הרהורים בעקבות הסרט “מסורבות” (טור 349)

בס”ד

בשנים האחרונות יצא לי להכיר את תופעת סרבנות הגט, ואת מצוקתן של נשים שנמצאות במצב כזה. נשלחים אליי לא מעט מקרים שבהם מבקשים ממני למצוא פתרון (שכמובן לא מוכר חוקית, שכן הרבנות היא מונופול כוחני בתחום הזה). לרובם איני מצליח למצוא פתרון, אבל ישנם מקרים שכן. בחלק מהם השתתפתי בהרכב שמבטל את הקידושין (באופן שכמובן לא מוכר על ידי החוק והרבנות, אבל תקף הלכתית), ובחלק אחר אני כותב חוות דעת שנשלחות לבתי הדין הרבניים שמטפלים בפרשה (שבדרך כלל דוחים אותן בבוז). ובכל זאת, אני חושב שהפעילות החוץ ממסדית הזאת נותנת פירות, שכן להתרשמותי בשנים האחרונות הרבנות, על אף גישתה השמרנית מאד בדרך כלל, זזה לא מעט ביחסה לתופעה ובדרכי הטיפול שלה בה. אני מתרשם שהלחץ המתמיד מניב פירות כלשהם.

לפני כמה ימים שלחו לי את הסרט “מסורבות” שעוסק בתופעת סרבנות הגט ובמצבן של הנשים המסורבות (אני מצולם לקראת הסוף בתוך הרכב שביטל קידושין של מסורבת גט). אנצל את ההזדמנות הזאת כדי להעיר על הסרט ועל התופעה בכלל.

רקע הלכתי

סרבנות גט נוצרת על רקע ההלכה שנותנת בידי הבעל את הזכות הבלעדית לפרק את החבילה. הבעל הוא שמגרש את אשתו, אבל זה נכון גם לקידושין (הבעל מקדש אותה ולא היא אותו). מה שיוצר את האסימטריה הוא שבעוד שבקידושין נדרשת הסכמה של האישה, בגירושין לא. הבעל יכול לגרשה בעל כורחה. אבל גם האסימטריה הזאת כבר נמחקה במידה רבה עקב חרם דרבנו גרשום שאוסר לגרש אישה בעל כורחה וגם לשאת אישה נוספת על פני אשתו. כעת לכאורה ישנה סימטריה בין הבעל לאישה גם בגירושין, לפחות במישור המעשי. אלא שעדיין נותרת אסימטריה ביניהם עקב ההבדל ההלכתי לגבי איסור ניאוף. הלכתית הבעל שנואף עם אישה (פנויה) אחרת לא עובר איסור חמור מדיי (בפשטות איסור דרבנן, ואולי יש בזה ביטול עשה של קידושין, ויש דעות שבנסיבות מסוימות אפילו זה לא), ואילו אישה נשואה שנואפת עם גבר, נשוי או לא, זהו איסור ערווה חמור, והיא חייבת מיתה (כמו בן זוגה).

ההבדל ההלכתי הזה יוצר מצב שבו בעל שלא מקבל הסכמה מאשתו לגירושין יכול לחיות עם אחרת בלי מחיר הלכתי כבד מדיי, ואילו אישה שלא מקבלת הסכמה מהבעל היא אשת איש לכל דבר. כל יחסי אישות שהיא תקיים במצב כזה הם איסור ערווה והילדים ממזרים. אם כן, גם אחרי חרם דרבנו גרשום הסימטריה אינה מלאה, ומסיבה זו יש מכניזם של היתר מאתיים רבנים לבעל להינשא לעוד אישה על פני אשתו. לאישה אין אפשרות כזאת שכן איסורה הוא איסור ערווה מדאורייתא.

סימטריה פורמלית בעולם המודרני

באופן פורמלי ניתן להתפלפל ולומר שעדיין בשורה התחתונה קיימת סימטריה מלאה בין אישה לגבר. האיסור והעונש בהלכה תמיד זהים לשני השותפים באיסור. כל קיום יחסים שאסור לאישה אסור באותה מידה גם לבועל שלה, ושניהם נענשים באותה צורה. כמו שלאשת איש אסור לקיים יחסים עם גבר אחר, גם לו אסור לקיים יחסים איתה. לדוגמה, חשבו על לאה שנשואה ליעקב. אמנם ליעקב מותר לקיים יחסים עם רחל, אבל בה במידה גם לרחל מותר לקיים יחסי אישות עם יעקב. וכך גם לגבי לאה, שאמנם אסורה לקיים יחסי אישות עם דוד, אבל בה במידה גם לדוד אסור לקיים יחסי אישות איתה. אם כן, לכאורה ישנה סימטריה מלאה בין הגבר לאישה.

אבל זו רק זווית פורמלית. הסימטריה הפורמלית שתיארתי מתקיימת רק כאשר מדברים על זוג ספציפי (גבר ספציפי ואישה ספציפית). אם יש בעיה לזוג להינשא היא קיימת עבור שניהם בשווה. אבל כשמתבוננים על המצב הכללי מנקודת מבטו של אדם בודד כלפי שאר העולם, כלומר שואלים מה האופציות שעומדות בפני אישה מסוימת או גבר מסוים, שם אין סימטריה. מעשית, לאשת איש אין שום פתרון לקיים זוגיות אחרת (במידה שהיא רוצה לפרק את החבילה) ולגבר נשוי יש (גם אם בעקבות חרם דרבנו גרשום החבילה לא התפרקה).

במובן מסוים נראה שהתמונה הזאת חוצה בין עולם מודרני לעולם מסורתי. העולם המודרני דוגל בנישואין של אהבה אחרי היכרות, ולכן שם המגבלות פונות לשני בני הזוג. גבר ואישה מסוימים התאהבו והם רוצים להינשא. לגבי שאלה זו, המצב אכן לגמרי סימטרי. אם זה מותר – זה מותר לשניהם, ואם לא – לשניהם אסור. אבל בעולם מסורתי השידוך בדרך כלל לא נעשה על בסיס היכרות אלא על בסיס חיפוש והתאמה, כאשר ההיכרות והקשר הרגשי בין בני הזוג נוצרים לאחר מכן. שם השאלה היא מהן האופציות שעומדות בפני האישה או הגבר מול העולם, כלומר את מי הוא או היא יכולים להכיר, ועם מי כל אחד מהם יכול לנסות להקים בית. ביחס לשאלה זו ישנה אסימטריה ברורה בין גברים לנשים: לאישה נשואה אין שום אופציות בעוד שגבר נשוי יכול לנסות את מזלו מבין כל הנשים הפנויות.

הסרט ‘מסורבות’

הסרט מתאר את בעיית סרבנות הגט ואת המגבלות שהדבר מטיל על הנשים. הוא עוקב אחרי כמה נשים שנמצאות שנים במצב של סרבנות, שבמסגרתו הבעל גם מנסה לסחוט אותן ולהוציא מהן ויתורים שונים (ביחס לרכוש או לילדים). אחת הנשים היא גיורת שהגיעה ליהדות ומצאה שם חוסר שוויון שלא הייתה מודעת לו. היא מצאה את עצמה עגונה במישור המעשי בגלל שבעלה מסרב לתת לה גט, ומבינה שבהמשך חייה היא לא הולכת להיכנס  למערכת כזאת. מתואר שם מו”מ טיפוסי מאד בין בני הזוג דרך רב שיש לו השפעה על הבעל, שבמסגרתו מוצעים לבעל כל מיני אתננים על מנת שיסכים לשחרר את אשתו.

באחד המקרים שאני עצמי טיפלתי, הרבנות חיזרה אחרי הבעל והציעה לו שוחד כספי כדי שישחרר את אשתו. שימו לב, מוסד ממלכתי במדינת ישראל מציע שוחד כספי לאדם כדי שיקיים את החוק (בית הדין פסק שהוא חייב לגרש את אשתו). בסופו של דבר, אחרי שכבר ביטלנו את הקידושין, השוחד השיג את מטרתו. הבעל נעתר, והרבנות הציגה זאת כהישג שראוי להתגאות בו, וכביטוי למסירות הגדולה שלה לפתרון בעייתן של מסורבות הגט (שלא ממש באה לידי ביטוי בהליך, בלשון המעטה). זהו ביטוי לחוסר האונים של המוסדות הממלכתיים להתמודד עם הכוח והמעמד הלא שוויוני שההלכה נותנת לבעל.

על אף האמפתיה הטבעית שאני חש לנשים במצב כזה והפעילות שאני מנסה לעסוק בה כדי לקדם את עניינן, במהלך הצפייה עלו בי כמה הרהורים בנושא הסרבנות והשיח סביבו, ואציג אותם כעת.

המגמתיות של הסרט

קשה לעמוד מול סיטואציות שבהן רואים אישה סובלת במשך שנים ובוכה מחוסר אונים, בפרט כשברקע יש באמת אי צדק הלכתי. אך בכל זאת התמונה שמוצגת בסרט היא חד-צדדית ולדעתי גם מטעה. מניסיוני, כמעט בכל מקרה כזה (ובעצם כמעט בכל סיטואציה אנושית) יש שני צדדים למטבע. מטבע הדברים הסרט מציג רק את הצד הנשי, אבל גם הבעל הוא בן אדם וגם לו יש נקודת מבט.

לדוגמה, באחד המקרים שהייתי מעורב בהם, אחרי שביטלנו את הקידושין, התברר לי במקרה שהסיפור של בני הזוג כבר נמשך שנים רבות, והתגלגל בשלוש ערכאות בבתי משפט. הבעל האשים את אישתו בחטיפת הילדה שלהם (היא נסעה איתה לישראל וסירבה להחזירה אליו לחו”ל), ובית משפט השלום ואחר כך המחוזי  פסקו שאכן הייתה שם חטיפה. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה, אם כי גם הוא הסכים שהייתה חטיפה, אלא שבגלל טובת הילדה הוא פסק שאין להשיבה לבעל בחו”ל.[1] מששמעתי על כך חשבתי לעצמי שסרבנות הגט כנראה שימשה את הבעל ככלי מיקוח בדיון שלו עם אשתו על השבת הילדה. בעצם זה נראה פתאום די לגיטימי (גם אם לא חוקי), וסברתי שאם הייתי יודע זאת מראש לא הייתי מתערב במקרה הזה. אדגיש כי ביטול הקידושין במקרה הזה הוא לחלוטין תקף, ואני לגמרי עומד מאחורי פסק הדין. אבל המוטיבציה להתערב ולבצע הליך מקביל חוץ ממסדי לא קיימת כאשר במישור האנושי-מוסרי לא מדובר על הצלת עשוק מיד עושקו.

המקרה הזה מדגים את העובדה שבסכסוך כזה בדרך כלל יש שני צדדים, וצריך לשמוע את שניהם כדי לגבש עמדה. יש לכל צד סיבות להתנהלותו, וגם אם היא לא ראויה ונתונה לביקורת, עדיין התמונה המלאה כמעט תמיד שונה ממה שנדמה במבט הראשוני. מהצפייה בסרט התרשמתי שגם במקרים שהוצגו שם בהחלט סביר שהיה צד שני שלא הוצג בפנינו (ולעתים אף נרמז בסרט עצמו). כך, למשל, במקרה של הגיורת הבלגית התרשמתי שהיה מצב דומה. גם שם האימא לקחה את הילד, והבעל כנראה מנסה להשתמש בכלים שיש לו כדי לאלץ אותה לאפשר להם להיפגש. אם כן, הסרט הוא בהחלט מגמתי לטובת הנשים, ומטבע הדברים לא מוצג בו הצד השני. אך למיטב הבנתי וידיעתי ברוב המקרים קיים גם צד שני.

זהו לקח לגבי דיונים חברתיים בכלל, ובפרט לגבי נושאי דת ומדינה. מטבע הדברים, דיונים כאלה טעונים במטענים רגשיים, יש בהם אנשים שסובלים וממורמרים, וקל מאד להציג תמונות של אומללות ומסכנות כדי להטות את דעת הקהל. ובכלל, סרט מתמקד בדמויות מסוימות, וקשה מאד להציג בו תמונה כללית ומאוזנת לכל הצדדים והמצבים (ראו למשל בטור 335 על הסרט ‘הדילמה החברתית’). מצד שני, סרט הוא מדיום חזק שכן הוא מכניס את הצופה לנעליו של הסובל ולתוך הסיטואציה ויוצר אצלו הזדהות עם הדמויות. מפגש אישי הוא מדיום חזק ליצירת הזדהות (ע”ע הביקורת הרווחת על סרטים כמו ‘הסנדק’, שיוצרים הזדהות עם דמויות אכזריות ושליליות מאד). כך, למשל, סרטים שמתארים פלסטינאים סובלים, או לחלופין אכזריים ורוצחים, משכנעים אנשים לתמוך באג’נדה פוליטית כזו או אחרת. אבל שוב יש כאן תמונה לא מאוזנת של מקרים פרטיים שלא מתחשבת במכלול ההיבטים, וזאת גם במצבים שהבמאי לא מנסה לעשות מניפולציה ושומר על יושר בהצגת התמונה. הבעיה נוצרת מעצם המדיום. לכן צריך מאד להיזהר מלגבש עמדה לאור סרטים כאלה, אם כי בהחלט חשוב לצפות בהם ולקחת בחשבון גם את מה שמופיע בהם.

אי השוויון והבעיות שהוא יוצר

מה שכתבתי כאן אינו כתב הגנה על שוויוניותה של ההלכה ושל ההליכים בבית הדין הרבני. בהלכה יש בעיה של אי שוויוניות, ושל מתן כוח יתר לבעל על פני אשתו. גם בלי לשפוט את זה ולדון האם יש מקום לשנות זאת (רבנו גרשום כנראה ניסה לעשות שינוי כלשהו לכיוון השוויוני), עדיין ברור שזה מה שמחולל את רוב ככל התופעות שתיארתי. אם הייתה סימטריה הלכתית בין הצדדים, כי אז בדרך כלל לא היה לצדדים המעורבים צורך להפעיל מנופי כוח, והתופעות שתיארתי לא היו מופיעות, בטח לא בעוצמה הזאת. בגלל הבעיה היסודית הזאת, ובגלל שהצדדים ובתי הדין מנסים להתמודד עמה, נוצרות פתולוגיות נוספות, וניסיונות הפתרון והעקיפה מעוררות עוד בעיות, וכך כדור השלג החברתי-הלכתי מתגלגל במדרון ובדרכו יוצר עוד ועוד סבל ובעיות.

אגב, כחלק מהתופעה הזאת חשוב להבין שלא מעט מהבעיות שנוצרות סביב הנישואין בחברה הכללית במדינת ישראל (ידועים בציבור, חיים ללא נישואין וכדומה), הן תוצאה של כפיית ההלכה על המרחב הכללי (שלכאורה באה למנוע אותן). כשאי אפשר להתגרש באופן נוח, חופשי ושוויוני, אנשים נרתעים מלהינשא. יש הנישאים כדת משה וישראל ולא נרשמים, מה שכמובן עלול ליצור בעיות של ממזרות, נישואי קרובים ועוד. מי שנישאו כבר, לפעמים לא מתגרשים אלא חיים עם בני זוג במקביל לזוגיות הרגילה שלהם (פוליאמוריה, כבר אמרנו?). כך נוצרת, לפחות דה פקטו, פוליגמיה בחסות החוק, ואנרכיה מדאיגה בתחום המעמד האישי. זו כרוכה בבעיות הלכתיות ומשפטיות לא פשוטות, וכל זה הוא תוצאה של הרצון של הרבנות והציבור הדתי לקדם את המשפחתיות ולהגן על מוסד הנישואין בישראל.[2] הבעיות שנוצרות במישור ההלכתי מתנפחות במישור החברתי-ציבורי ויוצרות בעיות חברתיות ואישיות קשות. הניסיונות לעקוף אותן חוזרים ומחוללים בעיות נוספות. זה כל פעם תוקף מכיוון אחר, ותוך כדי כך מתמוסס עניין המעמד האישי ובוודאי הניסיון לתת לו צביון הלכתי. זה כמובן חלק מתופעה רחבה יותר של התפרקות התאים המשפחתיים המסורתיים, אבל דומני שכאן בישראל למדיניות שכופה את ההלכה על הציבור יש תרומה לא מבוטלת לתהליכים הללו.

דוגמה נוספת היא השפעת החרם דרבנו גרשום. רבנו גרשום בא לתקן במקצת את המצב, אבל כעת גם נשים יכולות לסרב להסכים לגט. כך אנחנו מגיעים למצב שבו לפי נתוני הרבנות מספר מסורבי הגט עולה על מספרן של המסורבות. זו דוגמה לאותה תופעה של הוספת אפיציקלים ודיפרנטים שמנסים לפתור את הבעיה במסגרת הפרדיגמה הקיימת, אבל גורמים להיווצרות בעיות אחרות מכיוונים שונים, ולעתים בלתי צפויים. השוק החופשי והיוזמה האישית תמיד יתעתעו בניסיונות להנדסה חברתית צנטרליסטית.[3]

כפי שהסברתי למעלה, גם כאשר חטיפת הילד נעשית ככלי נשק לכפות גט, לפעמים המצב שנוצר הוא הפוך: החטיפה יוצרת את הסרבנות, או לפחות מעודדת אותה. זה נכון גם אם המוטיבציה הראשונית של האישה הייתה לקבל גט, עדיין בפעולה אימפולסיבית כזאת היא יורה לעצמה ברגל ויוצרת את הבעיה המתמשכת. לזה מתלווה כמובן תעמולה מתמדת נגד הבעל כך שהילד עצמו כבר לא ירצה לחיות איתו וכך גם יפסוק ביה”ד או ביהמ”ש (טובת הילד). בקיצור, זהו כדור שלג עם המון בעיות שנוצרות גם בגלל הסיבוכים ההלכתיים וגם בגלל הניסיונות לפתור או לעקוף אותם. בדרך כלל כשאנחנו חושבים על דרך להנדסה חברתית, כלומר לנהל את החיים בצורה שנראית לנו הכי הגיונית, החיים בועטים בנו בחזרה מכיוונים בלתי צפויים. החיים הרבה יותר מסובכים ממה שאנחנו חושבים וממה שהסרט הזה מתאר.

אנשים שלא מחויבים להלכה

כפי שהסברתי, בעל שנחשב כנשוי יש לו יותר אופציות הלכתיות, כי יחסים עם אישה אחרת אינם איסור כה חמור כמו אצל אישה נשואה שמקיימת יחסים עם גבר אחר. אבל בחלק גדול מהמקרים מדובר באנשים שלא מאד מוטרדים מההלכה (ואלו שעברו את כל זה כבר בין כה וכה בדרך כלל לא ייכנסו לקשר נישואין הלכתי יותר). בסרט עצמו מובא מקרה של מסורבת גט שבאה אלינו לבית הדין כשהיא בהיריון מבן זוג אחר.[4] אותה אישה לא נתנה למגבלות ההלכתיות להשפיע עליה. ועדיין ברור שאנשים ונשים כאלה רוצים גם להינשא באופן פורמלי, ולעתים אפילו הלכתי, וזה לא מתאפשר להם.[5]

הכפייה הדתית בדרך כלל נעשית למען החילונים (לעזור להם לשמר את זהותם היהודית, ולמנוע מהם צרות של התבוללות וכדומה). כך לפחות מצהירים אלו התומכים בה, ואני אישית מאמין להם. אבל המחירים הם כאלה שבסוף המטרה אינה מושגת, ובמקרים רבים המצב אף מורע. יתר על כן, כתוצאה מזה החילונים מאד כועסים על הכפייה ועל הדתיים, ורואים אותה כמכניזם כוחני שמטרתו אינטרסנטית, צבירת כוח, ממון ועמדות עבור הדתיים, ומעל הכל יצירת צביון דתי למדינה. הרצון לסייע להם ולדעת טוב יותר מהם מה שהם עצמם רוצים, הוא אבסורדי בעיניי. אין שום היגיון לשלם מחיר כזה עבור עזרה לאנשים מבוגרים שלא רוצים בעזרה הזאת ולספוג מהם עצמם את הריקושטים וההאשמות על כך.

בכל אופן, שוב ושוב ניתן להתרשם כי השילוב בין כפייה הלכתית לבין ציבור שאינו מחויב להלכה שמנסים לאנוס אותו לנהוג על פיה הוא מרשם בדוק לצרות.

הצעות

אי אפשר בלי להעיר משהו על האלטרנטיבות. אצביע כאן בקצרה על כמה מישורים שבהם ניתן לשפר את המצב. אלך כאן מהכבד לקל.

ראשית, ישנה האופציה של הפרדת הדת מהמדינה. המדינה מאפשרת לכל מי שרוצה להינשא לפי הבנתו ובצורות שבהן הוא בוחר. אמנם נדרש רישום מסודר כדי לתת מידע רלוונטי לכל דורש. שימו לב שכיום, כשלא מאפשרים זאת, אין רישום מסודר והאנרכיה חוגגת. אנשים עושים דין לעצמם נישאים באופן פרטי ולא נרשמים. כך נוצר מצב שאין מעקב חוקי מסודר אחרי המעמד האישי של אזרחים ישראליים רבים.

שנית, ניתן לתת אלטרנטיבות אחרות לצד האלטרנטיבה ההלכתית. אנשים שלא מעוניינים לנהל את המעמד האישי שלהם דרך הרבנות, יעשו זאת דרך בתי משפט או עיריות, כמקובל בכל העולם. כך לא נצטרך לנהל את חייהם של אנשים שלא מעוניינים בכך. בניסוח הכי שמרני ומתון זו בעצם הצעתו של הרב דייכובסקי לנהל בישראל “נישואי בני נוח” גם עבור יהודים. פירוק מונופולים בדרך כלל מיטיב עם המערכת, וזה נכון גם למישור הדתי (כשרות, נישואין, קבורה וכדומה). אבל פירוק כזה אין פירושו היעדר רגולציה. הרגולטור רק יוודא שכל מסלול כזה מתנהל באופן שקוף (מתאים למדיניות המוצהרת שלו), כך שהצרכנים יוכלו לדעת מה הם מקבלים. וכמובן נדרש כאן רישום מסודר של מעמד אישי לטובת הכלל, וגם זה תפקידו של הרגולטור.

ושלישית, בתי הדין נדרשים לגלות יתר גמישות הלכתית. אין סיבה להיכנע תמיד לכיוונים היותר שמרניים ולפחוד מהצל של עצמם. מעט מאד פעמים בהיסטוריה האנושית ניתנו לבתי הדין הרבניים סמכות וכוח לפעול מטעם החוק ובגיבויו, ויש לנצל זאת לכיוונים החיוביים (כיום זה מנוצל בעיקר לכיוונים השליליים). ישנם מצבים שבהם ניתן לבטל את הקידושין ללא שום חשש, אבל בתי הדין מאד נרתעים מלעשות זאת. ושוב, מעבר לפחד הפוליטי (מהחוגים השמרניים), יש כאן חשש מפגיעה ביציבות הקשר הזוגי ומוסד הנישואין. אבל הם לא שמים לב שהמדיניות שלהם פוגעת לא פחות, ובדרך כלל יותר, בקשר הזוגי ובמוסד הנישואין. זאת מעבר לכך שבאופן כללי שיקולי מדיניות אמורים לבוא בשלב ב, אחרי שדנים לגופו של עניין. קודם כל שיכירו בזה שלגופו של עניין ניתן לבטל קידושין בנסיבות מסוימות (והן די רחבות להבנתי)[6]. במסגרת זאת יש לאפשר מנגנונים מדינתיים שיסייעו להליכים הללו, כמו בהצעתו של פרופ’ ברכיהו ליפשיץ (גילוי נאות: ידידי) להפקעת כסף הקידושין על ידי המדינה, או הצעתו של הרב שילת להכות פיזית סרבני גט עד שיאמרו “רוצה אני”, כמו תנאים וחוזי טרום נישואין ועוד.

הערה לסיום: למהותו של חוזה הנישואין

הנישואין הם בעצם סוג של חוזה. כבר כתבתי כאן בעבר שמקומם מבחינתי לראות כיצד החוזה הזה נרמס ברגל גסה. חוסר נאמנות של בני זוג מתקבלת בחוגים רחבים בסלחנות מטרידה, תוך התעלמות מהממד החוזי והמוסרי שבדבר. אבל לעתים זוהי ריאקציה לכך שהממסד והחוק מנסים לכפות את קיומו של החוזה גם במקום שאין לכך מקום.

מאידך גיסא, זהו חוזה כובל מאד, ולכן חשוב למסד דרכים יעילות, ברורות ושוויוניות ככל האפשר לפירוקו. המדיניות של חז”ל והמסורת ההלכתית שנוקטת בגישה שמנסה להקשות על הפירוק אין לה מקום בימינו. ראוי לוודא שלא מפרקים את הבית סתם בגלל קפריזה רגעית, אבל משהתקבלה החלטה אין שום הצדקה לדרך הייסורים שבני הזוג צריכים לעבור וגם להעביר זה את זה. הדרך הזאת יכולה להיות הלכתית או אחרת, בהתאם להצעות שבסעיף הקודם, אבל בעולם מודרני חייבת להיות דרך כזאת.

אי אפשר לנהל מדינה במאה העשרים ואחת לפי מסורות וכללים שנקבעו והותאמו ליהודים בבבל או בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה, בפרובנס או צפון אפריקה של ימי הביניים, או באימפריה הע’ותמנית של תחילת העת החדשה. בלתי סביר לחלוטין לקבוע את רצונן של נשים בישראל של המאה העשרים ואחת (טב למיתב טן דו) לפי תקדימים ותובנות של המקומות והזמנים הנ”ל. ובוודאי שאי אפשר לצפות שלא יתעורר כעס ציבורי בעקבות יישום מדיניות קפואה שכזאת על ציבור שבכלל לא מחויב לכלל המערכת ההלכתית (גם לו הייתה מעודכנת ועכשווית). הכעס הזה הוא שיוצר אוסף תופעות מקוממות ומצמיח בעיות מכיוונים שונים ולא צפויים, וכמובן מוליד שיח כעוס ולא מאוזן, שמשהו ממנו ניתן היה לראות בסרט הנ”ל.

[1] פסק הדין הזה שימש אותי כמה פעמים בעבר להציג את הפרדוקס הלוגי המכונה ‘פרדוקס השפיטה’. ראו למשל בטור 257.

[2] וכבר אמרו רבותינו (שם, שם): מוסד הנישואין הוא מוסד נהדר, אבל מי מאיתנו רוצה לחיות במוסד?!

[3] על כך כבר אמר מילטון פרידמן שמה שמציל את מדינת ישראל הוא אלפיים שנות גלות. למרות כל ניסיונותיו של השלטון להרוס את המדינה, היוזמה האישית והמנטליות הגלותית שגורמת לנו לעקוף את החוק ולהתעלם ממנו, גורמים לכך שהניסיונות הללו אינם מצליחים.

[4] בטעות, או סתם כדי להעצים את הדרמה, המצב מוצג שם כאילו יש דחיפות לבטל את הקידושין כדי להציל את הילד מממזרות, וזו כמובן אי הבנה. ביטול הקידושין, במידה שנעשה, חל למפרע, והילד אינו ממזר גם אם זה קורה אחרי שהוא נולד.

[5] נכון שבמישור הזה יש סימטריה בין הגבר לאישה. גם הוא לא יכול להינשא בשנית בלי שנפרד מאישתו הראשונה.

[6] ראו על כך בטורים 147-8, ובפס”ד כאן.