על מר שושני, שאלות של זהות ו… לימוד תנ”ך (טור 361)
בס”ד
האיש המכונה ‘מר שושני’ הוא איש מיסתורין, אינטלקטואל תורני וכללי שהסתובב ברחבי העולם, שהעמיד תלמידים הרבה, מהם אישים ידועי שם בכל העולם. שמו נישא בפי תלמידיו ומפה לאוזן, אבל לא לגמרי ברור מיהו ומהו, היכן נולד, מניין בא והיכן למד, ואפילו שמו שנוי במחלוקת. תוכלו לקרוא עליו בוויקיפדיה, ולשמוע עליו בפודקסט הזה. בימים האחרונים הפנו אותי לשרשור בפורום אוצר החכמה, שמתחיל במאמר ביקורת של פרופ’ דב לנדאו על ספר שיצא עליו על ידי שלמה מלכא בשנת תשנ”ד (כדאי לראות גם בהמשך השרשור הרבה מאד מידע), ושם הוא מתלונן על היעדר מידע על תורתו. כולם מלאים בשבחיו, אבל כמעט אף אחד לא מביא ולו גרגיר מתורתו.
והנה, בסוף הפודקסט הנ”ל מובא איזה חידוד גימטרי בשמו, עם ביאור קצר. הפירוש הזה התחבר לי לדברים שכתבתי בטור הקודם (וכמובן גם במקומות נוספים) לגבי ערכו של לימוד אגדה ותנ”ך. אז אני מנצל את ההזדמנות לומר עוד משהו על כך, או בעצם לחזק את מה שכבר אמרתי.
פירוש לדוגמה
הפסוק בפרשת שמות מספר על משה רבנו שיצא וראה איש מצרי מכה איש עברי, ואז נאמר שם: “ויך את המצרים ויטמנהו בחול”. שושני אמר ש’המצרי’ בגימטרייה ‘משה’. לאחר מכן הובא שם ביאור קצר של העניין, וזה עניינו.[1] ישנה מחלוקת בין הפרשנים מה פירוש הפסוק “ויגדל משה ויצא אל אחיו”. מי אלה ‘אחיו’? ראב”ע סובר ש’אחיו’ הכוונה למצרים, כלומר שלמשה יש זהות מצרית מבחינת בית גידולו. הוא גדל מינקות כבנו של פרעה, ואף ייתכן שיישב על כיסאו בבוא היום. הרמב”ן, לעומתו, סובר ש’אחיו’ הכוונה העבריים (“כי הגידו לו אשר הוא יהודי”). למשה יש זהות עברית מבחינת מוצאו, שכן הוא בנו של עמרם מנהיגם של ישראל.
שושני מסביר שמשה יוצא לברר איזו משתי הזהויות שלו היא הדומיננטית, ובאיזו מהן עליו לבחור. כאשר הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי הוא בוחר בזהות העברית שלו, שהרי כך נאמר בפסוק: “איש עברי מאחיו”, כלומר ש’אחיו’ הם העבריים. שושני הציע שמשמעות הפסוק היא שבנוקטו את הצעד של הכאת המצרי משה ביטל את הזהות המצרית שליוותה אותו במהלך חייו עד כה, והתחבר לזהותו היהודית. לכן מיד בהמשך הפסוק נאמר: “ויך את המצרי” (המצרי=משה בגימטרייה), כלומר שהוא הרג את הזהות המצרית שלו, והפך ליהודי (זיהה את העברים כאחיו). הזהות מלידה גברה על הזהות של בית הגידול.
ניתוח ראשוני
שושני בעצם מחבר כאן פירושים שונים ואף מנוגדים של שניים מגדולי מפרשי המקרא הראשונים, ומסנתז אותם לכלל פירוש אחד שמתאר תהליך דינמי של שינוי וגיבוש זהות. הגימטרייה היא תמיכה על דרך דרוש כמובן, או אולי רק ביטוי ספרותי תמציתי לרעיון, אבל היא בהחלט מוסיפה ארומה כלשהי לפירוש הזה (פרפראות לחכמה). שימו לב, שלפחות סוף הפירוש שלו גם מדויק בלשון הכתוב. כאשר הכתוב אומר “איש עברי מאחיו”, שם ברור ש’אחיו’ אלו העבריים. לכן פירושו של האבע”ז שמפרש את המילה ‘אחיו’ כמצרים, לכאורה נתקל בסתירה חזיתית מלשון הכתוב עצמו. המהלך ששושני מציע מיישב את הקושי הזה, ומציג אפשרות להבין את כל היציאה של משה כמסע נפשי-רוחני לבירור זהותו. הוא חושף התלבטות שבהחלט מדברת ליהודים רבים במקומות ותקופות רבות ומגוונות, ומסתיים בהכרעה, ובמובלע גם בקריאה לכולנו להכריע לכיוון היהודי.
נדמה לי שהפירוש בהחלט מעניין ומקורי. הוא מצליח לחבר שני פירושים סותרים, ליישב אחד מהם שנתקל בקושי חמור מלשון הכתוב, וכבונוס אף לעורר היבט ערכי אקטואלי שנחבא בין שיטי הפסוקים הללו ולהפוך את הפרשה לאקטואלית עבורנו. לכאורה יש כאן כל מה שניתן לצפות לו מפירוש טוב. בהחלט נהניתי לקרוא את הפירוש הזה, והוא אפילו היה מפתיע מבחינתי, אלא שהיצר הליטווקי שלי השיאני לחפור בו קימעא. האם זה באמת כל מה שניתן לצפות לו מפירוש טוב?
כמה שאלות במבט שני
כליטווק, שאלתי את עצמי כיצד עליי להתייחס לפירוש הזה, מכמה היבטים:
- שאלת האמת. האם באמת זו משמעות הכתובים? האם השתכנענו שלזה אכן התכוון כותב התורה? הזיהוי של ‘אחיו’ עם העברים מעוגן היטב בכתוב, אבל אין שם רמז לכל התהליך שהוא מתאר. בהחלט ייתכן שהיה תהליך כזה, ונסיבות גידולו של משה אפילו מובילות לכיוון הזה (שכן מעצם הביוגרפיה שלו צפוי שיהיה מתח מובנה בין הזהות שקיבל בבית גידולו לבין הזהות שנגזרת ממוצאו). ועדיין קשה לראות את התהליך הזה בכתובים עצמם, ואני ממש לא השתכנעתי שזה אכן הפירוש לפסוקים. זה אולי מפתיע כמה מכם, אבל גם אחרי ששומעים פירוש נחמד ומעניין, ואפילו אם הוא מיישב קושי כזה או אחר, וגם אם הוא מתבקש מהביוגרפיה של משה, נותרת לנו עדיין שאלת האמת. האם הכתובים אכן התכוונו לזה? מבחינתי, מה שנדרש מפירוש טוב קשור גם לשאלת האמת והשכנוע הפרשני.
ניתן אולי לצאת מנקודת מוצא שאם יש פירוש מתבקש וסביר לפסוקים, כי אז כותב התורה כנראה התכוון שנלמד אותה גם בכיוון הזה. לפי הצעה זו, כל כיוון שמתאפשר בכתובים הוא פרשנות לגיטימית, והמהדרין יוסיפו שהקב”ה התכוון מעיקרא גם אליו (שבעים פנים לתורה). כך אנחנו פוטרים את הפירושים שלנו מהצורך לשכנע, כלומר משאלת האמת. עלינו להתמקד בשאלת אפשרותו של הפירוש ולא בשאלת ההכרח. אלא שנדמה לי שגישה כזאת כמעט מרוקנת מתוכן ומתוחלת מאמצים פרשניים בכלל.
- שאלת ההגדרה. האם הדילמה הייתה בין הזדהות נפשית עם המצרים והעברים, או שמא בחירה בין תרבויות, או אולי בין מערכות ערכים שונות? נדמה לי שההכאה של המצרי מעידה על הזדהות נפשית-לאומית ולא בהכרח על בחירה ערכית. ואולי זה קשור בזה?…
- שאלת הסברא. מהם הצדדים של הדילמה? האם היא מתחוללת במישור הפסיכולוגי או במישור הערכי? ברור שתרבותית משה נמצא בין שתי תרבויות (אם בכלל). סביר שההזדהות הנפשית שלו יכולה לקחת אותו לשני הכיוונים. אבל האם בהכרח עליו להכריע ביניהם? האם לא יוכל לאמץ את התרבות המצרית ביחד עם זהותו האתנית היהודית? (ההשלכות לימינו ברורות.) ובכלל, האם העובדה שמישהו מזדהה נפשית עם קבוצה או עם מסוים היא עניין ערכי? כך הוא גדל ולכן זה מה שהוא חש. איני רואה הכרח לוותר על זה. להיפך, יהיו שיראו ערך באי ויתור על הזהות האוניברסלית שלנו ביחד עם מחויבות הלכתית.
אמנם אם נכניס את הממד הערכי של שני הצדדים (ההתעללות של המצרים בישראל, או עצם התנהגותם – הע”ז, היחס לפרעה וכדומה), או אז בהחלט סביר שיש חובה להכריע ולבחור באחד מהם. אלא שבמקרה כזה הייתי מתאר את הכרעתו של משה כהכרעה ערכית ולא כהכרעה של זהות. הוא רואה עוול ומתקומם נגדו, גם אם הוא היה נשאר מזוהה נפשית ולאומית עם המצרים. להיפך, אולי כבעל זהות מצרית הייתי מצפה ממנו לתקן אותם מבפנים ולא להצטרף לקבוצה אחרת (בוודאי אם המצריות היא האוניברסליות של אז), גם אם היא טובה יותר.
- שאלת החידוש. האם אכן ניתן לומר שלמדתי כאן משהו? וכי מישהו מאיתנו לא היה אומר את המסקנה הזאת מעצמו? אם הייתי מציב בפני אנשים שאלה: נניח שאתה נולד יהודי וגדל בבית מצרי, ונניח שיש מאבק והתעללות של המצרים ביהודים, האם מן הראוי לבחור בזהות היהודית שלך? אני מניח שרוב ככל האנשים היו עונים שכן. אז מה בעצם למדנו מהפירוש שהציע לנו שושני?
- שאלת הסמכות. זהו צדה השני של השאלה הקודמת. נניח שיש אדם שהיה עונה לי על השאלה הנ”ל בשלילה. הוא אוניברסליסט מושבע, שמתנגד לזהויות פרטיקולריות (אבל מחויב להלכה). כעת הוא רואה את פירושו של שושני. האם הוא היה משתכנע ומשנה את עמדתו? אני מניח ומקווה שכולנו נסכים שלא. ברור שלא.
ניתן לומר שהיחס לפירוש כזה מצד לומד שלא מסכים לו אפריורי, תלוי בשאלה האם מדובר באדם שרואה במקרא מקור סמכות או מקור השראה:
- אם הוא מאלו שמקבלים את סמכותו של המקרא אז הוא כמובן היה בוחר פירוש אחר שמתאים יותר לעמדתו (פירוש אוניברסליסטי). לדוגמה, משה כבעל זהות מצרית (כפירושו של אבן עזרא), לא מוותר על זהותו זו. ועדיין הוא מתקומם נגד עוול ולכן מכה את המצרי. ראו מה גדולים מעשיו: משה מכה את אחיו לתרבות ולזהות על מזבח הצדק והמוסר, ולא הולך שבי אחרי האתנוצנטריות והשוביניזם המצרי שלו. מה רע בפירוש הזה? האם יש בו משהו פחות טוב מהפירוש שהציע שושני? הבחירה ביניהם היא כמובן עניין של הזדהות ערכית ולא של שכנוע פרשני.
- ואם מדובר במישהו שלא מקבל את סמכותו של המקרא (רואה בו מקור השראה ולא מקור סמכות), או אז הוא היה יכול לקבל את פירושו של שושני ועדיין להיוותר בעמדתו החולקת. לבקר את המקרא על הפרטיקולריות ואי האוניברסליות שלו.
כמובן שמבחינתי חשוב יותר לברר מה הפירוש הזה עושה למי שמקבל את סמכותו של המקרא. האם פירוש כזה יכול לשנות אצלו משהו? אני מניח שכולנו נסכים שלא.
הערך החינוכי: מהו לימוד?
אני מניח שרבים יטענו שעדיין ייתכן ערך לפירוש כזה, שכן הוא מסייע להטמיע בנו חזק יותר את ערך הזהות הלאומית (בהנחה שיש ערך כזה). כלומר גם אם אין כאן חידוש, וגם אם כולנו מבינים מאז ומעולם את הערך הזה (?), עדיין פירוש כזה גורם להפנמה שלו ולכן יש לו ערך חינוכי (או אנטי חינוכי, בעיני האוניברסליסטים).
לזה אני בהחלט יכול להסכים, אבל זה לא ערך לימודי. לימוד פירושו הפקת מידע או תובנה חדשה שלא ידעתי קודם. אפילו חזרה על מה שלמדתי היא לימוד, שכן היא עוזרת לי לזכור ולהחזיק את המידע או התובנה הזאת ולא לשכוח אותה. אבל כאן לא מדובר במידע או תובנה חדשה, ואפילו לא בחזרה לטובת הזיכרון. אני גם יודע וגם זוכר את הערך בהזדהות לאומית עם בני עמי. כאן מדובר במכשיר חינוכי. למיטב הבנתי, חינוך אינו למידה (אם כי ההיפך פחות חד משמעי: בלמידה יש בדרך כלל ממד חינוכי). השוו זאת ללימוד מספר היסטוריה או פיזיקה. שם מדובר בלימוד לכל דבר ועניין, בין אם אני לומד ובין אם אני חוזר על תלמודי, שכן שם מתחדשים לי פרטי מידע ותובנות חדשות על העולם.
מסקנות והכללות
נדמה לי שהפירוש הזה בהחלט מכיל תובנה מעניינת ומשקף אינטליגנציה פרשנית ראויה להערכה (אם כי איני יודע אם זו ממש הברקה). אבל חשוב לשים לב שהברק שבו הוא אך ורק במישור הפרשני. הוא מכניס לפסוקים ממד שמראש לא חשבתי שמצוי בהם. אבל עצם התובנה שאותה למדתי (שעלינו לבחור בזהותנו היהודית) אין בה שום חדש. ואם יש בה חדש (כלומר אם לדעתי לא נכון שיש חובה לבחור בזהות הזאת, שכן אני דוגל באוניברסליזם) אני לא אקבל את זה שכן הפסוקים ממש לא מכריחים זאת.
אבל כפי שכתבתי לא פעם זהו טיבן של פרשנויות לפסוקים ולאגדות בדרך כלל. גם אלו שכוללות הברקות של ממש, ובהחלט יש כאלה, ההברקות הן לעולם במישור הפרשני. אני אף פעם לא מוצא בהן הברקות תוכניות, או אפילו חידושים תוכניים. התוכן הוא לעולם צפוי (להיות ענוותן, גיבור, אמיץ, מסור, בעל מידות, ירא שמים וכדומה), והברק הוא באופן הכנסתו של התוכן, הצפוי עד בנאלי, לתוך הפסוקים. יתר על כן, אם פרשנות כזאת מציעה תוכן מחודש מבחינתי (כלומר תוכן שאיני מסכים לו מלכתחילה), אזי לעולם לא אקבל אותו מפני שהגזירה שלו מהפסוקים לעולם אינה מוכרחת.
המסקנה העגומה היא שהערך היחיד שיש לעיסוק בפרשנויות כאלה הוא רק עצם העיסוק בדברי תורה. אין שם לימוד במובנו המלא. העיסוק הזה יכול להיות בעל ערך סגולי, או אולי אפילו חינוכי (החיבור לרעיונות הידועים, כהקדמתו הידועה של המסילת ישרים), אבל לא ערך לימודי. זה לא לימוד תורה (לדעתי, אפילו לא ‘תורה בגברא’).
אפילוג
בערב שבת האחרון שלחו לי עוד מאמר, של עו”ד דוד קורצווייל, שהתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון (מאתמול). הוא נתלה, איך לא?!, במכת הצפרדעים (ראו בטור הקודם), וגם בקשר בין המכה השנייה לדיבר השני בעשרת הדיברות (איסור עבודה זרה), ומסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת בתחומים שונים ומגוונים. ואנוכי, קטן הליטווקים, תוהה שוב: בלי קשר לעצם דבריו ולתובנות שעולות מהם (שבהחלט מעניינות ושוות דיון ועיון), מה הערך המוסף שיש לקישור הרופף מאד שנעשה שם למכת הצפרדע ולדיבר השני? בעיניי, לא הרבה. ניתן לחזור על כל השאלות ששאלתי למעלה גם ביחס למאמר הזה, ובעצם ביחס לכל פירוש שמציעים לכם לגבי המקרא או אגדות חז”ל. נדמה לי שאתם תגלו שהמצב דומה מאד כמעט בכל המקרים.
[1] אני נסמך על הודעה בקבוצת ואטסאפ, שמבוססת על הרב שרקי בשם מניטו. אבל שושני היה כנראה המקור הראשוני לדברים.
