הרהורים על לימוד תנ”ך (טור 134)

בס”ד

אתמול שמעתי על תכנית חדשה של משרד החינוך ללימודי תנ”ך מהגן עד סוף התיכון. התשתית לרפורמה הזאת היא כנראה התחושה המתמשכת של בורות וחוסר חיבור לתנ”ך בקרב תלמידי ישראל ובוגרי מערכת החינוך (משום מה מדברים דווקא על החילונים, אבל אני לא חושב שאצל הדתיים זה אחרת, כולל עבדכם הנאמן). המטרה היא כרגיל להאהיב ולרענן את הלימוד הזה על התלמידים ולהפוך אותו לרלוונטי עבורם.

השיממון שמלווה מאז ומעולם את לימודי התנ”ך הוא מן המפורסמות. אין מקצוע מפוהק יותר (אפילו לימוד גמרא וספרות כבר נראים טוב יותר). מה שמעניין הוא שבגילאים מבוגרים יותר, ישיבת הסדר/גבוהה ומעלה התנ”ך נעשה בשנים אלו פופולרי להפליא. ימי עיון בתנ”ך מושכים אלפי אנשים שלוקחים יום חופש והולכים לשמוע שיעורים והרצאות בנושאי תנ”ך. מיזם 929 הוא דוגמה נוספת לתופעה הזאת. אז אולי יצליחו להעביר משהו מזה לגילאים הצעירים? אולי…

למען האמת אני עומד נפעם דווקא מול התופעה השנייה (התגברות העניין בתנ”ך בגילאים המבוגרים). כתלמודיסט בנשמתו, התנ”ך מהלך עליי שיממון ולאות. שיעורי תנ”ך היו מבחינתי סיוט לא קטן, עד עצם היום הזה כך הוא לגבי רובם. אני לא מצליח לפענח את סוד קסמו של התנ”ך בעיני אנשים. הוא רחוק מאד מהתחכום והמורכבות של סוגיא תלמודית טיפוסית, שגם אם יש שמערערים על הרלוונטיות שלה (לדעתי זה חוסר הבנה), כולם יודו שהוא מהווה לפחות אתגר ומאמץ אינטלקטואלי לא פשוט.

גם אלו שנהנים מהתנ”ך, דומני שזוהי בעיקר הנאה ספרותית (ויעידו מאיר שליו וחבריו). בעיניי יש ספרות הרבה יותר משובחת ומהנה, אך זה כבר עניין של טעם כמובן. אבל גם אם אכן מדובר בספרות משובחת, האם זהו הערך של לימוד התנ”ך? האם מה שמונח על הכף הוא לא לפספס ספרות משובחת? בעיניי יש דברים הרבה יותר חשובים, וזה ודאי לא מצדיק כפייה של השיממון הזה על כלל תלמידי ישראל.

אין להכחיש שזה טקסט מרשים מכמה בחינות. דומני שסיפרתי כאן פעם על מתמטיקאי שווייצרי ידוע שהיה בא לעבוד אתנו במכון וייצמן בכל שנה, והיה חובב תנ”ך (ומהר”ל, באנגלית כמובן) מושבע. הוא אמר שזה טקסט נדיר בכנות שלו, ובכך שהוא לא מציג את הגיבורים כאלים מושלמים אלא כבני אדם עם מעלות ומגרעות, שעוברים עליות ומורדות, בעלי יצרים ודחפים, חוטאים וחוזרים, ננזפים ונענשים. בני תמותה כמוני כמוכם. הוא טען שזה מאפיין נדיר מאד בין הטקסטים העתיקים והמיתוסים השונים שמוכרים לו. בסדר, יכול להיות. אבל למה זה חשוב? מדוע זה אמור לגרום לי ללמוד את הטקסט הזה? אני אישית אכן חושב שגיבוריו היו בני אדם ואיני זקוק ללקח הזה.

אז אם אין לי הנאה ספרותית מהטקסט הזה, וגם אם יש לי זו לא סיבה מוצדקת להעלותו על ראש שמחתי (בכל אופן לא יותר מדוסטוייבסקי, אלזה מורנטה, המינגוויי, או גוגול), ואם הלקח לגבי אופי הגיבורים שלו גם הוא מיותר מבחינתי, מה עוד אני אמור ללמוד מהתנ”ך? טוב, ודאי תסכימו שמדובר בעיקר בשני דברים: עובדות (היסטוריות, מטפיזיות ואולי גם אחרות) ולקחים ערכיים-רוחניים. אז הבה נבדוק את הנושאים הללו אחד לאחד.[1]

עובדות היסטוריות

יש בתנ”ך לא מעט עובדות שהן חלק מההיסטוריה שלנו, ואת זה כמובן כדאי לדעת. אבל ההיסטוריה בתנ”ך לא בהכרח מדויקת (כידוע יש לא מעט ויכוחים סביב העניין, ובוודאי סביב עובדות ספציפיות). בכל אופן, אין ספק שבחינוך החילוני לא מניחים שיש שם תיאור עובדתי מהימן לגמרי. אז מבחינתם ללמוד את התנ”ך כדי לדעת היסטוריה נשמע קצת מוזר.

אבל מעבר לזה, ברור שהתנ”ך, גם אם הוא לגמרי אמין, לא מציג תמונה היסטורית מלאה. ובכלל, אני ממש לא חושב שזהו ספר הלימוד האולטימטיבי שממנו כדאי ללמוד היסטוריה, אפילו ההיסטוריה של עם ישראל. יש ספרים מוצלחים יותר (שאולי מבוססים בחלקם על התנ”ך, וזה בסדר גמור) שיעבירו לנו את התמונה בצורה מדויקת ומפורטת יותר. כשרוצים ללמוד היסטוריה כדאי ללמוד היסטוריה ולא לחלץ אותה בצורות נפתלות למדיי מהתנ”ך שבולל אותה בהלכות, נזיפות, וערכים.

טלו כדוגמה את תיאור הבריאה בתחילת ספר בראשית. כיום אנחנו מסבירים שזה משל ולא תיאור אותנטי של מה שהיה. אז עובדות לא באמת אפשר ללמוד משם. את העובדות לומדים מהמחקר המדעי (עד כמה שניתן), ואחר כך מסדרים את המקרא כדי שיתאים. בדיוק כפי שהורה לנו הרמב”ם במו”נ (ביחס לסוגיות ההגשמה ולקדמות). אז בשביל מה ללמוד את הפרקים הללו? טוב, אולי בשביל לקח רוחני. על כך ראה להלן.

עובדות מטפיזיות

אנשים חושבים שהתנ”ך יכול ללמד אותנו עובדות מטפיזיות. אולי רעיונות על ההשגחה, גאולה, עוה”ב, סגולת ישראל וכדומה. ראשית, אני מניח שבחינוך חילוני זו ודאי לא יכולה להיות סיבה ללימוד הטקסט הזה. אבל גם ביחס אליי ולעולם הדתי אני בספק רב. ראשית, העובדות המטפיזיות הללו הן חלק מזערי מתוך הטקסט. זה לא מסביר את הערך שיש בלימוד כל הפרקים והספרים שעוסקים באנשים ובאירועים כאלה או אחרים בתולדותינו. שנית, מי שלא מקבל את התמונה המטפיזית של מלאכים, השגחה, עוה”ב וכדומה, יפרש את התנ”ך בצורה אחרת (מטפורות, אלגוריות ומשלים. דברה תורה כלשון בני אדם). ושלישית, התמונה שמתאר התנ”ך היא מאד כללית ואי אפשר לגזור ממנה פרטים. גם אם נפרש פסוק זה או אחר על הגאולה אין לך דרך להוציא ממנו שום פרטים. אז מה למדנו מהתנ”ך מעבר לעובדה שתהיה גאולה? את זה כבר ידענו, לא? כך גם לגבי ההשגחה. בין ההוגים היהודים יש ויכוחים רבים סביב ההשגחה, ואף אחד לא משנה את עמדתו בגלל פרשה זו או אחרת בתנ”ך. אין צורך לומר שאני הקטן הגדלתי עשֹּׁה, ובעצם טענתי שכיום כמעט אין מעורבות של הקב”ה בעולם בכלל. פשט התנ”ך כמובן סותר זאת, ולכן הצעתי פרשנויות אחרות לפסוקים (שינוי מדיניות של הקב”ה. הסתלקות הדרגתית מההיסטוריה. לא אחזור לכל זה כאן, זה כבר נדון לא פעם באתר). ומכאן שאפילו טענות שעומדות חזיתית בניגוד לתנ”ך לא באמת יכולות ליפול מולו. אם “עין תחת עין” מתפרש כממון, ואם כל פרשת בן סורר ומורה מתבטלת דה פקטו בגלל דרשות חז”ל, אז קטן עלינו לפרש כל פסוק אחר באופן שלא יסתור את מה שאנחנו חושבים. כאמור, יש לנו אפילו רישיון מהרמב”ם לעשות זאת (לפרש יצירתית את המקרא כדי שיתאים למדע ולפילוסופיה).[2]

כך גם לגבי אירועים שהתרחשו עם מלאכים, שהרמב”ם למשל מסביר לפחות את חלקם כחלום או משל. כך גם האלגוריסטים (פילון או ידעיה הפניני). כלומר גם העובדות המטפיזיות הללו מתפרשות לפי ההנחה של הקורא ולא באמת מלמדות אותנו משהו עובדתי (אלא אולי לקח ערכי-רוחני. ושוב, ראה על כך להלן).

ערכים

נותרנו עם לקחים ערכיים. אם לא באמת אפשר וכדאי ללמוד עובדות מהתנ”ך, אז אולי התיאורים העובדתיים (בין אם הם כפשוטם ובין אם הם אלגוריה) באים ללמד אותנו לקחים ערכיים ורוחניים. למשל, תיאור הבריאה בא ללמד אותנו את ההיררכיה בין דומם לצומח חי ומדבר (ויהודי?). וכך גם המפגש של אברהם עם המלאכים, שלפי הרמב”ם היה בחלום, בא ללמד אותנו לקח ערכי כלשהו. וכך גם לגבי כלל התיאורים העובדתיים במקרא, שכאמור לא סביר ללמוד מהם את העובדות עצמן (גם אם הן נכונות). אולי גם הם באו ללמד אותנו לקחים ערכיים ורוחניים. לכן מה שנותר לנו הוא לבחון את האפשרות ללמוד מהתנ”ך לקחים כאלה.

הבעיה הגדולה שלי עם לימוד של לקחים ערכיים מהתנ”ך היא פרקטית בעיקרה: איני רואה כיצד ניתן לעשות זאת בפועל. יש לקחים טריביאליים כמובן: אלוקים מצווה ויש לקיים את מצוותיו. הוא קיים וברא את העולם (עובדות). צריך להיות עניו וצנוע, להסתפק במועט ולא לרדוף כוח ושררה. טוב, הבנתי. יש לכם משהו חדש לספר לי? אם ייצא לי מלימוד פרשה מקראית כלשהי לקח שלא נראה לי סביר – כולנו יודעים שנפרש את הפרשה הזאת בהתאם כך שהיא תתאים לתפיסותינו האפריוריות. ואם הלקח מתאים לתפיסותיי – אז בשביל מה אני צריך את התנ”ך?

לדוגמה, יש להידבק במידותיו של הקב”ה: מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו’. את מידותיו אנחנו לומדים מהתנ”ך. אז מה עם “קנא ונוקם”? גם את זה עלינו ללמוד ממנו? אומרים לנו שלא. איך אתה יודע שלא? הרי גם אלו מידות של הקב”ה. כי הסברא אומרת שאלו מידות שלא ראוי לנו לרכוש ולפעול על פיהן. לכן אנחנו מסבירים שקנא ונוקם נשאר לקב”ה ולא לנו. כלומר אנחנו מאמצים רק חלק מהמידות בסדרת יג מידות הרחמים (?!), וגם זה לא בגלל התנ”ך אלא כי ברור לנו שכך אכן ראוי לנהוג. את המידות שלדעתנו לא ראוי לאמץ, שם אנחנו אכן לא מאמצים למרות שכל אלו הן מידותיו של הקב”ה כמתואר בתנ”ך. אז בעצם מה שקובע את המידות הנכונות עבורנו הוא הסברא שלנו לא התנ”ך. אז מה למדנו מהתנ”ך עצמו? מה הצו להידבק במידותיו של הקב”ה הוסיף לנו ערכית?

כך גם לגבי המוסר. התורה מצווה אותנו “ועשית הישר והטוב”. אבל היא לא מפרטת מהו הישר והטוב? המפרשים שם מסבירים שזה מה שמעבר לדין, כלומר הדין לא  מנחה אותנו מהו הישר והטוב. אז איך אנחנו יודעים זאת? מסברא. טוב, אבל אם ידוע לנו מסברא שכך ישר וטוב לעשות, מה הוסיף הפסוק? הוא לא לימד אותנו את הישר והטוב, אלא לכל היותר גילה לנו שגם הקב”ה מצפה מאתנו לעשות את צו מצפוננו. יש לזה גם ערך דתי ולא רק ערך אנושי-מוסרי. נו, שוין. זה לא לקח מוסרי או ערכי אלא מידע דתי שלא ממש משנה לנו במישור הפרקטי (כי פרקטית בין כה וכה חייבים לנהוג כך).

לפני זמן מה שאלו אותי כאן באתר, מדוע יש ערך בלימוד לקחים ערכיים מפרקי אבות או מפסוקי ספרי החכמה (משלי, קהלת), יותר מאשר מספר עצות והדרכות כמו דייל קרנגי. מהי התורה שבזה? “חכמת המסכן בזויה”, או “לא מצאתי לגוף טוב משתיקה”, שלא לדבר על גמילות חסדים שעליה העולם עומד, כל אלו פתגמים ותובנות שיכולתי ללמוד מכל מקום אחר, ובעצם כל אחד מאתנו גם מבין אותם בעצמו. הרי אם לא הייתי מסכים איתם – לא הייתי לומד אותם גם אם זה כתוב בפרקי אבות או בספר משלי. לכל היותר הייתי עושה פרשנות יצירתית ומתאים אותם לתובנותיי. אז מדוע הלימוד של ספר משלי או פרקי אבות שונה מהותית מהלימוד של דייל קרנגי?

בשורה התחתונה: חשבו איזה לקח רוחני או מוסרי ניתן ללמוד מהתנ”ך. כוונתי ללקח שלא היינו יודעים בלעדיו. חשוב להדגיש שחלק מהלקחים והערכים הללו הושרשו בתרבות שלנו ושל העולם כולו בזכות התנ”ך. זה ודאי נכון, ולכן ברור שהיה לו תפקיד היסטורי חשוב בפיתוח הערכי והתרבותי של הציביליזציה שלנו. השאלה שלי היא מה המצב כיום? איזה ערך יש לי כיום ללמוד את התנ”ך? מה הוא יכול לחדש ולהועיל לי, מיכי אברהם, בן המאה העשרים ואחת? אני לא רואה הרבה לקחים כאלה שניתן ללמוד ממנו, אם בכלל.

התנ”ך בחינוך החילוני

יש לי הרבה מה להעיר על הבעיה ועל המגמות של התכנית, ועל הכשל שבבסיס המסגרת המחשבתית הזאת. מה שהיא מנסה לעשות הוא בעצם לרוקן את התנ”ך מתכניו האנכרוניסטיים, להכניס לתוכו ספרות ופילוסופיה רלוונטיים יותר, וכך הוא יהפוך לרלוונטי. אז למה בכלל להיזקק לתנ”ך? לא יותר טוב ללמוד את המקורות הרלוונטיים עצמם? מה מוסיף לנו השימוש בתנ”ך? ואם המטרה ללמוד אותו עצמו וכשלעצמו, הרי כאן בדיוק הבעיה. זה לא ממש מעניין את אף אחד, ולדעתי גם לא מאד חשוב.

ומה באשר לערכים? גם שם המצב דומה. הרי בחינוך החילוני התופעה שתיארתי למעלה עוד הרבה יותר בוטה וברורה. המורים ודאי ילמדו את הילדים את הערכים המוכרים להם היטב, אלא שהם ישתמשו לשם כך בתנ”ך. האם הם ילמדו משם על הערך החשוב להיות קנא ונוקם? או שמא לכרות את ראשי האויבים ולנעוץ אותם בראש החומה? ואולי להרוג מחללי שבת או נואפים? כל אלו יעברו בכיתה פרשנות יצירתית (ולפעמים בצדק), או סינון שיוציא אותם מתכנית הלימודים, או לחלופין יישארו כמיצג נצחי לאיוולת והרשעות של הקב”ה ושל היהדות. מה יישאר לתלמיד  אחרי כל הלימוד הזה? הערכים שבין כה וכה הוא מאמין בהם ומחויב להם. אז מה הוא למד מהתנ”ך?

ועוד לא נגעתי בשאלה הגדולה מכולן: מה בכלל משמעותם של הלימודים בתיכון, ובפרט לימודי תנ”ך? זה היה לא רלוונטי ויישאר כזה. מה שתלמידים לומדים בתיכון כמעט לא משפיע על הידע ועל מה שנשאר להם לאחר מכן. בית הספר הוא בעיקר בייבי סיטר עבור ההורים (סוף סוף צריך לדאוג לתל”ג שלנו), הא ותו לא. אם התלמיד יודע משהו זה למרות ביה”ס ולא בגללו. בביה”ס הוא רק לומד לשנוא את התחומים הנלמדים (אני סוחב אתי חסכים כאלה עד היום. ע”ע עגנון).[3] למאי נפ”מ אם התלמידים יפהקו מול תכנית X או Y?

בין היתר מספרים לנו על כך שהלימוד יהיה חווייתי ועמוק, וייפסק השינון המכני שליווה את לימודי התנ”ך כל השנים (התבשרנו שמבטלים את “חוברות העבודה”. הודו לה’ כי טוב). זה מזכיר לי סיפור שהיה בדידי. כד הוינא טליא כשלימדתי מתמטיקה בישיבה התיכונית ברמת גן, חזרתי ושאלתי את התלמידים מה הם לומדים בהיסטוריה? שאלתי אותם האם אי פעם הם נזקקו לחשוב במסגרת הזאת, או שמדובר רק בשינון? יום אחד היה לי שיעור מתמטיקה איתם מיד אחרי בגרות (או מגן) בהיסטוריה. התלמידים חזרו ושוב שאלתי אותם האם היו שם שאלות מחשבה או רק שאלות ידע. הם ענו שכמובן היו גם שאלות מחשבה. עוד לא גמרנו לדבר, ואחד מהם פונה לשני ושואל אותו משהו כמו (זה היה לפני המון שנים אני כבר לא זוכר פרטים): “תגיד, מה היתה הסיבה הרביעית מתוך החמש לפרוץ מלחמת זה וזה? זכרתי את שלוש הראשונות ואת האחרונה, אבל הרביעית ברחה לי. איזה באסה”. זו כמובן היתה “שאלת המחשבה” במבחן הזה, ואידך זיל גמור.

יש כמובן מקום ללמוד את התנ”ך במסגרת חילונית כחלק מהאתוס הלאומי. כשמדברים אתך על עקידת יצחק, אמנון ותמר, כבשת הרש, הקשר לארץ וכדומה, שתדע על מה מדובר. קשה להתערות בתרבות ובשפה שלנו בלי לדעת מי היו אברהם ויצחק (כן כן, גם שרה ורבקה). אבל זה באמת לא מאד משמעותי בעיניי. טוב, שוב עניין של טעם.

התנ”ך בעולם הדתי

מעבר לערך שהוזכר למעלה, החיבור לאתוס היהודי, בעולם דתי יש בעצם לימוד התנ”ך ערך של לימוד תורה. זהו טקסט מקודש, דבר ה’ ונביאיו, וכשעוסקים בו זהו סוג של חיבור לקב”ה. בעצם הערך שיכול אולי להישאר לתלמידים הוא עצם השימוש בתנ”ך. ומכאן שדווקא בחינוך דתי יש אולי מקום ללמוד את כל הדברים שהיינו לומדים גם כך (ספרות, היסטוריה, פילוסופיה), אבל לעשות זאת (בד”כ בצורה פחות מוצלחת) מתוך התנ”ך. מעבר לזה שאולי ייווצר חיבור כלשהו למורשת ההיסטורית והדתית שלנו, יש כאן ערך של לימוד תורה.

מעבר לזה, בעולם הדתי יש גם את הערך בלימוד החלקים ההלכתיים. כל מה שאמרתי למעלה רלוונטי לחלקים הסיפוריים בתנ”ך. המצוות והחלקים ההלכתיים הם כמובן בעלי ערך עצמי. בלעדיהם לא הייתי יודע שצריך לפדות פטר חמור, שאסור לאכול חלב ודם, או שצריך להקריב קרבנות ולהיזהר מטומאת שרץ, או את דיני פצוע דכא. ההלכה הוא החלק היחיד בתנ”ך (בעיקר בתורה) שערכו מובן מאליו. אבל גם זה כמובן רלוונטי רק בעולם דתי.

קדושת התוכן והנוסח

אזכיר כאן שוב את מה שכבר כתבתי בעבר. המקרא קדוש בקדושת הטקסט והספר, הנוסח שלו מקודש על כל אות ומילה שבו, ואילו תושבע”פ אין לה קדושה של הנוסח והמילים וגם לא של הספר אלא רק של התוכן והרעיונות. תלמוד שכתוב באנגלית קדוש בדיוק כמו בארמית, שוודית, או עברית. העיקר הוא הרעיונות ולא הניסוח. בתורה כפי שראינו הרעיונות לא ממש קיימים (הם נוצרים בעיקר אצל הלומד), ולכן אין פלא שמה שנותר הוא רק קדושת הנוסח. מדובר בטקסט קדוש וספר קודש.

אין פלא אפוא שבלשונו של ר”ח מוולוז’ין (נפש החיים שער ד פרק ו) המקרא (בעצם הוא מדבר בעיקר על אגדות חז”ל, אבל דומני שהוא הדין למקרא) הוא דבר ה’ ואילו תושבע”פ היא רצון ה’. לימוד של המקרא הוא לימוד תורה, אבל ערכו לדעתי מוגבל. אתה עוסק בדבר ה’ במובן סגולי כלשהו, אלו דיבורים שלו שיצאו מפיו. אבל אתה לא לומד מזה שום דבר חדש (כפי שהסברתי למעלה), כלומר הרעיונות שהפקת מהטקסט אינם שלו (של הקב”ה, או בעצם של הטקסט) אלא שלך. לעומת זאת, לימוד הלכה בתושבע”פ (כמובן אין זהות מלאה בין השניים, ואכ”מ), שם אתה לומד רעיונות חדשים שלא היית יודע קודם. שם אתה כופף את עצמך בפני רצון ה’ וציווייו.

ניתן לומר שההלכה והתושבע”פ הן מקורות סמכות ולא רק מקורות השראה (ראה על כך עוד להלן). אתה לומד משם תובנות ורעיונות חדשים, מה שלא קורה בלימוד המקרא והאגדה. וזו לדעתי הסיבה המרכזית לכך שבישיבות שמים דגש על לימוד תלמוד בחלקיו ההלכתיים ולא המקרא או האגדות. זה לא רק הפחד מפני חקירות וחשיבה ביקורתית, וזה לא רק ההבדל הגדול במאמץ ובעומק האינטלקטואלי, אלא בעיקר המשמעות הרוחנית והדתית של הלימוד.

העניין המחודש בתנ”ך

אם נשוב לעניין המחודש שמוצאים המבוגרים בתנ”ך בשנים האחרונות, אני באמת לא מבין אותו. הרי לא לומדים שם כלום. מעודי לא שמעתי על רעיון חדש שיצא מלימוד פרשה בתנ”ך. יכולות כמובן להיות הברקות פרשניות שמראות לנו קישור בין פרשניות, קישור רעיוני או היסטורי מעניין וכו’. אבל הרעיון או הערך עצמו הם לעולם טריביאליים וידועים ומקובלים עלינו מראש. ואם הם לא כאלה – כנראה נדחה את הפירוש המוצע ונציע פירוש יצירתי אחר שיתאים לתובנותינו האפריוריות. אלא אם השתכנענו כמובן, שאז נאמץ את התובנה החדשה, אך כאמור נעשה זאת בגלל שהשתכנענו ולא בגלל סמכותו של התנ”ך. הוא היה הטריגר לגלות את התובנה הזאת ולא מי שבאמת לימד אותנו אותה. במובן הזה התנ”ך אינו מקור סמכות. אנחנו לא נקבל ראיון מוסרי או ערכי שלא מקובל עלינו מכוח סמכותו של התנ”ך. להיפך, דווקא בגלל סמכותו נניח שברור שהוא לא אומר דבר כה בלתי הגיוני או בלתי מוסרי, ולכן נפרש אותו כך שהוא כן יהיה הגיוני ומוסרי.

ההסבר שלי להתעוררות העניין בתנ”ך הוא שאנשים כנראה אוהבים מאד ללמוד את עצמם. זה נעים ונוח, הרבה יותר מאשר להתאמץ בפיצוח סוגיא תלמודית סבוכה שנראית (ברוב המקרים בטעות לדעתי) בלתי רלוונטית ומנותקת מאתנו. מעבר לזה, איך ניתן לדון ברעיונות פסיכולוגיים ומוסריים שונים סתם כך באמצע החיים. עדיף ונוח יותר לעשות זאת תוך כדי לימוד טקסט כלשהו. ואם הוא מוגדר כתורה וכלימוד בעל ערך, מה טוב. התנ”ך בעצם מציע לאנשים מצע שעל גביו ניתן לדון בדברים וללבן רעיונות. בואו נקרא פרשה וכל אחד יעלה את הרהורי לבו ונדון בהם. יהיו הרבה פרשנויות, נתווכח, נדון בתובנות שונות, ונגיע למסקנות. לא מסקנות שלמדנו מהטקסט כמובן, אלא מסקנות שיצמחו מאתנו. הרבה יותר נחמד ונעים מאשר לשבור שיניים בסוגיית מיגו להוציא, או חנ”ן. כאן בלי הרבה עבודה כל אחד יכול לבוא לידי ביטוי. אתה זורק רעיון אחד והלה זורק אחר, וכולם נהנים.

התנ”ך כמקור השראה או סמכות

בבתי המדרש החילוניים והפלורליסטיים שקמים בשנים האחרונות מקובל לומר שהתורה והתלמוד והתנ”ך הם מקורות השראה עבורם ולא מקורות סמכות. הם לומדים אותם ובוחרים מה שנראה להם וזורקים את השאר. אין פלא שהם מתמקדים בעיקר באגדות ובסיפורים ופחות בחלקים ההלכתיים. שם יש חידושים, ואני מניח שרובם לא מקובלים עליהם, אז בשביל מה ללמוד אותם?! אבל אני דווקא שואל בשביל מה ללמוד את מה שכן מקובל עליהם? הרי שם לא מתחדש להם מאומה. לומד כזה יוצא מהלימוד בדיוק כפי שנכנס אליו. התובנות שהוא הביא אתו נותרו אתו, ומה שלא מתאים להן נזרק ופורש אחרת.

פעם אמרתי לתלמידיי בירוחם שהוויכוח שממנו למדנו משהו הוא רק ויכוח שבו הפסדנו. ויכוח שניצחנו בו הראה לנו שצדקנו מעיקרא. לא למדנו ממנו שום דבר חדש, ויצאנו ממנו כפי שבאנו אליו. ויכוח שבו הפסדנו לימד אותנו שקודם טעינו ונתן לנו תובנה חדשה. מוויכוח כזה ניתן לומר שלמדנו. הוא הדין ללימוד. גם שם יש ללימוד משמעות בעיקר כשהוא משנה את מה שאנחנו חושבים או לפחות נותן לנו הבנה עמוקה יותר לגבי מחשבותינו ותובנותינו. לימוד שאנחנו יוצאים ממנו כמו שנכנסנו, ששום דבר ממחשבותינו לא השתנה, לא שווה הרבה.

כפי שראינו, גם בביהמ”ד הדתי התנ”ך הוא בעצם טריגר לדיון ומקור השראה, אבל בהחלט לא מקור סמכות. עקרונית אפשר היה לעשות את אותו דבר בכל טקסט אקראי, כל עוד אנחנו באים מראש עם מכוונות לעשות זאת. אם נהיה מוכנים לדון ברצינות בצ’יפופו ובמה שמתרחש בו, כלומר לדון בתובנות המוסריות והערכיות שעולות ממנו, אני חושב שהיינו מגיעים לאותם דברים ולאותן מסקנות (כלומר בדיוק לתובנות שאיתן באנו ללימוד). שלא לדבר על יצירת ספרותיות גדולות יותר (במחילה מתמר בורנשטיין לזר). טענתי היא שבעצם לימוד התנ”ך (כוונתי לחלקים הלא הלכתיים שלו) בבימ”ד דתי וחילוני נראה מאד דומה. בשניהם מדובר במקור השראה ולא במקור סמכות. טריגר לליבון מה שאני עצמי חושב, ולא מקור שבא ללמד אותי משהו חדש ולשנות את עמדותיי.

האם עמדות לא משתנות בעקבות הלימוד?

לסיום אעיר עוד הערה חשובה. לכאורה ניתן להבין מדבריי שלעולם אדם לא משנה את עמדתו בעקבות לימוד תנ”ך (או חסידות). זה כמובן לא נכון עובדתית, ואני גם לא טוען זאת. טענתי היא שגם אם זה קורה זה רק בגלל שהלומד השתכנע שטעה, ולא בגלל שהוא כפף את עצמו בפני סמכותו של התנ”ך. אבל את זה אפשר היה לעשות גם עם צ’יפופו או דוסטוייבסקי, או סתם התבוננות בנוף יפה, בחתול (“צניעות מחתול”), או בעמוד טלפון. גם תמר בורנשטיין לזר יכולה לטעון שעדיף מושל ברוחו מלוכד עיר, ואם אשתכנע שהיא צודקת אשנה את עמדתי. לכן גם אם זה קורה לי בלימוד תנ”ך, עדיין התנ”ך הוא מקור השראה ולא מקור סמכות. אני לא לומד מהתנ”ך אלא משתמש בו כמקור השראה או טריגר לדיון, והדיון הוא ששינה את עמדתי, אם בכלל.

קריאת קודש ואתגר לקוראים

כמחווה למשרד החינוך ולתכניתו החדשה, וכניסיון לבחון ביושר את הדברים שאמרתי כאן, אני מזמין לסיום את הגולשים באתר לשכנע אותי שבכל זאת יש ערך מהותי בלימוד תנ”ך.

כדי לעשות זאת, עליכם להציע כאן בקיצור רעיון ערכי או רוחני (לא עובדה) מחודש אחד שניתן ללמוד מהתנ”ך. נא להפנות לפרשה הרלוונטית, להסביר את הרעיון ואת הדרך בה הוא עולה מהפסוקים.

אנא לא להביא תובנה או ערך מוסרי או אנושי פשוט. התמקדו ברעיונות שסביר שאני לא מסכים להם מראש, ונסו לשכנע אותי שאני טועה בגלל שניתן להוכיח שזה מה שעולה מהתנ”ך. כלומר התמקדו בשכנוע מכוח סמכותו של התנ”ך (ולא סתם להראות לי שזה הגיוני, כלומר להעמיד אותי על טעות בשיקול הדעת שלי). להבנתי, רק זה יכול להוכיח שיש ערך מהותי בלימוד תנ”ך, כלומר שהוא יכול ללמד אותי משהו שלא הייתי יודע בלעדיו.

[1] הדברים עלו בסדרה שלי על שירה (107-113) ובפוסטים על חסידות שהופיעו לפניה (104-106), ועוד יותר בדיונים בטוקבקים שם. שם נזקקתי בקצרה גם לתנ”ך שבמובנים מסוימים דומים לטקסטים חסידיים. ממנו כמו מהם קשה ללמוד משהו חדש, כפי שאשוב ואסביר להלן.

[2] אגב, זה מה שהוא עושה בפרק השישי משמונה פרקים כשהוא מעמת בין עמדת הפילוסופים, שלפיה מי שמזדהה עם הערכים עדיף על הכובש את יצרו, מול עמדת חז”ל שהיא הפוכה. הוא לא דוחה את עמדת הפילוסופים אלא מיישב אותה עם חז”ל. וכך עוד הרבה בכתביו.

[3] אבי ז”ל נכנס לנהל את ביה”ס הטכנולוגי על ידי אוני’ בר אילן. הוא אמר לי שלהערכתו יש שם בעיית יידיש קייט חמורה. שאלתי אותו מה בדעתו לעשות בעניין, והוא אמר בשלב ראשון לקצץ את שעות הגמרא לחצי. לתמיהתי הוא הסביר שהוספת שעות במקצוע שנוא שנתפס כלא רלוונטי לא מועילה אלא רק מזיקה. זה לקח חשוב מאד שאני נושא עמי עד היום. לא תמיד הגברת לימודי תחום כלשהו מסייעת לחיבור אליו.