חשיבותם המוסרית של החופש, היושר והאינטליגנציה (טור 362)

בס”ד

בכותרת הטור מופיעים שלושה מושגים. רציתי לגעת בהם ובמשמעותם על רקע השפל העכשווי שהשיח הציבורי שלנו מצוי בו בימים אלו. תוכלו להתרשם שהדברים נכתבים מדם ליבי ובתסכול עמוק על המצב. אולי הטור הזה, ובכלל האתר, הם תרומתי הצנועה לשינויו.

על חופש, יושר ואינטליגנציה כערכים

חופש הבעת דעה מקובל כיום כערך חברתי יסודי. גם במישור האישי מצפים כיום מכל אדם לגבש ולהביע עמדה משלו בנושאים שעל הפרק. אמירת אמת ויושר אינטלקטואלי גם הם לכל הדעות ערכים חשובים, אבל קשה לומר שהם דוחים כל ערך אחר. במקומות מסוימים יש היתר הלכתי לשקר, וגם מוסרית מקובל לחשוב שיש נסיבות שבהן מוצדק לשקר, אם הנזק באמירת האמת מצדיק זאת. לגבי אינטליגנציה המצב שונה. זה לכאורה בכלל אינו ערך, אלא אולי נכס.[1] ראשית, מפני שאינטליגנציה היא מצב קבוע שאינו בידך, שהרי מנת האינטליגנציה שניחנת בה היא נתון מולד, מצער או משמח ככל שיהיה. אבל מעבר לזה, גם אם אדם יכול לשפר את האינטליגנציה שלו (לגבי יכולת החשיבה והניתוח זה ללא ספק אפשרי), איני חושב שאנשים רבים יאמרו שמדובר בערך מוסרי, אלא אולי ערך אנושי ואישי, אם בכלל.[2]

ולמרות כל זאת, בימים האחרונים, כאשר השיח הציבורי בארץ ובעולם מתדרדר לתהומות שלא הכרנו בעבר, כולל סתימת פיות, שקרים, התלהמות ופוזיציה במקום טיעונים, מתעוררת בי תחושת חוסר אונים מאד עמוקה, ובעקבותיה עלו לי כמה מחשבות נוספות בעניין חשיבותו של השיח הציבורי והתשתית הנדרשת כדי לנהל אותו באופן סביר. עיקרה של התשתית הזאת נעוץ בשלושת הדברים שמניתי למעלה: חופש, יושר אינטלקטואלי (אמת) ואינטליגנציה. בהיעדר אחד מהם, אין שום סיכוי לשיח ציבורי תקין וסביר, ויש לכך השלכות דרמטיות גם על מימושם של ערכי היסוד המוסריים. בימים אלו מתבהרת לי ביתר שאת חשיבותם של שלושת אלו, ונראה שהיא גדולה הרבה יותר משחשבתי בעבר ויש בהם הרבה מעבר לערך האתי הישיר. בטור הזה ברצוני לנסות ולהסביר זאת.

מצבו של הדיון הציבורי כיום

לפני כמה ימים התבשרנו שכל הרשתות החברתיות המרכזיות בעולם החליטו לסתום את פיו של הנשיא האמריקאי היוצא, דונלד טראמפ שליט”א, ולהעלים אותו מהמפה (בינתיים כבר יש קצת התמתנות בחלק מהן). אקדים ואומר שהאיש לדעתי הוא זוועה מהלכת. אדם ירוד מבחינה מוסרית ואנושית, ציני ומגעיל, מטרידן ורודף בצע, שקרן פתולוגי, מפיץ ידיעות כזב ומסית, לעתים אנטישמי (כשבא לו), מעודד החזקת נשק ושימוש בו, מעודד קבוצות נאציות וגזעניות ומזיק לגלובוס שלנו ולחברה האנושית שחיה עליו בכמה וכמה מישורים, בהיקפים ובטווחים שקשה לי מאד לתאר אפילו לעצמי. לפני שאתם מגיבים על כך שאני שבוי של התעמולה השמאלנית, חכו רגע. אני כותב את כל זה רק כרקע לטענתי שהולכת בכיוון ההפוך, ולכן אין טעם לעסוק בשאלה האם התיאור שלי את טראמפ נכון או לא. בכל אופן, אם מישהו באמת רואה כך את טראמפ, מה רע בנקיטת צעד בעייתי כדי להרוויח את סילוקו של הנזק הזה מהמפה? וכי חופש הביטוי הוא ערך שגובר על כל הנזקים הנוראיים שמניתי? האם החופש של כל אדם, כולל יצור ירוד שכזה, הוא ערך יסוד ששווה כל מחיר? למרבה הפלא, תשובתי לכל זה היא חיובית.[3]

למרות כל מה שאמרתי על טראמפ, ואולי בעצם דווקא בגלל זה, ההחלטה לסתום את פיו היא שערורייה בעיניי, בפרט כשהיא מתקבלת ומבוצעת על ידי אנשי עסקים ובעלים של חברות מסחריות וכלכליות, ולא על ידי טריבונל משפטי אובייקטיבי (עד כמה שיש כזה) שיכול לאפשר לו להגן על עצמו ולהשמיע את הצד שלו. חשוב לזכור שמדובר באדם שכמעט חצי מאזרחי ארה”ב רוצים אותו כנשיא. הוא מייצג תופעה חברתית רחבת היקף, שגם אם נאטום את עינינו ונסתום לגמרי את פיו של טראמפ היא לא תיעלם. האם לסתום את פיו באמת יפתור בעיה כלשהי? אם לא  יתאפשר לחצי מאזרחי ארה”ב להביע את הדעות הללו ברשת, זה באמת ישפר את המצב? להיפך, זה יעורר תסכול ותחושות נרדפות (מוצדקות) שיביאו להפצת הדעות הללו בכל דרך אפשרית ולהקצנה נוספת שלהן. יתר על כן, מיהו שמוסמך לקבוע שאין בדעות אלו ממש? אני, שמתנגד להן? צוקרברג? האם אין לנו זכות וחובה לשמוע את הטיעונים הללו, יהא אשר יהא טיבם ואיכותם, ולקבל החלטות בעצמנו? האם צוקרברג אמור להחליט מה לגיטימי, מה יישמע ומה לא, ולנהל את השיח העולמי? צעדים כאלה, מעבר לעצם הנזק שבהשתקה של דעות וטיעונים, גם מעוררים אנטגוניזם וסותמים את הגולל על אפשרות השיח החברתי, וכך גם על אפשרות לשינוי אמיתי. מעבר לכך, הם גם גוררים ונותנים לגיטימציה לתגובות בעוצמה קיצונית יותר.

בסדרה מעניינת (אם כי לא יצירת מופת) שראיתי כעת, “הטובות לקרב”, מתואר משרד של עורכי דין שחורים בשיקגו, שכמובן כולם (למעט אחד) והמילייה שסביבם הם דמוקרטים שונאי טראמפ ומלאים תיעוב עמוק כלפיו וכלפי כל מה שמתחולל סביבו. המצב והתחושות הללו מעוררים בהם ייאוש ותסכול עמוק, והדבר מביא את חלקם לנקוט בצעדים מרחיקי לכת, יען כי המטרה מקדשת את האמצעים. הם עוסקים בזיופי בחירות (כי גם טראמפ עושה זאת), שתילת ידיעות כוזבות והשמצות נטולות בסיס נגדו ונגד אוהדיו (כי גם טראמפ עושה זאת), הסתרת עובדות, רדיפה אישית של אנשים מתומכיו, מינויים לא ענייניים לתפקידים שונים (שיפוט וכו’), אלימות (עד כדי גרימה לרצח) ועוד. כל זה נעשה על ידי אנשים נורמטיביים שמבינים היטב את הבעייתיות בהתנהלות כזאת. אלו אנשים שמעולם לא היו מעלים בדעתם לנהוג בדרך כזאת. משפטנים ואנשים שאמונים על המסורת הדמוקרטית, על ערכים ליברליים וחופש דעה, אלא שזה בדיוק מה שמביא אותם להצדיק את הצעדים הללו. הם אינם רואים דרך אחרת להפיל אותו ולהציל את הדמוקרטיה. ולכאורה הם צודקים מבחינתם, שכן הנזק (להערכתם ולדעתם) הוא אדיר, ולכן מבחינתם יש הצדקה לצעדים כאלו.

אני מתאר את הצד הדמוקרטי, אבל כמובן שהצד הרפובליקני לא טומן ידיו בצלחת. לגבי חלק מהם (החלקים הגזעניים, לובי הנשק, ה-KKK וכו’) יש שיאמרו שזה רק צפוי. וכך משני הצדדים המצב עובר אסקלציה ומגיע למה שאנחנו חווים היום (שעוד יתואר בהרחבה בהמשך). בה במידה, השמרנם המושמצים מצביעים על כך שאבירי הליברליזם משתוללים ברחובות באלימות שאינה נופלת מההתנפלות על הקפיטול ובעידוד מלא של האליטות ה”מתונות”, ולכן הביקורת עליהם נתפסת כמגמתית ומתנשאת. שני הצדדים מעוותים נתונים ומשתיקים אנשים ועמדות בצורה אלימה וגסה, וכל זה לא פוגע (לפחות בעיניהם, ואולי גם בעיני חלק ניכר מהציבור התמים) בתדמיתם האבירית והנאורה. במשחק הזה כמעט ואין צדיקים, ובטח לא רק בצד אחד.

ועוד לא נכנסתי למצב השורר בישראל, שנראה דומה מאד (תחליפו את טראמפ בביבי). השתקות ואיתרוגים, סילוף והצגה מגמתית ומסוננת של עובדות (רק כעת ראיתי כתבה אחת מיני רבות של קלמן ליבסקינד בעניין), התנכלות לאנשים מהצד האחר, שקרים ופייק ניוז, דלגיטימציה, היסטריה ילדותית (כל דבר הוא חורבן מוחלט לדמוקרטיה מצד ימין או בגידה מצד שמאל). כל אלו הם צעדים ואמירות שנעשים בריש גלי, ובחלקם במודעות מלאה למניפולציה, אבל כאמור לכאורה יש להם הצדקה: הרי אין דרך אחרת להיפטר מהאיש או המפלגה המושחתים ומהנזק והחורבן שהם מביאים (לתפיסתם). אני מנסה להראות שנוצר מצב שבו אנשים נורמטיביים לגמרי משני הצדדים מוצאים עצמם נאלצים להתדרדר להתנהלות כזאת.

ההצדקה

אני אישית מאמין לאותנטיות של כל הצדדים. אני מתרשם שבאמת ובתמים אנשים וקבוצות שונות חשים שנחצו קווים אדומים על ידי אנשים או קבוצות אחרות, ולכן מרשים לעצמם לפעול נגדן בצורה לא ישרה ולא מוסרית. למיטב שיפוטי, ברוב המקרים לא מדובר במניפולציה, אבל דווקא בגלל זה התופעות הללו הן כל כך מסוכנות.

לפני כמה ימים קראתי שבמסגרת הליך ההדחה של טראמפ (שבוע לפני תום הקדנציה שלו), ננסי פלוסי (יו”ר בית הנבחרים) נשאה נאום בקונגרס, וציטטה את שירו של אהוד מנור, “אין לי ארץ אחרת”. היא הביעה שם תחושה ששוררת בקרב אזרחים אמריקאים רבים, תחושה שנשמעת לא מעט גם אצלנו בישראל, שגנבו להם את המדינה. המדינה שינתה את פניה ומתדרדרת לתהומות בלתי נסבלים שאי אפשר ואסור להשלים עמם. לכן לדעתם יש כאן משהו שלא זכאי להגנה של חופש הדעה והדמוקרטיה, והוא גם מצדיק צעדים שבכל הקשר אחר היו נחשבים על ידי כולנו כנלוזים. בגלל תחושת חוסר האונים וחוסר ההגינות והאיומים הנוראיים שנשקפים מהצד שכנגד (כל אחד ימלא את בני האור ובני החושך, המלאכים והשטנים, לשיטתו), אין מנוס אלא לנקוט בצעדים של השתקה, כמו הדחת נשיא שבוע לפני תום כהונתו, או אפילו אחריה, השתקתו, הצגת עובדות מזויפות ומעוותות ועוד. זוהי גם ההצדקה של אנשי שמאל בישראל שנוקטים בצעדים דומים נגד ביבי והליכוד, אבל כמובן כך הוא גם מהצד הימני של המפה. גם כאן אני מתרשם שזה אותנטי, משני הצדדים.

אם ננסה לרגע להיכנס לנעליו של האחר (שבדרך כלל דומות מאד לנעלינו שלנו), הרי ההצדקות הללו נראות על פניהן לגמרי סבירות: השקר אינו עבירה כה חמורה, ואפילו חופש הביטוי לא עליון על כל נזק ואיום שנשקפים לנו. יש מצבי חירום (כל עוד זה מהצד שלי כמובן) שמצדיקים פגיעה בערכים הללו. הדמוקרטים בארה”ב סבורים שחובה לעצור את האיש המסוכן והנורא הזה (טראמפ) שלא היה כמוהו, ואם אין דרך אחרת אז אין ברירה. וכי ערך האמת והציות לחוק הוא ערך עליון? האם סילוק מפלצת נאצית (כך רוב הדמוקרטים, וגם לא מעט רפובליקנים, רואים אותו ואת מה שסביבו) לא מצדיק קצת לשקר ולעוות את האמת, או לנקוט בצעדים לא דמוקרטיים? הרי פתחתי את הטור בזה שהאמת היא אמנם ערך חשוב, אבל היא אינה ערך עליון.

כבר הזכרתי כאן בעבר שיחה עם ידיד טוב, אדם נפלא, חילוני ואיש שמאל אקטיביסטי, בעקבות מלחמת לבנון השנייה. אני רתחתי על אולמרט ששלח אנשים למות ברשלנות, בלי טעם, בלי תכנית ובלי הצדקה (זה היה עוד לפני חשיפת החשדות והחקירות על ההיבטים הפליליים שלו), ואמרתי לו שמן הראוי לנקוט פעולה משותפת מימין ומשמאל נגד האיש הרע והמזיק הזה. הוא ענה לי שאינו מוכן להצטרף לפעילות כזאת, כי האלטרנטיבה היא ביבי. אם מחיר עצירתו של ביבי הוא תמיכה באולמרט ובמעלליו אין לו בעיה עם זה (ע”ע ‘איתרוג’, כאן ולעומת זאת גם כאן). הזכרתי לו שכשאריק שרון התמנה כשר ביטחון (דומני שהשיחה הייתה אחרי מלחמת לבנון הראשונה וסברה ושאתילה) הוא התריע באוזניי ואמר לי שהימין אמנם מאד מאושר שאדם מסוכן כזה עולה לכס השלטון, כי הוא לא עושה חשבון ויפעל לטובת העניין בלי להתרגש מהחוקים והכללים. אבל, הוא טען, הימין עצמו ישלם על כך מחיר יקר, כי אותן תכונות אופי וצורת התנהלות יכולות לפנות נגדו באותה רמת ברוטליות וחוסר אכפתיות. ניבא ולא ידע מה שניבא. בשיחתנו אחרי מלחמת לבנון השנייה הזכרתי לו את השיחה ההיא, ואמרתי לו שכעת הוא עושה אותו דבר, והוא ישלם את המחיר. ניבאתי וידעתי מה שניבאתי. כתרגיל, נסו לנחש האם בעקבות הטיעון המוחץ ההוא הצטרף אליי הברנש למלחמת חורמה נגד אולמרט (וברטרוספקטיבה זו הייתה תחילת הסוף שלו), או שלא…

המחיר: בין הטווח הקצר לארוך

אך בכל זאת, ובעצם דווקא בגלל השכנוע הפנימי העמוק משני הצדדים, ההשלכות לטווח הארוך הן הרסניות. מכל הצדדים אבד האמון בעובדות ובידיעות חדשותיות, הכל נתפס כאג’נדה ופוזיציה, ואי אפשר להעלות טיעונים ולנהל דיון. אתה  לא יכול לדעת האם השני משקר, ובעצם מניח כברירת מחדל (ובמקרים רבים זה באמת נכון) שזה מה שהוא עושה. במצב כזה השיח פשוט לא קיים. אגב, גם כאן באתר, כשאני כותב דברים מסוימים אני כבר יודע מראש אלו תגובות בלתי ענייניות יעלו, כשהכל פוזיציה (אני מניח שיש כאלה שחושבים כך גם לגבי תגובותיי).

זה מה שאני רוצה לומר לכל אלו שמצדיקים השתקה והתייחסות מגמתית לדעות מנוגדות (גם כאשר לדעתם הן חוצות קווים אדומים), בטענה שזו הדרך לעצור ולנטרל אותן. הגישה הזאת מועילה לטווח הקצר אבל בטווח הארוך היא פועלת נגד כולנו. במובן הזה, ערך האמת והיושר האינטלקטואלי הוא ערך עליון. לא בגלל ששקר הוא כל כך נורא. רצח ופגיעה באנשים הם נוראים יותר. אבל האפשרות שלנו למנוע את הנזקים הכי נוראיים מכל סוג שהוא מותנה באפשרות לשכנע, והדרך לעשות זאת היא לנהל על כך שיח ולהעלות עובדות וטיעונים. מי שמשתיק דעות מזיקות, מביא להתפרקות התשתית לנהל שיח, ובכך יורה גם לעצמו ברגל. ראו כיצד מתייחס הציבור כיום לדיווחים עיתונאיים ולהחלטות של מערכת המשפט. האמון אבד לחלוטין, ובמידה רבה של צדק. כולם פועלים באופן מגמתי, וכולם בטוחים שיש לכך הצדקה (המטרה מקדשת את האמצעים), אבל התוצאה היא שכולנו מתייחסים לכל מה שאנחנו שומעים מתוך נקודת מוצא שמדובר במניפולציות מגמתיות ובשקרים, והצרה הכי גדולה היא שזה במידה לא מועטה של צדק. במקרים רבים זה באמת כך.

מעבר לכל הנזקים הישירים, התנהלות כזאת בונה את עצמה לטווח הארוך. ברגע שאנחנו נוקטים בצעדים “מוצדקים” כאלה נגד מתנגדינו, גם הם מוצאים הצדקה לעשות זאת לנו, ולהיפך. אלא שזה יוצר מצב שההתייחסויות הללו אכן מוצדקות, שהרי השני (כמוני) באמת משקר ועושה מניפולציות, ובאמת לא מקשיב, אז מה טעם להקשיב ו/או לנסות ולשכנע אותו, וחוזר חלילה. כך נוצר מצב שבו אין לנו דרך לנהל דיון ולהגיע להכרעות כי חוקי המשחק נשברו. מה שנותר הוא רק צורת התנהלות כוחנית ומניפולטיבית שבה המטרה מצדיקה את כל האמצעים. אבל בסוף, כששברנו את הכללים ונקטנו בכל סוגי האמצעים, גם לא נשיג בסוף את מטרתנו. אז בשביל מה להפעיל את כל האמצעים הללו אם זה לא עובד? למה לעשות מניפולציות לעוות מידע אם השני לא באמת משתכנע מזה? בסוף יוצא שהמניפולציות הללו מופנות כלפי האנשים שלנו, כדי לבצר את אמונתם בצדקת הדרך שלנו, שהרי האחרים בין כה וכה לא מתייחסים לשקרים שלנו. בסוף בסוף אנחנו יורים לעצמנו ברגל וכולנו מפסידים, גם לשיטתנו.

חלק מהעניין הוא גם ההגזמות וההיסטריה (זו חלק מהמניפולציה). לדוגמה, התיאור המגוחך וההיסטרי משמאל כאילו כל שטות שנעשית כאן היא חורבן הדמוקרטיה. אלו מניפולציות שלעתים נעשות תחת אותה הצדקה, אבל אני מתרשם באמת ובתמים שהם עצמם משתכנעים שיש בזה ממש. אם חוזרים על שטות כזאת כל הזמן בסוף זה נכנס. וכך השמאל מתבצר בעמדתו, והימין לא ייכנע גם כשהצעדים שאותם הוא נוקט במקרה אכן יהיו חורבן לדמוקרטיה. הוא הדין לגבי התוויות של בוגד שמצמיד הימין לכל קבוצה או אדם בעל עמדה שמאלית. ההגזמות הללו מזכירות לי את החוט מאריך של הגששים ב”קרקר נגד קרקר“. יש כאן אפקט של “זאב, זאב” והשיח מאבד את משמעותו.

כשאתה שומע עובדות מגמתיות ומשתיק טיעונים של מי שדוגלים בעמדה אחרת, כשאתה מגזים כל טיעון שלך ומקטין כל טיעון של האחר, אין שיח. בסוף אתה משתכנע בשטויות שאתה עצמך ממציא, וכך התהליך בונה את עצמו. ככל שהיחס לאדם או קבוצה הוא קיצוני יותר, מוצגות עובדות מוטות יותר נגדו ומושתקים טיעונים בעדו, ואז נוצרת הצדקה עוד יותר חזקה לנקוט כלפיו בצעדים לא לגיטימיים כדי לסלק אותו, וחוזר חלילה. ושוב אומר שהדבר קורה משני צדי המפה. אין כאן צדיקים ורשעים.

איזון או מונאדולוגיה

בארה”ב כבר מזה זמן רב התקשורת לכאורה יותר מאוזנת, כי יש כלי תקשורת משני הצדדים הפוליטיים. בישראל המצב היה שונה, אם כי בזמן האחרון הוא הולך ומשתנה לכיוון הזה, כאשר הולכים ונוצרים כלי תקשורת שמציגים תמונה מוטה לכיוון הנגדי מהשמאלניות המקובלת.

אבל שימו לב שזה לא באמת איזון, אלא העמקת הקיטוב. מצב כזה מעמיק עוד יותר את חוסר אפשרותו של שיח. זוהי מונאדולוגיה, כלומר בועתיות, כאשר כל אדם חי בבועה שלו, ניזון מהעובדות והטיעונים המוטים שמוצגים בבועה הזאת, ניזון מכלי התקשורת של הבועה, שומע את הדעות של אנשי הבועה וניזון מהצגה מגמתית של הדעות המנוגדות, אם בכלל. בשורה התחתונה הוא כמובן “מגבש את עמדותיו” בהתאם. זה שכמובן חוזר ומצדיק עוד יותר את דבקותו בבועה ואת חוסר הקשב והסובלנות כלפי מה שמתרחש בבועות האחרות (שאותן מצווה להשתיק, שהרי הכל שם מניפולציה), וחוזר חלילה.

ראו למשל את המצב הפוליטי אצלנו. אוהדי ביבי בטוחים שהאיש צדיק יסוד עולם וכל מה שנאמר נגדו הוא השמצות. כשמעלים עובדות, הן נתפסות כעיוותים ותעמולה מגמתית (חלקן אולי באמת כאלה. ראו לעיל). יריביו, לעומת זאת, בטוחים שהוא רשע מרושע ללא מתום (לטובה). כל דבר טוב מתפרש על ידם כתעמולה (וחלקה באמת כזה). רק אתמול שמעתי בחדשות כותרת על “איחוד ראשון בתנועות המרכז-שמאל” לקראת הבחירות הבאות: בוגי עומד להתאחד עם חולדאי. כשבוגי הוא “תנועת מרכז-שמאל” אתה מבין שהתעמולה שטפה לגמרי את השיח. כדאי לשים לב שאלו לא תועמלני הליכוד, שאינם אלא פטיפון שבור שחוזר על סיסמאות והשמצות בצורה מביכה ממש (לדעתי צוות התגובות של הליכוד ראוי לפרס הזבל היקומי. הם הכי גרועים בזה. ראו להלן על נבואותיו של אהוד ברק). זו הייתה כותרת בחדשות ערוץ 12 או 13, ממש לא שופר חדשותי של הליכוד. זה פשוט נכנס, ואף אחד לא שם לב שהמונח ‘מרכז-שמאל’ החליף את כל אנשי “רק לא ביבי”. בנט בינתיים עדיין איננו תנועת מרכז שמאל, אבל גם זה עוד יבוא (כשהוא יתנגד מפורשות להצטרף לביבי). זה ממש מחול שדים של מניפולציות מעוותות, ואני צובט את עצמי מדי פעם לוודא שאני עדיין ער, חי ונושם. האמת, ברוב המקרים אני לא ממש משוכנע בזה.

זהו המקור לאותה תחושת חוסר אונים שתיארתי. התחושה היא שיכולים להיות לך טיעונים טובים, אתה יכול להיות מצויד בעובדות חד משמעיות, ועדיין כל זה לא יעזור לך (ובכלל, לך תדע אם העובדות שלך אינן פייק ניוז). אין פלא שכל מה שאדם אומר נתפס כפוזיציה ולא כטיעון ענייני, כי אנשים מרשים לעצמם באמת להשתמש בשיטות הללו. אז מה הפלא שדבריהם אכן זוכים ליחס כזה?! אנשים שבשיח פנימי מצדיקים תעלולי פייק כאלה, מתפלאים אחר כך שלא מקשיבים להם ולא מתרשמים מהטיעונים ומהעובדות שהם מציגים. התקשורת והמוסדות הרשמיים פועלים גם הם לא מעט מתוך אג’נדה, וכך אף אחד לא מוצא לנכון להתייחס לטיעונים ולעובדות, כי אין טיעונים ואין עובדות. הכל, כולל מה שמוצג כטיעונים ועובדות, נתפס (לפעמים בצדק ולפעמים לא) כמלחמת פוזיציות, ספינים ושאר תעלולי יחסי ציבור. עיתונאים מאתרגים אישים ומסתירים עובדות לפי האג’נדה שלהם, והאמון במוסדות, בעובדות, בטיעונים ובשיח אבד לחלוטין לכולנו. אי אפשר לדבר, וזה ממש מייאש. אנשים יכולים להחזיק בעמדות ובטיעונים מטופשים שממש בקלות ניתן להראות להם את האיוולת שבדבר, אבל אתה יודע שאין סיכוי להצליח בזה. כשתעלה טיעון יאמרו לך שאתה ימני/שמאלני/בוגד/שבוי של התקשורת/שבוי של ביבי וכדומה. לא תזכה להתייחסות עניינית, אפילו לא לטיעוני נגד ובוודאי לא להסכמה.

על נימוסים והליכות

במצב כזה אתה יכול לכל היותר לצפות להתייחסות מנומסת, שכמובן לא עוזרת לי בכלום. בשביל מה אני צריך נימוס? מה הוא מועיל לי? אני רוצה הקשבה, ואחר כך מצדי ללכת מכות (מילוליות). שמתם לב, שגם כאשר אנשים רוצים לרכך ולשפר את השיח דבריהם נסובים רק על שאלת הנימוס והיחס לאחר? האם הם קיצוניים או לא, קשובים או לא, מנומסים או לא. אף אחד לא מתעניין בשאלה האם הם מעלים טיעונים ענייניים, האם הם מקשיבים ומוכנים להשתכנע. מצידנו, שיעשו מה שהם רוצים, רק שזה יהיה בנימוס. יש עמותות ומבצעים תקופתיים למפגשים, להקשבה ולהחלפת “דעות”, כשבעצם מדובר על נימוס ותו לא.

הסיבה לכך היא ששכנוע היום הוא מילה גסה, הלכתא למשיחא. כתבתי כבר כמה וכמה פעמים שהנימוס ממש לא מעניין אותי. מה שחשוב הוא הענייניות. תעלה טיעונים מנומקים, ומצדי תעשה זאת בציניות ותוך ירידות עליי ועל אמי יולדתי. ביחד עם הנימוקים אתה מוזמן לקלל את היום שבו באתי לעולם (שבו חושך כיסה ארץ וערפל לאומים), ותתייחס אליי כחלאת אדם. זה עדיף בעיניי אלפי מונים על פני התייחסות מנומסת שאינה עניינית ולא קשובה. הבעיה שלנו אינה נימוס אלא  ענייניות, ואלו ממש לא מילים נרדפות. כאן באתר לא פעם ביקרו אותי על סגנון ציני ומשתלח, אבל דומני שלא תמצאו אצלי השתלחות לא מנומקת. אני מעלה טיעונים וכותב אותם בצורה צינית ומלגלגת. אפשר להתווכח על התועלת וההשפעה שיש לזה, אבל ביקורת על הלגיטימיות של העניין איני מקבל. להיפך, השיח על הנימוס מחליף את השיח החשוב יותר על הענייניות.

בהקשר זה כדאי לשים לב, למשל, לזכות התגובה שניתנת לכל אדם או גורם שעולות כנגדו טענות בתקשורת. זהו כלל אתי של אמצעי תקשורת (לפחות אלו המרכזיים שמחויבים לכללי האתיקה העיתונאית). לכאורה זו פסגת האיזון והנימוס. ביקרת את תנועת הליכוד? תן להם זכות להגיב. אבל אם תשימו לב תגלו שהתגובה היא לעולם משהו בנוסח: פלוני הוא בוגד משתף פעולה עם השמאל באצטלה של לאומיות מזויפת, שכל מטרתו היא להפיל את ביבי ולהפיץ פייק ניוז. לא לו הזכות לבקר את מנהיגנו הנערץ. מעולם לא שמעתי מהפטיפון השבור של צוות התגובות של הליכוד שום טיעון ענייני, ולו אחד, שמציג עמדה כלשהי. אז למה לתת להם בכלל זכות תגובה, לכל הרוחות? הם לא מגיבים, אלא משמיעים הקלטות. היה אייטם נהדר אצל גיא זוהר (ראו בסוף התכנית שלונקקה כאן), שבו אהוד ברק (גילוי נאות: אחד האנשים הכי פחות אהודים ואהובים עליי) מנבא מראש ובאופן שיטתי מה תהיה תגובת הליכוד לכל אמירה שלו, ופעם אחר פעם מצטט אותה כמעט במדויק עוד לפני שהיא נאמרת. כשאחר כך שומעים את הדברים, הדמיון מרתק, גם אם ממש לא מפתיע. חובה לשמוע.

חשיבותו של דיון ציבורי

דיון ציבורי הוא אבן היסוד לניהול חברה. הדרך היחידה לשפר את המצב ולתקן כשלים, היא בראש ובראשונה לנסות ולשכנע אנשים שהם נוהגים או חושבים לא כשורה, ולתת להם אפשרות לשכנע אותי. בלי דיון ציבורי אנשים סתם עושים מה שעולה בדעתם ואין לך שום אפשרות לתקן מאומה. גם אנשי שמאל וגם אנשי ימין מעוניינים להביע את דעתם, להעלות טיעונים ולנסות לשכנע. כל מ ישרוצה לקדם עמדה כלשהי חייב להבין שהתשתית לכך היא דיון ציבורי נאות. כך הוא לגבי חילונים ודתיים, ערבים ויהודים, ליברלים ושמרנים ועוד. אבל במצב הנוכחי אף אחד מאלו לא באמת יכול לעשות זאת. מה שניתן לעשות הוא ספינים, מניפולציות, תעלולים, סיסמאות ריקות ופייק ניוז.

אין פלא שבמצב כזה נותרת רק הפוזיציה. אדם מגבש עמדה לפי הבטן, ועמדתו האפריורית נותרת עמו לנצח, כאשר טיעונים ועובדות, טובים ככל שיהיו, לא יוכלו להזיז אותו מעמדתו. הוא פשוט לא מקשיב להם ו/או לא מאמין להם. הוא יפרש כל דבר לפי הפוזיציה, ולכן מאומה לא יכול להזיז אותו מעמדתו, כלומר לשנות את הפוזיציה. לפעמים יש טיעונים טובים שיכולים לשנות את עמדתי או לשפר אותה, אבל אני לא יכול לשמוע אותם, וגם אם אשמע אני לא אקשיב (כי הרי אלו מניפולציות של שמאלנים/נאצים/גזענים/מחריבי דמוקרטיה/בוגדים וכדומה). אבי אבות הטומאה הוא ההשתקה של עמדות ודעות, גם אם הן הקיצוניות ביותר. בטור 6 כבר כתבתי שאיסור על הכחשת שואה בעיניי הוא שערורייה, כי אני רוצה לשמוע את כל הטיעונים ולהחליט בעצמי. אני לא מוכן שאף אחד יקבל החלטות עבורי ויצנזר את מה שאני שומע. וזה כולל את צוקרברג וחבריו שמשתיקים את מי שהם מוצאים לנכון (ע”ע טראמפ). הוא הדין לגבי החופש להטיף הטפות מיסיונריות וכל עמדה שתרצה לקדם. בלי זה אנחנו מגיעים לחורבן החברה שלנו, גם אם זה נעשה כדי להציל אותה ואת ערכיה.

התנאים לדיון ציבורי תקין

אם אנשים לא יכולים להביע את דעתם, לא ניתן לנהל דיון. אם אנשים משקרים ומעוותים עובדות ומסתירים את האמת, שוב אי אפשר לנהל דיון. זהו החופש. ללא יושר אינטלקטואלי אתה יכול להעלות טיעונים טובים ככל שיהיו, וזה לא יעזור לך. הכל נקבע על פי הפוזיציה, ואיכות הטיעונים אינה רלוונטית. אינך יכול לשכנע אף אחד. זהו היושר והאמת. בנוסף לכך, אם לאנשים אין אינטליגנציה והם חסרי יכולת להבין טיעונים מורכבים, בפרט כאלה מנוגדים לעמדתם העכשווית (מעבר ליושר האינטלקטואלי להקשיב לטיעונים ולהתייחס אליהם עניינית), שוב אין סיכוי לנהל שיח. זוהי הצלע השלישית במשולש שלנו: האינטליגנציה.

כל אלו נדחים בפני הנזקים הנוראים שצפויים מהעמדה המנוגדת, ולכאורה יש היגיון בדברים. אף אחד מאלו אינו ערך מוחלט. ובכל זאת, אני רוצה כאן לטעון שערכם של כל אלו כנראה עולה בהרבה על ערכם האתי. יש להם ערך אינסטרומנטלי, שהוא הרבה יותר חשוב. אלו האדנים לקידום כל ערך שהוא, לכל תיקון חברתי, ולעצם השיח בינינו. אפי שהסברתי, גם אם נשיג הישג כלשהו על ידי פייק ניוז ומעשים חתרניים אחרים, זה יהיה הישג לטווח הקצר. האמון בעובדות, בידיעות חדשותיות, וכמובן גם בטיעונים, אבד בעקבות ההתנהלות הזאת, והמחיר הזה בעיניי נורא הרבה יותר מהשליט הזוועתי ביותר שתוכלו להעלות בדעתכם (כל אחד יבחר לעצמו את השם המתאים).

התחושה שמה שאני עושה הוא מוצדק כי האחר רשע לא פחות ולכן אל לי להיות פראייר ולנהוג כלפיו ביושר, היא אבי אבות הטומאה. גם אם זה נכון כשלעצמו, מה שאני עושה מביא להרס מוחלט גדול לאין שיעור מההרס שעלול להיגרם מהמתנגד שלי.

דוגמה לא פוליטית: הוויכוח על החיסונים

דוגמה מופלאה לתופעה שעליה אני מדבר ניתן לראות בדברים של מנהל בית החולים ברזילי באשקלון, שכנראה שיקר במצח נחושה בראיון עיתונאי, כשמטרתו הייתה להגזים בשבחם של החיסונים. הוא הציג עובדות שקריות לגבי התועלת בחיסונים, וזאת כדי לגרום לאנשים להתחסן. לכאורה זוהי פעולה מבורכת. וכי מחירו הערכי של השקר לא שווה את מניעת הנזקים שהוא בא למנוע? זהו בדיוק שיקול מהסוג שתיארתי למעלה, שבו יש הצדקה לשקר כדי להביא תועלת מקסימלית. יתרונה של הדוגמה הזאת הוא שהיא לא שייכת לתחום פוליטי, שלעיוותים במסגרתו כבר התרגלנו.

כעת נחשף השקר, וחישבו מהו מחירו לטווח הארוך. נניח שהוא הביא עוד כמה  אנשים להתחסן. אבל מה יאמרו אנשים כעת על נתונים מכל סוג שהוא שמוצגים בפניהם? האם הנזק הזה לא עלול לעלות לנו במחיר בריאותי כבד ורחב היקף, אבל עוד יותר מזה במחיר תקשורתי לא פשוט שגורם לאבדן השיח הציבורי? אותו רופא נוטל לעצמו את הסמכות מכוח הידע המקצועי שבאמת יש לו, ומציג בפנינו את האמת שלו תוך שהוא מסתיר מפנינו עובדות שיכולות לערער עליה. מה לגבי שיח חופשי על החיסונים? וכי לא ראוי שיוצגו בפנינו כל הטיעונים כל הסוגים ונגבש בעצמנו עמדה לגביהם? נכון, אנחנו הדיוטות ברפואה, ועדיין החלטות לגביי רק אני מקבל. המומחה יכול לייעץ, אבל לא לקבוע ובטח לא לשקר. זו דוגמה, אחת מיני רבות, לנזק הרסני של פייק ניוז כשהכל נעשה מכוונות טובות.

אז נכון. אם אנשים לא יתחסנו זה מאד מסכן את כולנו. מאידך, חשוב מאד שטיעוני הנגד יישמעו. אולי באמת יש ממש בהתנגדויות לחיסונים? ואם יהיו אנשים, גם אם הם רבים, שיקבלו החלטה לא נכונה ומזיקה, אני מעידף את זה לאין ערוך על פני שקרים שלכאורה מובילים לתוצאות בטווח הקצר אבל לנזקים הרסניים לכל הרקמה החברתית שלנו בטווח הארוך. אותו רופא, בעל כוונות טובות להפליא ובעל ידע רפואי (בוודאי רב מזה שלי ושל רוב מאזיניו), נטל לעצמו סמכות רפואית לכאורה מוצדקת, ובכך תרם תרומה משמעותית להרס הפוליטיקה שלנו, ולפגיעה אנושה במרקם החברתי כולו. חז”ל למדונו ש”שקרא לא קאי”, אבל זה עוד הרבה יותר מזיק. לא רק שהשקר נופל בסוף, אלא הוא גם מביא להרס כללי של החברה. האמת והיושר חשובים אולי יותר מכל הערכים, כי הם הבסיס לדיון על ערכים וקידום ערכים בכלל.

לאור התיאור כאן, אני מפקפק מאד בהיתרים לשקר שניתנו על ידי חז”ל. לדעתי ברוב המקרים אסור להשתמש בהם, כי נזקם רב על תועלתם. קחו כדוגמה את ההיתר של המגן אברהם (סי’ קנו, ומקורו בתלמוד עצמו) לומר דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממני.[4] כבר הסברתי כמה פעמים את היסוד האתי הסביר וההגיוני להיתר הזה, אבל כאן ברצוני להציג את צדה השני של המטבע. אם אנחנו יודעים שיש היתר כזה, האם ניתן בכלל להאמין כעת למישהו שאומר משהו בשם אדם גדול? ידוע הסיפור על רבי שלום שבדרון שסיפר לקהל שלו שהחזון איש אמר לו שמותר לומר דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממנו, ואז מיד הוא הוסיף: “וגם את זה עצמו לא אומר לכם האם החזו”א באמת אמר”. ניתן לראות כאן עד כמה שקר, גם אם הוא מוצדק, הוא הרסני.[5]

אז מה עלינו לעשות?

הגענו לעברי פי פחת. מסיבה זו, אני טוען, שלושת התנאים לשיח, האמת (והיושר האינטלקטואלי), החופש והאינטליגנציה, לא יכולים להישפט כערכים רגילים. חשיבותם הערכית כשלעצמה אינה כה דרמטית, אבל חשיבותם האינסטרומנטלית היא עצומה. בהסתכלות הזאת הם חשובים יותר מחיי אדם, מבריאות ומכל נזק אחר שתעלו בדעתכם שיכול להיגרם מדמות או קבוצה פוליטית כזאת או אחרת. אז מה ניתן וצריך לעשות?

ראשית, לוותר על ההצדקות שהצגתי למעלה. הן מהלכות עלינו קסם, אבל בטווח הארוך מחירן נורא. שנית, באופן כללי יותר עלינו להשתפר בשלושת האלמנטים הללו: החופש להביע דעה, שלנו או של אחרים. היושר שבו אנחנו בוחנים ומציגים טיעונים, של אחרים או שלנו, והאינטליגנציה שבה אנחנו משתמשים כדי לנהל את הדיונים הללו. אנחנו נקראים כעת להיות “פראיירים” ולדבר אמת, להקשיב ולאפשר לכולם להעלות עובדות ונימוקים בעד ונגד, ואפילו, רחמנא ליצלן, להשתכנע. אנחנו נקראים לא לעוות נימוקים ועובדות, ולקבל את האמת ממי שאמרה. אנחנו גם נקראים לשפר את יכולת הניתוח והטיעון שלנו, כדי להגיע ליכולות סבירות לנהל דיון אינטליגנטי וענייני (מה שלהערכתי לא קיים כיום אצל רוב האוכלוסייה). האתר שלי מנסה לעשות זאת. ייתכן ואף סביר שגם אני נופל למלכודות הללו, אבל אני לפחות מנסה שלא. מטרתי העיקרית, יותר מאשר לשכנע מישהו במשהו, היא לנסות וליצור שיח ענייני שבו מותר להעלות כל נימוק וכל עמדה, אפיקורסיים ומזיקים ככל שיהיו, ומה שנדרש אינו נימוס אלא ענייניות: חופש, יושר ואינטליגנציה.

מכיוון שאנחנו ערב בחירות, אוסיף שלמרבה האירוניה המפלגה הכי חשובה שצריך להקים כיום היא מפלגה נטולת אג’נדה, שכל עניינה הוא טיהור השיח בשלושת המרכיבים שתיארתי: החופש, היושר האינטלקטואלי (האמת), והאינטליגנציה. אני מחפש קופירייטרים שימצאו שם מוצלח למפלגה הזאת. אגב, בגלל שכמעט כל שאר המפלגות בזירה גם הן נטולות אג’נדה, המחיר אינו נורא כל כך. לא תפסידו הרבה אם תצביעו למפלגה הזאת. אבל לפני שאתם מצביעים, אנא הצטרפו אליה. לא צריך להירשם, לא להתפקד ולא לשלם מיסי חבר. מה שצריך הוא לנסות וליצור שיח עם שלושת המאפיינים הללו.

בשולי דבריי, אוסיף שתי המלצות מעשיות ברוח הימים הללו:

1. אני מאד ממליץ להוריד אפליקציית “סיגנל” ולהתחיל להשתמש בה לתקשורת החברתית שלנו במקום ב”וואטסאפ” (בינתיים, לפחות להשתמש במקביל). זאת, לא רק בגלל בעיית ביטחון המידע ופגיעה בפרטיות, שעליהן מדברים היום כולם, אלא בעיקר בגלל חופש הדיון. הביקורת שלי על הרשתות אינה חוסר בקרה אלא עודף בקרה. אני ממש לא רוצה שצוקרברג, או כל אחד אחר, יהיה הצנזור העולמי שלנו ויוריד מהרשת דוברים שלא מוצאים חן בעיניו לפי לחצים כאלה או אחרים (הלחצים הללו הם עצמם חלק מהצעדים שתיארתי שנעשים ממוטיבציות חיובית ומביאים להרס נורא).[6] סיגנל היא אפליקציית open source, כלומר פיתוח של קבוצת מתנדבים חופשית, ולפי מה שבדקתי היא עומדת בכל מבחני הבטיחות והפרטיות ואין לה אינטרס כלכלי מאחוריה. זוהי אפליקציה לתפארת, ממש הוויקיפדיה של התקשורת החברתית. לכן לדעתי הקלושה מצווה קדושה לקדם אותה. צריך להבין שאין באפליקציה כזאת תועלת רבה עד שלא נגיע לכמות משתמשים גבוהה. הבנתי שבימים אלו של הביקורת על צוקרברג וחבריו, זוהי האפליקציה הכי פופולרית בעולם. זוהי ההזדמנות של כולנו להצטרף לטרנד חשוב ומועיל מאד.
2. בנוסף, אני ממליץ מאד להקשיב באדיקות (אך באופן ביקורתי) לתכניתו היומית של גיא זוהר, “מהצד השני”, שעולה גם ליוטיוב. יש שם פנינים של ממש בכל הנושאים שבהם עסקתי כאן. התכנית מוקדשת לחשיפת השקרים והמניפולציות שתיארתי, ובאמת עושה זאת מכל הכיוונים והצדדים, ובזאת היא תורמת תרומה שלא תסולא בפז למלחמת הקודש בתופעות הללו (גם היא כמובן לא חפה משגיאות, אבל ניכר שיש שם אינטליגנציה, יושר, כוונות טובות, וגם חופש, כלומר מתן אפשרות להביע כל דעה מנומקת). זו ממש תכנית הדגל של המפלגה שעליה דיברתי כאן. ואסיים בשאפו לגיא זוהר על התכנית הנהדרת שלו. ירבו כמותה בישראל עד שתרבה הדעת וייבטל הצורך בתכניות כאלה.

[1] על ההבחנה הזאת ראו בטור 127 ועוד.

[2] על הבחנות בין סוגי ערכים, ראו בטור 154.

[3] ברור לי שיגיעו לא מעט תגובות על התיאור שהצעתי לטראמפ, ואנשים יסבירו לי בטוב טעם ודעת שאני שטוף מוח על ידי התקשורת השמאלנית-ליברלית ושהם מאוכזבים ממני ומהיעדר הביקורתיות שלי. אולי זה נכון (רמז: לדעתי לא), אבל איני מתכוון להיכנס לניתוח אישיותי שלו ולוויכוחים אודותיו. כאן ציינתי את עמדתי לגביו רק כרקע שמיועד לחדד מדוע למרות כל זאת סתימת פיו היא חמורה ושערורייתית.

[4]  ראו על כך בטורים 21, 63 ו-304. ניתן גם לחפש בשו”ת באתר.

[5] אגב, ההסבר שהצעתי שם להיתר הזה היה שהוא מיועד דווקא לחברה שבה לא מקבלים דברים בלי נימוקים, גם אם הם נאמרים בשם אדם גדול. אבל כעת תוכלו לראות שזה גופו מרוקן את ההיתר מתוכן ומצורך. אם אכן אנשים היו מקשיבים לכל נימוק בלי להתייחס לכך שמקורו הוא אדם גדול, לא היה צורך בהיתר הזה. ואם אנשים לא מקשיבים לנימוקים ולכן התירו לי לשקר ולומר להם אותם בשם אדם גדול, בסוף הם לא יקשיבו לשום נימוק (כי כבר לא יאמינו שאמר זאת אדם גדול). בחברה בריאה אין צורך לשקר, ואם משקרים כדי להבריא חברה חולה, בדרך כלל עושים אותה חולה עוד יותר.

[6] לפחות כל עוד מדובר על הבעת דעות ועמדות, גרועות ככל שיהיו. דברים שיגרמו בסבירות קרובה לאלימות זה עניין אחר, אבל גם שם יש לצנזר ממש במשורה ואחרי החלטה של גורם אובייקטיבי ככל האפשר. לדוגמה, הביקורת הסוערת על ראיונות שערכו עם יגאל עמיר, או על הריאיון עם אביעד משה, הרוצח ממצפה רמון. בכאן 11 ערכו עמו ראיון, ובעקבות תגובות וביקורות סוערות המערכת התנצלה והחליטו להורידו מהרשת (ראו כאן). אגב, כעת איני מוצא אותו. זה ממש לא יאומן איך הריאיון הסנסציוני הזה נעלם לגמרי מהרשת. הפוליטרוקים מטעם ארגוני הנשים ועוזריהם השתלטו לנו על החיים. בעיניי זוהי השתקה שערורייתית. הכל נעשה מצדקנות ומכוונות טובות, אבל אנשים בעצם רוצים להשתיק עמדות, דעות ואנשים אחרים, ובכך למנוע ממני מידע בלי שום קשר לצפי להשלכות אלימות. זוהי חוצפה שאין דוגמתה, והכניעה ללחצים כאלו היא שערורייה.