזו אשמת הרשתות, אלא בעיקר אשמת החברות הפרימיטיביות שבתוכן התנהלו התהליכים הללו. להערכתי, תרומת הרשתות לתהליכים הללו היא בעיקרה חיובית.

יש כמובן גם צללים בתמונה הזאת. גם דעא”ש ואל קעידה משתמשים ברשתות בהצלחה רבה, אבל אלו רק הנזקים הנלווים (שאיני מזלזל בהם). יתר על כן, למעלה כבר הערתי שלפעמים מרד ומחאה יכולים לפרוץ בלי עילה אמיתית, בזכות הרשתות (דומני שמחאת השחורים בארה”ב היא דוגמה לא רעה לזה, אם כי שם יש סיבה כלשהי. זה לא לגמרי תלוש מהמציאות). אבל שוב, אנשים שישתמשו במידע בצורה נבונה יגיעו לתוצאות טובות יותר מאלו שלא חשופים אליו. העוצמות בהחלט מדאיגות, וההגברה שעושות הרשתות לתהליכים הללו היא לא פשוטה. בעידן שלנו טעות יכולה לעלות לנו בסכומי עתק ובכמויות אדירות של אבידות בנפש, בניגוד לאותן טעויות שהיינו עושים לפני חמישים שנה. אבל עדיין לדעתי התועלת של הרשתות רבה לאין ערוך מהנזקים. אני מסרב לקבל את תמונת העולם האפוקליפטית שהסרט מנסה לשדר.

זכרו שהסרט הזה עצמו משתמש ברשת כדי להפיץ את רעיונותיו, וטוב שכך. עם כל הביקורת שיש לי על המסרים ועל צורת ההעברה שלהם, ברור שגם קולם של יוצרי הסרט צריך להישמע ולהישקל. ברשת עצמה נוצרים לא מעט אתרים שפועלים בכיוונים כאלה. אתר כמו “לא רלוונטי” שעובר על כל ההודעות הוויראליות ומזהיר אותנו מפני מניפולציות, הוא חשוב מאד לצריכה אינטליגנטית ונבונה של מידע. התכנית של גיא זוהר, הצד השני, היא ממש מופת טלוויזיוני לחינוך לצריכה אינטליגנטית של תקשורת (וכמובן עושה שימוש רב ברשתות החברתיות ובאינטרנט). כך גם לגבי כתב העת העין השביעית לביקורת של תקשורת. ואם יורשה לי, גם האתר הזה, שבו אני מנסה לקדם חשיבה ביקורתית ולא מוטה והתייחסות מאוזנת לדעות, טיעונים ועובדות, תורם את חלקו למטרה הזאת. לדעתי זוהי הדרך הנכונה יותר להתמודד עם הכשלים שעליהם מצביע הסרט. צריך להבין שאתרים שמקדמים רעיונות הם בדרך כלל מוטים, אבל מאד חשוב שהם יהיו באוויר ונגישים לכולנו. הדרך לטפל בהטייה היא לא לדכא הטיות אלא לאזן אותן. אפשר לעשות זאת בשתי צורות: על ידי שימוש באתרים שמנסים לחנך לחשיבה (בלי תלות חזקה באידאולוגיה), ועל ידי חינוך לצרוך ערוצי מידע מנוגדים במקביל. חשוב מאד לא להיכלא בשום בועה, חיובית ככל שתהיה. אדם שמתרגל לצרוך מידע מכמה ערוצים שפועלים בכיוונים שונים מגיע לתוצאה טובה יותר מאדם שחי בעולם שבו יש ערוץ מרכזי אחד ששולט על המידע ביתר אחריות (אתיקה עיתונאית), אבל בלי יכולת שלנו לבקר אותו. כל זה כמובן לא היה מתאפשר ללא האינטרנט והרשתות החברתיות.

ככלל, אני לא מתנגד להוספה זהירה של רגולציה, אם כי אפריורי אני חושש מאד ממנה. מי יעשה רגולציה לרגולטור עצמו? הרי מעשים שבכל יום שהרשתות עושות צנזורה על דעות ועובדות, ומטבע הדברים יש קבוצות ששמחות בכך ואחרות כועסות מאד. השאלה היא לאן נוטה דעת הרגולטור עצמו. לכן ברירת המחדל מבחינתי היא בלי רגולטור. פתיחות גמורה. כל רגולציה דורשת הנמקה וביסוס לפני שאסכים לה. אני מאמין יותר ביד הנעלמה מאשר בהנדסה חברתית ורגולציה, גם אם היא נעשית במקרה לכיוון שלי. גם מפני שכיוון הרוח יכול להשתנות, אבל גם אם לא, אני מעדיף אנשים חושבים שמגיעים לעמדות שונות מזו שלי מאשר אנשים שמהונדסים להגיע לעמדות שלי. הפוליפוניה הגדולה והרועשת שאנחנו חיים בתוכה עם כל מוקדי הכוח הכלכליים, האידאולוגיים והחברתיים שבתוכה, עדיפה בעיניי עשרת מונים על פני עולם רגוע ושקט שנשלט על ידי מרכז כוח כלשהו. בקיצור, לדעתי מצבנו כיום טוב עשרת מונים ממה שהיה בעבר, וזה בעיקר בזכות הרשתות החברתיות.

תמיד ישנו החשש מאותם אנשים שלא ניחנו בחשיבה ביקורתית ושנתונים יותר למניפולציות (זהו כנראה הרוב הגדול של האנשים. זהו הטוקבקיסט המצוי). אבל אלו היו תמיד וכנראה גם יהיו בעתיד, ואני לא חושב שיש מה לעשות איתם. התפקיד שלנו הוא לנסות ולדאוג לכך שאחוזם באוכלוסייה יהיה נמוך ככל האפשר, ולחנך אנשים לצרוך מידע וטיעונים בצורה אינטליגנטית ואחראית. לדעתי זו משימת הדור, וזו הסיבה העיקרית שאני משקיע כל כך הרבה זמן באתר הזה. האתר לא מיועד להחזיר אנשים בתשובה (אם כי הייתי רוצה לעשות זאת), וגם לא לקידום אידאולוגיה מסוימת (אף שכמובן יש לי כזו והיא גם באה לידי ביטוי במה שאני כותב כאן). עיקר מטרתי כאן היא לקדם את החשיבה הביקורתית ולעודד אנשים לחשוב בעצמם, לבחון טיעונים ועובדות ולצרוך מידע באופן ביקורתי ואינטליגנטי.

[1] הסברתי זאת בהרחבה בספרי מדעי החופש, כשהסברתי כיצד ייתכן שניתן לעשות ניתוח סטטיסטי של התנהגות אנושית למרות שאין שם מרכיבים אקראיים.