מבט על יהדות וזהות יהודית: חלק א (טור 336)

בס”ד

אתמול (ג) בבוקר נחשפתי לאישה מאד מעניינת, הרב (רפורמית) אנג’לה בוכדל (Angela Warnick Buchdahl), שמכהנת כרב בקהילה הרפורמית המרכזית של ניו יורק (Central Synagogue in New York City). היא משמשת גם כחזנית (cantor) בבית הכנסת הזה. בוכדל היא שילוב מרתק של רב וחזן, ושניהם ברמה גבוהה, תופעה שבדרך כלל לא מצויה במקומותינו. בדרך כלל שילוב כזה הוא של “כלי קודש”, כלומר כולבויניק שעושה את כל התפקידים הנחוצים בקהילה, ואז או שהוא לא ממש רב או שהוא לא ממש חזן. מערכה בוויקיפדיה הבנתי שהיא נחשבת אחת הרבנים המשפיעים ביותר בעולם היהודי בארה”ב כיום (כאן תוכלו לראות אותה מתארחת בשנת 2014 בבית הלבן אצל אובמה לכבוד חנוכה), ודי מפתיע שכאן בארץ כמעט אף אחד לא שמע עליה. כפי שכותב יאיר אטינגר במאמרו עליה, השטעטל היהודי כנראה גם הוא לא קטן ולא מחובר כל כך.

דבריה עוררו אותי למחשבה והתחברו לסוגיות שעסקתי בהן בימים האחרונים מזוויות אחרות. ביום כיפור האחרון התחלתי לקרוא את ספרו המצוין של אהוד לוז, מאבק בנחל יבוק (היה צום בהחלט פורה). הספר עוסק בזהות יהודית וביחס היהדות להפעלת כוח, מפרספקטיבות היסטוריות, סוציולוגיות, פילוסופיות ותורניות. הוא מתחיל בדיון עקרוני על זהות יהודית וזהות לאומית ודתית בכלל, וכאמור הדברים התקשרו אצלי למה ששמעתי מבוכדל. לכן חשבתי להתחיל כעת סדרת טורים שיעסקו בזהות יהודית.

תיאור ראשוני

בוכדל היא בת לאב יהודי ואימא בודהיסטית (מדרום קוריאה), בעלת חזות אסיאתית, שעברה כנראה בשלב די מאוחר של המנהיגות הרבנית שלה גיור (רפורמי, להבנתי). היא מכהנת כבר כמה וכמה שנים כרב וחזנית בקהילות רפורמיות מרכזיות בארה”ב. בסרטון מלפני כמה שנים כאן תוכלו לשמוע “קול נדרי” בעיבוד של המנגינה המסורתית, עם מקהלה, כינור ועוגב כמובן, שקפץ לי ביוטיוב. בעיניי הוא יפהפה, ודרכו בעצם פגשתי אותה. אחרי ששמעתי זאת, ראיתי באקראי (בזכות האלגוריתם שליט”א. ראו עליו בטור הקודם) שהיא גם רב, ומיד חיפשתי ושמעתי ביוטיוב שתי שיחות שלה לימים נוראים דהך שתא, שאדון בהן בהמשך.

מדובר באורטורית משובחת, שמדברת בכנות וברהיטות, ומנסחת את הרעיונות שלה בבהירות רבה. ניתן להתרשם שהיא שולטת בשומעים, בקצב, באינטונציה ובקול, והתרשמתי גם משליטתה בתנ”ך ובעברית. בהחלט מדובר במנהיגה רוחנית עוצמתית של קהילה, אם כי אני חייב לומר שהמסרים שלה היו די צפויים ולעתים אפילו בנאליים. בסך הכל מדובר בליברליות אמריקאית סטנדרטית, שמשתמשת בפירושי תנ”ך ויישומיהם האקטואליים למחאת השחורים, שוויון האישה, פלורליזם, מלחמה בגזענות בקהילה היהודית ובכלל, וכמובן בימים אלו של שנת 2020 אי אפשר בלי פטירתה של רות ביידר גינזבורג (RBG) – איך לא?![1]

דבריה הזכירו לי נאומים של אורטורים פוליטיים (כמו אובמה, מרטין לותר קינג, צ’רצ’יל, ז’בוטינסקי, או אפילו רובי ריבלין שלנו – שהוא לדעתי אורטור לא רע בכלל). גם הם לא חידשו הרבה (בטח לא בנאומיהם), ועיקר עניינם היה בפאתוס שמעורר מוטיבציה, כלומר בהנעה של השומעים למחשבה ולפעולה ונסיכת אומץ ומרץ בקרבם. מנהיג רוחני וחברתי לא אמור לחדש בנאומיו חידושים עמוקים, ואפילו לא להביא בשורות חדשות. תפקידו בעיקר להנהיג ולהניע את השומעים (הקהילה) לפעולה ולמחשבה. אם תבדקו את כל הנאומים המפורסמים בהיסטוריה תראו שאין בהם חידושים של ממש. ואני חושב שבמובן הזה היא לגמרי שייכת לז’אנר.

אני שם את כל זה על השולחן כבר בתחילת הדיון, דווקא מפני שהכיוונים הללו (ליברליזם, רפורמיות, רטוריקה נמלצת) מעוררים בי בדרך כלל נוגדנים חזקים, ואני מניח שהוא הדין ברבים מקוראיי כאן. למרות זאת, ניסיתי, ואני ממליץ גם לכם לנסות, לא לגשת לדבריה בעוינות אפריורית. כדאי לשמוע את הדברים כפי שהם, ורק אחר כך לגבש עמדה לגביהם. אני מקווה שהצלחתי במשימה הזאת, וכאמור בשורה התחתונה באמת התרשמתי ממנה. ובכל זאת, לאורך כל הדרך חשתי שמעבר לכל הביקורות שהיו לי על פרטים, יש בעיקר נקודה אחת שעומדת בבסיס כל דבריה שמפריעה לי שוב ושוב לכל אורך השמיעה. ניסיתי להגדיר אותה לעצמי, והבנתי שהיא לא קשורה דווקא לליברליות או לרפורמיות, וגם לא לדמגוגיה ורטוריקה. דרך זה הגעתי למחשבות על זהות יהודית שכבר כתבתי עליהן בעבר, וכאמור זה גם התקשר לספר של אהוד לוז, שאליו אגיע בטורי ההמשך. אך תחילה אפנה לשתי השיחות של בוכדל. אנסה לתאר כל אחת מהן (לעתים באופן ביקורתי), ורק לאחר מכן אציע תובנה כללית יותר שנוגעת לשתיהן ולתופעה הזאת בכלל.

השיחה על “היום הרת עולם”

השיחה הראשונה ששמעתי ניתנה בראש השנה האחרון,[2] ובוכדל עוסקת שם במשמעות המילים “היום הרת עולם”. אני ממליץ להקשיב לה לפני הקריאה. לפחות ברמה הרטורית, זו בהחלט חוויה. כאן רק אתאר בקצרה את התוכן.

היא אומרת שלכאורה “הרת עולם” הוא יום ההולדת של העולם. אבל בתרגום המילולי של המילה “הרת” משמעותה היריון, שהוא פוטנציאל אבל עדיין לא לידה, כלומר עדיין ללא תוצאה מובטחת. לכן זו לא סיבה לחגיגה אלא לכל היותר לתקווה. בוכדל מסבירה שמסיבה זו במסורת שלנו לא מאחלים “מזל טוב” בהיריון אלא אומרים “בשעה טובה”. היא מצביעה על כך שמקור הביטוי “הרת עולם” הוא בירמיהו כ, יז, ושם הוא מופיע במשמעות של ייאוש: הנביא היה רוצה שאמו תישאר הרה לעולם (כלומר שהוא לא ייוולד). במובן הזה “היום הרת עולם” הוא תיאור של קטסטרופה, שאולי יותר מתאים לשנה הזאת על שלל צרותיה (הווירוס וכמובן מותה של RBG זצ”ל). אבל, אומרת בוכמן, כמו כל משגיח טוב, במסורת היהודית משבר מסמן סיכוי להתחדשות. היא אומרת שלמילה “משבר” במקרא יש שלוש משמעויות שיוצרות מפה המסייעת לנו לצאת מהאפילה (מהמשבר):

1. בספר שמות מתוארת שבירת הלוחות על ידי משה. היא שואלת מדוע משה שובר את הלוחות בעת שהוא יורד, הרי כבר למעלה בהר הוא שמע מהקב”ה את מה שישראל עשו. היא מסבירה שהשבירה לא הייתה תגובה לתחושה פנימית אצל משה אלא הצגה חיצונית. בסוף הקב”ה נותן לנו לוחות חדשים שביצירתם מעורב גם האדם, וזה מהווה בסיס טובה יותר לברית בינינו לבין הקב”ה. כעת היא עוברת לאקטואליה: בתקופה הקשה של הווירוס ומותו של ג’ורג’ פלויד (ראו הערות על כך בטור 316), נחשף היחס הבעייתי של המימשל והחברה האמריקאית לשחורים, אבל הוא לא נולד שם. זה היה קיים וגם ידוע גם קודם לכן. השבר החברתי קרה כשזה נחשף בפועל. גם כאן השבר הזה הוא הצעד הראשון בדרך לתיקון ויחס נאות יותר כלפי מיעוטים.
2. אצל יונה שמושלך הימה אנו מוצאים את הביטוי “יסובבני כל משבריך”. המשברים (מ”ם בחיריק) הם הגלים השוברים. במופע הקודם המשבר הוא פעולת שבירה, וכאן זהו כינוי לאובייקט השובר. ושוב, בעקבות המשבר ותחת האיום של הגלים שלא מאפשרים לו לנשום יונה שבסופו של דבר ניצל חושב מחדש ומגיע להבנה מה תפקידו (ומפסיק לברוח ממנו). כך גם בתקופת סופת הקורונה ומשבריה, אלו מאיתנו שניצלו ממנה צריכים לחשב את דרכם מחדש, ולהבין מה חשוב ועיקרי ומה טפל, היחס לביתנו ומשפחתנו וכו’, ובעצם את קולו של הקב”ה אלינו (זה כמובן מתקשר למדרשי הקורונה שנדונו בטור 285).
3. בישעיה מופיע “כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה” (קצת כמו “הרת עולם” של ירמיהו). כאן המונח “משבר” הוא המושב של היולדת שעליו היא מביאה חיים לעולם. ליולדת שיושב על המשבר אין לה כוח לדחוף והיא לא מרגישה שהיא מביאה חיים אלא חושבת שהיא הולכת למות. בשלב כלשהו היולדת, כמו שרה וחנה ואמותינו, חשה שהיא חייבת למצוא את הכוח לדחוף וללדת. אי אפשר להישאר הרה לעולם. ושוב, היא חוזרת לאקטואליה. הכאב שסובלת הדמוקרטיה, החברה, הכלכלה, הבריאות ועוד, צריכים להביא אותנו למסקנה שחייבים למצוא את הכוח להביא חיים חדשים לעולם. ושוב, הבעיות היו כאן מאז ומעולם, אבל על המשבר הכל נחשף ומגיע לקצה, ולכן דווקא כאן ניתן למצוא את הכוח לטפל בהן. במשברים קודמים, כמו המיתון של שנות השלושים ושנות השבעים, נפילת מגדלי התאומים ועוד, התחושה הייתה שהעיר ניו יורק מתה. אבל מתוך המשבר קמו ולקחו נשימה עמוקה ויצאו לדרך חדשה חזקים יותר. כך גם צריך לעשות בעקבות הקורונה.

זה לא מצב חדש עבורנו, אומרת בוכדל. היינו לא פעם במשברים כאלה ויצאנו מהם. זה מה שהמסורת היהודית מלמדת אותנו: משבר הוא סיכוי לקחת אוויר, לדחוף ולהגיע ללידה של משהו חדש וטוב יותר בשעה טובה.

כאמור, אלו לא חידושים מרעישים מדיי, ובכל זאת דומני שהאזנה לשיחה תותיר עליכם יותר רושם מקריאת תקציר הדברים כאן. הבאתי את הדברים דווקא מפני שאני חושב שזוהי שיחה טיפוסית שיכולה להינתן בבתי כנסת רבים, גם אורתודוקסיים למהדרין, אם כי כאן היא ניתנת ברמה רטורית גבוהה בהרבה מהמקובל במחוזותינו. יש בדבריה פרשנות למקורות תנ”כיים ויישומים אקטואליים לימינו, שעיקר מטרתם לתת לאנשים כיוון ומוטיבציה להפיק לקחים לחייהם. זה מה שרב אמור לעשות בשיחה בבית כנסת, לא? בדיוק כמו שתיארתי למעלה לגבי אורטורים פוליטיים ואידאולוגיים.

באשר לענייננו, אני לא רואה כאן שום דבר רפורמי, אבל בהחלט יש קונטקסט וכמה רמזים ליברליים. מבחינת התוכן זוהי שיחת בית כנסת רגילה של רב לקהילתו. השיחה הבאה שלה כבר אינה כזאת, לפחות מבחינת תכניה.

השיחה על גזענות

שיחתה השנייה ששמעתי, ניתנה ביום הכיפורים האחרון. שם עסקה בוכדל בגזענות בקהילה היהודית ובכלל. אני שוב ממליץ להקשיב לה לפני המשך הקריאה. אקדים ואומר שכאן כבר תמצאו מנה גדושה יותר של ליברליזם וגם רפורמיות מלוא החופן. למרות הרמה הרטורית הטובה, מטבע הדברים כאן פחות נהניתי. המסרים די צפויים ובנאליים, כולל לא מעט כשלים טיפוסיים לשיח הליברלי בנושאים הללו. ושוב, אסכם למענכם את עיקרי הדברים, והפעם דווקא בגלל שאין ענייני בביקורת על הליברליזם והרפורמיות אלווה את הדברים בהערות ביקורתיות מקומיות. לעניין העקרוני שלי אגיע רק בסוף ובטורי ההמשך.

בוכדל פותחת בסיפור על חסידי חב”ד שעברו עם טנק מצוות באוניברסיטת ייל בתקופת לימודיה (תחילת שנות התשעים). הם היו עוצרים סטודנטים ושואלים אותם האם הם יהודים. היא אומרת שהיו שם באותה תקופה 25% יהודים, ולכן זו הייתה כמעט שאלה רטורית. אבל, משום מה, במשך ארבע שנים מעולם לא שאלו אותה את השאלה הזאת. טענתה היא שחזותה האסיאתית נתנה להם להבין שהיא בוודאי אינה יהודייה. הרי לכם סיפור פותח על גזענות יהודית.

אבל זוהי כמובן היתממות ליברלית טיפוסית. חסידי חב”ד ה”גזענים” לא שאלו אישה בעלת חזות אסיאנית האם היא יהודייה, וכך הם גם לא שאלו את חתולי הרחוב שם האם הם בני אדם. הם לא שאלו אותה כי רוב מוחלט של אלו שנראים כמוה הם באמת לא יהודים (והלכתית גם היא עצמה כנראה לא יהודייה). אמנם בהמשך מתברר שיש לה טענה עקרונית (שיהדות אינה גזע ולא עניין אתני) ולכן היא לא סתם מיתממת, אבל הפתיח הזה הוא לדעתי ממש תעלול רטורי ירוד למדיי. קצת מזכיר את הטענות האופנתיות על הגזענות שבבדיקת ערבים/מוסלמים בשדות תעופה.

בשלב הבא בוכדל מעלה טיעון רלוונטי יותר: האורתודוקסים מעולם לא הכירו בה כיהודייה, למרות שהיא קראה את מלוא הליטורגיה היהודית (הסידור) בעברית, מה שיהודים רבים לא מסוגלים לעשות, ישבה בסוכה וכדומה. היא אומרת, שבניגוד לחב”דניקים דנן, רבים דווקא כן שאלו אותה, אבל בתמיהה: האם את יהודייה?! ושוב, ההנחה המובלעת של השואלים הייתה שיהדות היא עניין אתני. ליהודים יש שמות משלהם, מראה משלהם ואפילו מחלות גנטיות משלהם. לכן אנשים חושבים שיהדות היא עניין אתני-גנטי. היא מסבירה שהבינה את ההנחה המובלעת שלהם, שיהדות היא עניין מולד ומובנה שאינו ניתן לשינוי. מכיוון שזהו עניין אתני-גנטי-גזעי, אזי למרות שיש לה אב יהודי, עם חזות כמו שלה היא לעולם לא תוכל להיחשב יהודייה.

לפני שנמשיך אני חייב להעיר על כך. החזות אכן מהווה אינדיקציה להיותך יהודי (ראו להלן). אבל האמירה שזה מולד ולא ניתן לשינוי היא שוב הטעייה. הרי ניתן להתגייר ולקבל על עצמך יהדות. יהדות, בניגוד ליהודיות, אין לה ולא כלום עם אתניות או גזע. יהדות היא תפיסה או מערכת נורמטיבית (ראו להלן), ואליה בהחלט ניתן להיכנס. נכון שדרכה נכנסים גם ליהודיות (לחברה היהודית ולעם היהודי). להלן נראה מה אומרת בוכדל על שאלת הגיור והכניסה ליהדות וליהודיות.

אחרי הפתיח הזה, היא אמרה שהיא רוצה בשיחה זו לנפץ כמה מהמיתוסים לגבי העמיות (peoplehood) היהודית. בפתח דבריה היא קובעת שיהדות אינה גזע. להיפך, וכאן מגיעות הדוגמאות הצפויות, ההתייחסויות ליהדות כגזע מאפיינת דווקא את שונאי ורודפי היהודים, מפרעה, דרך האינקוויזיציה ועד היטלר. לטענתה, הרעיון של יהדות כגזע נוצר על ידי שונאי ישראל כדי להצדיק אלימות, גזענות ורדיפות כלפינו, ולמרבה האירוניה אנחנו עצמנו מאמצים את התפיסה הזאת לגבי עצמנו. כאן תמהתי לעצמי מניין היא שאבה את הרעיון לגבי הגזענות של האינקוויזיציה. להיפך, הם נתנו ליהודים אפשרות להתנצר ואז היו מוכנים להתעלם מהגזע שלהם. כלומר הם רדפו יהדות כדת ולא יהודיות אתנית. גם לגבי פרעה לא הבנתי מנין היא לקחה את עניין הגזע. האם לדעתה ניתן לראות שם גם מיגדר (כל הבן היילוד… וכל הבת תחיון)? פרעה רדף את היהודים, אבל אני לא יודע האם הוא היה מוותר לבוכדל ולא רודף אותה בגלל חזותה האסיאתית. היחיד שנתלה בעניין הגזע הוא היטלר, שאכן פיתח תורת גזע כבסיס לרדיפת היהודים שלו. אבל האנלוגיה לפרעה ולטורקוומדה היא על אחריותה בלבד. כידוע, בדיוק בגלל זה אין משיבין על הדרוש.

כאן עוברת בוכדל לטענה שבניגוד לסטראוטיפ (האמריקאי) שמבחינתו יהודי הוא אשכנזי לבן שמוצאו מאירופה, האמת היא שיהודים בימינו הם בעלי כל מיני חזויות: ספרדי ואשכנזי, אפריקני, אסיאתי ועוד. גם כאן היא לא מדייקת. ספרדי ואשכנזי זה כמובן נכון ומוסכם, אבל מי מערער על כך? אפשר לטעון שספרדים מופלים, אבל מי לא רואה אותם כיהודים?! (אולי גוים אמריקאים בגלל בורות.) אבל כעובדה מראה אפריקני אינו מראה יהודי. אפריקני יהודי בארה”ב הוא כמעט תמיד מישהו שהתגייר או צאצאו. זו לא קהילה יהודית רגילה, ולכן לערבב אותם ולהכניס אותם לציר אשכנזים-ספרדים זה ניסיון דמגוגי להיתלות בתחושות הקיפוח שקיימות גם שם.

חשוב לחדד. גם בעיניי נכון שאין ללכת אחר המראה כקריטריון ליהדות (מי בכלל חושב אחרת?), אבל לא נכון שעובדתית המראה לא אומר כלום. אנחנו פועלים לכל אורך חיינו דרך סטריאוטיפים, ובדרך כלל זה עובד. צריך להיזהר לא לעבור קו ערכי בשימוש בהם, ולא לקחת אותם רחוק מדיי, אבל אי אפשר לוותר עליהם לגמרי בהתייחסות לאנשים בחיינו. הדרישה הזאת היא אשליה או סיסמה ליברלית, חסרת שחר וחסרת בסיס.

היא הוסיפה שסקר שנעשה ב-2019 בארה”ב העלה שכשביעית מהיהודים הם צבעוניים (לא יודע האם זה כולל מזרחיים רגילים או לא). ניתן כמובן לתהות מה היה הקריטריון ליהדותם של אלו (אני מהמר שאלו מביניהם שהתגיירו כהלכה הם מיעוט מזהיר), אבל אני לגמרי מסכים (מי לא?!) שיש מקום לטענתה שאל לנו להתעלם מהעובדות הללו ולהישאר עם הסטריאוטיפ האשכנזי (שנמצא בעצם בעיקר בארה”ב ולא בארץ). ואז היא אומרת לשומעיה, אתם ודאי אומרים לעצמכם: “אני לא מאמין. הרי אינני רואה אף אחד מכל אלו סביבי”. ועל כך היא אומרת: אתם צודקים. הם אכן לא כאן. וביום כיפור הזה צריך לעשות תשובה בדיוק על כך.

היא מתארת סטודנט שחור לרבנות שהגיע לבית הכנסת ושאלו אותו על כל צעד ושעל האם הוא יהודי, ומאיזו סביבה הוא מגיע, האם ובמה אפשר לעזור לו וכו’. שדרים גזעניים מובהקים בעיניה. בעיניי אלו שאלות לגיטימיות ומתבקשות לחלוטין (אם הן נעשות בנימוס ובזהירות), ובעצם אם הן לא היו נשאלות היה כאן ניכור וחוסר התייחסות לזר. אבל בשיח הליברלי זוהי תמיד גזענות.[3] כשרואים מישהו שנראה כזר ראוי לברר מיהו והאם ניתן לעזור לו. אגב, בהמשך בוכדל אומרת שלבקש מאדם שחור שייקח את ההזמנה שלי לשתייה (כמלצר) או לשאול אישה בעלת חזות אסיאתית האם היא הבייביסיטר של התינוק בברית אינה בהכרח גזענות. אבל צריך לזכור שהאנשים שאותם אנחנו שואלים חווים זאת כגזענות. בדבריה אלו יש מידה של צדק, ולכן בהחלט צריך להיות זהיר ועדין בעניינים הללו.[4]

כעת היא עוברת לדיון על גזענות באמריקה שהיא סוגיא עכשווית בוערת. הקהילה היהודית, לטענתה, אמורה לראות במאבק נגד גזענות באמריקה את המאבק שלה. אנחנו אמורים לבחון מחדש את ההנחות הגזעניות שמוטמעות בנו, ולו רק משיקולי שרידות. שאם לא כן אנחנו עלולים לאבד דורות של יהודים וצאצאיהם (או כאלה שלא נקלטים מפאת זרותם, או של יהודים רגילים, כאלה שלא מוכנים לחיות בקהילה גזענית). היא מספרת על זוג שהגיע אליה עם  מוכנות להתגייר, כשהבחורה פרוטסטנטית והבחור יהודי. הבחורה שאלה אותו באותו מעמד מה זה יהודי עבורו, והוא ענה לה שהוא לא ממש דתי אבל מבחינתו יהדות זו קהילה שכשאתה נכנס למסיבה או אירוע אתה יכול לגשת ולחבור לאנשים אחרים ששייכים לאותה קהילה (שגם הם יהודים). היא שאלה אותו, כלומר אני והרב (=בוכדל) לא שייכים ליהדות במובנה הזה? בסופו של דבר הם נישאו אבל היא לא התגיירה. זוהי כנראה דוגמה לטענתה על אבדן של אנשים ודורות בגלל הגישה ליהדות כגזע. שוב, אני לא ממש מבין. לא הוזכר בדבריה שם שום עניין של גזע. אם הבחור היה רואה את בוכדל לבושה בטלית (כדרכה), אני מניח שהוא היה רואה גם בה יהודייה. יתר על כן, אך סביר שמבחינתו יהדות היא לא שאלה של גזע אלא של שייכות משפחתית. עובדה היא שהוא היה מוכן להינשא לבחורה פרוטסטנטית, כלומר הוא ודאי לא פסל אותה על בסיס גזע. הוא רק ביטא את התחושה שיהדות היא סוג של משפחה, אבל בהחלט אפשר להצטרף אליה (אני מזכיר שהם באו אליה במטרה להתגייר). התחושה שמתקבלת היא שבוכדל רואה גזענות בכל מקום, גם במקומות שבהם אין שום הכרח לראות אותה. היא יורה את החץ ואז מסמנת את המטרה, אבל אני חייב לומר שזוהי דרכם של דרשנים בכל מקום ומכל סוג (בלי הבדלי דת, השקפה, גזע, או מין).

לאחר מכן היא עוברת לניפוץ מיתוס נוסף, וטוענת שמדענים הראו שגזע אינו עניין מדעי. גזע הוא יצירה או הגדרה אנושית שמטרתה להמשיך פריווילגיות שקבוצה כלשהי נטלה לעצמה. בלשונה המחודדת: הגזע הוא ילדה של הגזענות ולא אביה. יש בדבריה אלו טענה מדעית (שהחלוקה לגזעים אינה מדעית ואינה עובדתית) וטענה על מניעים (שזה נוצר כדי לחזק קבוצה פריווילגית). כשלעצמי איני מבין את משמעות הטענה העובדתית (אני מקווה שהיא כן). כיום יש מאפיינים גזעיים מסוימים שכל אחד יכול לזהות. זו עובדה לכל דבר, ואני מניח שניתן גם לתאר זאת מדעית. טענתה נראית בעיניי כמו האמירה שהחלוקה למינים וסוגים בעולם החי והצומח (טקסונומיה) היא יצירה אנושית. ברור שהמינוח והחלוקה הם יצירה אנושית (כלומר שניתן היה גם לחלק אחרת), אבל אין שום ספק שהחלוקה הזאת משקפת משהו בעולם כשלעצמו. וכי ההבדל בין קקטוס לאריה, או לאדם, הוא הבנייה אנושית סובייקטיבית? זו סתם שטות. יתר על כן, למה בכלל לדון בשאלה האם גזע הוא עובדה או לא?! מה שחשוב הוא מה עושים עם ההבחנה הזאת. עד כאן באשר לטענת העובדה. על טענת הקונספירציה אין לי מה לומר. אחרי שברור שהחלוקה לגזעים היא ממשית, ברור שאין טעם לחפש קונספירציות שיסבירו את היווצרותה. מעבר לזה, שטענות קונספירציה כגון זו, מפוקפקות מאד בעיניי גם כאשר יש תופעה שבאמת לא מבוססת מדעית (ראו בסדרה מטור 178 והלאה שעוסקת בשיח המרקסיסטי, ועוד הרבה).

בקיצור, היא לא צודקת. הגזע הוא אכן אביה של הגזענות ולא בנה, אלא שהיא בתו החורגת. הגזענות היא עמדה פסולה, אבל אין זה אומר שההבחנות הגזעיות הן חסרות בסיס עובדתי. אין שום צורך להכחיש את ההבחנות בין גזעים כדי להתמודד עם רעיונות גזעניים.[5] אתה יכול לקבל את העובדה שיש הבדלים בין גזעים ושניתן להבחין ביניהם, ולשלול יחס גזעני מפלה. ספציפית לגבי היהדות, באמת יש מקום לדון האם יש לה הגדרה גזעית חדה. די ברור לי שלא, וגם אין שום צורך בכך. אבל בניגוד למה שהיא מניחה, אף אחד לא טוען שיש כזאת.

מיד לאחר מכן היא עוברת לתאר את היחס של הנאצים לגזע היהודי. לשיטתם גם אם יהודי היה מתנצר זה לא היה משנה את היותו יהודי. לכן מה? הם ראו ביהודי עניין גזעי, וכנראה טעו בזה (ספציפית ליהדות). האם זה מוכיח משהו לגבינו? הטעות העיקרית שלהם לא הייתה הטעות המדעית, כלומר שיהדות אינה גזע. זו טעות מדעית ככל טעות אחרת. הבעיה בנאציזם הייתה שהוא פיתח יחס לאנשים על בסיס גזעם. זו אכן גישה גזענית שראויה לכל גינוי. אבל האם מישהו מצדד בנאציזם כיום? בוכדל עושה כאן השוואות מופרכות ולוקחת אנלוגיות למקומות שאין להם כל קשר למקור. כך למשל היא טוענת שהגרמנים הושפעו מחוקי הגזע האמריקאיים (ביחס לשחורים). ולכן? האם פירוש הדבר שהאמריקאים גזענים כמו הנאצים? גם אם בעבר זה היה נכון (וגם שם לדעתי הטיעון הזה לא לגמרי מחזיק מים), כיצד זה קשור לימינו? יתר על כן, הגרמנים גם לבשו מכנסיים ונעזרו בעוד מקורות הגותיים ומדעיים שונים. האם זה פוסל את כל המקורות הללו?! זה מזכיר לי את הגישה שמייחסת לנאצים את הזכות להגדיר מיהו יהודי: מי שאבותיו נרדפו על ידיהם בעוון יהדותם (מי אתה שתאמר לי שאני לא יהודי, אם היטלר, הסמכות היהודית העליונה, רצה להרוג גם את סבא וסבתא שלי?!)[6].

היא מסבירה שעם הקמת מדינת ישראל היא אימצה את החוק ה”נאצי” של רבע יהודי כקריטריון לאיזה פליט עליה לקלוט (מי שאחד מסביו הוא יהודי. כלומר שהוא ילד או נכד של יהודי). הרי לכם אנלוגיה שעושה קפיצה אולימפית מהנאציזם למדינת ישראל (כל תורתו של יאיר גולן על רגל אחת). אגב, בדקתי במהירות וראיתי שגם הזרם המרכזי של הרפורמים מציע הגדרה גזענית, שכן לשיטתם צאצא של אם יהודיה ואב נכרי לא ייחשב יהודי אלא אם הוא התחנך כיהודי והביע הזדהות בפועל עם הדת היהודית. זאת לעומת ילדם של שני יהודים שנחשב יהודי בכל מקרה. האם זו לא גזענות? אגב, בחלק ניכר מהקהילות הרפורמיות בעולם הקריטריון המיקל הזה לא התקבל, והם מאמצים עד היום את הקריטריון ההלכתי. זו כמובן לא מתקפה על בוכדל, שכן אני מניח שהיא יוצאת גם נגד התפיסות הללו. מבחינתה יהדות היא אך ורק תרבות וערכים ללא שום תלות בהקשר גנטי ואתני. זה כמובן מחדד מאד את הצורך להגדיר מיהו יהודי, כלומר מהי יהדות, לשיטתה? כעת הגענו למוקד הדיון.

מיהו יהודי?

לכך היא מגיעה בסוף דבריה: מורשת ומסורת מכל הדורות שקדמו לנו החל מהר סיני היא מאד חשובה ומשמעותית גם בעיניה. לכן זה בדיוק מה שאמור להגדיר את היהדות, ולא קריטריונים אתניים-גזעיים. במקום זאת היא  מציעה לחשוב עלינו כמשפחה. ניתן להיכנס למשפחה דרך לידה, אימוץ, בחירה, או ברית, שלפעמים חזקה יותר מדם (כמו בנישואין). הולדתה של המשפחה היהודית הייתה דרך ברית עם הקב”ה ולא על בסיס אתני-גזעי. בתחילת פרשת ניצבים נמנים כל אלו שעומדים מול הקב”ה, וזה כולל את כולם, וגם את “גרך אשר בקרב מחניך”. לכן ההגדרה היסודית של יהדות בעיניה הוא כל מי שנכנס לברית הזאת. הא ותו לא.

אלא שגם זה לא נותן לי הגדרה טובה. מה פירושה של אותה ברית? מיהו זה ששותף לה ומי לא? האם די לי באמירה של אדם שהוא שותף לברית הזאת? הרי כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה. האם זה לא דורש ממנו עוד משהו? ההגדרות שהזכרתי למעלה של התנועה הרפורמית שדורשת הצהרת מחויבות לדת היהודית אינן ברורות בדיוק מאותה סיבה. מה אומרת ההצהרה הזאת? אני לא מדבר על שאלת האמינות, כלומר האם אני מאמין לאדם שמצהיר זאת (שהרי כל אחד יכול להצהיר הכל). אני מדבר על משמעותה של ההצהרה הזאת: מה פירוש להיות יהודי? כשאדם מצהיר “אני יהודי” או “אני מחויב לברית היהודית”, למה בדיוק הוא אמור להתכוון? ללכת לבית כנסת כל שבת? לשלוח ילד לבית ספר יהודי? (מה אמורים ללמד בבית ספר כדי שייחשב בית ספר יהודי?). לדבר עברית? להיות תושב מדינת ישראל? להתנגד לגזענות?

השאלה הכי חשובה בעיניי, והיא שעומדת ביסוד הדיון, היא האם יהדות היא ערך או עובדה. אבל לזה נגיע בהמשך. אני רוצה לסיים את הטור הזה בדיון קצר על היסוד העיקרי שהפריע לי בשתי השיחות הללו.

מה בעצם הפריע לי?

מעבר לכל הנקודות הפרטניות שתיארתי בשיחה השנייה, כפי שאמרתי הייתה לי תחושה שיש כאן משהו יותר בסיסי שמלווה את כל הביקורות שלי, ובעצם הרבה יותר יסודי מהן. זה לא ויכוח על מינוני ליברליזם, שהרי זהו ויכוח שאני מנהל עם הרבה אנשים, ביניהם גם לא יהודים ולא דתיים (הן נגד הקוטב השמרני והן נגד הקוטב הליברלי הקיצוני). מעבר לזה, לפחות בשיחה הראשונה לא היה שום ביטוי לעמדות רפורמיות וגם לא לליברליות. וגם בשיחה השנייה הגעתי למסקנה שמה שהפריע לי לא היה רק זה. אז מה כן?

מצד אחד, הדברים שהיא אומרת בשתי השיחות בהחלט רלוונטיים ואקטואליים. בשיחה הראשונה ניתן אפילו לראות שהם מחוברים למקורות (כדרכם של חיבורים לתנ”ך ופרשנותו. זו מהות הז’אנר), אם כי בשנייה זה קיים פחות לטעמי. אבל גם לעיקרון בדבריה בשיחה השנייה אני לגמרי מסכים: גם לדעתי לא נכון להגדיר יהדות על בסיס אתני (אני רק לא חושב שזה מה שעושים, ולכן איני שותף לביקורת שלה). אני גם מסכים שגזענות היא עניין שלילי (אם כי חושב שרוב התופעות שהיא תיארה אינן ביטויים לגזענות). בקיצור, לא זה מה שהפריע לי. הדוגמאות והכשלים הם עניינים ספציפיים, אבל יש כאן משהו יסודי יותר. אומר יותר מכך. בשתי השיחות (בעיקר בראשונה) נדמה לי שהיא עשתה את העברת המסר והקישור למקורות לא פחות טוב מכל שיחה אחרת של רב בבית כנסת שנסמכת על התנ”ך, ולדעתי יותר טוב מרובם.

המסקנה הראשונה שלי הייתה ששתי השיחות הללו כפי שהן יכלו להינתן כלשונן בכנסייה שליד בית הכנסת שלה (וכנראה גם ניתנות שם). מי לא יסכים לגנאי שבגזענות? מי לא יסכים שראוי לקום ולהתנער מהמשבר בו אנחנו נתונים ולצאת לדרך חדשה? מי לא יהיה מוכן ללמוד את כל הדברים הללו מהתנ”ך? בקיצור, הנקודה שבה חשתי היא תהייה באיזה מובן מדובר ביהדות?! לכאורה זוהי שיחה על ערכים, ולכן היא יכולה להינתן באותו אופן בדיוק בכל פורום ומקום ברחבי העולם. אפילו ההסתמכות על התנ”ך אינה ייחודית ליהדות כמובן (שלא לדבר על הקישורים שניתן לעשות לכל מיני כיוונים אחרים באותה צורה), ובוודאי אם רואים בו מקור השראה. הרי אנשים רבים ומגוונים רואים אותו ככזה.

אבל הנה עוד נקודה מפתיעה. שיחות שניתנות על ידי רבנים אורתודוקסיים לא מאד שונות מהשיחה הראשונה, ובמידה רבה גם מהשנייה. ישנם רבנים אורתודוקסיים שיכלו לומר בדיוק את אותם דברים, כלומר התהייה מה כאן יכול להיחשב יהדות לא קשורה לרפורמיות שלה. יתר על כן, גם בשיחה השנייה שלה, שיותר קשה לאוזן אורתודוקסית, יהיו רבנים שיאמרו דברים דומים (אני עצמי מסכים לרובם, ושוב לעקרונות ולא לטיעונים וליישומים). במילים אחרות, המסקנה היא שגם מה שרבנים אורתודוקסיים עושים בבית הכנסת אינו יהדות. ההבדלים התוכניים, עד כמה שהם בכלל קיימים, הם לא הנקודה החשובה.

הבה נלך צעד אחד הלאה. חשבו כעת על רבנים שמעבירים מסרים הפוכים לאלו שלה, רבנים שמרניים ואנטי ליברליים בעליל. קחו למשל את המסרים שדולפים מדי פעם ממכינת עלי ומשאר מקורות חרדיים וחרד”ליים. הללו עוסקים במוסד המשפחה ה”יהודית” (כלומר השמרנית), בצניעות, במתן תפקידים לנשים, בהפלות, בהומוסקסואליות, באבולוציה ופילוסופיה, באמונה באלוהים, ועוד כהנה וכהנה נושאים של מחשבה “יהודית”. בעצם מדובר כאן בשמרנות ולא ביהדות. השיחות הללו יכולות גם הן להינתן בדיוק באותה צורה על ידי כמרים בכנסיות, בדיוק כמו שיחותיה של בוכדל. אמנם כאן מדובר בכנסיות אחרות, פחות ליברליות (זה בדרך כלל לא יהיה בניו יורק סיטי או בקליפורניה כמובן). אם כך, זהו דיון על שמרנות מול ליברליות ולא על יהדות מול נצרות. אם כן, לא התוכן הליברלי הוא הבעיה, שכן אותו ז’אנר עצמו מהכיוון השמרני אינו יהודי יותר. יש כאן משהו יסודי יותר.

בקיצור, העסק די מבלבל. מחד גיסא, יש כאן משהו שקשה להכניס  אותו תחת הכותרת ‘יהדות’ (כי הוא שייך באותה מידה גם לכנסייה מקבילה). אבל מאידך גיסא, אין לכך קשר לא לרפורמיות שלה ושל מסריה וגם לא לליברליזם שבהם. הייתי אומר אותו דבר ביחס לשיחות בית כנסת של רבנים שמרנים. יש משהו במתודה ובהנמקות, מעבר לתכנים ולערכים, שעורר בי תחושת אי נוחות. אחרי שהבנתי את זה, הגעתי למסקנה שהעניין הזה קשור ל’יהדות’ של דבריה, ובה במידה גם ל’יהדות’ של דברי הרבנים שהזכרתי קודם, משני הגוונים, הן הליברלים והן השמרנים. כל זה פשוט אינו יהדות. מדובר במערכות ערכים, ליברליות או שמרניות, אבל אין להן ולא כלום עם יהדות. אין זה אומר שלא ראוי לדבר על כך בבית הכנסת. בהחלט כן. שאלות ערכיות יש להן מקום בבית הכנסת. אבל עדיין זו לא יהדות.

זה מחזיר אותי לשאלת תוכנה של ה”ברית” שבוכדל רואה כיסוד של היהדות. זו כנראה לא הברית השמרנית, שכן לכל הדעות גם הליברלים הם יהודים, גם אם מישהו חולק על עמדתם. הוא הדין לגבי השמרנים, שגם הליברלים יודו שהם יהודים. כלומר יהדות לא מוגדרת על ידי אף אחד משני סלי הערכים הללו. אז מה כן? מה תוכנה של אותה ברית שמגדירה יהדות?

חשוב לומר שהשאלה אינה מופנית רק לבוכדל ולרפורמים. השאלה רובצת גם לפתחם של יהודים אורתודוקסים. ניתן להגדיר יהדות של אדם על בסיס אתני וגיור של אדם על בסיס הלכתי. ועדיין השאלה מהי יהדות במובנה הערכי נותרת פתוחה. מי לדעתם מתנהג כיהודי ומי לא. למה בדיוק הגר שמגיע אלינו אמור להצטרף, ועל מה הוא אמור להצהיר כשהוא מדבר על קבלת מחויבות יהודית? אגב, אני חושב שאפילו בוכדל לא תסתפק בהתנגדות לגזענות כקריטריון בלעדי ליהדות, שכן יש לא מעט אנשים שגם היא לא תגדיר כיהודים שמתנגדים לגזענות. יתר על כן, אני מרשה לעצמי לשער שגם היא תודה שיש לא מעט גזענים שכן ראוי להגדיר אותם כיהודים (ולגנות אותם). אז מהו הקריטריון הבסיסי, שלה או בכלל, ליהדות? מהי אותה “ברית” שצריך להצטרף אליה כדי להיחשב יהודי?

[1] מדובר בשופטת בית המשפט העליון האמריקאי, יהודייה אמריקאית ליברלית שתרמה רבות לשוויון נשים ומיעוטים. RBG נחשבה ממנהיגות הליברליזם האמריקאי, והיא נפטרה לפני כמה שבועות. נראה שמבחינת הליברלים זה נחשב אסון בקנה מידה של הקורונה (ראו בדבריה של בוכדל להלן), למרות שעם כל הכבוד לאישיותה המרשימה היא הייתה כבר אישה בת 87. קצת מזכיר את התחינות הנואשות של החרדים לרפואתו של רב חולה בגיל מאה כאילו שמפני חטאינו הקב”ה עשה לנו את האסון הנורא והבלתי צפוי הזה. ללמדכם שאי אפשר לעולם ולאדם, חילוני או דתי, בלי נביאים ואדמו”רים.

אגב, חלק מהעניין הוא מפני שפטירתה מעוררת בימים אלו ממש משבר פוליטי בארה”ב. הנשיא טראמפ רוצה למנות במקומה שופטת שמרנית, והליברלים כמובן מאד כועסים ומעלים טענות תימהוניות וחסרות שחר לגבי חוסר הלגיטימציה שלו לעשות זאת (ראו על כך למשל בעימות הראשון בין ביידן לטראמפ שנערך הלילה, שם ביידן מגמגם את טיעוניו הבלתי רלוונטיים בנושא זה). מוכר? הוא אשר אמרתי, סדנא דארעא חד הוא.

[2] חשבתי שיש לדון האם צריך להמתין “בכדי שיעשו” במוצאי ראש השנה כדי לשמוע את ההקלטה הזאת. אמנם, כידוע, דין “בכדי שיעשו” נאמר רק בגוי ולא ביהודי, אבל כאן הלכתית מדובר כנראה בגויה.

[3] לפעמים שפת הגוף חשובה יותר מתוכן השאלה כמובן. ייתכנו מצבים שבהם השאלות הללו משקפות גזענות. אבל כשלעצמן ברור שהן משקפות עובדות סטטיסטיות ברורות: רוב מוחלט מהשחורים אינם יהודים ורוב מוחלט של היהודים אינם שחורים. לכן סביר שאנשים יחשבו שהוא בא להתעניין ולראות את בית הכנסת למרות שאינו יהודי. האם זה לא  צפוי ומתבקש?!

[4] אגב, זה מזכיר לי שבתקופתי בבני ברק עיר הקודש, עברתי חוויות משעשעות כאלה על כל צעד ושעל. הייתי לבוש כמו מיזרוחניק, עם כיפה סרוגה (ובהתחלה גם עם סנדלים בלי גרביים ומכנסיים קצרות). בחתונות שאלו אותי בחביבות האם אני מהקיבוץ של הכלה (זו הייתה ישיבה של חוזרים בתשובה). בנסיעה בלילה למאפייה לאפיית מצות לפסח שאלו אותי אם אני נהג אוטובוס. בעלייה לתורה בישיבה שבה למדתי העלו כל בעל תשובה מתחיל ונשוי כ”הרב פלוני בן אלמוני” (כרבי אליעזר בן דורדיא שקנה עולמו בשעה אחת ולא דיו בזה אלא שאף קרו אותו רבי), אבל אני, גם כשכבר הייתי מוותיקי וטובי הלומדים בישיבה (אם יורשה לי) וכולם הכירו אותי היטב, לעולם לא זכיתי לתואר “הרב” (עד שהחלפתי לכיפה שחורה, מסיבות לגמרי פרוזאיות, אגב). בשיחות ערב שבת אחרי התפילה אנשים דיברו לפעמים על המיזרוחניקים שאינם יהודים וכדומה, ולאף אחד לא הפריע שאני נמצא שם יחד איתם. לא רק שחזותי קובעת שאני מיזרוחניק (ובצדק) אלא שכמיזרוחניק אני שקוף ולא נחשב. זה כמו בסרטים על אמריקה של לפני כמה עשרות שנים, שם דיברו על המשרתים ועל כושים בכלל בנוכחותם כאילו הם אוויר. אגב, אתם עלולים לחשוד שאני זוכר את הסיטואציות הללו כי נפגעתי. אולי בהתחלה קצת, אבל תאמינו לי שעקרונית ממש לא. בדרך כלל זה מאד שעשע אותי, ואלו רק מעט מזעיר מהסיטואציות שהיו שם (את רובן איני זוכר). למדתי ליהנות מאד מהסטטוס השקוף הזה (ולא פחות נהניתי להפתיע אותם, אבל זה כבר באמת יצר הרע). בפרט שהבנתי שיש ביחס כזה ממש, שהרי באמת נראיתי מיזרוחניק (ואולי גם קצת הייתי כזה). אז מה הבעיה? היחס הסטריאוטיפי הזה מתבקש וצפוי. אבל אני כן יכול להבין שיש אנשים שעלולים להיפגע מיחס כזה.

[5] עסקתי בגזענות בכמה טורים בעבר. ראו למשל בטור 10, 206 ובהפניות שם.

[6] היא עצמה משתמשת בפראזה הזאת באומרה: אם זה מספיק יהודי כדי שיהרגו אותו, זה מספיק יהודי כדי שנציל אותו. שימו לב שפתאום לא  מפריע לה לתת לשונאי היהודים ורודפיהם את הזכות להכריע מיהו יהודי. כאן היא מוכנה לאמץ קריטריון גזעני של הנאצים (שהיה מקובל גם בארה”ב בעבר, מה שכונה שם one drop rule), כתחליף לקריטריון ה”גזעני” של מדינת ישראל.